הסכמי אוסלו

הסכמי אוסלו הם סדרת הסכמים בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, שנחתמו בין מדינת ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ומטרתם העיקרית הייתה הסדרת היחסים בין המדינה לארגון. ההסכמים נחתמו בין השנים 1993–1995.

ההסכם הראשון נחתם ב-13 בספטמבר 1993 בוושינגטון די. סי., בירת ארצות הברית. בהסכם אש"ף אשרר את הכרתו במדינת ישראל וישראל הכירה באש"ף כנציג העם הפלסטיני, והוסכם על הקמת הרשות הפלסטינית. הוגדרה תקופת המעבר שתימשך חמש שנים לכל היותר, החל מרגע הנסיגה של כוחות צה"ל מרצועת עזה ומאזור יריחו, שבמהלכה יתקיים משא ומתן לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בספטמבר 1995 נחתם הסכם "אוסלו ב'" שהגדיר את מגבלות האוטונומיה פלסטינית, אליה העבירה ישראל את השליטה ברוב האוכלוסייה הפלסטינית. במסגרת תהליך אוסלו נחתמו גם הסכמים נוספים, נקודתיים יותר, כמו הפרוטוקולים הכלכליים של פריז.

בשני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, היו קבוצות שהתנגדו נחרצות להסכמי אוסלו וגורמים שביצעו פיגועי טרור שפגעו בתהליך – הטבח במערת המכפלה שביצע איש תנועת "כך", שרשרת פיגועי התאבדות של חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, ורצח רבין שבוצע במטרה לעצור את התהליך. ההסכמים לא התקדמו לפי המתוכנן, ועל אף מעמדם כהסכמי הביניים, הם נותרו על כנם במשך למעלה משלושה עשורים.

Remove ads

רקע

סכם

פרספקטיבה

לאורך השנים, ממשלות ישראל דנו עם מדינות ערב בגורל שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, אך נמנעו מדיונים ישירים עם נציגים פלסטינים, ובראשם אש"ף. בשנת 1974, קיבלה אש"ף הכרה מהליגה הערבית כנציגו הבלעדי של העם הפלסטיני^[1]. במסגרת הסכמי קמפ דייוויד, מצרים דרשה פתרון לבעיה הפלסטינית, והוסכם על תוכנית אוטונומיה זמנית שתוחלף בהסדר קבע, אך היא לא מומשה. בהסכם השלום בין ישראל למצרים, מצרים לא ביקשה לשוב לשלוט על רצועת עזה, וראתה את גורל הרצועה כחלק מהסוגיה הפלסטינית הרחבה יותר. עם ניתוק הזיקה של ממלכת ירדן מיהודה ושומרון ב-1988, בעקבות אי מימוש הסכם לונדון, התגבר הלחץ על ישראל והפלסטינים לפתוח בשיחות. באותה השנה הכריז יאסר ערפאת על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, ממקום גלותו בתוניס.

האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987, השפיעה על התודעה הישראלית, ושינתה את גישתו לסכסוך של שר הביטחון יצחק רבין. רבין כתב בזיכרונותיו שגם הבריחה ההמונית ממרכזי הערים של ישראלים במלחמת המפרץ, שכנעו אותו שהחברה הישראלית איננה יכולה לחיות תחת איום מלחמתי תמידי, ויש לחתור לשלום. במקביל, יאסר ערפאת נאלץ להתמודד עם עליית כוחם של גורמים פלסטינים מקומיים, כולל חמאס, שאיימו על מעמדו של אש"ף^[2]. האינתיפאדה התנהלה במנותק ממנו ומאש"ף^[3]^[4]. בעקבות תמיכתו בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ, נפגע מעמדו של ערפאת בעולם הערבי והבין-לאומי, ועוד יותר לאחר התפרקות ברית המועצות. בסוף האינתיפאדה, החלו פגישות ראשונות בין נציגים ישראליים למנהיגים פלסטינים בוועידת מדריד ב-1991, אך השיחות לא התקדמו משמעותית עקב התנגדות אש"ף, שחשש שדווקא הצלחתם תביא להיחלשותו.

יצחק רבין עלה לשלטון ב-1992 עם הבטחה לקדם הסדר עם הפלסטינים בתוך תשעה חודשים. בתחילת כהונתו התקיימו שיחות בוושינגטון מול נציגים פלסטינים מקומיים, אך הן לא התקדמו משמעותית, והתחוללה מתיחות בין משרד החוץ, בראשות שמעון פרס, שחתר למגעים ישירים עם אש"ף. במהלך 1992–1993, סגן שר החוץ יוסי ביילין יזם שיחות חשאיות באוסלו עם הנהגת אש"ף. רבין, שתחילה התנגד למגעים עם אש"ף^[5], שינה את עמדתו ב-1993^[6] בשל שתי סיבות עיקריות: התקדמות השיחות באוסלו לעומת הקיפאון בוושינגטון, ועליית חמאס ככוח מתחרה המסכן את מעמדו של אש"ף. גל הפיגועים של חמאס^[7], שכלל את חטיפת נסים טולדנו ורציחתו^[8], הדגיש לרבין את החשש מהתחזקות חמאס, גירש את פעיליו ללבנון^[9], שלעומתו ראה באש"ף שותף עדיף. באפריל 1993, רבין הסיר את התנגדותו לשיחות ישירות עם אש"ף, ואישר לפרס וביילין להמשיך במגעים באוסלו^[10]. התנגדות למגעים עם אש"ף הגיעה מצד מנהיגים פלסטינים מקומיים, ירדן, וארצות הברית, אך אלה השלימו עם המהלך בעקבות תמיכת ישראל^[11].

Remove ads

ההסכמים

סכם

פרספקטיבה

ההסכם הראשון

קטעי וידאו מהסכמי אוסלו של חברת החדשות של ערוץ 2

ערך מורחב – הסכם אוסלו א'

ההסכם הראשון נחתם בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993 על ידי שמעון פרס ומחמוד עבאס. דבר המגעים פורסם כעבור זמן קצר בתקשורת^[12]. בהסכם הוחלט על הקמת רשות פלסטינית למשך תקופת ביניים של חמש שנים ונסיגת ישראל מהיישובים הפלסטיניים ברצועת עזה ואזור יריחו. מיד אחרי הנסיגה יועברו הסמכויות לידי הרשות הפלסטינית ביהודה והשומרון וחבל עזה בענייני הפנים^[13] ותוקם משטרה פלסטינית. לאחר מכן יתקיימו בחירות ברשות הפלסטינית. ישראל תמשיך להיות אחראית על הגנה מאיומים חיצוניים, ותישא באחריות כוללת לביטחונם של ישראלים בשטחים אלה. לאחר תקופת הביניים יושג הסדר קבע על בסיס החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. ישראל התחייבה, באופן מעורפל, לבצע נסיגות נוספות ביהודה ושומרון. ההסכם קבע שהשיחות על הסדר הקבע יתקיימו לא יאוחר משלוש שנים לאחר הנסיגה הישראלית. נקבע גם שבהסכם הקבע יעלו לדיון הסוגיות בנושאי ירושלים, פליטים, התיישבות, סידורי ביטחון, גבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים וכן נושאים אחרים בעלי עניין משותף.

ב-30 באוגוסט אישרה ממשלת ישראל את הסכם אוסלו בישיבה מיוחדת^[14]. ב-9 בספטמבר החליפו יצחק רבין ויאסר ערפאת מכתבי הכרה הדדית באמצעות שר החוץ הנורווגי, יוהאן יורגן הולסט^[15]. ערפאת הכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון, קיבל את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, והתחייב לנטוש את הטרור ולסיים את הסכסוך בדרכי שלום, תוך שינוי האמנה הפלסטינית במועצה הלאומית^[16]. ישראל מנגד הכירה באש"ף כנציג העם הפלסטיני, והתחייבה לבטל את האיסור על קשרים עמו^[16].

ב-13 בספטמבר נערך טקס חגיגי בבית הלבן לחתימת "הצהרת העקרונות", באירוח נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. שמעון פרס חתם בשם ישראל ומחמוד עבאס בשם אש"ף^[17], ואחריהם התקיימה לחיצת יד היסטורית בין רבין לערפאת^[18]. כעדים חתמו מזכיר המדינה האמריקאי וורן כריסטופר ושר החוץ הרוסי אנדרי קוזירוב. ב-23 בספטמבר אישרה הכנסת את ההסכם^[19]^[20], וב-12 באוקטובר אישרה אותו גם המועצה המרכזית הפלסטינית ברוב גדול^[21]^[22].

הסכמי נלווים

הסכמים נוספים הנכללים במסגרת הרחבה של הסכמי אוסלו הם:

הפרוטוקולים הכלכליים של פריז, 29 באפריל 1994
הסכם קהיר אודות רצועת עזה ואזור יריחו, שנחתם ב-4 במאי 1994
הסכם העברת סמכויות בין ישראל לאש"ף, 29 באוגוסט 1994

הסכם אוסלו ב'

ערך מורחב – הסכם אוסלו ב'

ב-28 בספטמבר 1995 נחתם "הסכם הביניים", שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים המרכזיות ומרבית הכפרים ביהודה, שומרון ורצועת עזה. במסגרת ההסכם, חולקו שטחי יהודה ושומרון לרמות שליטה שונות: שטח A ‏(18% מהשטח) בשליטה ביטחונית ואזרחית פלסטינית, שטח B ‏(22% מהשטח) בשליטה ביטחונית ישראלית ואזרחית פלסטינית ושטח C‏ (60% מהשטח) בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית. מתחמי קבר יוסף וקבר רחל הפכו למובלעות עם סידורי ביטחון ייחודיים. קבר יוסף נותר בשליטה ישראלית, אך לימים ננטש בגלל הקרב בו נהרג מדחת יוסף, ומאז הושחת כמה פעמים. קבר רחל, לעומת זאת, נשאר נגיש לישראל דרך מסדרון מגודר המוביל ישירות לשטחי C, בזכות קרבתו לגדר ההפרדה בירושלים, ולאחר הסכמה של ערפאת^[23]. כמו כן עשרות אלפי פלסטינים גויסו למשטרה הפלסטינית וקיבלו נשק ממדינות זרות דרך ישראל^[24].

ב-5 באוקטובר 1995, התקיים דיון בכנסת על ההסכם. בנאומו הסביר ראש הממשלה יצחק רבין כי מטרת ההסכמים היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תישמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן^[25]. ההסכם אושר ברוב של 61 תומכים מול 59 מתנגדים^[26]. נגד ההסכם הצביעו חברי הכנסת עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני, שלימים פרשו ממפלגת העבודה על מנת להקים את מפלגת "הדרך השלישית". לעומתם, תמכו בו חברי סיעת יעוד, אלכס גולדפרב וגונן שגב, שפרשו ממפלגת צומת ב-1994 והצטרפו לקואליציה בראשית שנת 1995.

Remove ads

דעת הקהל

סכם

פרספקטיבה

בישראל

אימוץ הסכמי אוסלו, שהוביל לשיחות ישירות עם הנהגת אש"ף, סימן שינוי משמעותי במדיניות ישראל, שהתנגדה בעבר למגעים עם ארגון טרור, שאמנתו קראה להשמדת המדינה. פרסום ההסכמים עורר מחלוקת עזה בישראל, והציבור היהודי נחלק בין תמיכת מחנה השמאל להתנגדות חריפה בימין. לאחר דיון בן יומיים בכנסת, נערכה ב-23 בספטמבר הצבעת אמון על ההסכם וחילופי האיגרות, בה הצביעו 61 ח"כים בעד, 50 נגד, ו-8 נמנעו, בהם חברי הכנסת של ש"ס, ושלושה מחברי הליכוד – שהצביעו בניגוד לעמדת מפלגתם.

תמיכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

התומכים סברו כי יש לחזק את הגורמים המתונים בחברה הפלסטינית, המושיטים יד לשלום עם ישראל. בראייתם, התגברות הטרור הגיעה עקב ההאטה בתהליך השלום וכחלק מהניסיון של קיצוניים בצד הפלסטיני לסכל אותו, לצד הרחבת ההתנחלויות ומעשי טרור יהודי, כמו טבח מערת המכפלה. הם הדגישו שהקיפאון במשא ומתן גרם להסלמה שהובילה לאינתיפאדה השנייה^[27]. בנוסף, ציינו לחיוב את ההשלכות הכלכליות והמדיניות, כששנתיים אחרי ההסכמים נרשמה עלייה פי 30 בהשקעות הזרות בישראל ונוצרו יחסים מדיניים חדשים עם מדינות שבעבר החרימו את ישראל^[28].

התנגדות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ההתנגדות להסכם הובעה עם פרסומו. כבר בספטמבר 1993, פרסם יגאל כרמון^[29], מאמר ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "יסודותיו הרעועים של שלום ישראל-אש"ף", ובו טען כי "אש"ף לא השתנה ואי-אפשר לסמוך עליו. המשטרה הפלסטינית לא תמנע אלימות, וביטחון ישראל ייפגע. המוטיבציה לאלימות ולאינתיפאדה לא נעלמה". לימים, הסופר עזריאל הירש הביע בספרו "נועדים ביום קרב", שראה אור ב-1995, את ספקנותו לגבי הסכם שלום עם פלסטינים, כינוי שלדבריו הוצמד לערביי ארץ ישראל על ידי מנחם בגין בהסכם השלום עם מצרים, בלחץ ג'ימי קרטר ואנואר סאדאת^[30]. מתנגדי הסכמי אוסלו טענו כי כוונת הפלסטינים הייתה לנצל את ההסכמים כדי להשיג את מטרותיהם בשלב הראשון של "תוכנית השלבים" של אש"ף^[31]^[32], ולאחר מכן להפר את ההסכם. הם ציטטו את ערפאת בנאום יוהנסבורג משווה אותם להסכם חוּדַיְבִּיָּה, הסכם שביתת נשק שהפר מוחמד, וכן התייחס בנחרצות אל ירושלים כ"בירת פלסטין הנצחית" וטען כי יש להמשיך בג'יהאד עד לכיבוש ירושלים.

ההתנגדות גברה לאחר פיגועי טרור, חטיפת נחשון וקסמן, וההאשמות שהרשות הפלסטינית לא פעלה מספיק למניעת טרור. בשנים 1993–1996 נרצחו 256 ישראלים בפיגועים, יותר מכפליים לעומת התקופה שקדמה להם^[33]. ההתנגדות התעצמה לאחר רצח יצחק רבין ב-1995 על ידי יגאל עמיר, שהתנגד להסכמים, מה שהביא לבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה, שהעלו לשלטון את ראש האופוזיציה בנימין נתניהו.

בקרב הפלסטינים

התגובות הפלסטיניות להסכמי אוסלו היו מעורבות. ארגוני ההתנגדות, כמו החמאס והג'יהאד האיסלאמי, התנגדו להסכמים בשל שלילת זכות קיומה של ישראל והכרה ב"ישות הציונית". הם ביקרו את הפת"ח על נכונותו לנהל משא ומתן עם ישראל, והגבירו את פעולות הטרור במטרה לחבל בתהליך.

הפת"ח, הארגון המרכזי באש"ף, אימץ את ההסכמים, אך היו גם בפת"ח שהתנגדו להם, במיוחד יו"ר הפת"ח פארוק קדומי, שטען כי זכות השיבה חשובה ממדינה פלסטינית. המתנגדים טענו כי ערפאת הסכים מבלי להבטיח פתרונות לסוגיות עיקריות כמו התנחלויות, מעמד ירושלים ופתרון בעיית הפליטים, בשל רצונו האישי לחזור לשטחים הפלסטיניים ממקום מושבו בתוניס. ב-2003 טען אבו מאזן כי הסכמים היו טעות עבור ישראל כי "לקחנו אדמה בלי תמורה"^[34]. וב-2006 טען זיאד אבו עין כי הם אפשרו את האינתיפאדה השנייה^[35]^[36].

בעולם

הסכמי אוסלו זיכו את יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת בפרס נובל לשלום לשנת 1994. היו חילוקי דעות בוועדה לגבי הבחירה בערפאת. ההיסטוריון אפרים קארש, המתנגד להסכם^[37], ציין כי ימים לאחר חתימת הסכמים, שלח חוסיין, מלך ירדן, אזהרה לממשלת רבין כי ערפאת לא יעמוד בהסכם^[38].

איראן, שהתנגדה להסכמים, קראה להתנגדות אלימה כדי למנוע את ההסכם, וטענה כי הסכם קהיר הוא "בושה" ו"בגידה חסרת תקדים"^[39].

Remove ads

לאחר רצח רבין

סכם

פרספקטיבה

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, במטרה לעצור את ההסכמים. מחליפו, שמעון פרס, המשיך ליישם את ההסכמים, עד שבבחירות 1996 יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו נבחר לראש ממשלה. נתניהו, אשר התנגד להסכמים אך התחייב לכבדם, הציג מדיניות לפיה ישראל תקבע את היקף הנסיגות ותפעל רק אם הפלסטינים יעמדו בהתחייבויותיהם. ב-1997 נחתם הסכם חברון, שהעביר 80% מהעיר לרשות הפלסטינית. ב-1998 נחתם הסכם ואי, שבו הוסדרו הנסיגות של ישראל בתנאי שהפלסטינים יפעלו למאבק בטרור, אך ישראל לא יישמה את יתר שלבי ההסכם בטענה שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבויותיהם. ב-1999 נבחר אהוד ברק כראש ממשלה, וביצע את הנסיגות שסוכמו בהסכם ואי. שיחות קמפ דייוויד בשנת 2000 כשלו, ובסופו של דבר פרצה האינתיפאדה השנייה. בעקבות ההתפשטות הטרור, ישראל ביצעה את מבצע חומת מגן, והשיגה שליטה ביטחונית מלאה ביהודה ושומרון. עם זאת היא שמרה על סממנים אחרים של הסכמי אוסלו, כמו קיום ממשלה פלסטינית, תיאום ביטחוני, והותרת הסכמי המס.

התקווה להסכמים כמוביל לשלום דעכה עקב ההתפרצות האינתיפאדה השנייה וההגברת הטרור^[40]. בשנת 2012 קראה מרצ לביטול הסכמי אוסלו ולהגעה להסכם ביניים חדש עם הפלסטינים^[41].

הסכמי אוסלו הקימו את מנגנוני התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית. התיאום המודיעיני החל רשמית בשנת 1996. לאחר מהומות מנהרת הכותל חדלה הרשות הפלסטינית משיתוף פעולה ביטחוני, אך הוא חודש לאחר הסכם ואי^[42]. במהלך האינתיפאדה השנייה (2000–2005) לא היה תיאום יעיל, אך בהמשך הניב הישגים משמעותיים^[43]^[44]. על פי השב"כ, מנגנוני הביטחון הפלסטיניים אחראים לכ-40% מהמעצרים של חשודים בטרור ב-2016^[45]. ב-2020, בעקבות הצהרות ישראליות על כוונות לספח את בקעת הירדן באופן חד־צדדי^[46], התנער מחמוד עבאס מההסכמים וטען כי יחדול את התיאום הביטחוני עם ישראל^[47], אך חודש זמן קצר לאחר מכן^[48]^[49].

Remove ads

בתרבות

"יומני אוסלו" (The Oslo Diaries) – "מאחורי הקלעים של שיחות השלום הסודיות", (2018)
אוסלו – מחזה עטור פרסים מאת ג'יי. טי רוג'רס, אשר מתאר את המשא ומתן הסודי שמאחורי הערוץ האחורי שהוביל להסכמים
אוסלו – סרט טלוויזיה אמריקאי מסוגת דרמה היסטורית ומתח של רשת HBO שעלה בבכורה ב-29 במאי 2021.
"הסכת אוסלו" – פודקאסט מבית מכון מולד בנושא הסכמי אוסלו, בהנחיית ד"ר ארנון דגני.

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל המזרח התיכון
	ההיסטוריה

לקריאה נוספת

יאיר הירשפלד, אוסלו: נוסחה לשלום, עם עובד, 2000.
לב גרינברג, שלום מדומיין, שיח מלחמה. כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל 1992-2006, הוצאת רסלינג, 2007
רון פונדק, ערוץ חשאי: אוסלו - הסיפור המלא, הוצאת ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2013^[50].
אפרים לביא, יעל רונן והנרי פישמן (עורכים), 25 שנה לתהליך אוסלו: ציון דרך בניסיונות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, 2019^[51](הספר בקטלוג ULI)
אודי מנור ואדם רז, העימות רבין-פרס ברקע אוסלו, כיוונים חדשים, נובמבר-דצמבר 2012
שמעון שיפר, המתריע: שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד, הוצאת ידיעות ספרים, 2019, עמודים 73–88
אבי גיל, נוסחת פרס, מיומנו של שותף סוד, כנרת זמורה-ביתן, 2018
עמוס שיפריס, רבין ואוסלו, הוצאת כרמל, 2022^[52]
יובל בלומברג, מלכודת אוסלו: מחלום השלום לרחובות המדממים, סלע מאיר, 2023^[53]
Aharon (Roni) Kampinsky, “The Oslo Accords and the National Religious Party of Israel". Polarization and Consensus-Building in Israel: The Centre Cannot Hold, 2023, pp. 40-53.