שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
תוכנית הטרנספר
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
תוכנית הטרנספר היא מושג הנזכר בפוליטיקה הישראלית ביחס לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לרוב על ידי גורמי ימין קיצוני. לפי הגרסאות השונות לתוכנית, את הסכסוך הטריטוריאלי-דתי שמתקיים במדינת ישראל מאז שלהי המאה ה-19, יש לפתור באמצעות טרנספר, טיהור אתני[1][2][3] או קידום הגירת הפלסטינים מארץ ישראל.
היסטוריה
סכם
פרספקטיבה
תחילת המאה העשרים
רעיון הטרנספר של ערבים מארץ ישראל הופיע כבר בתקופה מוקדמת של התנועה הציונית[4]. כך למשל, ביוני 1895, רשם תיאודור הרצל ביומנו פעולה אפשרית: "את הקרקעות הפרטיים בחבלי הארץ הנמסרים לנו עלינו להוציא לאט לאט מידי בעליהם. את האוכלוסין העניים משתדלים אנו להעביר בלי רעש אל מחוץ לגבול, על ידי מתן עבודה בארצות המעבר, ואולם בארצנו שלנו הננו מונעים מהם כל עבודה... העברת הקרקעות לרשותנו והוצאת העניים ממדינתנו צריכה להיעשות בעדינות ובזהירות"[4].
חיים ויצמן חתר "להכשיר את דעת הקהל בארצות הברית לתוכנית של מסירת א"י המערבית ליהודים, העברת הערבים לארצות ערב, מימון התוכנית על ידי מלווה אמריקני גדול", וכוונתו הייתה לרעיון "הטראנספר הערבי מרצון מארץ ישראל"[5]. גם משה שרת התייחס בחיוב לתרחיש כזה[6].
מנהיגים רבים של התנועה הציונית צוטטו כשהם מסבירים באופן ברור את הצורך בגירוש האוכלוסייה הפלסטינית והערבית[7], אולם הטרנספר מעולם לא הייתה מדיניות ציונית רשמית[8][9][10]. העמדה היהודית כלפי הערבים והלאומיות הערבית עברה גלגולים רבים, הקשורים באופייה של הציונות ובמציאות ההיסטורית גם יחד[11].
בשנת 1904 טען ישראל זנגוויל שיש לגרש את ערביי ארץ ישראל[12]. הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד אמר שהוא מוכן לשלם לערבים כדי שיעזבו את ארץ ישראל. נחמן סירקין קרא לחילופי אוכלוסין בהסכמה[12].
בעקבות ועדת פיל
בהמלצות ועדת פיל שפורסמו ביולי 1937 נכללה המלצה לחלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית, וכן ביצוע חילופי אוכלוסין בין המדינות היהודית והערבית במסגרתם יועברו, להערכת הוועדה, כ-225,000 ערבים לעבר הירדן ולמדינה הערבית, וכ-1,250 יהודים למדינה היהודית.
בשנת 1937 כתב זאב ז'בוטינסקי שאין להכריח את הערבים לעזוב, אבל שאם יסכימו מרצונם לעזוב אין להצטער על כך[12]. אברהם שטרן תמך בהצעה לחילופי אוכלוסין[12], ודוד בן-גוריון כתב שהמלצה זו של הוועדה הביאה אותו לתמוך בתוכנית. יוסף ויץ, מראשי קרן קיימת לישראל, כתב ביומנו האישי ב-1940 כי "הפתרון היחיד הוא ארץ ישראל ובלי ערבים [...] אין להשאיר כפר אחד, אף שבט אחד, רק בדרך זו – טרנספר לערביי ישראל – תבוא הגאולה"[13]. גם ברל כצנלסון תמך בתוכנית דומה[14][15].
בינואר 1943, שר הקולוניות הבריטיות, דוכס דבונשייר העשירי אדוארד קוונדיש (אנ'), קרא לעודד הגירת מוסלמים מארץ ישראל ולהקים מדינה ערבית בלוב[16].
במהלך מלחמת העצמאות
ערך מורחב – הנכבה
העמדה המרכזית בחקר מלחמת העצמאות בקרב ההיסטוריונים הישראלים היא שלא הייתה לראשי היישוב היהודי בארץ ישראל עם פרוץ הקרבות, תוכניות סדורות או מדיניות מכוונת של גירוש הערבים. עם זאת ברור שאירעו מקרים אחדים של גירוש ביוזמה מקומית. מאידך, במקומות רבים נעשה מאמץ של שכנוע הערבים להישאר במקומותיהם ולא לברוח, ואף בעניין זה קיים תיעוד רב[17]. בהתייחסו לתוכנית ד' שעסקה בהיערכות ההגנה ליום שאחרי עזיבת הבריטים, טוען בני מוריס שהיא לא הייתה תוכנית סדורה לגירוש ערביי ארץ ישראל, אף שהותירה למפקדי הכוחות שיקול דעת מקומי ביחס לאוכלוסיית הכפרים היושבים על צירים חיוניים. הוא אף סובר שבפועל רוב הערבים ברחו לפני הקרבות או בעיצומן[18].
לעומת זאת, ישנם היסטוריונים הטוענים כי הנכבה היא דוגמה מובהקת לטיהור אתני, וכי ישראל נקטה במדיניות של טרנספר. ביניהם ניתן למנות את דניאל בלטמן, שאף העלה את הסברה כי המתקפה הערבית הכללית על ישראל החלה דווקא משום שישראל נקטה ב"מדיניות של טיהור אתני", ומציין כי רוב ערביי הארץ הוברחו וגורשו עוד לפני פלישת מדינות ערב[19]. היסטוריון ישראלי נוסף, אילן פפה, טען כי "כאשר תנועה כמו הציונות קובעת בצורה מאוד מפורשת שהיא רוצה מדינה רק לקבוצה אתנית אחת במקום שבו יש שתי קבוצות אתניות, ובשלבים מסוימים של ההיסטוריה, ובמיוחד ב-1948, מחליטה להשתמש בכוח כדי לנקות את השטח מהקבוצה האתנית האחרת, המונח המקובל במשפט הבין-לאומי לתיאור מדיניות כזו או אידאולוגיה כזו הוא טיהור אתני"[20].
לפי ההיסטוריון הפלסטיני וליד ח'אלדי, "תוכנית ד'... הייתה ההזדמנות ההיסטורית (של היהודים) לטהר מערבים את ארץ-ישראל, לשלול את הנוכחות הערבית פשוט על ידי מחיקתה"[21]. לגישה דומה שותף משה גבעתי, היסטוריון צבאי ישראלי ואל"ם, שסבור כי "בהתאם ללשונה ולרוחה של 'תוכנית ד' נערכו בהמשך מבצעים, שעצם שמם מלמד על מהותם", ומביא את מבצע מטאטא ואת מבצע חמץ כדוגמאות[1].
לאחר מלחמת העצמאות וקום המדינה
לאחר מלחמת ששת הימים
לאחר מלחמת ששת הימים היה קונצנזוס בממשלת ישראל שרצועת עזה תישאר בשליטה ישראלית עד שתסופח באופן רשמי, היות שנכללה בגבולות ארץ ישראל המנדטורית ואף מדינה אחרת לא טענה לריבונות עליה[22]. בהתאם לכך, במשך כשנה ניסתה ממשלת ישראל לצמצם ככל האפשר את מספר הערבים החיים ברצועת עזה, ובפרט את אוכלוסיית הפליטים, באמצעות תוכנית ששימרה במכוון רמת חיים נמוכה ורמת אבטלה גבוהה ברצועה, וסיפקה תמריצים למשפחות וליחידים תמורת הגירתם מעזה, בעיקר לירדן[22][23].
ראש הממשלה לוי אשכול הציע "לייבש את הרצועה" עד למצב של מצוקה אנושית וקריסת החקלאות המועטה שנותרה בה, צעד שלדעתו יאלץ חלק מהתושבים להגר למדינות אחרות. משה דיין תמך בתוכנית זו, בתנאי שתבוצע בתנאי עמימות. למימוש התוכנית הוקמה יחידה סודית שחבריה היו עדה סרני, יוסף יריב, שלמה בן אלקנה ואחרים. עליהם הוטלה המשימה לעודד את הגירת ערביי עזה לממלכת ירדן ולמדינות באמריקה הדרומית, תמורת כסף[24][25]. למרות המשאבים שהוקצו, התוכנית נחלה כישלון גורף. על אף התשלום שהוצע להם, רוב הפלסטינים סירבו להגר. היעד שהציגה הממשלה היה הגירה של 350 אלף פליטים, אולם התוצאה בשטח הסתכמה בסופו של דבר במעבר של כ-20 אלף בלבד. רוב המהגרים ניצלו את ההזדמנות לאיחוד משפחות עם בני משפחה או בני זוג בירדן ובמדינות המפרץ.
למעשה, התוכנית השיגה תוצאה הפוכה. מצרים וירדן פנו אל האו"ם בתלונה נגד ישראל, בטענה שהיא מבצעת הגירה יזומה ומחתימה את הפליטים על התחייבות שלא ישובו לרצועה או לישראל. בבירור התלונה באו"ם הסכימה ישראל לאפשר גם איחוד משפחות לתוך רצועת עזה, ולא רק ממנה. אישור זה גרם לחזרתם של אלפי פלסטינים לעזה[26].
במאי 1970 נכנסו שני מהגרים מעזה לשגרירות ישראל באסונסיון, בירת פרגוואי, וירו למוות בעדנה פאר, מזכירת השגריר. במשפטם הם סיפרו כי פותו להגר לפרגוואי, וכי אומנם סיפקו להם כרטיסי טיסה ודמי כיס, אך הבטחות שהם קיבלו לא קוימו, ולכן החליטו לנקום בישראל. הם נידונו ל-13 שנות מאסר[27].
בשנת 1973 העלה יצחק רבין הצעה לסייע לחוסיין, מלך ירדן, בעזרת ארצות הברית, בפיתוח כלכלי של ירדן, מתוך מטרה לעודד הגירת פלסטינים מרצועת עזה לירדן: "אני מאמין שעם חוסיין אפשר להגיע לפיתוח כלכלי, שחוסיין מעוניין בו היום, ויישוב הפלסטינים ויצירת מקורות שימשכו (בתוקף מציאות של התפתחות כלכלית, ושל תנאי-חיים) יותר פליטים מרצועת עזה לירדן. אני רוצה ליצור תנאים, שבמשך עשר או עשרים השנים הבאות, תהיה נדידת אוכלוסייה טבעית לגדה המזרחית. [...] תהיה בזה משום תזוזה ריאלית, אמנם ממושכת, לקראת פתרון הבעיה הפלסטינית במכלוליה האמיתיים."[28]
בשנת 1980, הרב מאיר כהנא קרא בספרו "לשכים בעיניכם"[29] לגירושם של הערבים משטחי ארץ ישראל המערבית. ב-1984 נבחר הרב כהנא לכנסת שם ניסה לקדם את העברתם של הערבים מארץ ישראל.
בתחילת יולי 1987 אמר רחבעם זאבי שהפתרון היחיד של הסכסוך הישראלי-ערבי הוא "טרנספר מרצון" או "טרנספר בהסכמה" לאוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון ורצועת עזה[30]. את הטרנספר מרצון הציע ליישם באמצעות עידוד משפחות ובודדים פלסטינים לעבור לארצות אחרות על ידי הפסקת עבודתם בישראל, סגירת "אוניברסיטאות האינתיפאדה", אי-עידוד התעשייה אצל הערבים ביש"ע[31] ומענקים כספיים לעוזבים. בנוסף הציע העברת אוכלוסייה אף ללא הסכמתה, במסגרת הסכם שלום עם מדינה ערבית שכנה, כשההסכמה היא בין המדינות להעביר את המיעוטים למדינות הלאום שלהם. כתקדימים לכך הציג את חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה, ואת פינוי חבל ימית, אותו כינה "טרנספר שנעשה ליהודים"[31].
זאבי סבר שמערכת הביטחון של ישראל חזקה דיה לסיפוח שטחי יהודה, שומרון ועזה ולביצוע טרנספר לאוכלוסייה הערבית שם. זאבי הסתמך על מנהיגי התנועה הציונית, אנשי רוח ומנהיגים מן השמאל, וטען שהם הציעו בשלבים שונים "טרנספר בכפייה", שאף בוצע במלחמת העצמאות. לדבריו, "אם הטרנספר אינו מוסרי – כל הציונות אינה מוסרית, כי היא קמה וצמחה והייתה למדינה תוך שימוש מסיבי בדרך הטרנספר"[31]. הוא הציע טרנספר בכפייה במקרה של התקפה על ישראל ממזרח. לדבריו, "לא נוכל לקבל נוכחות של גיס חמישי אצלנו", וערביי ארץ-ישראל "יופנו אל מול הצבאות הפולשים כדי לשבש את מערכותיהם."[31] עמדותיו בנושא הטרנספר ספגו ביקורת בטענה שהן גזעניות ובלתי לגיטימיות.
בשנת 1988 נבחר יאיר שפרינצק לכנסת ה-12 מטעם מפלגת מולדת שהטיפה לטרנספר[32]. נאום הפתיחה שלו כלל תמיכה ברעיון הטרנספר וגרר קריאות ביניים רמות מספסלי השמאל[33].
המאה העשרים ואחת
בנובמבר 2002 העלו הירדנים את החשש שישראל תנצל את מלחמת עיראק לגירוש המוני של פלסטינים מהגדה לירדן. אישים ירדנים בכירים העלו את חששותיהם בפני גורמים בכירים בישראל ובארצות הברית וביקשו מהם ביטחונות שישראל תימנע מהטרנספר. שר החוץ הירדני, מרואן מועשר, העלה את העניין בשיחתו עם שר החוץ שמעון פרס בעצרת האו"ם בספטמבר 2002. מועשר ביקש שישראל תפרסם הצהרה פומבית שתשלול את הטרנספר. אישים ירדנים הדגישו כי חשוב להם שההצהרה תבוא מפיו של ראש הממשלה עצמו, ולא מגורמים אחרים. אריאל שרון סירב לחתום על הצהרה שכזאת[34].
במהלך מסע הבחירות של מפלגת "ישראל ביתנו" לכנסת השמונה עשרה, הייתה סיסמת הבחירות של אביגדור ליברמן: "אם אין נאמנות, אין אזרחות", ואף הציע לעשות חילופי שטחים בגודל זהה בין ישראל והרשות הפלסטינית עם טרנספר גלוי לתושבי המשולש, שלדבריו חשים יותר "פלסטיניים" מאשר ישראלים. הוא שב והציע את התוכנית שלו לאורך השנים, גם ב-2014[35] וב-2017[36].
בבחירות לכנסת העשרים ואחת מפלגת זהות של משה פייגלין קראה לביטולם של הסכמי אוסלו, להחלת הריבונות הישראלית על שטחי יש"ע ולעידוד הגירת התושבים הערבים מאזורים אלו בתמורה לפיצוי כספי. לפי מצע המפלגה, ערביי יש"ע יוכלו לבחור בין שלוש אפשרויות: להגר משטח ישראל בתמורה לפיצוי כספי, להצהיר אמונים למדינת ישראל ולקבל תושבות קבע (בדומה לערביי ירושלים ולדרוזים ברמת הגולן), או להיכנס למסלול ארוך שנים (שכולל שירות בצה"ל) שבסופו יקבלו אזרחות[37]. המפלגה לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה ובהמשך התפרקה.
כחלק ממסע הבחירות לכנסת העשרים וחמש, הציע חבר הכנסת איתמר בן גביר את רעיון הטרנספר של מי שיורשע בפעילות עוינת בשטחי מדינת ישראל וביהודה ושומרון, בין אם הוא יהודי ובין אם הוא מוסלמי, בטענה כי "חיים באירופה זה לא עונש כה חמור"[38].
לאחר טבח שבעה באוקטובר
לאחר טבח שבעה באוקטובר הציעו אישים שונים את הטרנספר כפתרון לבעיית רצועת עזה. משרד המודיעין הציע בטיוטה שפורסמה בתקשורת את העברתם של תושבי רצועת עזה לערים בצפון חצי האי סיני, והדבר עורר תרעומת מצד המצרים[39][40]. בנובמבר 2023 פרסמו דני דנון ורם בן ברק במשותף מאמר בוול סטריט ג'ורנל שבו קראו למדינות העולם לקלוט את תושבי עזה[41]. המאמר זכה לתמיכה מצד שר האוצר בצלאל סמוטריץ, ולהתנגדות של שר החוץ המצרי, סאמח שוכרי[42]. בן ברק טען בתגובה שהמאמר לא קורא לטרנספר, אלא למתן תמריצים להגירה מרצון[43]. ב-4 בדצמבר חבר הכנסת מהליכוד, משה פסל, הניח על שולחן הכנסת את הצעת חוק הסכם לקליטת תושבים מרצועת עזה[44]. שר ההגירה הקנדי, מארק מילר, הודיע ב-22 בדצמבר 2023 כי מדינתו תקלוט פלסטינים שיבחרו באופציית ההגירה מרצועת עזה, בדגש על אלה מהם שיש להם כבר קרובי מדינה בקנדה[45]. לדברי דני דנון ב-26 בדצמבר 2023, מדינות מאפריקה ומדרום אמריקה הציעו לישראל כי יקלטו פלסטינים שירצו להגר מרצועת עזה בתמורה לתשלום[46]. הידיעות על מגעים עם מדינות באפריקה ועל מעורבותו של טוני בלייר הוכחשו ב-3 בינואר 2024 על ידי גורם רשמי: "בניגוד לפרסומים, ישראל לא מנהלת משא ומתן עם אף מדינה על קליטה של פלסטינים תושבי עזה."[47]
בתחילת ינואר 2024 שוב הודיע שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', שהוא תומך בעידוד הגירה של תושבי עזה[48]. בתגובה, מחלקת המדינה האמריקנית הוציאה הודעה חריגה בנושא: "הרטוריקה הזאת מתסיסה וחסרת אחריות. אמרו לנו שוב ושוב ובעקביות על ידי ממשלת ישראל, לרבות על ידי ראש הממשלה, כי הצהרות מסוג זה אינן משקפות את מדיניות ממשלת ישראל... היינו ברורים, עקביים וחד-משמעיים שעזה היא אדמה פלסטינית ותישאר אדמה פלסטינית גם כאשר חמאס כבר לא שולט בה. זה העתיד שאנחנו מחפשים, לטובת הישראלים והפלסטינים, האזור שמסביב והעולם"[49].
ב-8 בינואר נפגש שר החוץ של ארצות הברית, אנתוני בלינקן, עם בנימין נתניהו, והתייחס להצעות שהועלו: "אמרתי לנתניהו היום שארצות הברית מתנגדת לכל הצעה ליישוב מחדש של פלסטינים מחוץ לרצועת עזה. נתניהו התחייב בפניי שזו אינה מדיניותה של ישראל"[50].
ב-10 בינואר 2024 אישר גורם ישראלי שאף הצעה לעידוד הגירה מרצון של פלסטינים מרצועת עזה אינה עומדת עוד על הפרק[51]. למרות זאת, השרים בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ואנשי ימין נוספים המשיכו להצהיר על רצונם "לעודד עזתים להגר מרצון למקומות ברחבי העולם"[52]. ב-29 בינואר קיימו האחרונים כנס שקרא להחזרת ישראלים לרצועת עזה. במענה לקריאת הקהל לטרנספר, אמר השר בן גביר: "צריך לעודד אותם ללכת מכאן"[53].
בראשית כהונתו השנייה של דונלד טראמפ כנשיא ארצות הברית, אמר טראמפ כי הוא מעוניין לפעול לכך שמדינות זרות כמו אינדונזיה, מצרים וירדן יקלטו מאות אלפי פליטים פלסטינים מרצועת עזה[54]. אינדונזיה, מצרים, ירדן וערב הסעודית התנגדו להצעה, ולדברי נציג סעודי "העברת התושבים מעזה תערער את היציבות באזור ותשחק לידיהם של הקיצוניים"[55]. העיתונאי עמית סגל טען שאלבניה מתכננת לקלוט עשרות אלפים מתושבי עזה, אך ראש ממשלת אלבניה אדי רמה כינה זאת "פייק ניוז, שקר מוחלט"[56].
ב-31 בינואר 2025 נערכה סמוך למעבר רפיח הפגנה בה השתתפו אלפי פלסטינים ומצרים, בהם גם אנשי ציבור, במחאה נגד הצעות הטרנספר של טראמפ[57].
בפברואר 2025 פרסמו שרי החוץ של ערב הסעודית, הליגה הערבית, מצרים, ירדן, קטר, איחוד האמירויות הערביות והרשות הפלסטינית הצהרה משותפת בה הם דוחים את תוכנית הטרנספר של טראמפ והבהירו כי לא יקבלו את ההצעה בשום מצב[58]. מתנגדות נוספות לתוכנית הטרנספר של טראמפ כללו את בריטניה, גרמניה, צרפת, רוסיה, סין, טורקיה, ספרד, אירלנד ואוסטרליה[59].
משרד החוץ של צרפת וכן מומחים למשפט בין-לאומי פומבי ציינו כי בפרטי התוכנית שהציג טראמפ יש מספר הפרות חמורות של החוק הבין-לאומי[60][59].
במסגרת מבצע חומת ברזל בצפון השומרון, שהחל ב-21 בינואר 2025, השתלטו כוחות צה"ל על חלקים נרחבים ממחנה הפליטים ג'נין, מחנה הפליטים בטולכרם ונור שמס, וכ-40 אלף פלסטינים התפנו ממחנות אלה. שר הביטחון ישראל כ"ץ הודיע כי הנחה את הכוחות להיערך לשהייה ממושכת במחנות הללו ולא לאפשר לתושבים לחזור לבתיהם[61].
ב-21 במרץ אמר שר הביטחון ישראל כ"ץ כי הנחה את צה"ל "לתפוס שטחים נוספים בעזה, תוך פינוי האוכלוסייה, ולהרחיב את אזורי הביטחון מסביב לעזה לטובת ההגנה על היישובים הישראלים ועל חיילי צה"ל, באמצעות אחזקה קבועה של השטח על ידי ישראל"[62]. בימים שלאחר מכן פרסם צה"ל הוראות פינוי לאזורים שונים ברחבי עזה. מאמצע מרץ עד 26 במרץ הוציא צה"ל 6 הוראות פינוי, בהן נעקרו כ-250 אלף מתושבי עזה. האזורים מהם ישראל עקרה תושבים כוללים גם אתרי מחסה לעקורים, מתקני בריאות ובית-חולים שדה[63].
ב-11 במאי 2025 ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו התייחס למצב ברצועת עזה ואמר כי "אנחנו הורסים עוד ועוד בתים, אין להם לאן לחזור. התוצאה היחידה המתבקשת תהיה רצון של העזתים להגר אל מחוץ לרצועה. הבעיה העיקרית שלנו היא במדינות קולטות"[64].
ב-19 במאי 2025, בכנס קבוצת ׳בשבע׳ בניו יורק על תוכנית "הההגירה מרצון" אמר בני גנץ: ״בעזה, קיימת הזדמנות ייחודית לקדם את תוכנית ההגירה מרצון של הנשיא טראמפ. מדינת ישראל והמדינות המוכנות לקלוט אזרחים מעזה, חייבות לפעול לקידום התוכנית ולעיצוב עתידה הפוליטי של עזה. אין עוד מקום להססנות – הזמן לפעול הוא עכשיו״[65]. בפברואר 2025 קבע גנץ כי "הדבר החשוב ביותר כעת הוא לנצל את כל הלחץ הבינלאומי שהניעה הצהרת הנשיא טראמפ להשבת חטופינו הביתה – עד החטוף האחרון; למימוש קפדני של ההסכם הביטחוני בגבול הצפון ולהשבת התושבים לבתיהם"[66].
עד ליולי 2025 התנהלו מגעים עם מספר מדינות באפריקה, אך אף אחת מהן לא הסכימה לקלוט פליטים מרצועת עזה[67].
Remove ads
הצעות להתיישבות פלסטינים בחצי האי סיני
במספר מקרים הציעו פוליטיקאים ישראלים לגרש תושבים פלסטינים לחצי האי סיני, וניסו לשכנע את מצרים להסכים לקלוט אותם.
בשנת 1956 הסכימה מצרים להצעה ליישב פליטים פלסטינים בחצי האי סיני, אך רעיון זה נדחה בתוקף על ידי מנהיגים פלסטינים בולטים, ולא יושם[68].
בשיחות השלום עם הפלסטינים בשנת 1983 עלתה ההצעה ליישב בסיני פליטים פלסטינים מלבנון. שר החוץ של מצרים בוטרוס בוטרוס ראלי ראה את ההצעה באור חיובי, אך חוסני מובארכ סירב בתקיפות[69].
בשנת 2010 הציע בנימין נתניהו למובארכ ליישב פלסטינים בסיני. מובארכ סירב מיד[69].
בשנת 2014 הועלתה שוב הצעה דומה, וזו נדחתה על ידי מחמוד עבאס[68].
בשנת 2017 קראו איוב קרא וגילה גמליאל להקים מדינה פלסטינית בסיני. שר החוץ המצרי, סאמח שוכרי, דחה את הקריאה והביע את תרעומתו בפני השגרירות הישראלית בקהיר[69].
בשנת 2024, בזמן מלחמת חרבות ברזל, שוב הציעה ישראל להעביר לסיני עשרות אלפי פלסטינים מרצועת עזה, כחלק מהניסיון להכריע את חמאס. מצרים מתחה ביקורת על הצעה ישראלית זו והדגישה כי כניסת עזתים לשטח מצרים היא סוגיה שבשום פנים ואופן לא יהיה עליה דיון[70].
Remove ads
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads