תפילת שחרית של שבת

תחילת התפילה

תחילת התפילה כוללת את ברכות השחר ופרשת הקורבנות כמו ביום חול, בתוספת פסוקי קורבן מוסף של שבת. יש נוסחי תפילה בהם משמיטים את הבקשות וה'יהי רצון' הנאמרות לאחר הקורבנות מחשש תחנונים, מאחר שהן מעין בקשה פרטית (שאילת צרכיו) האסורה בשבת.

פסוקי דזמרא

בנוסף למזמורי התהלים הקבועים הנאמרים מדי יום כחלק מפסוקי דזמרא, נוספים פרקים נוספים. ברוב הנוסחים נהוג להוסיפם לפני ברכת ברוך שאמר (חוץ מהמזמורים "מזמור שיר ליום השבת" ו"ה' מלך גאות לבש", הנאמרים לאחר הברכה), אך בנוסח אשכנז הם נאמרים לאחר ברכת ברוך שאמר. בנוסח ספרד החסידי נהוג להוסיף את הפיוט "האדרת והאמונה" כהקדמה לברכת ברוך שאמר, ובנוסח מרוקו את הפיוט יגדל אלוהים חי. לפני ברכת ישתבח, מוסיפים את תפילת נשמת כל חי.

נהוג שלא לומר מזמור לתודה בשבת, מכיוון שאין מקריבים קורבן תודה בשבת,^[5]. אולם בנוסח איטליה הנוהג הפוך, ואומרים מזמור לתודה רק בשבת, ולא בימות החול. גם הנוהגים לומר "למנצח בנגינות מזמור שיר" בכל יום, לא אומרים אותו בשבת.

קריאת שמע וברכותיה

בברכת "יוצר אור" אין אומרים את קטע הפתיחה הרגיל בימות חול ("המאיר לארץ"), אלא קטע אחר ("הכל יודוך"). לאחר מכן אומרים את הפיוט האלפביתי "אל אדון", במקום הפיוט "אל ברוך" הנאמר בימות החול, ולאחריו את הקטע המיוחד ליום השבת, "לאל אשר שבת". לאחריו ממשיכים בסדר התפילה הרגיל בדומה ליום חול. במעט קהילות נוסח אשכנז מוסיפים פיוטים בתוך ברכות קריאת שמע בהרבה שבתות מיוחדות, ובנוסח איטליה שלא שמרו על מקומם המקורי של פיוטים אלה, הם נאמרים היום בין קדיש לברכו.

תפילת שבע וחזרת הש"ץ

ערך מורחב – תפילת שבע

לאחר קריאת שמע וברכותיה נאמרת תפילת העמידה. תפילה זו בשבת קצרה באופן ניכר מימות החול, היות שרק שלוש הברכות הראשונות והאחרונות של ימות החול נאמרות בה, בעוד 13 הברכות האמצעיות העוסקות בבקשה על צרכיו הגשמיים של האדם וכן בבקשות להחשת הגאולה מושמטות ממנה. ברכות אלו מוחלפות בברכת קדושת היום. בנוסח המקובל כיום, נוסח הברכה לתפילת שחרית של שבת פותח בקטע 'ישמח משה', שנושאו הוא ציווי השבת במעמד מתן תורה, ולאחריו נאמרים פסוקי 'ושמרו בני ישראל את השבת'. לאחר מכן מופיע קטע על השבת כמייחדת את עם ישראל ובקשת הסיום 'רצה (נא) במנוחתנו' הקבועה בכל התפילות והחותמת ב'מקדש השבת'. בקרב הראשונים עלתה התנגדות לנוסח "ישמח משה" ממספר סיבות, ורש"י החליט לומר במקומו את נוסח אתה בחרתנו כביום טוב. חוקרים מודרניים העלו את ההשערה שבמקורו "ישמח משה" הוא חלק מפיוט קדום שכלל את כל ברכות העמידה.^[6]

ישנה חובה להזכיר את קדושת שבת בתפילת העמידה, ומתפלל שלא הזכיר את קדושת השבת בתפילתו (כלומר, שהתפלל בטעות תפלת יום חול) - לא יצא ידי חובת התפילה וצריך לחזור ולהתפלל תפילה זו.

לאחר תפילת העמידה נאמרת חזרת הש"ץ. מנהג האשכנזים לומר קדושה בחזרת הש"ץ בנוסח ארוך יותר מאשר בימות החול, ובארבע פרשיות ושבת הגדול, מעט קהילות אומרות קרובה באמצע חזרת הש"ץ הזו. לאחר סיום חזרת הש"ץ נאמר קדיש תתקבל על ידי שליח הציבור, ולאחריו פרק שיר של יום וקדיש יתום (ברוב קהילות נוסח אשכנז, פרק זה לא נאמר פה, אלא בסיום תפילת מוסף של שבת); בקצת קהילות אשכנז, אומרים פה גם שיר הייחוד ושיר הכבוד.

הוצאת ספר תורה וקריאת התורה

ערכים מורחבים – הוצאת ספר תורה, קריאת התורה

לאחר סיומה של חזרת הש"ץ (ולאחר אמירת השיר הנ"ל, לפי מנהגי הקהילות השונות) מוציאים ספר תורה מארון הקודש לצורך קריאת התורה. קודם להוצאת הספר נאמרים בהרבה קהילות פסוקים מיוחדים, כגון בנוסח ספרד "אתה הראת", ובנוסח אשכנז המזרחי "אין כמוך", הפיסקה "ויהי בנסוע הארון" ובריך שמיה (אפילו בקצת קהילות שלא אומרים אותה ביום חול). לאחר מכן, מגיש אדם מיוחד את ספר התורה לשליח הציבור וסוגר את ארון הקודש, ולפי נוסח אשכנז המזרחי ונוסח ספרד שליח הציבור קורא שמע ישראל 'אחד אלוהינו' המיוחדים לשבת, ו'גדלו' כמו ביום חול ואומרים "על הכל", והשליח ציבור מוליך את ספר התורה אל הבימה. בנוסח אשכנז המערבי, סדר הוצאת ספר תורה בשבת זהה לשל חול, חוץ מהוספת הקטע "על הכל יתגדל ויתקדש" בשעה שמוליכים את ספר התורה לבימה, ולא מוסיפים לא "אין כמוך" ולא "שמע ישראל", ואף פעם לא אומרים "בריך שמיה".

בנוסח הספרדים אומרים "אתה הראת", בריך שמיה, וסדרת פסוקים המתחיל "גדלו לה' אתי".

בנוסח איטליה אומרים סדרת פסוקים המתחיל ב"ויהי בנסוע",^[7] ואז אומרים פרק תהלים מיוחד לכל פרשה או שבת מיוחדת. בסוף אומרים "גדלו" וסדרת פסוקים כשמלווים את ספר התורה.

בנוסח הספרדים, נוסח איטליה המאוחר, תכלאל, נוסח רומניא ונוסח פרובאנס, מגביהים את ספר התורה קודם הקריאה. בנוסח אשכנז ורוב קהילות נוסח ספרד, מגביהים את ספר התורה רק אחרי הקריאה.

כשספר התורה מונח על הבימה מתחילה קריאת התורה בפרשת השבוע. קריאת התורה בשבת היא תקנה קדומה של משה רבנו^[8], ולמעשה היא מצווה מדרבנן. על פי המנהג המקובל כיום קוראים בכל שבת את אחת מפרשות השבוע, ומסיימים את כל החומש במהלך שנה. (בעבר היה גם מנהג בארץ ישראל של חלוקת פרשיות התורה לסדר של 3 שנים.)

מפני קדושתה ומעלתה של השבת, תקנו חכמים שיעלו לתורה בשבת שבעה קרואים, כנגד שבעת ימי השבוע.^[9] רש"י על המשנה^[10] מבאר שביום השבת שהוא יום מנוחה מאריכים יותר בקריאת התורה מאשר בימות החול. בנוסף לשבעת העולים ישנו המפטיר, הקורא בהפטרה ועולה לתורה לאחר שבעת העולים. במידת ויש רצון להעלות עולים נוספים, נעשות הוספות ל־7 העליות הרגילות.

בניגוד לכל המועדים בהם קרב קורבן מוסף, בשבת אין קוראים בפרשת מוסף של שבת. הסיבה לכך היא שפרשת מוסף של שבת היא 2 פסוקים בלבד (בעוד המינימום לקריאה בתורה הוא פרשה בת 3 פסוקים), ואין קוראים את הפסוקים הקודמים שאינם נוגעים לעניין שבת. סיבה נוספת המוזכרת במדרש היא שקורבן מוסף של שבת אינו בא לכפרה (קרבים רק עולות), בניגוד לשאר קורבנות המוספים בהם ישנו גם קורבן חטאת.^[11] סיבה נוספת היא שההפטרה צריכה להתאים לקריאה אליה עלה המפטיר, ובמקרה ותהיה קריאת מפטיר בפרשת מוסף של שבת, יהיה צורך בהפטרה אחידה לכל שבתות השנה.^[12] בשבת רגילה, במקום לקרוא מפטיר מיוחד, חוזרים על השלשה (או קצת יותר) פסוקים האחרונים שבפרשה למפטיר. בשבתות מיוחדות, כולל שבת ראש חודש, שבת חנוכה, שבת פורים (בירושלים), ארבע פרשיות וכו' קוראים את הפרשה המיוחדת במקום הפסוקים האחרונים שבפרשה.

הפטרה

ערך מורחב – הפטרה

לאחר קריאת התורה, ההגבהה והגלילה קוראים את ההפטרה. קריאת ההפטרה היא תקנת חכמים לקרוא בשבת בנביא, ומקורה של תקנה זו בתקופה בה גזר השלטון הרומאי על היהודים שלא לקרוא בתורה בשבת, והקריאה של קטע מספרי הנביאים העוסק בעניין בו הייתה קריאת התורה, או מעניינא דיומא אחר,^[13] הייתה צו השעה. אולם, תקנתם של חז"ל עדיין עומדת על כנה, וכיום קוראים את ההפטרה לאחר קריאת התורה.

את ההפטרה קורא המפטיר,^[14] שעלה לעליית מפטיר הנ"ל. לפני ההפטרה מברך המפטיר ברכה מיוחדת, ולאחריה סדרת ברכות.

סיום התפילה

נהוג בקצת מקומות שהמפטיר ממשיך גם להיות שליח הציבור של חלקי התפילה שלאחר קריאת התורה, ושל תפילת מוסף של שבת בהמשכם, אך אין בכך חובה. לאחר ההפטרה נאמרות ברכות מיוחדות, לקהל המתפללים ולאחרים. מנהג האשכנזים לומר שני נוסחי ברכה עתיקים, שיסודם בבבל, "יקום פורקן", האחד כולל ברכה לחכמי ארץ ישראל וחכמי בבל, לראשי הישיבות, הדיינים ולכל לומדי התורה והשני ברכה לקהל, ולאחר מכן נוסח "מי שברך" מיוחד לקהל המתפללים ולעוסקים בצרכי ציבור.^[15] מנהג הספרדים לומר פיוטים ושירים מיוחדים לכבוד מאורעות של שמחה, כשבת חתן ולידת תינוק בחלק זה, וכן אומרים מי שברך לכל הקהילות הקדושות. בחוץ לארץ מקובל לומר במקום זה את התפילה לשלום המלכות.^[16] במדינת ישראל לא נאמרת התפילה לשלום המלכות, ובחוגים דתיים לאומיים נוהגים להוסיף במקומה תפילה לשלום המדינה ותפילה לשלום חיילי צה"ל^[17]. בעת אמירתם נהוג שהקהל עומד.

בשבת בה מברכים את החודש, אומרים את ברכת החודש. לפי נוסח אשכנז המזרחי אומרים ברוב השבתות תפילה בשם אב הרחמים, שנתחברה בשעת מסעות הצלב, בה מבקשים מאלוהים לנקום את נקמת יהודים שנהרגו על קידוש השם; בנוסח אשכנז המערבי תפילה זו אינה נאמרת אלא פעמיים בשנה. בשבתות בהם חלה שמחה, כשבת חתן, וכן בימים שאין אומרים בהם בימי החול תחנון ובשבתות ארבע פרשיות, אין אומרים את "אב הרחמים" גם במנהג המזרחי. אחר כך אומרים אשרי יושבי ביתך, שהיא פתיחה לתפילת מוסף, כאשר בינה לבין מוסף מחזירים את ספר התורה מהבימה לארון הקודש. בעת החזרת ספר התורה, בנוסח אשכנז, נוסח ספרד ונוסח הספרדים נוהגים לומר "מזמור לדוד, הבו לה' בני אלים", ונוסח אשכנז ונוסח ספרד אומרים לקט פסוקים המתחיל בפסוק "ובנחה יאמר",^[18] ואילו בנוסח הספרדים אומרים לקט פוסקים אחר. בנוסח איטליה אומרים לקט אחר של פסוקים, ולא אומרים שום מזמור. לאחר שספר התורה הוחזר לארון הקודש, הש"ץ אומר חצי קדיש, ולאחריו מתחילה תפילת עמידה של תפילת מוסף, שהיא המשך ישיר של תפילת שחרית.

תפילת שחרית של שבת

זמן התפילה

מהלך התפילה