אבא אבן - Wikiwand

אַבָּא שלמה אֶבֶן (2 בפברואר 1915, י"ח בשבט ה'תרע"ה – 17 בנובמבר 2002, י"ב בכסלו ה'תשס"ג) היה דיפלומט ומדינאי ישראלי. כיהן כסגן ראש ממשלת ישראל, שר החוץ, שר החינוך וחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה, כשגריר ישראל באומות המאוחדות ובארצות הברית וכנשיא מכון ויצמן למדע.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

נודע כבעל כושר ביטוי מבריק ויוצא דופן ונחשב "הדיפלומט מספר אחת" של מדינת ישראל.^[1] בשנת 1960 התקבל כחבר הישראלי הראשון באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

Remove ads

ביוגרפיה

סכם

פרספקטיבה

תחילת דרכו

אבן נולד כאוֹבְּרִי סוֹלוֹמוֹן (Aubrey Solomon) ב-2 בפברואר 1915 בקייפטאון שבדרום אפריקה להורים יהודים ממוצא ליטאי שעברו לדרום אפריקה מאנגליה. ב-1920 שבה המשפחה ללונדון.^[2] אביו, מאיר סולומון, נפטר כתוצאה מסרטן, וב-1921 נישאה אימו שנית לד"ר יצחק (אייזיק) אִיבָּן.^[3] הוא קיבל את שמו של אביו החורג ונקרא אוֹבְּרִי אִיבָּן (Aubrey Eban), וגדל והתחנך על ערכים יהודיים וציוניים.^[4] אמו עבדה כמתורגמנית ואף כמזכירתו של נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ודוברה המפורסם של התנועה.^[5]

בגיל 17 החל אבן לחבר מאמרים לביטאון "הציוני הצעיר", שהשתייך לפדרציה של נוער ציוני בבריטניה.^[6] ב-1934, כשהיה בן 21, החל ללמוד באוניברסיטת קיימברידג'.^[7] כחלק מלימודיו שם הוא התמחה בשפות שמיות (עברית וערבית) וכן בשפה הפרסית, ושימש עמית מחקר באוניברסיטה. בין היתר חקר את השפעת השפה הערבית על ספרות ימי הביניים וכן העביר הרצאות על תור הזהב של הספרות העברית בספרד. בתקופת לימודיו כיהן כנשיא אגודת הסטודנטים, היה שותף מייסד של סיעת הלייבור באגודת הסטודנטים באוניברסיטה, היה פעיל בתנועת הנוער הציונית FZY, תנועת הנוער הציונית הגדולה והוותיקה בבריטניה, ואף שימש עורך הידיעון הרשמי של התנועה "הציוני הצעיר".

במלחמת העולם השנייה שירת כקצין מודיעין בצבא הבריטי, תחילה בקהיר (שם פגש את סוזי, אשתו לעתיד) ואחר כך בירושלים, שבה התיישב בסוף המלחמה. בין תפקידיו השונים, שימש איש הקשר של המודיעין הבריטי עם ההנהגה הציונית בארץ ישראל וכיהן בהנהלת בית הספר ללימודי ערב, בו גם לימד ערבית.^[8] הוא השתחרר בדרגת מייג'ור (מקבילה לדרגת רב-סרן בצה"ל). בתום המלחמה, ועם שחרורו מן הצבא הבריטי, עלה לארץ ישראל (שנת 1946), והצטרף אל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הוא היה קצין הקשר של הסוכנות היהודית לוועדת אונסקו"פ.^[9]

אבן היה יד ימינם של משה שרת וחיים ויצמן במאבק המדיני והדיפלומטי לקראת אישור תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר 1947. לאחר קבלת ההחלטה על החלוקה ועל הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, המשיך לפעול בוושינגטון ובניו יורק למען מימוש ההחלטה ויישומה ונגד המגמות לעכב את ביצועה. כישוריו הדיפלומטים יחד עם האנגלית המשובחת והיותו נואם בחסד השפיעו רבות על חברי הוועדה.^[10] לאחר הקמת המדינה התמנה לנציג ישראל בארגון האומות המאוחדות ולאחר כשנה לשגרירהּ באו"ם.

דיפלומטיה

ב-28 במאי 1950, בגיל 35, מונה אבן לשגריר ישראל בארצות הברית, בעודו מחזיק גם בתפקיד השגריר באו"ם^[11] (בשני התפקידים החזיק עד קיץ 1959). במסגרת תפקיד זה ניסה לשכנע את אלברט איינשטיין להתמנות לנשיא מדינת ישראל. ב-1953 מונה לסגן נשיא העצרת הכללית של האו"ם.

בשנת 1955 היה אמור להיות נציג ישראל בוועידת באנדונג, אבל נשיא אינדונזיה סוקרנו, שחשב תחילה להזמין נציג ישראלי לוועידה, נרתע בגלל לחצים מצד מדינות ערב. ישראל לא השתתפה בוועידה, שהפכה במה להשמצתה.

בתפקידיו באו"ם ובוושינגטון עיצב אבן את הפעילות הדיפלומטית ואת מערכת ההסברה של ישראל. בתקופתו הושג הסיוע הכלכלי הראשון של ארצות הברית לישראל, הוקם מפעל "הבונדס", וביוזמתו נוסד ארגון השדולה האמריקני למען ישראל, איפא"ק, וכך התמסדה פעילותה של ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית. במאי 1959 קיבל אזרחות ישראלית, לאחר שהתברר שברשותו רק דרכון דיפלומטי ישראלי ושמו אינו מופיע בפנקס הבוחרים.^[12]

פעילותו הפוליטית

בבחירות לכנסת הרביעית בשנת 1959 נבחר אבן לראשונה לכנסת מטעם מפא"י ומונה לשר בלי תיק בממשלת בן-גוריון. בין השנים 1960–1963 שימש שר החינוך בממשלתו של בן-גוריון, ובשנים 1963–1966 היה סגן ראש הממשלה בממשלתו של לוי אשכול, ללא תיק ביצועי. בנוסף, בשנים 1958–1966 כיהן כנשיא מכון ויצמן למדע.

במשרד החוץ

החל משנת 1966 כיהן אבן כשר החוץ בממשלות אשכול וגולדה מאיר והתמיד בתפקיד זה עד 1974. אבן הפך בתודעה הציבורית הישראלית למעין שר חוץ נצחי. בתקופת כהונתו כשר החוץ היה במרכז הפעילות הדיפלומטית שקדמה למלחמת ששת הימים, ובמסגרת מאמציו למנוע את המלחמה נפגש עם נשיא צרפת, שארל דה גול, אשר דיבר אליו בהתנשאות משולבת באיומים, דרש שישראל לא תפתח בכל פעולה צבאית, ובסופו של דבר, לאחר המלחמה, הטיל אמברגו צבאי על ישראל.

לאחר מלחמת ששת הימים השתתף אבן בעיצובה של החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, במטרה למנוע החלטה שתחייב נסיגה ישראלית מיידית.

לאחר מלחמת יום הכיפורים ייצג אבן את ישראל בניסוחה של החלטה 338. בהמשך להחלטה זו עמד אבן בראש משלחת ישראל לוועידת ז'נבה - ועידת השלום הראשונה (1973). אבן המשיך לכהן כשר חוץ בממשלה שהוקמה במרץ 1974 לאחר מלחמת יום הכיפורים, אולם ראש הממשלה גולדה מאיר התפטרה כחודש לאחר הקמת הממשלה עקב הלחץ הציבורי הגובר.

בעקבות החשש ששמעון פרס, נציג רפ"י, יזכה בבחירות לראשות המפלגה, הציע אבן לפנחס ספיר את מועמדותו, כאיש מפא"י ותיק, לראשות הממשלה. ספיר סירב לכך בטענה שאבן לא יצליח בהתמודדות ושעדיף למצוא מועמד שיחסום את פרס. אבן נפגע מכך, כיוון שלדעתו היה בידי ספיר לתת לו את התפקיד. אבן התרגז אף יותר כשגילה שמועמדו של ספיר מול פרס היה יצחק רבין, שאיתו היו לאבן יחסים מתוחים עוד מימיו של האחרון כשגריר בארצות הברית. אבן תמך בפרס בבחירות המקדימות לראשות המפלגה, אולם רבין ניצח. לאחר מכן סירב לכהן כשר ההסברה בממשלה החדשה, ורבין מינה את יגאל אלון כשר החוץ במקום אבן.

לאחר בחירות 1984

אחרי הבחירות לכנסת האחת עשרה כיהן אבן במשך 5 שבועות כיושב ראש הכנסת הזמני.

בשנים 1984–1988, במהלך כהונתה של הכנסת ה-11, כיהן אבן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, תפקיד שהעדיף על פני תפקיד שר זוטר שהוצע לו בזמן ממשלת האחדות הלאומית.

אבן דגל בפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים, ונהג לומר ש"הפלסטינים לעולם אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". בריאיון לדר שפיגל בשנת 1969 אמר: "מפת יוני בשבילנו היא שוות-ערך לסכנה והעדר ביטחון. אינני מגזים באומרי שיש בה עבורנו משהו מהזיכרון של אושוויץ".^[13] עם תחילת האינתיפאדה הראשונה ב-1988 הכריז שהוא דוגל בפתרון שתי המדינות, מאחר שיש רוב יהודי יציב במדינת ישראל ורק חלוקה תבטיח רוב כזה בעתיד.^[14]

בבחירות המקדימות במפלגת העבודה לבחירות לכנסת ה-12 שנערכו ב-1988, לא נבחר בהתמודדות על מקומות גבוהים ברשימה (העשיריה הראשונה והשנייה) והעדיף לפרוש מהמרוץ. הוא התמנה ליו"ר מועצת המנהלים של בית ברל, ושימש בתפקיד שנים אחדות. בשנותיו האחרונות פרש מהחיים הפוליטיים, והקדיש את זמנו לכתיבה, להוראה ולהרצאות.

לאחר פרישתו

עם פרישתו מהחיים הפוליטיים, הפך לדמות שנחשבת לאחת שהציבור לא ידע להעריך, בשל דימוי שנוצר לו של אינטלקטואל עם נופך של זרות, בו-בזמן שבעולם נחשב לדמות מקובלת ואפילו נערצת. שמו הפך לסמל לנואם דגול, ונאומיו בשפה האנגלית הפכו לשם דבר. היה ביקוש גדול להרצאותיו, והאנגלית הרהוטה שלו, עם המבטא המיוחד, בתוספת משפטי מחץ מתובלים בהומור הפכוהו לכוכב תקשורת בעולם. מאידך, שימושו המוגזם לעיתים באנגלית המשולבת במשלבים גבוהים, גררו הערות סאטיריות שונות, כמו זו של אפרים קישון: "מדוע האזין נציג בלגיה לאו"ם לתרגום הסימולטני לסינית?", והתשובה: "גם הוא נבהל מהאנגלית האוקספורדית של אבא אבן".^[15]

כישרון זה בא לידי ביטוי ב-1984 בסדרת הטלוויזיה "מורשת", שהתבססה על ספר שלו בשם זה, וסקרה את תולדות עם ישראל. אבן היה עורך ומגיש הסדרה. הסדרה הופקה בעלות של 10 מיליון דולר, שודרה ברשת הטלוויזיה הציבורית של ארצות הברית PBS, וזכתה לכ-30 מיליון צופים.^[16] אבן כתב ספרים נוספים שעסקו בתולדות עם ישראל ומורשתו בארצו. אחד מהם היה "עמי", והשני "ארצי". כמו כן היה אחד המשתתפים הבולטים בסדרה "עמוד האש".

בשנת 2001 זכה אבן בפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה,^[17] יחד עם מרדכי בן-פורת ויצחק שמיר, אך משום שהיה חולה מאוד לא הגיע לקבלת הפרס ורעייתו סוזי קבלה את הפרס בשמו.

אבן נפטר ב-17 בנובמבר 2002, ונטמן בבית העלמין בכפר שמריהו.^[18]

Remove ads

חיים אישיים

אבן היה נשוי לסוזי לבית אמב"ש, אחותה של אורה הרצוג, אשתו של חיים הרצוג, נשיא המדינה לשעבר. אבן ורעייתו הכירו במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר אבן שירת כקצין במטה הצבא הבריטי בקהיר. חיילים יהודים שהוצבו בקהיר, נהגו להתארח בשבתות אצל משפחות יהודיות באזור, ואבן הכיר בביקורים אלה את סוזי. שנים רבות הייתה סוזי אבן נשיאת האגודה למלחמה בסרטן בישראל. בנם עֵלי (יליד 1950) הוא נגן קלרינט ופרופסור למוזיקה, ובתם גילה (ילידת 1954) היא בונת גיטרות. בת נוספת שנולדה ב-1952 נפטרה בינקותה.

Remove ads

עץ משפחת הרצוג

יחיאל מיכל שטיינברג

עץ משפחת הרצוג

שמחה אמב"ש

לאה אמב"ש

רונית הרצוג

יואל הרצוג

מרגרט הרצוג

הנצחתו

במרכז הבינתחומי הרצליה פועל מכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית בראשות השגריר רון פרושאור. זהו מכון מחקר פרואקטיבי הפועל לקידום דיפלומטיה חדשנית בישראל ובעולם.

במכון טרומן, אשר באוניברסיטה העברית, הוקם המרכז לדיפלומטיה ישראלית ע"ש אבא אבן, העוסק בקשר עם שגרירים ונציגים פרלמנטריים ואחרים מרחבי העולם. במכון גם שמור ארכיונו הפרטי של אבן.

לאחר מותו נחנכה רחבת הכניסה הראשית של בניין משרד החוץ החדש בירושלים בשם "רחבת אבא אבן", ולצדה לוח זיכרון לזכרו.

בתאריך 12 בספטמבר 2006 השירות הבולאי הנפיק בול דאר לזכרו של אבן, הנושא את דיוקנו. האמנים אמנון דוד ומשה פרג עיצבו ביחד את הבול. על מעטפת יום ראשון (מיר) להנפקת הבול הופיעה ציטטה מנאום של אבן באומות המאוחדות בתאריך 3 ביולי 1948, כדלקמן: "ישראל היא פרי העקשנות ההיסטורית הנמשכת ביותר הזכורה לדורות. מדינת ישראל היא מסמר נטוע בנוף הבין לאומי. מי שמתכנן את העתיד בלעדיה בונה לו אשליות על החול."^[19]

בירושלים נקרא רחוב על שמו ובהרצליה מקשרת שדרה על שמו את העיר עם שכונת הרצליה פיתוח.

Remove ads

ספריו

ארצי: עשרים וחמש שנות המדינה, ירושלים: ויידנפלד וניקולסון, תשל"ג 1972
עמי: ההיסטוריה של עם ישראל (מאנגלית: שמואל גילאי), תל אביב: בוסתן, 1972
תוכנית שלום - מדוע?, צופית: בית ברל, תשל"ה 1975
פרקי חיים, תל אביב: ספרית פועלים, 1978
מורשת: עם ישראל בתרבות האנושית (מאנגלית: יחיעם פדן), תל אביב: סטימצקי, 1985
הדיפלומטיה החדשה - יחסים בינלאומיים בעידן המודרני, הוצאת עידנים/ידיעות אחרונות, 1989
דברים על החינוך בדור הדעת (ליקט וערך: יוסף יונאי), ירושלים: משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית, תשס"ג 2002

Remove ads

לקריאה נוספת

רון אדם (עורך), אבא אבן, מדינאי ודיפלומט, הוצאת החטיבה להדרכה, משרד החוץ, 2003.
סוזי אבן, אשת השגריר, תרגם מאנגלית: דניאל בלוך, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2010.