חופש אקדמי

חופש אקדמי (בלטינית: Libertas scholastica) הוא החופש המוקנה למורים, תלמידים ומוסדות אקדמיים לחתור להרחבת הידע באשר הוא, זאת ללא התערבות חיצונית לא עניינית. הוא עשוי לכלול גם את זכותם של אקדמאים לעסוק בביקורת חברתית ופוליטית. בהגדרה מצמצמת, חופש אקדמי הוא החופש לעסוק בכל מגוון הפעילויות הכרוכות ברכישת ידע, כולל בחירת נושאי המחקר, קביעת נושאי ההוראה בכיתה, הצגת ממצאי מחקר לעמיתים ופרסום ממצאים ומסקנות של מחקרים. עם זאת, אף לחופש אקדמי יש גבולות. בארצות הברית, בהתאם ל"הצהרה על חופש אקדמי וקביעות משנת 1940"^[1], על מורים להיזהר ולהימנע מנושאים במחלוקת שאינם קשורים לנושא עיסוקם. כאשר מורה מדבר בפומבי או מפרסם דבריו בכתב, עליו ליהנות מחופש להביע את דעותיו ללא מורא מצנזורה מוסדית או מצעדי משמעת, אולם על המורה להפגין ריסון עצמי ולהדגיש כי אינו מביע את דעות המוסד שבו הוא מלמד. קבלת קביעות במשרה במוסד אקדמי מגינה על המורים בכך שהיא מבטיחה שניתן לפטר מורה אך ורק בגלל נימוקים מתאימים, למשל חוסר יכולת מקצועית בולטת או התנהגות הראויה לגינוי על ידי הקהילה האקדמית עצמה.

היסטוריה

ימי הביניים והרנסאנס

שורשי הרעיון של חופש אקדמי נעוצים באוניברסיטאות של ימי הביניים באירופה, ובמיוחד האוניברסטאות שקמו בצפון איטליה בתקופה שקדמה לרנסאנס האיטלקי. במוסדות אלה ביקשו לעיתים אוטונומיה מהכנסייה או מהמונרכיה, אך בפועל היו נתונים לא פעם לפיקוח הדוק מצד השלטון או הכנסייה. אוניברסיטת בולוניה שקמה בשנת 1088, שהיא העתיקה ביותר בעולם המערבי, נוסדה מהתארגנות חופשית וחילונית של סטודנטים שבחרו ומימנו את הפרופסורים שלהם מכיסם ובכך הייתה שונה ממוסדות אחרים (שקמו מאוחר יותר) כמו הסורבון. בשנת 1222 נוסדה אוניברסיטת פדובה כאשר קבוצה גדולה של סטודנטים ומרצים, שמאסו בפיקוח מטעם המלוכה והכנסייה, נטשו את אוניברסיטת בולוניה בחיפוש אחר חופש אקדמי רב יותר. הסטודנטים גם ניהלו את האוניברסיטה. עד אז, המנזרים והכנסייה, החזיקו מונופול על הידע. הקמת האוניבריסטה מסמלת את תחילת המעבר לעבר תרבות רנסאנס שבה האוניברססיטאות מתחרות בכנסייה על הזכות להעביר ידע לציבור ולדורות הבאים.^[2]

במהלך המאה ה-13 וה-14, האוניברסיטה של פריז, שהייתה תחת פיקוח כנסייתי, אסרה הוראת חיבורים של הפילוסוף היווני אריסטו בתחומים מסוימים, מחשש לסתירה בין הפילוסופיה האריסטוטלית לתאולוגיה הנוצרית. רק בהדרגה, ולאחר משא ומתן בין מוסדות הכנסייה והאקדמיה, הותר להורות את כתביו בגבולות מצומצמים.

עידן הנאורות

בתקופת הרנסאנס והנאורות עלתה החשיבות של חקירה מדעית חופשית, אולם חופש אקדמי של ממש עדיין לא היה מעוגן או מקובל במוסדות הרשמיים. מלכים שליטים מקומיים והכנסייה התערבו לא פעם בתכנים של הוגי דעות. דאחת הדוגמאות המפורסמות ביותר להתערבות של מוסד דתי בחופש האקדמי היא סביב ניסיונות הכנסייה הקתולית לצנזר רעיונות של המודל ההליוצנטרי.

ב-1616 ספרו של קופרניקוס "על הקפות כיפות השמיים", נכנס לרשימת הספרים האסורים על ידי האיקוויזיציה האיטלקית. הספר טען כי כדור הארץ אינו במרכז היקום, וכי הוא וכוכלי לכת אחרים סובבים סביב השמש. מחזור היום והלילה לא נובע מתנועת השמש סביב הארץ, שהיא אשליה אופטית, אלא מסיבוב הארץ סביב צירו לטענות אלו היו השלכות על תחומים נוספים כמו כבידה או תפיסת כדור הארץ והאדם כמרכז הבריאה. הכנסייה הקתולית ראתה ברעיון זה סתירה לכתבי הקודש. גם הכנסייה הפרוטסנטית גינתה את הספר. בשלב זה הספר כבר היה מפורסם למדי בקרב חוקרים כמו טיכו ברהה, יוהנס קפלר וגלילאו גליליי שאיששו ושכללו את המודל של קופרניקוס. גליליי גם פרסם את המודל בספר בשפה איטלקית נהירה לכל אדם. הכנסייה הקתולית העמידה את גלילאו למשפט בפני האינקוויזיציה ברומא. בסופו של המשפט הוכרח לחזור בו מדעותיו, והושם במעצר בית. אולם היה זה מאוחר מידי וכוחה של הכנסייה לא היה כבר פרוש על כל אירופה. המודל ההלציונטרי זכה להכרה רחבה והיוו בסיס לעבודות נוספות כמו מכניקה קלאסית. דברים אלו מכונים המהפכה הקופרניקאית שהיו לה השלכות רבות על המדע והתרבות.

וילהלם פון הומבולדט והמודל הגרמני

ערך מורחב – המודל ההומבולדטיאני להשכלה גבוהה

פסלו של וילהלם פון הומבולדט בברלין.

הוגה הדעות והמדינאי וילהלם פון הומבולדט נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בהתגבשות המודל האוניברסיטאי המודרני ובפרט רעיון החופש האקדמי. עם ייסוד אוניברסיטת ברלין בשנת 1810 (כיום אוניברסיטת הומבולדט), גיבש הומבולדט את העקרונות שעליהם תושתת האוניברסיטה, המכונה המודל ההומבולדטיאני להשכלה גבוהה. שני עקרונות יסוד במודל נגעו לחופש אקדמי:

• חופש המחקר (Forschungsfreiheit) – חופש מלא לחוקר לבחור את נושאי מחקרו ולחקור על פי מתודולוגיה עצמאית.
• חופש ההוראה (Lehrfreiheit) – חופש המרצה להורות לפי הבנתו המקצועית, מבלי התערבות מצד המדינה או הנהלת המוסד.

עקרונות אלה נקשרו לתפיסתו ההומניסטית של הומבולדט, לפיה המטרה העליונה של ההשכלה הגבוהה היא טיפוח האישיות האוטונומית והשלמה של האדם. המודל ההומבולטי הפך במאה ה-19 למודל מרכזי באוניברסיטאות ברחבי גרמניה ולאחר מכן אומץ גם במדינות אחרות, במיוחד באירופה ובארצות הברית.

בעקבות תבוסת נפוליאון, בקרב ווטרלו ב-1815, החלה תקופת הרסטורציה באירופה בה ניסה מלכי אירופה לחזור לסדר הישן של מלכונות ושמרנות. בשנת 1819 קידם הקנצלר האוסטרי קלמנס מטרניך את תקנות קרלסבאד. מטרת החוקים הייתה לדכא תנועות ליברליות, לאומיות ומהפכניות ברחבי הקונפדרציה הגרמנית. החוקים כוונו במיוחד נגד סטודנטים, מרצים ואינטלקטואלים, באיומים של פיטורין או הרחקה מהלימודים על ידי מפקחים מיוחדים מטעם המדינה. בנוסף היו חוקים נגד אגודות סטודנטים וחוקים להגבלת חופש העיתונות. החוקים נמשכו עד אביב העמים ב-1848. בעקבות התקנות מרצים נאלצו להימנע מהוראת נושאים שנחשבו "חופשיים מדי", כמו פילוסופיה פוליטית, ביקורת דתית או תולדות המהפכה הצרפתית. הוגים כגון הגל, ארנולד רוגה ואחרים פעלו תחת איום ישיר. חלקם נאלצו לצנזר את עצמם או לפרוש ממשרותיהם. משרות הוראה הותנו בנאמנות פוליטית. המרחב האוניברסיטאי חדל להיות מקום לדיון חופשי ברעיונות חברתיים ופוליטיים.

גם במדינות סמכותניות אחרות הוטלו איסורים שונים. ביקורו של הקיסר ניקולאי הראשון באוניברסיטת מוסקבה בשנת 1826, הביא לפיטוריו של הרקטור, שלדעת הקיסר לא יישם את החלטות הממשלה במרץ מספק. הוראת הפילוסופיה באוניברסיטה נאסרה, וחודשה רק בשנת 1845.

התפתחויות במאה ה-20 וה-21

במהלך המאה ה-20 הפך חופש אקדמי לעיקרון מעוגן במדינות רבות. לאחר מלחמת העולם השנייה, גובש באונסק"ו עקרון החופש האקדמי כאחד מהיסודות של זכויות האדם והחינוך הגבוה. עם זאת, במקומות שונים – הן בדמוקרטיות והן במדינות סמכותניות – חופש זה עמד ועמד תחת איום, בין אם בשל שיקולים פוליטיים, אידאולוגיים או כלכליים.

בשנים האחרונות עולה מודעות לחשיבות החופש האקדמי לא רק לחוקרים, אלא גם לחברה כולה, בהיותו ערובה לקיום דיון חופשי, ביקורתי ומבוסס ראיות במדע ובשיח הציבורי.

במהלך המאה ה-20 נוספו דוגמאות רבות לקשר בין משטר דכאני לבין חופש אקדמי. בעיקר במדינות לא דמוקרטיות אבל גם במדינות אחרות דוגמאות כוללות:

תחת שלטון בניטו מוסוליני, הופעל פיקוח ממשלתי הדוק על המוסדות האקדמיים: בשנת 1931 חויבו כל המרצים לחתום על שבועת נאמנות למשטר הפשיסטי – רק כ-15 מתוך כ-1,200 סירבו ופוטרו. תוכניות הלימוד שונו להכיל תכנים לאומניים, ואוניברסיטאות הונחו "לחנך אזרחים נאמנים".

לאחר עליית הנאצים לשלטון, חלה מדיניות שיטתית של התאמת מוסדות ההשכלה הגבוהה. חוק "חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי" (1933) הדיח אלפי מרצים יהודים, מרקסיסטים או ליברליים. חלק גדול מהם נאלץ לברוח מהמדינה. דוגמאות מפורסמות כללו אלברט איינשטיין וליזה מייטנר ואמי נתר. בנוסף מרצים אולצו להישבע אמונים להיטלר; אגודות סטודנטים הוכפפו לאידאולוגיה הנאצית. בנוסף הקורסים באוניברסיטאות עברו "תיאום אידאולוגי", ותחומי לימוד כגון תורת הגזע ואאוגניקה הפכו מרכזיים. צעדים אלו זה פגע בצורה קשה לא רק במרצים וסטונדטים יהודים אלה גם במחקר הגרמני. ב-1934 נפגש שר התרבות הנאצי עם הילברט, שהתנגד לסילוק היהודים, ושאל אותו מה מצב המחלקה למתמטיקה באוניברסיטת גנטיגן המפורסמת, לאחר שחרורה מעול היהודים. הילברט השיב שכבר אין מתמטיקה בגטינגן^[3]

בימי ברית המועצות התקיים דיכוי של כל זכויו האדם כולל חופש אקדמי. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בתקופת שלטונו של סטלין ובמיוחד בשנות ה-30 וה-40 התקיים דיכוי של החופש האקדמי. מדענים שהחזיקו בדעות לא תואמות לתיאוריה המרקסיסטית-לניניסטית סולקו, נכלאו ואף הוצאו להורג. דוגמה מפורסמת היא המדען ניקולאי ואווילוב שנרדף על התנגדותו לליסנקו, תאורטיקן חקלאות מועדף על סטלין, ומת בכלא. כל תחום מדעי נדרש "להתיישר אידאולוגית" עם מטרות המשטר, במיוחד בתחום ההיסטוריה, הביולוגיה, הכלכלה והלשון. בהמשך הדרך היו מספר מדענים שביקרו את השלטון בברית המועצות. אנדריי סחרוב היה פיזיקאי גרעיני שיזם את פיתוח פצצת המימן הסובייטית, אך הפך למבקר חריף של השלטון ונלחם על זכויות אדם במאי 1968 הוא פרסם (מחוץ לברית המועצות) מסה שכותרתה "הרהורים אודות קדמה, קיום הדדי בשלום וחופש אינטלקטואלי" שבעקבותיה נאסר עליו להשתתף בכל מחקר הקשור ליישומים צבאיים הוא הוגלה לסיביר בשנות ה-80.

במהלך "מהפכת התרבות בסין" (1966–1976), אוניברסיטאות רבות נסגרו, מרצים הוכו, הושפלו או נשלחו ל"שיקום" פיזי בכפרים. כל עיסוק במדעי הרוח, בפילוסופיה מערבית או בתיאוריה ביקורתית הוגדר כחתרני. אנשי אקדמיה רבים איבדו את חייהם או את משרותיהם – תהליך שנחשב לאחת המכות הקשות שידעה האקדמיה הסינית.

בתקופת המקארתיזם בארצות הברית אנשי אקדמיה שנחשדו בקשרים קומוניסטיים זומנו להעיד בפני ועדות חקירה של הקונגרס (HUAC). חלקם סירבו לחשוף שמות של קולגות – וכתוצאה פוטרו או הוחרמו. חופש המחקר וההוראה הוגבל, במיוחד בתחומי מדעי החברה וההיסטוריה. אוניברסיטאות רבות החילו "שבועות נאמנות" כתנאי להעסקה. אנשים רבים אחרים פוטרו מהממשלה או מתעשיית הסרטים. בין המדענים שנפגעו מהחוקים בתקופת המקרתיזם ניתן למנות את אלברט איינשטיין, הפיזיקאי רוברט אופנהיימר שהיה לפני כן המנהל המדעי של פרויקט מנהטן, ודייוויד בוהם, פיזיקאי ופילוסוף.

ההיגיון בחופש אקדמי

התומכים בחופש אקדמי מאמינים כי החופש לחקור המוקנה לתלמידים ולחברי סגל אקדמי, הוא מרכיב מהותי להגשמת מטרות האקדמיה. קהילות אקדמיות הן מטרה תכופה לניסיונות כפייה הודות ליכולתן לעצב ולשלוט בזרימת מידע. כאשר אנשי אקדמיה מנסים ללמד או להפיץ ברבים אידיאלים או עובדות שאינן נוחות לקבוצות פוליטיות מסוימות או לרשויות השלטון, הם עלולים למצוא עצמם מטרה לניסיונות להשחיר פניהם, לפטרם ממשרתם, לשלילת חירותם, או אפילו לאיומים על חייהם. כך למשל הסוציולוג המצרי סעד א-דין אבראהים, פרופסור באוניברסיטה האמריקאית בקהיר, נעצר בשנת 2000 במצרים ונכלא למשך למעלה משנה, בשעה שהיה מעורב ביצירת סרט דוקומנטרי על אי-סדרים במערכת הבחירות במצרים^[4].

גורלו של המחקר בתחום הביולוגיה בברית המועצות מדגים מדוע לחברה חייב להיות עניין בהגנה על חופש אקדמי. ביולוג סובייטי בשם טרופים ליסנקו דחה את התגליות המדעיות המערביות בתחום הביולוגיה והציע גישה חדשה, שאיננה מדעית, לביולוגיה – שכונתה ליסנקואיזם – והתבססה על עקרונות המטריאליזם הדיאלקטי. רעיונותיו של ליסנקו זכו לאהדת ההנהגה הסובייטית, בין השאר בגלל שהיו שימושיים כתעמולה, והוא התמנה למנהל האקדמיה הסובייטית למדעי החקלאות. ליסנקו יזם וניהל טיהורים בקרב מדענים שלדעתו ביטאו "רעיונות מזיקים", דבר שהוביל לכליאתם, הגלייתם ומותם של מאות מדענים סובייטים. רעיונותיו של ליסנקו יושמו בקואופרטיבים חקלאיים בברית המועצות ובסין. על פי הערכות, הירידה ביבולים, בין השאר כתוצאה מיישום רעיונות אלה, הובילה לרעב המוני ולמותם כ-30 מיליון איש בסין לבדה^[5].

חופש אקדמי בישראל

החופש האקדמי בישראל מעוגן בחוק המועצה להשכלה גבוהה^[6]. בשנת 1958 קבעה המועצה כי "מוסד מוכר הוא בן חורין לכל ענייניו האקדמיים והמינהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו. בסעיף זה, "עניינים אקדמיים ומינהליים" – לרבות קביעת תוכנית מחקר והוראה, מינוי רשויות המוסד, מינוי מורים והעלאתם בדרגה, קביעת שיטת הוראה ולימוד, וכל פעולה מדעית, חינוכית או משקית אחרת"^[7]. הגוף שאמור לעמוד על משמר החופש האקדמי, כמו גם שמירה על רמה אקדמית נאותה במוסדות הלימוד הוא המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג). מועצה זו מורכבת מאנשי אקדמיה המשמשים כפרופסורים באוניברסיטאות, ומאנשי ציבור, כשבראש המל"ג עומד שר החינוך. לרשות המל"ג עומדת זרוע ביצועית שנקראת "הוועדה לתכנון ותקצוב" – ות"ת, שעוסקת בעיקר בעניין תיקצוב האוניברסיטאות וקביעת נוהלים והנחיות רלוונטיים לענייני תקציב ושכר. גוף נוסף שאמור לעמוד על משמר החופש האקדמי הוא "ועד ראשי האוניברסיטאות" – ור"ה שהוא גוף וולנטרי, אך בעל משקל בהשפעתו על עבודת המל"ג והות"ת. כוח נוסף שאמור לעמוד על משמר זה הוא חברי הסגל האקדמי במוסדות להשכלה גבוהה אשר באמצעות ועדי העובדים שלהם, ובאמצעות פעילות אישית של כל אחד מהם, יכולים לנסות ולהשפיע על שמירת החופש האקדמי^[8].

בשנת 2017 ביקש שר החינוך נפתלי בנט מפרופסור אסא כשר, לחבר קוד אתי אקדמי לאוניברסיטאות^[9], קוד שאישר המל"ג במרץ 2018. ברם האוניברסיטאות, למעט אוניברסיטת בן-גוריון בנגב שכבר היה לה קוד אתי אקדמי^[10] שכלל גם את סוגיית חופש הביטוי, סירבו לאמץ קוד זה בטענה לפגיעה בחופש האקדמי^[11].

חופש אקדמי הנתון לביקורת

נכון לשנת 2024, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב היא האוניברסיטה היחידה בישראל שיזמה ואישרה קוד אתי אקדמי^[10]. קוד זה נכתב לאחר שוועדת הביקורת באוניברסיטה, דרשה מרקטור האוניברסיטה להביא לכתיבת והפעלת קוד אתי אקדמי. מאז נובמבר 2014, פועלת באוניברסיטה ועדת אתיקה^[12], שדנה וממליצה להנהלה בעקבות מקרים ותלונות שהובאו בפניה. סוגיה זו של יחסי הגומלין בין הביקורת הפנימית באוניברסיטאות לבין עקרון החופש האקדמי נדונה בפירוט במאמר שהופיע בספר שיצא מטעמה של אוניברסיטה זו^[13]. בעניין זה יש שונות מסוימת בין האוניברסיטאות. סמכות מבקר האוניברסיטה לבדוק נושאים שבסמכות סנאט האוניברסיטה (במיוחד סוגיות אקדמיות ומינויים אקדמיים) היא מוגבלת בכל האוניברסיטאות, למעט באונ' בן-גוריון בנגב. באונ' בן-גוריון בנגב כתוב בחוקתה ובתקנון הכללי: "אין מרות על המבקר אלא החוק, החוקה (של האוניברסיטה) והתקנון הכללי"^[14], ועל פי התקנון הכללי המבקר חייב ("רק") "לכבד את החופש האקדמי המוענק לאונ' לרבות חברי הסגל שלה". נשאלת אם כן השאלה: מי יקבע מה נהנה מחופש אקדמי ומה לא. לפי המאמר^[15], רק מבקר האונ' יקבע זאת ולאור 2 כללים: 1. כל סוגיה שהתקנון האקדמי קובע אודותיה הלכה, אינה נהנית מהחופש האקדמי, מכיוון שעל חברי הסגל לפעול על פי המוכתב בתקנון; 2. מבקר האוניברסיטה יימנע מליזום ביקורת בתחומים המופיעים בסעיף 15, המוזכר לעיל, בחוק המועצה להשכלה גבוהה^[15]. עוד גורס המאמר, שהעובדה שהסעיף המציין את סמכותו של מבקר האוניברסיטה מכוח "חוק הביקורת הפנימית 1992" בחוק המועצה להשכלה גבוהה מופיע כסעיף משנה בסעיף 15, המעניק לאוניברסיטאות ולחברי הסגל שלה את החופש האקדמי, נותן משנה תוקף לגישתו. לאמור: חופש אקדמי מחד, אך לא בלתי מוגבל ונתון לביקורת מאידך, והכל כרוך בסעיף קצר אחד בחוק.

חופש אקדמי לתלמידים

מקורו של רעיון החופש האקדמי כאחת מזכויות התלמיד, הוא בגרמניה. על פי הדגם הגרמני (בגרמנית Lernfreiheit) קיימת לתלמיד זכות לחירות ללמוד, ולכן זכותו גם לבחור את מוסד הלימוד שבו ילמד ואת תוכנית הלימודים. רעיון זה אומץ בארצות הברית במאה ה-19 בהשפעת מלומדים שלמדו באוניברסיטאות גרמניות. היישום הבולט ביותר של רעיון זה בארצות הברית נעשה בידי נשיא אוניברסיטת הרווארד, צ'ארלס ויליאם אליוט, בשנים 1872–1897, שבהן מקצוע החובה היחיד בשנה הראשונה היה רטוריקה.

בארצות הברית החופש האקדמי של תלמידים מוגבל על ידי החופש של מוריהם לקבוע אלו דעות עומדות באמות מידה אקדמיות וראוי ללמדן. על פי החלטה של בית משפט לערעורים בארצות הברית, "זכויות המורה לחופש אקדמי ולחופש הביטוי הן מהותיות לעשייה האקדמית"^[16]. מנימוק זה נגזר שאין לסטודנטים בארצות הברית הזכות לדרוש כי מוריהם יקדישו זמן הוראה שווה ללימוד השקפות נוגדות^[17]. מורה באקדמיה רשאי לדרוש מתלמיד לכתוב עבודה הבוחנת בעיה מנקודת מבט מסוימת, זאת כל עוד הדבר משרת מטרה פדגוגית ראויה^[18]. עם זאת, זכות המורה לקבוע את חומר הלימוד אינה בלתי מוגבלת ועומדת מול זכותו של התלמיד ללמוד בסביבה לא עוינת. "חופש הביטוי האקדמי הוא זכות מוגנת במידה שבה הוא נוגע לחומר הלימוד"^[19].

חופש אקדמי למורים

הרעיון של חופש אקדמי כזכות של חברי סגל אקדמי (בגרמנית Lehrfreiheit) הוא חלק בלתי נפרד מהתרבויות האקדמיות המערביות הבולטות: הגרמנית, האנגלית, הצרפתית והצפון-אמריקאית. כל ארבע התרבויות הללו מכירות בזכותם של חברי סגל לחקור ולפרסם את ממצאיהם ללא הגבלה, אולם קיימים הבדלים בין התרבויות השונות במידת החירות של איש הסגל בעת ההוראה בכיתה.

במסורת ההוראה הגרמנית החופש האקדמי כולל גם את זכות המרצה לנסות ולשכנע את תלמידיו לאמץ את השקפותיו ואת שיטתו הפילוסופית^[20]. עם זאת, קיימת ציפייה ולעיתים אף איסור מפורש על אנשי סגל אקדמי להביע את השקפותיהם הפוליטיות מחוץ לכיתת הלימוד. ואולם, בכל הנוגע לחומר ההוראה, לא מוטלת על המרצה כל חובה ללמד חומר מסוי,ם ואין הגבלה באשר לנושאי ההוראה.

בארצות הברית מוגדרת סוגיית החופש האקדמי במידה רבה על ידי ה"הצהרה על חופש אקדמי וקביעות משנת 1940". בין עקרונות ההצהרה נקבע כי "מורים זכאים לחירות מוחלטת בדיון על נושאי מחקרם". ההתאחדות האמריקאית של המרצים באוניברסיטאות (American Association of University Professors) מקיימת מגעים קבועים עם אוניברסיטאות ומכללות, כולל מוסדות הוראה פרטיים ודתיים, כדי ליישם את העקרונות הללו כבסיס ליחסים החוזיים עם אנשי הסגל. ההתאחדות מקיימת "רשימה שחורה" של מוסדות הוראה שהפרו את עקרונות ההצהרה.

בצרפת, מרצים באוניברסיטה ציבורית, או חוקרים במעבדת מחקר ציבורית, הם עובדי ציבור, ומשכך מצופה מהם, במהלך עבודתם, להתנהג באופן נייטרלי אשר לא יבטא צידוד בעמדה פוליטית מסוימת או בהשקפה דתית. ואולם, החופש האקדמי של מרצים באוניברסיטאות הוא עקרון יסוד המוכר על ידי חוקי הרפובליקה הצרפתית, כפי שקבעה המועצה המחוקקת. נוסף על כך, על פי החוק הנוגע להשכלה גבוהה בצרפת, פרופסורים מן המניין ופרופסורים חברים, חוקרים ומורים זכאים לחירות מוחלטת ונהנים מחופש הדיבור במהלך מחקריהם ובמהלך פעילות ההוראה, בתנאי שיכבדו את הוראות החוק ואת עקרונות הסובלנות והאובייקטיביות^[21]. אף על פי שהם עובדי ציבור, קידומם של אנשי סגל אקדמיים בצרפת נעשה במידה רבה על פי הערכת עמיתיהם, כנהוג במדינות מערב אחרות, ולא בהליכים מינהליים כנהוג במשרות ציבוריות אחרות.

מדידת חופש אקדמי

מדד החופש האקדמי 2023

מדד V-Dem הם מדדי דמוקרטיה שפותחו על ידי מכון V-Dem ומתארים תכונות של דמוקרטיות שונות. מדובר בפרויקט בינלאומי לחקר הדמוקרטיה הכולל מגוון רחב של מדדים הקשורים לדמוקרטיה, לחירויות אזרחיות, זכויות אדם, וחברה אזרחית^[22]. אחד המדדים הנכללים במדד הוא מדד החופש האקדמי.

בשנת 2020, מכון V-dem שיתף פעולה עם Scholars at Risk ליצירת המדד הראשון לחופש אקדמי. המדד מספק דירוגים רטרואקטיביים למדינות משנת 1900, המתעדכנים מדי שנה. המדד מעריך את החופש האקדמי באמצעות חמש קטגוריות העוקבות אחר הגדרת אונסק"ו:

• חופש המחקר וההוראה
• חופש החילוף וההפצה האקדמיים
• אוטונומיה מוסדית
• שלמות הקמפוס
• חופש הביטוי האקדמי והתרבותי

באופן כללי מדד החופש האקדמי גבוה במדינות דמוקרטיות ונמוך במדינות בעלות משטר סמכותני.

בסין מדד החופש האקדמי היה 0.4 בשנת 1900, עלה לאזור 0.55 בשנים 1915–1927, ומאז הוא נמצא ברמות נמוכות יותר. בין 1927 ל-1948 המדד ירד ל-0.48 ולאחר מכן הוא ירד בחדות לערך כמעט אפסי (0.08) בשנת 1950 והלאה. הוא ירד עוד יותר לרמה של 0.02 עד 1976. לאחר מכן המדד עלה עד לרמה של 0.27 בשנת 1980 ועד ל-0.32 ב-1988, המדד ירד לרמה של 1.06 ב-1990 ולאחר מכן עלה קצת לרמה של 0.27 בשנים 1997–2007, מאז המדד ירד שוב - 0.13 ב-2013 ו-0.07 נכון לשנת 2023^[23].

בשנת 1900 עמד המדד של צרפת על 7.2 הוא היה ברמה זו עד לכיבוש צרפת בימי מלחמת העולם השנייה אז ירד ל-0.39, ב-1945 המדד עלה חזרה לרמה של 7.2 ועד 1947 הוא כבר עלה לרמה של 0.85. ב-1981 עלה מדד החופש האקדמי ל-0.89 וב-2008 לרמה של 0.9 ומאז נותר ברמה זו^[23].

בארצות הברית, בשנת 1900 מדד החופש האקדמי עמד על 0.73 וירד במקצת בימי מלחמת העולם הראשונה לרמה של 0.68, ולאחריה עלה לרמה של 0.8 עד 1939, ערב מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו ירד המדד ל-0.73. אחרי המלחמה הייתה תקופה קצרה שבה המדד טיפס חזרה ל-0.8 עד גל המקרתיזם בשנות ה-50 ואז ירד המדד לרמה של 0.75 עד שנת 1955. מאז המדד טיפס בהדרגה במשך עשרות שנים. בשנת 1960 הגיע ל-0.86 ובשנת 1970 לרמה של 0.9 מ-1990 הייתה עליה קטנה נוספת לרמה של 0.92 ומדד החופש האקדמי נותר ברמה זו עד שנת 2019. בשנת 2021 דווח כבר על ירידה משמעותית במדד החופש האקדמי לרמה של 0.76, עד לשפל של 0.69 בשנת 2023, רמה נמוכה כזו שהייתה רק בתום מלחמת העולם הראשונה ב-1918^[23].

ביחס לישראל, מדד החופש האקדמי עמד ב-1948 על 0.9, עד 1978 המדד נשאר כמעט באותה רמה של 0.92, ואז עלה לרמה של 0.95. הוא נשאר ברמה זו עד 2013 ואז ירד מעט לרמה של 0.94, בשנת 2023 ירד המדד באופן חד לרמתו הנמוכה ביותר מאז הקמת המדינה של 0.85^[23].

לקריאה נוספת

• אמנון רובינשטיין ויצחק פשה, סדקים באקדמיה: חופש אקדמי, עצמאות האוניברסיטה, מעמד הסטודנט והזכות להשכלה גבוהה, הוצאת נבו והוצאת דביר, 2014
• חיים גנז, מריכרד ואגנר ועד זכות השיבה, ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות, הוצאת עם עובד, 2006, פרק שלישי: חופש אקדמי, עמ' 87–120.
• רון אבני, הביקורת הפנימית באוניברסיטה והחופש האקדמי - בין התנגשות להרמוניה. בתוך: יהודה גרדוס ויצחק (יאני) נבו (עורכים), מדע ורוח בנגב, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עמ' 581–589, תשע"ד.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חופש אקדמי בוויקישיתוף

• חופש אקדמי, דף שער בספרייה הלאומית
• אשר מעוז, זה חופש אקדמי?, באתר הארץ, 21 ביולי 2010
• אמנון רובינשטיין, חופש הביטוי האקדמי, משפט ועסקים, 2010
• אסא כשר, ‏"כשהאקדמיה בורחת מן האתיקה", השילוח, 9, אפריל 2018
• חופש אקדמי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)