מוזיאון הלובר

מוזיאון הלובר
Musée du Louvre
	מוזיאון הלובר
	מוזיאון הלובר
מידע כללי
סוג	מוזיאון לאומנות ולעתיקות
על שם	ארמון הלובר
כתובת	Palais Royal, Musée du Louvre, Paris 75001
מיקום	Saint-Germain-l'Auxerrois
מדינה	צרפת
בעלים	משרד התרבות של צרפת
מייסדים	נפוליאון בונפרטה
מפעיל	Service of the Museums of France
מבקרים בשנה	2,825,000 (נכון ל־2021)
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1793
תאריך פתיחה רשמי	10 באוגוסט 1793
אדריכל	Pierre Lescot, שארל לה ברן, קלוד פרו, איי אם פיי
מידות
גובה מעל פני הים	44 מ'
קואורדינטות	48°51′40″N 2°20′09″E
	http://www.louvre.fr
	(למפת פריז רגילה) הלובר

מוזיאון הלובר (בצרפתית: Musée du Louvre) בפריז שבצרפת הוא אחד המוזיאונים הוותיקים, הגדולים והמפורסמים ביותר בעולם. ההיסטוריה של המבנה החלה במאה ה-12, וכבר מאז שלט בנוף של מרכז פריז. המבנה הנוכחי התפתח מארמון שהחל להיבנות במאה השש-עשרה בימי שלטונו של פרנסואה הראשון. המוזיאון שוכן במרכז פריז, בגדה הימנית שברובע הראשון של העיר בין הנהר סן לרחוב ריבולי, ובין גני טווילרי לכנסיית סן-ז'רמן ל'אוקסרואה.

עובדות מהירות מידע כללי, סוג ...

סגירה

הלובר, ששמו נגזר מהמילה הפרנקית leovar או leower, אשר מציינת מקום מבוצר, על-פי ההיסטוריון הצרפתי אנרי סובל (Henri Sauval 1623-1676), היה מקום מושבו של הריבון בצרפת, עד העברת המושב המלכותי לוורסאי בשנת 1682 על ידי לואי הארבעה-עשר. הלובר נותר מקום מושבו של הממשל עד סוף ימי המשטר הישן.

הלובר הוא המוזיאון הגדול ביותר בפריז, ושטחו 100,160 מטרים רבועים, מהם 58,470 מוקדשים לתצוגות. ללובר היסטוריה אמנותית, אדריכלית ופוליטית ארוכת שנים, שראשיתה בשושלת הקאפטינגית. ציוני דרך רבים בהיסטוריה של פריז משיקים להיסטוריה של הלובר. מבנה המוזיאון היה בעבר ארמון מלכותי, ומוצגות בו יצירות אמנות מהמפורסמות והיפות בעולם, בהן המונה ליזה, המדונה והילד עם אנה הקדושה, המדונה של הסלעים ולה בל פרונייר של לאונרדו דה וינצ'י, החירות מובילה את העם של אז'ן דלקרואה, שבועת האחים ההוראטים מאת ז'אק-לואי דויד, ונוס ממילו של אלכסנדרוס מאנטיוכיה, ניקה מסמותרקיה, ורבים נוספים. פסל הפרש של לואי הארבעה עשר נחשב כנקודת המוצא של האקס היסטוריק, ואולם הארמון אינו שוכן בתוואי הציר.

הלובר הוא מוזיאון האמנות עם מספר המבקרים השנתי הגדול ביותר בעולם (10.2 מיליון ב-2018)^[1]^[2]. הוא גם המונומנט המבוקר ביותר בפריז.

מצודת הלובר הראשונה הוקמה בידי פיליפ אוגוסט בשנת 1190, במקום שהיה, בזמנו, הקצה המערבי של פריז, כארמון מלכותי מבוצר להגנת מערב פריז מול מתקפות של ויקינגים. האוצר המלכותי עבר לשכון בלובר בשנת 1317, והמבנה הורחב תחת שארל החמישי.

מצודת הלובר במאה ה-15, כפי שצוירה בספר השעות העשירות מאוד של דוכס ברי.
את היסודות המקוריים של מצודת הלובר מימי הביניים ניתן לראות מתחת למוזיאון.
ניקה מסמותרקיה על רקע תקרת הלובר

בשנת 1528 נהרסה "המצודה הגדולה" על ידי פרנסואה הראשון, ובשנת 1546 החלה הפיכת המבצר לארמון מגורים מלכותי מפואר. האדריכל פייר לסקו (Pierre Lescot), הממונה על עבודת הבנייה, הביא לפריז את שפת העיצוב החדשה של הרנסאנס, שהחלה להתפתח בטירות עמק הלואר. העבודה המשיכה בזמן שלטונם של אנרי השני ושל שארל התשיעי.

אנרי הרביעי (1589–1610) החליט לאחד את ארמון הלובר עם ארמון טווילרי, שנבנה על ידי קטרינה דה מדיצ'י. היה זה "העיצוב הגדול" של הלובר, שהשלב הראשון בו היה בניית הגלריה הגדולה. אנרי הרביעי, תומך נלהב באמנויות, הזמין מאות אמנים ובעלי מקצוע לגור ולעבוד על הקומות הנמוכות של המבנה. תוספת גדולה זו נבנתה לאורך גדות הסן, והייתה בזמנו המבנה הארוך ביותר בעולם.

לואי השלושה עשר (1610–1643) השלים את אגף דנון, שאת בנייתו החלו בתקופתה של קטרינה דה מדיצ'י בשנת 1560. הוא גם בנה את אגף רישלייה, ששימש בעבר את משרד הכלכלה הצרפתי. בימינו שופצו האגפים כחלק מתוכנית השיפוץ הגדולה של הלובר; משרד הכלכלה הועבר והאגף הפך לגלריה שנחנכה בשנת 1993, שנת יובל המאתיים לפתיחת חלקים מהארמון לציבור כמוזיאון ב-8 בנובמבר 1793, בזמן המהפכה הצרפתית.

בזמנם של לואי השלושה עשר ושל לואי הארבעה עשר נוספה גם החצר המרובעת, תחת פיקוחם של האדריכלים ז'אק למרסייה (Lemercier) ואחריו לואי לה וו, שרבעו את מידת החצר הרנסאנסית הישנה. עיטורי ופיתוחי הארמון הופקדו בידיהם של ציירים כניקולא פוסן, ג'ובני פרנצ'סקו רמנלי ושארל לה ברון. אך כל אלו הופסקו באחת כאשר החליט לואי הארבעה עשר להפוך את ורסאי למרכז הכוח ולמקום המשכן המלכותי בשנת 1678. הלובר נותר, אם כן, זמן רב כמות שהוא. רק במאה ה-19 חודשו מבצעי הבנייה, בעיקר בידי אנז'-ז'אק גבריאל (Gabriel) וז'אק-ז'רמן סופלו (Soufflot), והושלם "העיצוב הגדול".

נפוליאון הראשון הורה על הקמת שער ניצחון ("שער הניצחון של קרוסל") בשנת 1806, לזכר ניצחונותיו בגני קרוסל. באותם הזמנים היה גן זה הכניסה לארמון טווילרי.

ללובר נוספו חלקים גם בתקופת שלטונו של נפוליאון השלישי. האגף החדש של השנים 1852–1857, שתוכנן בידי האדריכלים ויסקונטי (Visconti) ואקטור לפיאל (Lefuel), מדגים את המראה הנאו-בארוקי של עידן הקיסרות השנייה, המלא בפרטים ועמוס בפסלים. העבודות נמשכו עד שנת 1876.

הרעיון להפוך את ארמון הלובר למוזיאון עלה בתקופתו של לואי החמישה עשר. הוא יצא לפועל בעת המהפכה.

ייסוד המוזיאון

הכול החל בתערוכה של מיטב הציורים מהאוסף המלכותי, שהתקיימה בארמון לוקסמבורג בשנים 1750–1785, וזכתה להצלחה עצומה. המרקיז דה מריני (marquis de Marigny), המנהל הכללי של "מבני המלך", ויורשו הרוזן ד'אנז'יבייה (comte d'Angiviller), תכננו את פרויקט הפיכת הלובר למוזיאון עם תצוגת קבע. הפרויקט השתנה בחוק של 6 במאי 1791 ובזה של 10 באוגוסט 1793, בעת חנוכת המוזיאון החדש, שנבנה תחילה כאתר יצירה עבור אמני התקופה, שהיו היחידים שהורשו – עד שנת 1855 – להיכנס לשם, בעוד שלהמון הותר להיכנס רק בימי ראשון.

בתקופת הקיסרות הראשונה קיבל המוזיאון את השם מוזיאון נפוליאון (musée Napoléon). ויוואן דנון (Dominique-Vivant Denon) היה המנהל הראשון; הוא הפך את המקום למוזיאון הגדול ביותר בעולם (בעזרתו הפעילה של נפוליאון, שבזז את הארצות שכבש) וכיהן בתפקידו עד נפילת הקיסרות (בשתי הפעמים). יורשו בתפקיד, אוגוסט דה פורבן, שיקם והגדיל את האוספים שנידלדלו בעקבות החזרת אוצרות האמנות לבעליהם בתקופת הרסטורציה. המוזיאון הורחב בפעולת האדריכלים שארל פרסייה (Percier) ופייר-פרנסואה-לאונר פונטן (Fontaine), שבנו את האגף שעל רחוב ריבולי.

שינויים נוספים התחוללו תחת נפוליאון השלישי, בעיקרם ביצוע "העיצוב הגדול". אך בשנת 1871 הוצת המוזיאון בידי הקומונה הפריזאית, והאדריכל אקטור מרטן לפיאל (Hector-Martin Lefuel) שיחזר חלק מהמבנה. אזור הטווילרי לא שוחזר מעולם, ולאחר שנות דיונים ארוכות גולח אזור ההריסות ב-1882.

הלובר הגדול

בזמן כהונתו הראשונה של פרנסואה מיטראן, התקבלה החלטה להעניק למוזיאון את אגף רישלייה, שבו שכן עד אז משרד האוצר (שהועבר כתוצאה מכך לבניין חדש באזור ברסי). להחלטה זו התווספה החלטה על ארגון מחדש של האוספים ועל שינוי ארכיטקטוני של מבני המוזיאון. העבודות נמשכו בין השנים 1981–1999, תחת ניהולו של האדריכל הסיני-אמריקאי איי אם פיי. הפן הבעייתי שעורר את הוויכוחים הרבים ביותר היה בנייתה של פירמידת זכוכית במרכז "חצר נפוליאון". ראש עיריית פריז הסקפטי, ז'אק שיראק, ביקש למתוח כבלים שידמו את מראה הפירמידה, כך שהציבור יוכל לתת דין וחשבון על השינוי המוצע. הפירמידה משמשת כיום כחלל הכניסה למוזיאון ומאפשרת להאיר את המבואה התת-קרקעית העצומה ממנה נפרשות הכניסות לכל חלקי המוזיאון.

ב-2 בנובמבר 1983 הוקם "המוסד הציבורי של הלובר הגדול" (l'Établissement Public du Grand Louvre [E.P.G.L.]), ועליו הוטלה המשימה "להבין ולהנהיג את הסידור וההתאמה של מרחב הלובר והטווילרי מתוך כוונה להופכם למכלול תרבותי מקורי בעל אופי מוזיאלי, שיקרא מעתה 'הלובר הגדול'". כעשור לאחר מכן צמח מוזיאון הלובר בכ-30,000 מטרים רבועים, ונפתח לציבור אגף רישלייה, מה שהקנה לפרויקט של איי אם פיי את מראהו והגיונו המלאים. פירמידת הלובר משמשת בתפקיד אזור הכניסה הראשי ואתר הכוונת והסדרת מסלולי הקהל לעבר שלושת אגפי ארמון הלובר: רישלייה, סולי ודנון.

עבודות אלו, שאפשרו לשחרר כ-60,000 מטרים רבועים לתצוגת קבע של האוספים, הפכו את הלובר למוזיאון השלישי בגודלו בעולם, אחרי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק, ומוזיאון ארמיטאז' בסנקט פטרבורג.

וידאו באתר: INA 1988 Le Président François Mitterrand et l’architecte Peï inaugurent la Cour Napoléon.

במהלך שנת 2020, הלובר היה סגור במשך שישה חודשים בעקבות הסגרים שהוטלו במדינה על רקע מגפת הקורונה בצרפת ובמהלך אותה שנה ביקרו בה 2.7 מיליון איש בלבד, לעומת 9.6 מיליון שנה קודם לכן ו-10.2 מיליון בשנת 2018, שהיה שיא מבקרים לשנה.^[2]

מקורותיהם של אוספי הלובר השונים מגוונים. המוזיאון מבוסס בראש ובראשונה על האוסף המלכותי, בעיקר באוספי הציור (שהכילו בערך 2,500 יצירות בעת מותו של לואי השישה עשר). האוסף העיקרי נבנה על ידי פרנסואה הראשון (שאסף בעיקר ציורים איטלקיים) ועל ידי לואי הארבעה עשר שהזמין יצירות רבות וקנה אחרות, ביניהן 200 ציורים מהבנקאי אברהרד יאבאך (Everhard Jabach). לאוספים נוספו גם ציורים, מספר גדול של פסלים שנתפסו בזמן המהפכה.

לאוספי המוזיאון התווספו, כמו כן, מגוון יצירות ופריטים שנתפסו באירופה במהלך מלחמות נפוליאון, ומספר רב של אובייקטים שנלקחו מחפירות ארכאולוגיות שנעשו במצרים ובמזרח התיכון, חלקם, כמו רשימת המלכים מכרנך, נלקחו מהאתר ללא כל אישור תוך גרימת נזק לממצאים. במהלך השנים נוספו ירושות, תרומות ורכישות רבות לאוספי המוזיאון, מהם ראוי לציון במיוחד אוספו של הברון אדמונד דה רוטשילד (1845-1934) שהוענק ללובר בשנת 1935, וממלא חדר תצוגה. אוסף רוטשילד מכיל מעל 40,000 תחריטים, כ-3,000 ציורים וכ-500 ספרים מאוירים.

מבין הציורים המפורסמים, הציור המוכר ביותר, מונה ליזה (מאת לאונרדו דה וינצ'י) כמו-גם הגננת היפה (מאת רפאל) היו חלק מאוספו של פרנסואה הראשון (שרכש את המונה ליזה בשנת 1519). הציור החתונה בקנה (מאת פאולו ורונזה) הגיע למוזיאון הודות לביזתו ממנזר בוונציה בשנת 1798. הקבצן הצעיר (מאת מוריו) נרכש על ידי לואי החמישה עשר בשנת 1782.

שני הפסלים המפורסמים ביותר של המוזיאון, ונוס ממילו, שהתגלה בשנת 1820 ונרכש באותה שנה על ידי שגריר צרפת בטורקיה, וניקה מסמותרקיה, שהתגלה שבור בשנת 1863, באי סמותרקי על ידי הקונסול הצרפתי באדירנה, שארל שמפואזו.

מלבד אמנות, בלובר תצוגות רבות מסוגים אחרים, הכוללים ארכאולוגיה, היסטוריה, פיסול ואדריכלות. ישנו אוסף רהיטים גדול, בו הפריט המרהיב ביותר היה בעבר לשכת המלך (Bureau du Roi) במאה ה-18, וכיום הוחזר לארמון ורסאי.

המאות ה-13 עד ה-15

המדונה והילד מכותרים מלאכים מאת צ'ימבואה (1270 בערך)
פרנציסקוס הקדוש מאסיזי מקבל את אותות הסטיגמטה מאת ג'וטו (1290–1300 בערך)
פורטרט של ז'אן השני (הטוב), צייר אלמוני (1350 בערך). הציור נרכש על ידי לואי החמישה עשר, כחלק מהאוסף המלכותי.
הבתולה עם הקנצלר רולן, מאת יאן ואן אייק (1435 בערך). התמונה נתפסה בעת המהפכה הצרפתית (1796).
פורטרט של שארל השביעי, מאת ז'אן פוקה (1445–1448). נרכשה בשנת 1838.
הקונדוטיירה, מאת אנטונלו דה מסינה (1475). נרכשה בשנת 1865.
סן סבסטיאן, מאת אנדראה מנטניה (1480).
סירת השוטים, מאת הירונימוס בוש (1490–1500).
פורטרט עצמי עם פרחים, מאת אלברכט דירר (1493). נרכשה בשנת 1922.
לה בל פרונייר, מאת לאונרדו דה וינצ'י (1499–1495).

המאה ה-16

מונה ליזה, מאת לאונרדו דה וינצ'י (1503–1506), נרכשה על ידי פרנסואה הראשון בשנת 1519.
המדונה בין הסלעים, מאת לאונרדו דה וינצ'י (1483).
אנה הקדושה, הבתולה וישו הילד, מאת לאונרדו דה וינצ'י (1503–1519).
המדונה והילד עם יוחנן המטביל, קרויה גם La belle jardinière, מאת רפאל (1508). הייתה שייכת לאוסף המלכותי, נרכשה על ידי פרנסואה הראשון.
העבד המורד, פסל לא גמור מאת מיכלאנג'לו (1513).
העבד הגוסס, פסל לא גמור מאת מיכלאנג'לו (1513).
פורטרט של בלתזאר קסטיליון (Portrait of Balthazar Castiglione), מאת רפאל (1515 בערך), נרכשה על ידי לואי הארבעה עשר מקניינו של הקרדינל מזראן.
החתונה בקנה, מאת פאולו ורונזה (1562–1563). הציור היה תלוי בגובה 2.5 מטר מעל הרצפה במנזר סן ג'ורג'יו מג'ורה במשך 235 שנים, עד שנבזז על ידי נפוליאון בשנת 1797.

המאה ה-17

הנגר יוסף הקדוש, מאת ז'ורז' דה לה טור (1642) נתרם בשנת 1948.
הצליינים באמאוס, מאת רמברנדט (1648), נתפס בעת המהפכה הצרפתית בשנת 1793.
הקבצן הצעיר, מאת מוריו (1650 בערך), נרכש על ידי לואי החמישה-עשר בשנת 1782
בת שבע במקלחת, מאת רמברנדט (1654, הורש למוזיאון בשנת 1869).
אקס ווטו (Ex Voto), מאת פיליפ דה שאמפן (1662), נתפס בעת המהפכה הצרפתית בשנת 1793.
רוקמת התחרה, מאת יאן ורמיר (1669–1670), נקנתה בשנת 1870.
Et in Arcadia ego, מאת ניקולא פוסן (1637–1638).

המאה ה-18

פורטרט של לואי הארבעה-עשר, מאת ריגו (Hyacinthe Rigaud), 1701.
הפלגה לקיתרה, מאת אנטואן ואטו (1717).
La Raie, מאת ז'אן-בטיסט סימאון שארדן (לפני 1728).
שבועת האחים ההוראטים, מאת ז'אק-לואי דויד (1784).
Master Hare, מאת ג'ושוע ריינולדס (1788–1789).
אירוסין בכפר – מאת ז'אן-בטיסט גרז.

המאה ה-19

דיוקן של אישה שחורה, מאת מארי-גיימין בנואה (1800).
נפוליאון בונפרטה מבקר את נפגעי יפו, מאת אנטואן-ז'אן גרו (1804).
רפסודת המדוזה, מאת תאודור ז'ריקו (1819).
החירות מובילה את העם, מאת אז'ן דלקרואה (1830).
מרחץ טורקי, מאת ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר (1862).

יצירות של אמנים כגון פרגונר (Fragonard), רמברנדט, רובנס, טיציאן, פוסן ודויד מוצגות דרך קבע במוזיאון. מבין הפסלים המפורסמים באוסף מצויים ניקה מסמותרקיה ופסל ונוס ממילו.

דיוקן של ז'אן השני (הטוב), צייר אלמוני (1350 בערך)
הבתולה עם הקנצלר רולן, מאת יאן ואן אייק (1435 בערך)
סירת השוטים מאת הירונימוס בוש (1490–1500)
העבד הגוסס מאת מיכלאנג'לו (1513)
רוקמת התחרה מאת יאן ורמיר (1669–1670)
פורטרט של לואי הארבעה עשר מאת ריגו (1701)
הכתרת נפוליאון לקיסר וז'וזפין לקיסרית מאת דויד (1805–1807)
רפסודת המדוזה, מאת תאודור ז'ריקו (1818)
החירות מובילה את העם, מאת אז'ן דלקרואה (1830)
מרחץ טורקי מאת ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר (1862)

המוזיאון נוהל זמן רב על ידי מדינת צרפת, תחת "איגוד המוזיאונים הלאומיים" (Réunion des Musées Nationaux). לאחרונה השיג האתר כוח ניהול עצמי רב יותר, כ"מוסד ציבורי אוטונומי" (Etablissement Public Autonome. תאגיד בבעלות ממשלתית), במטרה לשפר את ניהול הרחבתו.

לצד המוזיאון נמצאת תחנת המטרו Palais Royal — Musée du Louvre, אשר נקראת על שמו ועל שם הארמון פאלה רויאל הסמוך. עד שנות התשעים של המאה ה-20 היה שם התחנה פאלה רויאל; שמה שונה לאחר שנבנתה דרך-גישה תת-קרקעית חדשה, מתחת לכיכר קרוסל, שקישרה את התחנה לחלק התת-קרקעי במוזיאון המחודש.

מאחר שעבודות רבות שבלובר מאוחסנות במחסנים, הוחלט ששלוחה של המוזיאון תוקם בצפון צרפת. הפרויקט הושלם בסוף שנת 2012. המבנה החדש מתאים להצגת בין 500 ל-600 יצירות מרכזיות ומיועד לקבל כ-500,000 מבקרים בשנה. שש ערים היו מועמדות לארח את הפרויקט: אמיין, אראס, בולון-סור-מר, קאלה, לאנס וואלנסיין). ב-29 בנובמבר 2004 ראש הממשלה הצרפתי ז'אן פייר רפראן בחר בלאנס כאתר לשלוחת הלובר החדשה, שנקראה לה לובר-לאנס^[3].

המבנה החדש, שמצוי תחת המנהל הציבורי של מועצת מחוז נור-פה דה קאלה, מאכלס תצוגה חצי-קבועה על-פני שטח של חמש מאות מטרים רבועים. יש בו חלל נוסף עבור תצוגות לאומיות ובינלאומיות מתחלפות. הבניין מורכב ממבני זכוכית ואלומיניום במרכזו של גן גדול. בעיצוב הבניין עסק משרד האדריכלות היפני SANAA, בראשות קזויו סג'ימה (Kazuyo Sejima) וריון נישיזווה (Ryue Nishizawa), יחד עם אמרי קולברט ל. פ. (Imrey Culbert LP).

ערך מורחב – לובר אבו דאבי

במאי 2009 הניח ניקולא סרקוזי אבן פינה לשלוחה נוספת של המוזיאון באבו דאבי שבמפרץ הפרסי. המבנה של לובר אבו דאבי תוכנן על ידי האדריכל ז'אן נובל כמבנה כביר בעל כיפת שיש שהיקפה 180 מטר. הכיפה מורכבת מאלפי אלמנטים בדמות כוכבים הלקוחים ממוטיבים עיטוריים (ערבסקה) ומונחים זה על זה בשמונה שכבות. המוזיאון ממוקם באי התיירותי סעדיאת. סמוך לו החלה בניית מוזיאון גוגנהיים בשטח של 30 אלף מטר רבוע, שתכנונו הופקד בידי האדריכל פרנק גרי. בניית המוזיאון החלה בשנת 2009, ולאחר מספר דחיות וקריאות לחרם בשל תנאי העסקה לקויים של עובדי הבנייה - נפתח המוזיאון בשלהי 2017^[4].

לובר אבו דאבי הוא מיזם ראשוני מסוגו של שיתוף פעולה בין מוזיאונים בעולם^[5] והוא אף מוזיאון האומנות הגדול במזרח התיכון.

במוזיאון מוצגות בין היתר יצירות אמנות אשר הושאלו ממוזיאון הלובר שבפריז במחיר גבוה.

כן מוצג במוזיאון ספר תנ"ך שנכתב בתימן בשנת 1498^[3].

מידע נוסף מיזמי קרן ויקימדיה ...