Loading AI tools
עץ פרי, מארבעת המינים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אתרוג (שם מדעי: Citrus medica) הוא מין של עץ ירוק-עד מההדרים ושמו של פרי העץ. מקור האתרוג בדרום-מזרח אסיה ומקור שמו במילה הפרסית תֻרֻנְג'. האתרוג הוא אחד מארבעת מיני ההדרים המקוריים בטבע (לצד הפומלו, המנדרינה והפאפדה (אנ')). כל שאר מיני ההדרים התפתחו באופן אורגני או פותחו על ידי הכלאה טבעית או מלאכותית של מינים אלה.[2]
לאתרוג חשיבות גדולה ביהדות משום היותו תשמיש מצווה מרכזי לחג הסוכות כחלק מארבעת המינים.
עץ האתרוג קטן בגודלו, הענפים מעוצים אבל לא עבים. לענפים יש קוצים ארוכים וקשים. העלים הם אזמליים, באורך של כ-15 סנטימטרים ושפתם משוננת במקצת. לענפים צעירים צבע נוטה לאדום, במינים החמוצים.
הפרי בצורה ביצית מוארכת, גודלו תלוי לפי הזן. והוא מתאפיין בקליפה עבה מחוספסת וריחנית, ובפלחים קטנים. הציפה דקה ויבשה בהשוואה למיני הדרים אחרים. בקצה הפרי נמצא לפעמים הפיטם, שהוא שריד לעמוד העלי. צבע הפרי נע בין צהוב לכתום בשיא בשלותו.
פריחת האתרוג מופיעה בחודשי האביב. מבנה וצורת הפרח זהים למיני הדרים אחרים.
כיום אזורי גידול האתרוג העיקריים הם: ישראל, איטליה, מרוקו, כרתים, קורסיקה ופוארטו ריקו.
האתרוג גדל כלפי מעלה אבל כובדו מפיל אותו למטה.
זני בר של האתרוג נמצאו בהודו, אוסטרליה פפואה ניו גינאה, ואף באיי קלדוניה החדשה שבאוקיינוס השקט. החוקר ג'וזף הקר זיהה עצי אתרוגי בר בשנת 1850 בכפר צ'רפונג'י שבמדינת מגהלאיה ההודית, למרגלות רכס ההימלאיה. יש עדויות ארכאולוגיות לכך שהאתרוג נדד לבבל ופרס אלפי שנה לפני הספירה, ולמצרים כאלף וחמש מאות לפני הספירה. הפילוסוף היווני תאופרסטוס מכנה את האתרוג בשם "תפוח מַדַי".
באתרוג קיימים כיום מספר זנים מתועדים:
המינים הבאים נחשבו בעבר לזנים של האתרוג, אבל כיום סווגו כהיברידים של אתרוג עם הדרים אחרים:
קיימים עוד טיפוסים רבים (ראו להלן) של אתרוג, אבל טרם סווגו כזנים בשיטה מדעית, כגון אתרוג מרוקאי מהזנים המתוקים.
בדרך כלל האתרוג אינו משווק למאכל טרי. יש הנוהגים להכין ריבה מקליפות אתרוגים לאחר סוכות. השכבה התיכונה של האתרוג (האלבדו) משמשת להכנת קליפות מסוכרות ("סוכייד").
בשמן האתרי המופק מקליפתו החיצונה (הפלבדו) של האתרוג, משתמשים כיום בתעשיית הבשמים וארומה.
ברפואה העממית יוחסו לאתרוג סגולות רפואיות שונות כבר בתקופות קדומות.[3] ישנן עדויות לשימושים רפואיים באתרוג הן בתקופה הקלאסית והן בימי הביניים.
בין השימושים שנזכרו בספרות הקלאסית נמנים למשל הנחת פירות האתרוג בין הבגדים לשם מניעת כרסומם על ידי עש ודחיית חרקים ומזיקים. האתרוג שימש גם לשמירה על הגיינת הפה, שימוש יעיל כסממן נגד רעל, חיזוק מערכת העיכול, אכילה על ידי נשים הרות כאמצעי לדיכוי תשוקתן למאכלים מסוימים ואכילת זרעי האתרוג לשם הקלה לבחילות הריון.
בחז"ל מוזכרת אכילת 'אתרוג מתוק' ("אתרוגא חליתא") ממולא בדבש שנצלה על גחלים לוחשות כתרופה למי ששתה מים מגולים וקיים חשש שמא שתה מהם נחש והטיל בהם ארס.[4] האתרוג מצוין גם כמאכל קשה לעיכול[5] וכמאכל המרבה את הזרע, ומחשש לקרי נאסר על הכהן הגדול לאכול ממנו בערב יום הכיפורים.
סגולותיו מוזכרות גם בספרות ימי הביניים. בחיבורו של אסף הרופא מתואר האתרוג כמועיל לכאב כליות וכאבי אוזניים. הרמב"ם המליץ על האתרוג כתרופה לעקיצות ונשיכות בעלי חיים, וכותב שמשקה העלים עוזר לחלישות. מסורות יהודיות רואות באכילת אתרוג, או ריבה הנעשית ממנו, או אפילו רק נשיכה שלו או של הפיטם שלו, כדבר העשוי לסייע לפוריות, להריון וללידה קלה. בקרב יהודי אתיופיה נהגו לצחצח שיניים בענפי עץ האתרוג לאחר שנחשפו סיביהם הפנימיים, וייחסו לו תכונות של חומר מחטא, הבונה מחדש את חומר השן שנהרס.
ביהדות, לאתרוג חשיבות מיוחדת מכיוון שהוא אחד מארבעת המינים הניטלים בסוכות לשם קיום מצוות נטילת לולב. וזה על פי מאמר הכתוב (ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ'):
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.
במדרש,[6] האתרוג משמש כמשל לאותו חלק בעם ישראל שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים, בשל העובדה שיש לו גם טעם (משל לתורה) וגם ריח (משל למצוות). לדעת האמורא רבי אבא דעכו, פרי עץ הדעת היה אתרוג.
במשך החג האתרוג נשמר בקפדנות, ולעיתים אף מושם בקופסה מיוחדת - יפה ומהודרת - כדי שלא ייפגם וכדי להדר את המצווה.
לאחר החג יש הנוהגים לחנוט את האתרוג. יש הנוהגים להכין ממנו ריבת אתרוגים ולאכלו בט"ו בשבט. ויש שנהגו למצוא לו שימושי מצווה נוספים כדי לא לזרוק אותו בהיותו כתשמיש קדושה, כמו שאר המינים דוגמה לולב המשמש לביעור החמץ. על כן יש שנהגו להכין ממנו ריבה ובכך לברך עליו פעם נוספת ובפרט בסדר טו בשבט, ויש שנהגו לאוכלו מיד אם סיומו של תפילת הושענא רבה ובכך ראו דרך לזכות במקצת במצוות שהחיינו על אכילת פרי האתרוג עליו כבר ברכו ביום הראשון לנטילה. אפשרות אחרת היא שימוש בו לבירכת בשמים הנאמרת בין יתר בהבדלות.
האתרוג אינו מופיע במקרא בשמו, אלא כ"פרי עץ הדר" בין ארבעת המינים שניטלים בחג הסוכות (ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ'). ברוב התרגומים הקדומים מתורגם באופן כללי: "פרי יפה", "פרי משובח".[7]
חוקרי המקרא חלוקים בדעתם בנוגע לזיהוי האתרוג עם 'פרי עץ הדר' ומועד הגעתו לארץ ישראל, שכן מוצא העץ מדרום מזרח אסיה, והוא גדל באזורנו רק באמצעות השקיה וטיפוח חקלאי מסור. יש ממצאים המצביעים על כך שהאתרוג הגיע לאזור עוד בתקופת המקרא:
חוקרים אחרים דוחים את הראיות הנ"ל וטוענים שהפרי הידוע בימינו בשם "אתרוג" הגיע לאזור רק בתקופה הפרסית. הם מחזקים טענה זו במקורה הפרסי של המילה אתרוג (تُرُنْج - תֻרֻנְג'), ובכך שבכתבי היוונים בני התקופה האתרוג נקרא "תפוח מדיי" או "תפוח פרסי".[15]
יש שזיהו את פרי ההדר עם האצטרובל פריו של הארז. לטענתם במילה "הָדָר" הה' היא ה' הידיעה, מכיוון שבדרך כלל נוספת ה' הידיעה לשמות עצים במקרא, כגון "עֵץ הַזַּיִת" (חגי ב,יט), "עֵץ הַגֶּפֶן" (יחזקאל טו,ב), ואילו הה' מגוף השם היה צריך לומר "פְּרִי עֵץ הֶהָדָר". אם כן שם העץ הוא "דָּר", מסנסקריט: दारु (dā́ru) - עץ, בול עץ (מפרוטו-הודו-איראנית: dā́ru - עץ), ובייחוד: देवदारु (devadāru) - מילולית: עץ קדוש, שמו של הארז ההימלאי ששימש לפולחן בהודו (השוו גם לשמו הלטיני הארז - Cidrus). יש שחיזקו זיהוי זה בכך שהאצטרובל שימש בבבל לפולחן פריון יחד עם ענפי התמר.[16] הקושי עם זיהוי זה שלא נמצא באכדית רמז לשם "דר" לעץ הארז בהקשר פולחני, ואם הפולחן הגיע לישראל דרך בבל היה מתבקש למצוא רמז לשם זה באכדית.[17] בנוסף יש לציין שבמקרא הארז אינו נחשב כעץ פרי, השוו: "עֵץ פְּרִי וְכׇל אֲרָזִים" (תהלים קמח,ט). ועל עצם הטענה שמדובר בה' הידיעה יש להשיב שלא תמיד שמות עצי פרי מופיעים עם ה' הידיעה במקרא, השוו: "וְלָקַח לַמִּטַּהֵר.. וְעֵץ אֶרֶז" (ויקרא יד,ד).
אחרים זיהו את "עץ הדר" המקראי עם עץ הזית בשל תיאוריו במקרא כבעל הוד והדר - "כַזַּיִת הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן" (הושע יד,ז). וגם: "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר", (ירמיהו יא,טז).[18]
יש לציין שהפרשן הקראי לוי בן יפת הלוי זיהה את "פרי עץ הדר" עם עץ הארז והזית, ששניהם מתוארים כבעלי יופי והוד (הושע שם; יחזקאל לא,ג), אולם הוא אמר כן בעקבות ההלכה הקראית המפרשת שבמצוות ארבעת המינים המצוה היא לבנות מהם סוכה ולא ליטול אותם ביד. פירוש זה נשען על הכתוב בספר נחמיה: "וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל־עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי־זַיִת וַעֲלֵי־עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב" (נחמיה ח,טו), לדעתו "זית ועץ שמן" מקבילים ל"עץ הדר" שבספר ויקרא, כאשר "עץ שמן" לדעתו הוא הארז, והפרי הוא אגוזים.[19]
הדיון בזיהוי כל ארבעת המינים בקרב חז"ל הוא על פי מדרשי פסוקים,[20] שכן קיימת באתרוג מסורת זיהוי קדומה וברורה, עליה יש תמימות דעים בקרב החכמים. גם לפי התרגומים הארמיים המאוחרים (החל מהמאה הראשונה),[21] הממצא הנומיסמאטי[22] והאיורים בפסיפסים של בתי כנסת,[23] ברור לגמרי שחז"ל זיהו את "פרי עץ הדר" כפרי הידוע בימינו בשם אתרוג.
בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל"ה, עמוד א') מבואר שפרי עץ הדר הוא פרי האתרוג, ומובאים לכך טעמים שונים:
הרמב"ן פירש ששורש המילה "אתרוג" בארמית הוא רג"ג - מלשון "חמדה" ו"נעים למראה", כלומר, "הדור" (אונקלוס מתרגם את האיסור "לא תחמוד" - לא תרגג).[24]
עמנואל לב מציין (צמחיית היהודים, Flora der Juden 1924-34) כי, פרי עץ הדר הוא פרי המשמש לנוי, כלומר להדר בו, ולא למאכל, והרי אתרוג איננו נאכל ללא עיבוד רב.
הרמב"ם מדגיש שטעמים אלו הם טעמים שבדיעבד. נוטלים אתרוג ולא פרי אחר מפני שזו המסורת המקובלת שפרי עץ הדר הוא האתרוג.
אתרוגי ארץ ישראל נלקחו למצווה בתקופות קדומות, ונידונים אודותם הוזכרו במשנה ובתלמוד.[25]
הרמב"ם כתב במורה נבוכים[26] שטעם נטילת ארבעת המינים הוא לציין את השמחה את הכניסה לארץ ישראל בה גדלו אילנות והיא מקום מים, לעומת המדבר. בדומה לכך גם כתבו בספר מעשה נסים מתקופת הראשונים ובספר צדה לדרך לרב מנחם בן זרח, שנטילת ארבעת המינים היא למטרת שבח ארץ ישראל על גידוליה הטובים.
בתקופת היישוב הישן מקובל היה, שהאתרוגים הבלאדים, שגודלו בארץ בשיטות פרימיטיביות על ידי הפלחים הערבים, נקיים הם מחשש הרכבה. לכן שומרי המצוות, ובמיוחד המהדרים שבהם, העדיפו לקחתם לשם מצווה, אף על פי שצורתם לא תמיד הייתה מהודרת. המקומות שבהם גודלו אתרוגים אלו הם אזור הגליל העליון הלבנוני וצפת, נצרת, שכם ואום אל-פחם, יריחו וכפרים שבסביבות ירושלים (ליפתא, קאלוניה, בית נקובא, סובא, אל-קבו וארטאס). היו סוחרים שסבבו בכפרי הערבים והביאו משם אתרוגים. המסחר באתרוגים היה לעיתים עיסוק משפחתי. בתחילה רוב המסחר נשלט על ידי הספרדים, אך בעקבות העלייה הגדולה של האשכנזים לירושלים לאחר רעש האדמה בשנת תקצ"ז, גדלה קהילתם והם החלו לעסוק בכך בנפרד.
כך למשל סיפר הרב יעקב הלוי ספיר שביקר באום אל-פחם ב-1853:
זיכני אדון עולם יתברך לתור ולסבב בארצנו הנבחרת במקום אחד נכבד אשר לא שערוהו מודדי הארץ ולא הביאו בספריהם, כי לא ראוהו. היא העיר העליזה אום אל פאחם ובנותיה, אשר הלכתי שמה כמה פעמים לחתוך משם פרי עץ הדר... כי שם מקום גידולם לרוב... העיר הגדולה הזאת עומדת בראש הר גבוהה ותלול ויושביה ישמעאלים תוגרים מחמעדים כמה אלפי בעלי בתים... ויהודים אין איש. רק הבאים לסחור שמה... אין שמה שוטר ומושל רק שייח' הוא זקן העיר ובכל רחוב... ויש בה מעט חנויות סוחרים, כי אך לפלאחים, הם עובדי אדמה יחשבו רובם ככולם. ובתיהם מלאים מכל טוב, גם כסף וזהב ואוכלים למעדנים כי יש להם צאן ובקר לרוב, עדרים עדרים וסוסים מזוינים מובחרי המין במו ימצאו. וגמלים וחמורים אין מספר. סביבות העיר עמקים גדולים, מעינותיהם, שדותיהם גנותיהם, פרדסיהם ומרעיהם הרחק מהעיר... ומשלושת עבריה... יסובבו יערים גדולים שבארץ ישראל ... ויש מקומות ביער שהולכים בתוכם כמה שעות תחת מכסה האילנות באופל יהלוך ושודדי יום תחת צילם יחבאו.
ומוסיף יואל משה סלומון בשנת 1878:
ולא לחינם בחרו אבותינו רבנינו וגאונינו מדור לדור לברך אך על אתרוגי אום אלפחם, כי הגנים האלה נשארו לנו במסורה קדומה מדור לדור כי המה פרי הארץ לגאון ולתפארת... המראה הנעימה הלזה הייתה לנו לפתח תקווה ולעד נאמן, כי הארץ הנשמה הלזו תחכה בכיליון עיניים אל בניה מארץ מרחקים ואך בנטותם ידיים אליה תרום קרנה ותלבש הוד והדר
בשנות החמישים של המאה התשע עשרה החלו לגדל ביפו אתרוגים מהודרים בצורתם, בעלי פיטם, מגרעיני אתרוגי האי קורפו ועיירת החוף פארגה שביוון. בעקבות זאת נתגלעה מחלוקת על כשרותם של האתרוגים החדשים.[27] היו רבנים שאסרו אתרוגים אלו מחשש להרכבה וביכרו את האתרוגים המקומיים. בין המעודדים לגידול אתרוגים מקומיים על פני אתרוגי חו"ל נמנה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אשר הקדיש לנושא את ספרו "עץ הדר". בסופו של דבר מחלוקת זו דעכה בעקבות חזרתם של מרבית הרבנים מאיסורם, ובראשם הרב מאיר אוירבך - מגדולי הרבנים האשכנזיים בירושלים.
במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובמהלך המאה העשרים חלו תמורות רבות בגידול האתרוגים בארץ ישראל. האתרוגים נעלמו כמעט מהבוסתן הערבי. פרדסי אתרוגים רבים ניטעו במושבות הראשונות בשרון ובשפלה, שאף הם נעקרו ובמקומם נטעו פרדסים חדשים.
בשוק ארבעת המינים קיימים כיום כמה טיפוסים, שהתפתחו בגלגולים שונים מתוך האתרוגים הערביים המקומיים:
אתרוגים אלו גודלו בחצר ביתם של משפחת ברוורמן בפתח תקווה בתחילת המאה ה-20, על ידי רבי ישראל דוד ברוורמן בנו של רבי זרח ראובן ברוורמן, והופצו אחר כך למגדלים שונים. מוצאם הוא מהבוסתנים הערביים בארץ, ולדברי רבי יצחק ורבי נחום בניו של רי"ד ברוורמן, מוצאם הוא מהפרדסים באזור שכם, שהיו מקובלים בירושלים כבלתי מורכבים.[28] נהוג לייחסם למהרי"ל דיסקין, ובשל כך הם נחשבים בחוגי המהדרים במצוות, ומועדפים במיוחד בחוגי "בריסק", אך לדברי בני משפחת ברוורמן אין שום ידיעה על שייכות זן זה למהרי"ל דיסקין.[28] לאחר שיבשו עצי הפרדס, החלו בני משפחת ברוורמן לשווק גם מזן קיבלביץ'. האתרוג מטיפוס זה הוא לרוב חסר פיטם, מחוספס ובעל גבשושיות. הוא קשה לגידול, יחסית לזנים אחרים, ובעל נגיעות גבוהה לחרקים. כיוון שהדרישה בשוק לאתרוג זה היא קטנה, ממעטים לגדלו.
תחילת גידולם על ידי פנחס גלובמן בפתח תקווה בתחילת המאה ה-20. השתילים הובאו מוואדי קלט שבחבל בנימין. חתנו יחיאל מיכל קיבילביץ' המשיך לגדלם, תחילה בפתח תקווה ואחר כך בבת ים (בעבר 'בית וגן'). שתיליו הופצו במקומות שונים – קיבוץ חפץ חיים, מושב בית מאיר (אצל המגדל יצחק קלי, ממייסדי המושב) וכפר סבא (אצל המגדל נח מרגלי). אתרוגי קיבילביץ' אינם מהודרים במראם, הם בעלי בליטות ושקעים גדולים.
אתרוגים אלו גודלו על ידי שרגא פייבוש אורדנג בפרדס שניטע בעיר חדרה בשנת תרפ"ז (1927). יש הטוענים שמקורם הוא מהגידולים המקומיים בשכם. אך, צורתם המהודרת, שאינה אופיינית לאתרוגים המקומיים של הארץ, מעלה סברה שהם צאצאי האתרוגים שיובאו ליפו מאיי יוון. ייתכן שעצי האתרוגים שהובאו משכם, שימשו כנות לזנים מיפו שהורכבו עליהם.
את אתרוגי אורדנג המשיכו לגדל אחדים מתושבי חדרה, מי בגינות פרטיות ומי בחלקות קטנות, ביניהם: מנחם אריאלי, יצחק ליפשיץ, הרב זבולון גרז (לימים אב בית דין ברחובות) ואחיו יצחק ברית ועוד. מגדל אתרוגים נוסף הוא אברהם גרוס, שעלה לארץ אחרי השואה והתיישב בחדרה, והחל לגדלם באופן מסחרי בשם "אתרוגי גרוס". פרדסנים נוספים מגדלים את צאצאי אתרוגי אורדנג תחת שמות שונים – "אתרוגי סוקולובסקי" (נלקחו מהעץ שגידל החסיד ר' דב סוקולובסקי בירושלים), לדוגמה. האתרוג מטיפוס זה מאופיין בפרי קטן יחסית, בעל בליטות עדינות ומסודרות, חוטם מחודד ובקצהו פיטם.
אף על פי שאתרוגי אורדנג זכו להכרה רחבה, ולהכשר של הבד"ץ העדה החרדית בירושלים, בספרי הלכה אחדים מובאת שמועה מפי הרב דוד פרנקל, מקורבו של "החזון איש", ש"החזון איש" פקפק בכשרותם.[29] על כן יש שנמנעים מלהשתמש בהם למצווה.
לפי תלמידי החזון איש, הוא נהג להשתמש בזני אתרוגים שהיו מקובלים אצל בני ירושלים כבלתי מורכבים, והשתמש בזן אתרוג שהביא מפרדס של ערבי באזור נחל עמוד, וכן באתרוגים מאזור שכם, או באתרוגי ברוורמן שמקורם גם משכם, ולא הייתה לו העדפה בין זנים אלו.[30]
בחודש אב תרצ"ה (1935), שהה החזון איש בצפת לצורך הבראה, וביחד עם תלמידו רבי משה יונה הופמן ואחרים התלוו לערבי בעל פרדס באזור נחל עמוד ליד צפת, ומשם לקחו ענפים ואתרוגים שהביאו איתם. לאחר מכן מסר החזון איש למקורבו יעקב הלפרין, שנטע אותם בחצר ביתו.
בנוסף קיבל החזון איש מרבי חיים יוסף דינקלס, אתרוגים מאזור שכם שהיו מוחזקים כבלתי מורכבים, וגם מהם היה נוהג החזון איש ליטול, וגם מהם ניטעו אתרוגים על ידי ר' יעקב הלפרין ב'פרדס הלפרין' מאמצע שנות ה-40 של המאה ה-20. לאחר מכן נפוצו שתילים מאתרוגי הלפרין, ונודעו כזן חזון איש הלפרין.
אתרוגים אלו תחילתם בעץ שגידל תלמידו המובהק של החזון-איש רב מיכל יהודה ליפקוביץ בחצרו בבני ברק מהזרעים שמסר לו "החזון-איש" לשם הנבטה, לאחר חג הסוכות של שנת תש"ד (1943). מכיוון שהחזון איש נהג ליטול אתרוגים צפתיים ושכמיים, לא ידוע מאיזה מהם מסר החזון איש לתלמידו, ואף ייתכן שהיו מעורבים בהם שני הזנים.[31] האתרוג מטיפוס לפקוביץ' הוא בעל פרי מאורך עם חוטם חרוטי, בעוד האתרוג מטיפוס הלפרין הוא בעל פרי רחב יותר בראש. בשל טיפוח אינטנסיבי, ריסוס מבוקר למניעת נשירת הפיטם וטיפול בחומרי דישון, ניתן למצוא היום בשוק צורות שונות ומגוונות של אתרוגי "החזון-איש".
חסידי חב"ד מעדיפים את האתרוגים מזן קלבריה כדי להשתמש בהם עבור ארבעת המינים.[32]
אתרוגים מסוג זה גודלו על ידי אליהו-לייב ריבקין לאחר התיישבותו בכפר חב"ד. הוא נטע עצים בחצר ביתו[33] ומשנת תשי"ט היה שולח אתרוג לרבי מלובביץ' לחג הסוכות. בשנת תשכ"ז החזיר לו הרבי, לבקשתו, את האתרוג שעליו בירך. ריבקין נטע בנוכחות שני עדים, בהם הרב מרדכי שמואל אשכנזי, ארבעה עצים מפלחי אותו אתרוג. מפירותיהם ניטעו עצים נוספים. מאז פטירתו בתשמ"ג ממשיך חתנו נחום לוריא לגדל את האתרוגים.
אתרוגים אלו גודלו על ידי שרגא פייבל שלומאי (שלומוביץ') לאחר התיישבותו בכפר הרא"ה. חלק מהם מקורם משכם וחלקם מאום אל-פחם (הייחורים מאום אל-פחם הובאו על ידו באופן אישי בשנת תשכ"ו (1966)). הוא הנהיג שיטות טיפול שונות, שבהם שיפר את צורתו של הפרי.[34] גלגוליהם של אתרוגי שלומאי הם רבים. למשל הם מגודלים עד היום בקיבוץ טירת צבי וכן בכפר מימון על ידי יעקב ציפילביץ'. האתרוג מטיפוס זה הוא בעל מתאר מעוגל וחוטם מחודד, חסר פיטם לרוב. כיום פותחו ממנו זנים מוארכים יותר.
האתרוג התימני, הוא זן שהובא ארצה על ידי עולי תימן.[36][37] הוא מתאפיין בגודלו, בכך שאין לו פיטם ונחשב מהודר ובלתי מורכב,[38] והשתמשו בו רבנים דוגמת הרב איסר זלמן מלצר, הרב יחזקאל אברמסקי, הרב יעקב ישראל קניבסקי והרב עובדיה יוסף.[37]
באוסף מיני הדר שעל ידי אוניברסיטת קליפורניה, שבריברסייד ארצות הברית, נמצא עותק של אתרוג תימני, מורכב על כנה של לימון פונדרוסה. פירות האילן הם חסרי מיץ.[39]
האתרוג המרוקאי גדל באזור מרוחק על הרי אנטי אטלס שבמרוקו.
פרופסור אליעזר גולדשמידט מהאוניברסיטה העברית ביקר במקום ביחד עם משלחת רבנים, בציווי הפוסק הרב יוסף שלום אלישיב, ואישר שהמקום נקי מחשש הרכבה, והאתרוג גדל שם באופן מסורתי רק בשביל שימוש המצווה, בהיעדר הדרים אחרים.[40]
בהזדמנות אחרת בדק גולדשמידט את הדנ"א של 12 טיפוסי אתרוגים, ומצא שהם קרובים יחסית זה לזה. על פי ממצאים אלו, הוא הציע שכולם הם בחזקת אתרוג טהור ונקי מחשש הרכבה.
הסוגים שנבדקו: אתרוגי כפר חב"ד שניטעו משתילי קלבריה, הם זהים לאתרוגי קלבריה, זה מצביע על היותם נאמנים למקורם. האתרוג התימני זהה ביותר מבחינת הדנ"א שלו לאתרוג המרוקני, וכן לאתרוג ברוורמן, יותר מאשר לשאר אתרוגי א"י, המהווים קבוצה נפרדת. שני טיפוסי החזון איש, הלפרין ולפקוביץ, הם קרובים ביותר במבנה הדנ"א שלהם, ויש להם פס מיוחד של דנ"א, שלא נמצא בשאר האתרוגים. אתרוג קיבלביץ' קרוב במקצת לאתרוגי חזון איש.[41]
מכיוון שנאמר בתורה "פרי עץ הדר" נוהגים רבים לקנות אתרוג מהודר ולא להסתפק בכשר בלבד. אי לכך מחיר אתרוג מהודר יכול לנוע בין 40 שקלים לבין למעלה מ-1000 שקלים. בשולחן ערוך (סימן תרנ"ו) הובאה דעה הסוברת שאם לאדם מוצעים שני אתרוגים השונים בהידורם עליו לקנות את המהודר יותר ולהוסיף על כך עד שליש מהערך של הראשון.
בשיח היהודי נכנס לשימוש המושג "אתרוג", בהתייחס לאופן שבו שומרים שמירה רבה על האתרוג כדי שלא יפגע במהלך ימי החג, ועוטפים אותו בפשתן, צמר גפן, או קלקר.
שימושים מושאלים נמצאים גם בפוליטיקה הישראלית. כך, לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות אמר הפרשן אמנון אברמוביץ', בדיון במכון ון ליר: "צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג".[42] שרון היה באותה העת ראש ממשלת ישראל ומובילה העיקרי של התוכנית. כנגד שרון עמדו מספר האשמות פליליות, ורבים טענו שיש להתעלם מהאשמות אלה, על מנת שהתוכנית תצא לפועל. אברמוביץ' הבהיר כי באמירתו התכוון שהפרשנים לא יציגו את שרון באור שלילי, לעומת זאת בטורי הידיעות "יש להתייחס אליו כמו אל חושחש".[43][44] עמיתיו של אברמוביץ', למשל נחום ברנע, ביקרו עמדה זו.[45] בשל השימוש שעשה בה אברמוביץ', הפכה המילה "אתרוג" סמל להטיות פוליטיות בתקשורת, ואף נלווה לה פועל - "לאתרג".
תָּרֹג (ללא ניקוד: תרוג), צבע צהוב-ירוק, מושאל משמו ומצבעו של האתרוג.[46]
גלריית האתרוגים
|
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.