גירוש ספרד

גירוש ספרד היה סילוקם בכפייה ב-1492 (ה'רנ"ב) של יהודי ממלכות קסטיליה ואראגון אשר סירבו להתנצר. גירוש בתנאים שונים במקצת נגזר חמש שנים אחר כך, ב-1497 (ה'רנ"ז) גם על יהודי פורטוגל. כעבור שנה נוספת, ב-1498 (ה'רנ"ח) גורשו גם יהודי ממלכת נווארה.

ערך זה עוסק בגירושי יהודי ספרד בשנת 1492. אם התכוונתם לגירוש דומה שאירע במאה השביעית, ראו גירוש ספרד במאה השביעית.

הגירוש הוטל בצו אלהמברה שנחתם בידי פרדיננד השני מלך אראגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה, ב-31 במרץ 1492 (ג' בניסן הרנ"ב), ופורסם ב-29 באפריל.[1] הצו אסר בחוק ישיבת יהודים בקסטיליה ואראגון, כשהוצבה בפניהם הברירה להתנצר או לעזוב עד ל-31 ביולי (ז' באב).

לפי ההיסטוריון יוסף פרז, רוב ההיסטוריונים אומדים את מספר מגורשי ספרד ב-1492 בין 40,000 ל-100,000 נפש[2], כאשר מיעוטם אומדים את המספר המקסימלי ל-160,000. מקורות אחרים מציינים כי האומדן המקובל של מספר המגורשים המינימלי הוא כ-100,000 איש, בעוד המספר המקסימלי שננקט הוא עד 500,000 מגורשים.[3] המגורשים גלו לארצות השוכנות לחופי הים התיכון, למדינות צפון אפריקה למדינות הבלקן שבאימפריה העות'מאנית אך גם לפורטוגל בה רבים מהם עברו המרת דת לנצרות בכפייה.

חלק גדול מהיהודים, אשר מספרם נאמד בין 50,000 ל-200,000 על ידי היסטוריונים שונים[2] בחרו להתנצר - לפחות למראית עין - ונותרו בספרד ובפורטוגל.

לאחר התנצרות המונית זו היו בספרד מאות אלפי אנשים שכונו "נוצרים חדשים" או בשם הגנאי "מראנוס" ("חזירים" בספרדית), אשר נוספו לצאצאי יהודים שהתנצרו עוד במאה הקודמת אחרי גזירות קנ"א. אותם "נוצרים חדשים" לא נטמעו בחברה הספרדית הכללית, שהוסיפה לנהוג בהם בחשד מסוים. רבים מהמומרים הוסיפו לקיים את יהדותם בסתר כאנוסים, וחלקם היגר החוצה למדינות מערב אירופה ואף למושבות ביבשת אמריקה.

הצו שיקף את שאיפת הכתר הספרדי ליצירת חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. פרופ' הרסגור מציג תזה לפיה הגירוש בספרד נובע מלחץ של הבורגנות העירונית של ה"נוצרים החדשים" (יהודים לשעבר), לגרש את היהודים וזאת על מנת להוכיח את נאמנותם לדת הנוצרית ולמנוע תחרות כלכלית מצד היהודים.[4]

במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת המוסלמים מספרד. לאחר סדרה של גירושי מוסלמים מאזור גרנדה הוציאה ממלכת קסטיליה בשנת 1502 צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב, ובעקבותיו בחרו רבים מהמוסלמים להתנצר לפחות למראית עין. כל היתר גורשו (המומרים ממוצא מוסלמי התמרדו מספר פעמים והוסיפו לעורר חשש; ב-1609 גורשה אוכלוסייה זו על אף היותה נוצרית להלכה). בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים על כל תחום השליטה של בית המלוכה הספרדי: דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.

גירוש היהודים מספרד סימן את קיצה של תקופה בתולדות עם ישראל. הוא הותיר את רישומו המשמעותי בתרבות, בשירה, בספרות ההלכה של הדורות הבאים, בפילוסופיה ועוד. כמו כן החלה השפעה והתפתחות תרבותית של הקהילות היהודיות אליהן הגיעו המגורשים מחצי האי האיברי, ומאוחר יותר גם צאצאי "האנוסים".