רצועת הביטחון

רצועת הביטחון הייתה שטח בדרום לבנון הסמוך לגבול עם ישראל, שבו שהו צה"ל וצד"ל מיוני 1985 ועד לנסיגה לגבול הבין-לאומי ב-24 במאי 2000. ב-10 ביוני 1985 השלים צה"ל את היערכותו על גבול רצועת הביטחון לאחר שנסוג מרוב השטח שנכבש בשנת 1982 במלחמת לבנון הראשונה. השם רצועת הביטחון ניתן על ידי ישראל, כדי לשקף את מטרתה: יצירת שטח המפריד בין יישובי קו העימות שבצפון ישראל ובין מחבלים השוהים בלבנון, ובכך להגן על יישובים אלה.

ערך זה עוסק בשטח בדרום לבנון. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו רצועת הביטחון (פירושונים).

הרצועה כללה כ-10% מהשטח הכולל של לבנון, שכנו בה כ-150,000 תושבים שחיו ב-67 כפרים ועיירות שיעים, מרונים, ועיירה דרוזית אחת, חאצביא. מרכז הרצועה היה העיירה המרונית מרג' עיון, שנחשבה לעיירה החשובה ברצועה. בתקופת קיומה של הרצועה רבים מתושבי הכפרים שבה נמלטו אל מצפון לה. לתושבים שנותרו ברצועה היו קשרים רבים עם ישראל, רבים מהם עבדו בה, וקיבלו ממנה שירותים שונים. יחידת הקישור ללבנון הנפיקה אישורי עבודה לאלפי תושבי דרום לבנון שקרוביהם שירתו בצד"ל. הכניסה לישראל התקיימה דרך מעברי הגדר הטובה (מעבר ראש הנקרה, מעבר בירנית, מעבר תורמוס, מעבר תבנית, שער עגל ושער פאטמה ליד מטולה, שהיה מעבר הגבול המרכזי)[1].

במהלך שהותה של ישראל ברצועת הביטחון החזיק צה"ל מספר מוצבים באזור, ותמך במיליציה מקומית – צד"ל – צבא דרום לבנון. צד"ל ניהל במידה רבה את חיי היום יום ברצועת הביטחון, והחזיק את כלא אל-חיאם. באזור שהו גם כוחות יוניפי"ל מטעם האו"ם, שנפרשו בדרום לבנון מתום מבצע ליטני ב־1978. רוחב הרצועה היה קילומטרים ספורים במערב, ומעט יותר במזרח.

ב-15 השנים שבהן שהה ברצועת הביטחון, בין 1985 ל-2000, צה"ל איבד 559 חיילים; כמעט פי חמישה מאשר במלחמת לבנון השנייה[2]. ישראל לא הכירה ב־18 שנות השהייה הצה"לית בלבנון כמלחמה בפני עצמה, עד שבשנת 2020 החליט שר הביטחון וראש הממשלה החלופי, בני גנץ, לקבל את המלצת הרמטכ"ל אביב כוכבי ולהכיר בה כאחת ממערכות ישראל[3].