אברהם אלדמע

אברהם אַלְדֶמַע (אַיזנשטיין) (1 באפריל 1884 – 5 ביוני 1963) היה אמן ומורה לאומנות בגימנסיה הרצליה, מראשוני הפעילים בהגנה וחלוץ אנשי התרבות בעיר תל אביב. אלדמע מימש בחייו את פילוסופיית החיים שלו – להיות שמח ואופטימי תמיד, ולהפיץ שמחה ברבים. הוא כונה "רומנטיקן ביום ובכיר הגנה בלילה", עקב יכולתו לשלב פעילות צבאית ותרבותית.

אברהם אלדמע

לידה	1 באפריל 1884 ברדיצ'ב, האימפריה הרוסית
פטירה	5 ביוני 1963 (בגיל 79)
מקום קבורה	בית העלמין קריית שאול
שם לידה	אברהם אַיזנשטיין
מדינה	ישראל
ילדים	רן אלדמע, גיל אלדמע

יהודה לייב ופניה מטמון-כהן, מייסדי גימנסיה "הרצליה", עם אברהם אלדמע (מאחור)

ראשית חייו

אלדמע נולד בעיירה ברדיצ'ב שבאוקראינה. כבר בצעירותו הראה כישרון לציור ונשלח, כסטודנט לאומנות, לאקדמיה לציור באודסה שם השלים את לימודי התיכון. באותה תקופה היה גם חבר בתנועות מהפכניות ("נרודניקים"). בהשפעת דב בר בורוכוב הצטרף לכוחות ההגנה היהודית באודסה במהלך פרעות 1905. בהשפעתם של בורוכוב וחנה מייזל שוחט התקרב גם לציונות והיה חבר בפועלי ציון.

הוא עלה לארץ ישראל במסגרת העלייה השנייה והגיע ליפו ב-1906. הוא סייר בארץ ברגל וביקר בירושלים, בית לחם וחברון. כבר בשנתו הראשונה בארץ החליף את שם משפחתו לסמל הפילוסופיה שלו: "אל-דמע" – תמיד בצחוק ובשמחה.

עשייתו בארץ ישראל

מרכז חיי התרבות בתל אביב

תמונת מחזור של כיתה בגימנסיה הרצליה ב-1913 על רקע תפאורה של אלדמע

חבר'ה טראסק 1915, אלדמע יושב משמאל (עם תרבוש ונרגילה), לצד התמונה שיר היתולי: "יום אתמול כבר עבר / עוד לא בא יום מחר / ומהיום רק קצת נשאר /הלאה דאגה וצער "

אלדמע הוזמן על ידי יהודה לייב מטמון-כהן למלא את משרת המורה לציור ב"גימנסיה היפואית", שהפכה לגימנסיה הרצליה, משרה שבה כיהן למעלה מ-45 שנים. כמורה לציור היה אחראי על הפן האסתטי של בית הספר ובמיוחד של ההצגות שהועלו בו בחגים ובאירועים שונים. כך למשל, הוא העמיד תפאורות מפוארות והחביא בהן תלמידים-שחקנים אשר יצאו אל הקהל במפתיע וכל זאת בתנאי החיים הקשים של תל אביב הקטנה. "הופעתו, אפילו בימים הקשים והספגניים ההם, הייתה הדורה: מכנסי-רכיבה ('בְּריצֶ'ס' בלשון העת ההיא), חולצה מגוהצת, עניבה גדולה מהרגיל, כובע רחב שוליים, והעיקר: פרח ציפורן אדומה בדש, חדש וטרי מדי יום."^[1]

בפורים שנת 1912 החליט אלדמע לארגן קרנבל ברחובות תל אביב. הוא ארגן תהלוכה בה רכב בראש על סוסו ואחריו בובות ענק וכל ילדי תל אביב, יפו והמושבות הקרובות מחופשים. בקרנבל זה נכללו תחרויות ספורט ואף תחרות יופי (אסתר המלכה העברייה) בסגנון בחירת אסתר המלכה במגילת אסתר. ראש העיר מאיר דיזנגוף ביקש מאלדמע להוביל "קרנבל פורים" שכזה מדי שנה,^[2] למרות התנגדות החוגים הדתיים שראו בה פריצות.

לא הייתה חגיגה בתל אביב דאז, שאלדמע לא היה בין יוזמיה, מארגניה ומבצעיה. הוא היה מצייר תפאורה, בונה מבנים, מתכנן ומנצח על השמחה. טיולים, קרנבלים, כנסים – בכל אלה הוא היה הרוח החיה... בחגיגות הפרטיות, שהיו נערכות אז כה תדיר, היה אלדמע מתיישב אל הפסנתר ומסוגל לנגן כל הלילה, כדי שהחבר'ה, גברים ונשים, יוכלו לצאת במחול.

— יהודה קיסרי, מחזור ה' של הגימנסיה^[1]

אלדמע קיבץ סביבו קבוצת חברים שנודעו כ"חבר'ה טראסק". הם נודעו כ"עושים שמח" במעשי קונדס, תהלוכות והצגות רחוב, נשפים וחגיגות.

פעילות ביטחונית

שלט במקום שהיו בית אלדמע וסליק אלדמע

בשנת 1909 נסע אלדמע להשתלמות בשווייץ, שם נפגש עם חיים בוגרשוב, אשר גייס אותו למאמצי רכישת נשק לטובת הגנת היישובים העבריים בארץ ישראל. אלדמע הבריח שלושה רובים אך נתפס בנמל יפו. עקב היותו נתין רוסי נלקח למעצר במגרש הרוסים בירושלים, נשפט, זוכה ושוחרר לאחר חמישה חודשים. בכלא שעשע את העצירים והסוהרים בנגינה וזכה אף לימי חופש.

במהלך גירוש תל אביב, ב-1917, נשאר אלדמע יחד עם נחום גוטמן, יצחק אולשן ועשרה אחרים חברי הקבוצה היפואית ככוח שמירה על הרכוש היהודי, בשעה שכל תושבי העיר היהודית יצאו לגלות.

הוא הצטרף לארגון "ההגנה" עוד בראשיתו ב-1920, בהזמנתם של מפקדי הארגון אליהו גולומב ויוסף הכט. ב-1922 הקים עמם ועם שאול אביגור ויהודה שרת "סליק" גדול לאחסון מאות כלי נשק מתחת לחצר ביתו. הסליק החשאי היה למעשה מחסן הנשק הגדול בגוש דן במשך 25 שנה, עד קום המדינה, וקיומו לא נודע עד אז. ביתו של אלדמע הפך למפקדה בלתי-רשמית והשבעות חברי ההגנה לארגון באזור גוש דן נערכו במרתף הבית.

לאלדמע היה כישרון לזיהוי כתב יד והוא הופיע לא אחת בבתי המשפט של השלטון המנדטורי, ואף סייע לקציני המשטרה הבריטית, שאף ביקרו בביתו. בעת המתיחות של המרד הערבי הגדול (1936–1939) קיבל אלדמע מינוי של קצין משטרה וריכז את ההגנה על שכונת בורוכוב באופן חוקי.

שכונת בורוכוב וחצר אלדמע

ביתו המפואר של אלדמע בשכונת בורוכוב

שובך היונים שהיסווה את סליק אלדמע בשכונת בורוכוב בגבעתיים

בשנת 1922 הקימה חברת "שיכון" של ההסתדרות את שכונת הפועלים הראשונה, שכונת בורוכוב, שהתרחבה והפכה לימים לעיר גבעתיים. המטרה הייתה ליצור כעין "קיבוץ" סמוך לעיר, שבו יגורו פועלים באווירה עירונית-שיתופית. אלדמע היה מבין המתיישבים הראשונים בשכונה. בעוד שעבור 21 המשתכנים הראשונים הוקמו בתים קטנים זהים בעלי קומה אחת, בנה אלדמע בית מיוחד ומקושט. מדי חג ובכל הזדמנות, כגון יום תל חי ויום פטירת הרצל, קישט את גג הבית בכרזות, דגלים תמונות וצמחים. כל החגיגות בשכונה, החל מחגיגת הייסוד, נערכו בבית אלדמע ובחצרו.

לאחר נישואיו הפך אלדמע את ביתו למרכז תרבות ובידור, שנודע כ"חצר אלדמע". הוא הקים בחצר אמפיתיאטרון בן 800 מושבים שבו התקיימו הופעות של תיאטרוני המטאטא, הקומקום, האוהל והבימה. הפדיון ממכירת הכרטיסים נמסר במלואו לתיאטרון, בלי כל שכר על "השכרת" המקום. השחקנים הפכו לחברים אישיים של המשפחה ולבני-בית. השחקנים וחלק מהקהל נהגו להישאר בבית לאחר ההצגה, לשתות ולאכול ולהמשיך בהצגת קטעים חופשיים עד שעות הלילה הקטנות, לרוב בהשתתפות ילדי המשפחה.

התדמית העליזה והפרועה שימשה לאלדמע גם כמסווה לפעילותו החשאית בשורות ההגנה. החגיגות בחצר, שמשכו גם קצינים בריטיים שעמם שמר אלדמע על יחסי ידידות, נערכו ממש מעל פתח הסליק הענק שבנה תחת ביתו. פתח האוורור הוסווה על ידי שובך יונים.

בבית המשיכו להיערך חגיגות מכל סיבה. אלדמע היה הראשון שקיבל אישור ממשלת המנדט להפעלת זיקוקין די-נור, אותם הפריח בחגיגות ימי ההולדת של ילדיו (שכולם נולדו ביום כיפור והזיקוקין הופרחו מיד לאחר סיום תפילת נעילה). אלדמע הפעיל את זיקוקי הדי-נור גם בחגיגת יום העצמאות הראשון באצטדיון המכתש בגבעתיים (שאלדמע היה אחד מיוזמי הקמתו).

חיים אישיים

לאחר שהתגורר כשנה לבדו בביתו הגדול בשכונת בורוכוב החדשה, פנתה אליו חנה צ'יזיק, שניהלה בשכונה משק הכשרה לפועלות, ובפיה דרישה כי יאפשר לנערות לגור בביתו הריק ורחב-הידיים במקום באוהלים דולפים במשק. במשך שנה עבר אלדמע לגור במרתף ביתו (ככל הנראה השתלב הדבר עם הקמת הסליק) בעוד הנערות מתגוררות בביתו המרווח. אלדמע היה רווק בן 41 כאשר אחת הצעירות שגרו בבית, זהבה יודלביץ', שבתה את לבו.^[3]

בני הזוג נישאו בשנת 1925 בחצר הבית הגדול. בהזמנה לחתונה בעיתון "דבר" נכתב כי השניים "מודיעים בזה כי הלכו בדרך כל הארץ ובאו בברית הנישואין – עליהם השלום", וכי החברים "מוזמנים לבוא להשתתף בצערם... בביתם, 'בית מועד לכל חי'".^[4] שושביני החתן היו חברי ה"חבר'ה טראסק", שערכו במקום הילולה שנמשכה כל הלילה כולו, בצירוף יריות באוויר, כמנהג החגיגות אצל הערבים.

לזוג שלושה ילדים, שנקראו בשמות המביעים שמחה: רן, גיל ודיצה. רן אלדמע היה מראשוני חיל הקשר. גיל אלדמע נפצע במהלך מלחמת העצמאות ואיבד את רגלו.

אלדמע נפטר ב-5 ביוני 1963 ונקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.^[5]

לקריאה נוספת

• 'אלדמע (איזנשטין), אברהם', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 44–45. (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב שרת ונחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - פרקי זכרונות - כרך א', הוצאת המרכז לתרבות וחינוך תל אביב, 1974, עמודים 106–109

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אברהם אלדמע בוויקישיתוף

• מרדכי נאור, מוכרחים להיות שמח: אברהם אלדמע - האיש והאגדה, עת-מול 107, 2003
• דוד תדהר (עורך), "אברהם אלדמע (איזנשטיין)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 474
• אלעד אנלן, היה היה קרנבל בתל אביב
• י. אבי–עמוס, אברהם אלדמע בן 75, דבר, 4 ביוני 1959
• נדב מן, אז בבית הספר: על המורה שתמיד היה שמח, באתר ynet, 30 בדצמבר 2011 (תצלומים)
• ברון יחדיו, 1995
• מידע על אברהם אלדמע בקטלוג הספרייה הלאומית