יחסי ישראל–צ'ילה

יחסי ישראל–צ'ילה הם היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שמתקיימים בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה של צ'ילה.

יחסי ישראל–צ'ילה
ישראל	צ'ילה
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
ישראל	צ'ילה
שטח (בקילומטר רבוע)
22,072	756,102
אוכלוסייה
10,120,417	19,868,023
תמ"ג (במיליוני דולרים)
509,901	335,533
תמ"ג לנפש (בדולרים)
50,383	16,888
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית	רפובליקה פרלמנטרית

צ'ילה הכירה בעצמאותה של ישראל בפברואר 1949 ושתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים ב-16 במאי 1950, כשישראל שלחה את השגריר הראשון שלה בתאריך זה וצ'ילה שלחה את שגרירה הראשון ב-16 ביוני 1952.

לצ'ילה יש שגרירות בתל אביב ולישראל יש שגרירות בסנטיאגו. שגריר צ'ילה בישראל (מאז שנת 2021) הוא חורחה א. קרבחל סן מרטין.

היסטוריה

במהלך ההצבעה בנושא תוכנית החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 על חלוקת המנדט הבריטי למדינה יהודית וערבית, נכללה צ'ילה בין עשר המדינות שנמנעו בהצבעתן.

בינואר 1949 הודיע שר החוץ של צ'ילה על כוונת צ'ילה להכיר במדינת ישראל^[1], ובמרץ אותה שנה הודיע שארצו תתמוך בבקשת ישראל להתקבל לארגון האומות המאוחדות^[2].

בדצמבר 1949 הצביעה צ'ילה בוועדה המדינית המיוחדת של האו"ם עם ישראל נגד ההצעה האוסטרלית לבינאום ירושלים^[3], אך בדיון בהצעה בעצרת הכללית נמנעה בהצבעתה^[4].

לישראל הייתה נציגות דיפלומטית בצ'ילה בתחילת שנת 1950^[5], ובמאי 1950 הגיש יעקב צור, שגריר ישראל בארגנטינה ואורוגוואי את כתב האמנתו כציר בצ'ילה^[6]. ביולי 1951 הודיעה צ'ילה על כוונתה למנות ציר בישראל^[7] וביוני 1952 הגיש הציר את כתב האמנתו^[8].

באפריל 1953 ביקר שר החוץ הראשון של מדינת ישראל משה שרת בצ'ילה וחתם על מספר הסכמי מסחר ותרבות בין שתי המדינות^[9][10].

בשנת 1958 שודרגה הנציגות הישראלית בצ'ילה ומונה בה שגריר קבוע, אליעזר דורון^[11], בהתאם להסכם בין המדינות על שדרוג צירותיהן לשגרירויות^[12]. במרץ 1961 מינתה צ'ילה שגריר בישראל^[13].

ביוני 1966 ביקר נשיא מדינת ישראל, זלמן שזר בצ'ילה^[14].

מנהיגי הקונגרס הלאומי של צ'ילה, יו"ר בית הנבחרים הוגו אאוחניו באייסטרוס רייס (אנ') (ימין) ונשיא הסנאט של צ'ילה תומאס רייס ויקוניה (אנ') (שמאל), משוחחים עם חברות הכנסת דבורה נצר וטובה סנהדראי בטקס חנוכת משכן הכנסת בירושלים, אוגוסט 1966

בתקופת שלטונו של הנשיא סלבדור איינדה בין השנים 1970–1973, תואר יחסו לישראל בעיתון דבר כ-"הוגן בהחלט"^[15]. בתחילת 1972 הגיע אחד משרי ממשלת איינדה לישראל והביע עמדה שאין מניעה לשיתוף פעולה בין המדינות^[16]. בשנת 1974 גינתה ממשלת צ'ילה את הטבח במעלות^[17].

בשנת 1979 ביקר סגן שר הביטחון מרדכי צפורי בצ'ילה כדי לדון במכירת נשק^[18].

בשנת 1982 זכתה חברת טלרד הישראלית במכרז לשדרוג מערכת הטלפונים של צ'ילה והתקינה לראשונה במדינה מרכזיות דיגיטליות^[19]. ב-1987 זכתה במכרז נוסף לאספקת מרכזיות^[20].

בנובמבר 1983 ביקר שר החוץ הצ'יליאני מיגל וולטרס בישראל. במהלך הביקור, היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, העלה את סוגיית הסגרת פושע המלחמה הנאצי ולטר ראוף ששהה בשטחה של צ'ילה לישראל. וולטרס אמר בתגובה שאיננו יכול להסגיר את ראוף עקב חוק ההתיישנות של צ'ילה^[21]. ב-1984 הוגשה בקשה נוספת על ידי מנכ"ל משרד החוץ הישראלי להסגרתו של ראוף לשר החוץ החדש של צ'ילה, חיימה דל ואלה. דל ואלה הצהיר בתגובה שזה יהיה מעשה "לא הולם" להסגיר את ראוף לישראל^[22].

במרץ 2005 ביקר שר החוץ הצ'יליאני איגנסיו ווקר בישראל^[23].

במרץ 2011 ביקר נשיא צ'ילה ה-35 סבסטיאן פיניירה בישראל^[24].

ב-29 בנובמבר 2018 אסר הקונגרס הלאומי הצ'יליאני על כניסת מוצרים המיוצרים בהתנחלויות ישראליות.

נשיא המדינה ראובן ריבלין מארח את נשיא צ'ילה סבסטיאן פיניירה שביקר בישראל, יוני 2019

ביוני 2019, ערך הנשיא פיניירה ביקור שני בישראל. במהלך הביקור פגש את עמיתו הישראלי ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו^[25]. פיניירה שיבח את "ההיסטוריה הארוכה של ידידות ושיתוף פעולה" בין צ'ילה וישראל^[26].

מחליפו של הנשיא היה גבריאל בוריץ' שנחשב לאנטי-ישראלי ופרו-פלסטיני^[27], ולתומך ב-BDS, ארגון המקדם חרם נגד ישראל^[28]. בספטמבר 2022 דחה בוריץ' את קבלת כתב ההאמנה של השגריר הישראלי החדש במקום, גיל ארציאלי. לפי דיווחים, הנשיא זעם על הריגתו של מחבל בן 17 בחילופי אש עם צה"ל בג'נין^[29]. אחרי המבוכה הדיפלומטית עם השגריר, משרד החוץ בצ'ילה התנצל בפני ישראל והודיע שמסירת כתב ההאמנה תתרחש בתאריך מאוחר יותר^[30], והתנצלות נוספת נמסרה באופן אישי על ידי שרת החוץ הצ'יליאנית אנטוניה אורחולה (אנ') לנשיא ישראל יצחק הרצוג בסיום הלוויית המלכה אליזבת השנייה שהתרחשה בלונדון מספר ימים לאחר התקרית^[31].

במהלך היום ה-26 של מלחמת חרבות ברזל דווח, כי בצ'ילה הוחלט להחזיר את השגריר מישראל לצורך התייעצויות^[32].

במאי 2025 הודיעה שגרירות ישראל בצ'ילה כי הנספח הצבאי יעזוב את צ'ילה ויעבור לשגרירות ישראל בארגנטינה.^[33]

ביוני 2025 טען בוריץ' בנאום בפרלמנט הצ'יליאני כי "ישראל מבצעת טיהור אתני", והודיע על אמברגו נשק נגד ישראל. הוא הכריז על איסור על ביצוע סחר עם עסקים שנמצאים מעבר לקו הירוק, החזרת השגריר להתייעצות, החזרת הנספחים הצבאיים, השתתפות בתביעה בבית הדין בהאג נגד ישראל ובחינת הפסקת הייבוא הצבאי^[34].

קשרים ביטחוניים

כחלק משגרירות צ'ילה בישראל פועלים גם נספח צבא צ'ילה, נספח הצי הצ'יליאני ונציג משרד ההגנה בצ'ילה, אלה מבקשים לשמור ולהגדיל את הקשרים עם צה"ל כדי להתרשם מהניסיון הישראלי בתחומי צבא ולשתף במידע, הכשרה וניסיון אפשרי ולהגדיל את הקשרים בין משרד ההגנה לבין עמיתו הישראלי^[35].

בתקופת הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה, בשנים 1973 עד 1990, סיפקה מדינת ישראל נשק, אימנה והכשירה את ארגוני הביטחון הצ'יליאנים. בין הציוד שרכשה מישראל היו ספינות טילים מחיל הים הישראלי שהוצאו משימוש בישראל^[36], כמו כן ספינות דבור שהיו בשימוש חיל הים וכאלה חדשים שיוצרו בישראל. חברת תעשיות רכב נצרת עילית מכרה לצ'ילה רכבי שטח^[37]. בעקבות בקשות לחופש מידע נחשפו לראשונה מסמכים רבים, על הקשרים הקרובים בין ישראל לדיקטטורה הצבאית, כשני עשורים לאחר סיומם^[38]. בשנת 2015, פנו ליועץ המשפטי לממשלה אם ובתה, אזרחיות ישראליות בהווה שהגיעו לארץ מצ'ילה, לאחר שנרדפו בשנות ה-70 על ידי הדיקטטורה במדינה, שגם חטפה, עינתה והעלימה את אב המשפחה, בדרישה כי יורה על פתיחת חקירה פלילית נגד הגורמים המעורבים במשרדי החוץ והביטחון, בצה"ל ובקרב סוחרי נשק ישראלים בגין סיוע בפשעים נגד האנושות, שביצעה הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה בראשותו של אוגוסטו פינושה^[39]. היועץ המשפטי סירב לפתוח בחקירה^[40]. בשנות ה-80 תת-אלוף במילואים אברהם ברעם שימש כתווך בעסקאות עם צ'ילה^[41]. בשנת 1997 ביקר פינושה בישראל, אז בתפקיד המפקד העליון של הצבא, כדי לדון בעסקאות נשק^[37].

בשנת 1988 ממשלת צ'ילה יחד עם ממשלת ישראל ומשרד החוץ האמריקני מנעו את רכישת מטוסי קרב F5 מצ'ילה לאיראן^[42].

בשנת 1993 התעשייה האווירית מכרה את מערכת הפאלקון לחיל האוויר הצ'יליאני^[43].

בשנת 2000, מערכות של רפא"ל ואלביט ששולבו במטוסי אף-16 שסופקו לחיל האוויר הצ'יליאני^[44]. בשנת 2002 חברת ראדא תעשיות אלקטרוניות הישראלית סיפקה מערכות תחקור מתקדמות עבור מטוסי F-16 צ'יליאנים^[45].

בשנת 2011, אלביט מערכות סיפקה כלי טיס בלתי מאוישים לידי חיל האוויר הצ'יליאני^[46].

אירועים בולטים

בשנת 2009 נורה כדור לעבר מכוניתו של שגריר ישראל בצ'ילה, דוד דדון וניפץ את השמשה הקדמית^[47]. דדון לא היה במכונית, ואף אחד לא נפצע בקרבתו, אך האבטחה סביבו התהדקה^[48][49].

סיוע ישראלי

בעקבות רעידת אדמה בצ'ילה שהתרחשה ב-1965, ממשלת ישראל הציעה ציוד רפואי ואספקה למדינה^[50].

בעקבות רעידת אדמה נוספת בצ'ילה בשנת 2010, ממשלת ישראל פרסמה הצהרה לפיה "ישראל עומדת לצד ממשלת צ'ילה ועמה ומבקשת לשלוח את תנחומיה לקורבנות"^[51], והציעה סיוע רפואי והנדסי לצ'ילה^[52]. החברה הישראלית רפא"ל, העוסקת בפיתוח מערכות נשק מתקדמות, השאילה לחיל האוויר הצ'יליאני שני כלי טיס בלתי מאוישים כדי לסייע להעריך את הנזק שנגרם מרעידת האדמה^[53][54][55].

בדצמבר 2019 סייעה ישראל לחיל האוויר הצ'יליאני, לבקשתו, בחיפושים אחר מטוס C-130 הרקולס צ'יליאני שהתרסק וכלל בתוכו כ-38 איש. לאחר שקיבלה פנייה מצה"ל באמצעות משרד החוץ הישראלי, חברת תצלומי הלוויין הישראלית אימאג'סאט אינטרנשיונל נכללה בסיוע עבור מציאת המטוס^[56].

הסוגיה הפלסטינית

מאז סיום מלחמת העצמאות בשנת 1949, צ'ילה קיבלה כמה אלפי מהגרים פלסטינים נוצרים מאחר שהייתה בה כבר קהילה פלסטינית נוצרית שחבריה הגיעו בעיקר מבית לחם, בית ג'אלא ובית סאחור^[57]. בשנת 2006 מספר פוליטיקאים צ'יליאנים הצהירו כי הם "מגנים בחריפות את התוקפנות הישראלית נגד העם הפלסטיני ברצועת עזה ובגדה המערבית" וקראו לממשלת צ'ילה להחזיר את השגריר מתל אביב "עד שהתוקפנות תסתיים"^[58]. מנהיג הגוש הסוציאליסטי בפרלמנט הצ'יליאני, אלחנדרו נבארו, אמר כי "אמריקה הלטינית צריכה להגיב בקול אחד כנגד מה שקורה בשטחים הפלסטיניים הכבושים". נבארו גם הצהיר כי בכוונתו לארגן משלחת של אנשי בית המחוקקים הצ'יליאני שישמשו כמשקיפים בינלאומיים "בשטח הפלסטיני הכבוש תוך הבעת סולידריות עם העם הפלסטיני". עורך דין מוביל לזכויות אדם בצ'ילה וחבר המפלגה הקומוניסטית בצ'ילה, הוגו גוטיירז, תיאר את ישראל כ-"מדינת טרור" ודרש מהאו"ם "לפעול בשם החוק הבינלאומי להפסקת הטבח ולסייע לפלסטינים להשיג ריבונות בארצם"^[59].

הפגנת תמיכה בישראל בבירה סנטיאגו דה צ'ילה בעת מבצע עופרת יצוקה, ינואר 2009

בינואר 2011 ממשלת צ'ילה החליטה להכיר בקיומה של מדינת פלסטין כמדינה עצמאית. פקיד ישראלי בכיר הגיב למעשה באומרו כי "זוהי מחווה חסרת תועלת וריקה מתוכן כי היא לא תשנה דבר, ההודעה הצ'יליאנית, כמו אלה שקדמו לה באמריקה הלטינית, לא תעודד את הפלסטינים לנהל משא ומתן"^[60]. נשיא צ'ילה, סבסטיאן פיניירה, אמר כי "בדרך זו אנו תורמים לכך שבמזרח התיכון תתקיימנה שתי מדינות, מדינת פלסטין לצד מדינת ישראל וכך יהיה ניתן לחיות בשלום בגבולות מוכרים תחת שגשוג ועם גבולות בטוחים"^[61]. בתגובה, גבריאל זליאסניק, נשיא הקהילה היהודית בצ'ילה, טען כי משרד החוץ הישראלי "עשה טעות". זליאסניק אמר כי עצם ההכרה של ממשלת צ'ילה במדינת פלסטין, תוך הכרה בזכותה של ישראל לביטחון, הוא "לא כישלון דיפלומטי, אלא למעשה ניצחון"^[62].

ביולי 2014, ממשלתה של נשיאת צ'ילה מיצ'ל בצ'לט זימנה את שגרירה בישראל במהלך מבצע צוק איתן ברצועת עזה וקבעה כי המבצע הישראלי "הפר נורמות יסוד במשפט ההומניטרי הבינלאומי"^[63].

באפריל 2017 אסרה ישראל על אנואר מג'לוף, פעיל פלסטיני מצ'ילה בתנועת ה-BDS, להיכנס לשטחה. מג'לוף קרא בפומבי לחרם על ישראל וניסה לשבש את החתימה על הסכמי סחר וכלכלה דו-צדדיים בין צ'ילה וישראל. השר הישראלי לביטחון פנים ונושאים אסטרטגיים והסברה גלעד ארדן הצהיר כי פעילי BDS "הם אויבי ישראל" ולא יורשו להיכנס למדינה. פעולה זו עלתה בקנה אחד עם חוק שאושר חודש לפני כן בכנסת שמאפשר למשרד הפנים ולגורמים אחראים אחרים לא להכניס לשטח המדינה אנשים הקוראים לחרם על ישראל^[64].

בשנת 2018 הכריזה בירת מחוז לוס ריוס, ואלדיביה, על עצמה כ-"חופשית מהאפרטהייד הישראלי". לדברי ראש העירייה עומר סבט, משמעות הדבר היא שהעירייה "תימנע מרכישת שירותים מחברות הקשורות לאפרטהייד הישראלי"^[65][66]. בדצמבר 2018 הצו העירוני הוכרז כבלתי חוקתי על ידי המבקר הכללי של צ'ילה^[67].

במהלך ביקורו של הנשיא פיניירה בישראל ביוני 2019, התרחשה תקרית דיפלומטית בין שתי המדינות בה משרד החוץ הישראלי נזף בשגריר צ'ילה בעקבות עלייתו של פיניירה להר הבית בליווי גורמים מהרשות הפלסטינית. בשגרירות צ'ילה הובהר בתגובה כי ביקורו של פיניירה היה פרטי ואינם היו מודעים לנוכחות הגורמים הפלסטינים^[68].

הסכמים

מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות ישנם הסכמים שונים שנחתמו ביניהן:

• הסכם על חילופי תרבות (1953)
• הסכם לשיתוף פעולה מדעי וטכני (1965)
• הסכם לשימוש באנרגיה גרעינית לצורכי שלום (1965)
• הסדר שירותי אוויר בתוך ומעבר לגבולות בהתאמה (1982)
• הסכם שיתוף פעולה מסחרי וכלכלי (1982)
• תוכנית ניהול חילופי תרבות (1983)
• הסכם הקרן הקיימת לישראל על הסכם לשיתוף פעולה וסיוע טכני לטיפות ביערות (1983)
• הסכם לשיתוף פעולה תיירותי (1986)
• הסכם שיתופי בענייני ייעור (1993)
• הסכם על פיקוח על סמים נרקוטיים וחומרים פסיכוטרופיים (1993)
• הסכם פטור מוויזה (1994)
• הסכם לשיתוף פעולה תרבותי, מדעי וטכני (1995)
• הסכם לפעילויות גמול עבור קרובי משפחה של סגל דיפלומטי או קונסולרי ייצוגי (2007)
• מזכר הבנות לכינון התייעצות בילטרלית בין משרדי החוץ של צ'ילה וישראל (2007)
• הסכם שיתוף פעולה בין הסוכנות הצ'יליאנית לשיתוף פעולה בינלאומי ומש"ב (2011)
• תוכנית לשיתוף פעולה תרבותי, חינוכי ומדעי (2011)
• מזכר הבנות לשיתוף פעולה ביטחוני (2011)
• מזכר הבנות בין המבקר הכללי של צ'ילה למבקר מדינת ישראל (2012)
• הצהרת כוונות בין השרים לאיכות הסביבה של צ'ילה וישראל (2012)
• שיתוף פעולה וסיוע מנהלי הדדי בענייני מכס (2014)

באוקטובר 2010, הזמין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו את הנשיא הצ'יליאני סבסטיאן פיניירה לישראל לצורך חתימת הסכם סחר חופשי בין שתי המדינות^[69].

ראו גם

• יהדות צ'ילה

לקריאה נוספת

• משה יגר, ראשיתו של שירות החוץ 1948–1967, הוצאת כרמל, 2021, עמ' 135–147.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יחסי ישראל–צ'ילה בוויקישיתוף

• שגרירות ישראל בצ'ילה
• דוד שאלתיאל מבקר בצ'ילה, יומני כרמל ינואר 1950 (התחלה 4:38)
• ג'ודי מלץ, יונתן גורודישר, מתחת לאף של פינושה, השגריר הישראלי הציל מאות צ'יליאנים ממוות, באתר הארץ, 23 ביוני 2022