מחלקת המדינה של ארצות הברית

מחלקת המדינה של ארצות הברית (באנגלית: United States Department of State) היא סוכנות פדרלית בארצות הברית, שעל אף שמה היא אחראית בעיקר על ענייני החוץ של הממשל האמריקאי. בראש המחלקה עומד מזכיר המדינה שתפקידו כמעט מקביל לתפקיד שר החוץ בישראל, והוא אחד האנשים הבכירים בממשל וכפוף ישירות לנשיא. בניין מחלקת המדינה בוושינגטון די. סי. נקרא על שמו של הארי טרומן, נשיאה ה-33 של ארצות הברית.

מחלקת המדינה של ארצות הברית
United States Department of State

מידע כללי
מדינה	ארצות הברית ארצות הברית
סוכנות אם	הממשלה הפדרלית של ארצות הברית
סוכנות בת	מכון שירות החוץ
תאריך הקמה	27 ביולי 1789
מזכיר המחלקה	מרקו רוביו
מטה מרכזי	וושינגטון די. סי. בניין הארי טרומן וושינגטון די. סי.
עובדים	69,000
תקציב	69.3 מיליארד דולר (2016)
www.state.gov

בניין ע"ש הארי טרומן הוא מטה מחלקת המדינה מאז 1947

היסטוריה

חוקת ארצות הברית, שנכתבה לראשונה בפילדלפיה בקיץ של שנת 1787 ואושרה לבסוף על ידי המדינות בשנה שלאחר מכן, נתנה לנשיא את האחריות לנהל קשרי החוץ של האומה. אך במהרה התברר, שהזרוע המבצעת של ארצות הברית היא חיונית בדבר וצריכה לסייע לנשיא בניהול ענייני החוץ של הממשלה הפדרלית החדשה.

בית הנבחרים והסנאט אישרו את החקיקה שמורה להקים את המחלקה לענייני חוץ ב-21 ביולי 1789, והנשיא וושינגטון חתם עליה והפכה לחוק ב-27 ביולי, וכך הייתה המחלקה לענייני חוץ לסוכנות הפדרלית הראשונה שהוקמה תחת החוקה החדשה. חקיקה זו נשארה החוק הבסיסי של מחלקת המדינה. בספטמבר 1789, חקיקה נוספת שינתה את שמה של הסוכנות למחלקת המדינה וצירפה לה עוד מגוון של חובות הנמצאות בתחום פעילותה.

חובות אלו גדלו וכוללות גם ניהול של מטבעת ארצות הברית, שמירה על החותם הגדול של ארצות הברית, ועריכת מפקד האוכלוסין. הנשיא ג'ורג' וושינגטון חתם על החקיקה החדשה ב-15 בספטמבר. רוב החובות האלו של מחלקת המדינה הפכו בסופו של דבר לשלל אגפים וסוכנויות פדרליות שהוקמו בזמן המאה ה-19.

ב-29 בספטמבר 1789 מינה הנשיא וושינגטון את תומאס ג'פרסון מווירג'יניה, שהיה אז שליח ארצות הברית בצרפת, למזכיר הראשון של מחלקת המדינה של ארצות הברית.

תחומי פעילות

לזרוע המבצעת ולקונגרס של ארצות הברית יש מחויבות חוקתית למדיניות החוץ של ארצות הברית. בתוך הזרוע המבצעת, מחלקת המדינה היא הסוכנות המובילה של ארצות הברית בענייני קשרי חוץ, וראשה, מזכיר המדינה, הוא היועץ העיקרי של הנשיא בהחלטות הקשורות למדיניות חוץ, אף על פי שלעובדים אחרים בממשל או ליחידים אולי תהיה יותר השפעה על החלטותיו של הנשיא. המחלקה מקדמת את האינטרסים והיעדים של ארצות הברית בעולם אף על פי שתפקידה העיקרי הוא לפתח ולבצע בפועל את מדיניות החוץ של הנשיא. מחלקת המדינה אף תומכת בשלל הפעילויות הקשורות לענייני חוץ במחלקות אחרות בממשל, כמו מחלקת הסחר של ארצות הברית והסוכנות להתפתחויות בינלאומיות. המחלקה גם מעניקה מערך של שירותים חשובים לתושבי ארצות הברית ולתושבי חוץ המבקשים לבקר או להגר לשטח ארצות הברית.

כל הפעילויות הקשורות לענייני החוץ - נציגויות ארצות הברית בחו"ל, תוכניות עזרה למדינות זרות, תוכניות הגבה לפשע בינלאומי, תוכניות אימון חוץ של הצבא, השירותים שהמחלקה מספקת, ועוד - כולם מתוקצבים מתוך התקציב לענייני חוץ, שמייצג קצת פחות מ-1% מכלל התקציב הפדרלי או, במילים אחרות, כ-12 סנט ליום לכל אזרח אמריקאי. כמוצהר במחלקת המדינה, תכליתה כוללת:

• הגנה ועזרה לאזרחי ארצות הברית המטיילים או חיים מחוץ למדינה;
• מתן סיוע לעסקים מארצות הברית בשוק העולמי;
• מתן סיוע ותיווך בפעילויות בינלאומיות של סוכנויות אחרות בארצות הברית (סוכנויות פדרליות או של מדינה מקומית), ביקורים רשמיים בחו"ל ובבית, ומאמצים דיפלומטיים שונים ואחרים.
• ליידע את הציבור לגבי מדיניות החוץ של ארצות הברית וקשרים עם מדינות החוץ והעברת פידבקים (משובים) מהציבור לפקידי הממשל.
• מתן רישיון לכלי רכב של הצוות (לא דיפלומטים) ולכלי רכבם של דיפלומטים או של מדינות חוץ הנהנות מחסינות דיפלומטית בארצות הברית.

הנשיא לשעבר ג'ו ביידן וסגנית הנשיא לשעבר קמלה האריס מתארחים במחלקת המדינה, פברואר 2021

תפיסות יסוד

מדיניות החוץ של ארצות הברית מתנהלת בהתאם לאבני יסוד של תפישות העולם במדיניות החוץ, האינטרס הלאומי וסוגי ממשלים שונים בארצות הברית. בבחינת האינטרס הלאומי האמריקאי, ניתן לציין שלוש רמות. הראשונה מדינות ואזורים בהם ארצות הברית תצא למלחמה, אפילו מלחמת עולם, כדי לשמור על האינטרסים שלה. בקטגוריה זו נכללים: חצי הכדור המערבי (יבשת אמריקה), אירופה המערבית ומזרח אסיה. בחצי הכדור המערבי ארצות הברית היא הסמכות הבלעדית בנושא הפעלת כוח וענייני הגנה, בעוד שבאירופה ובאסיה היא נהגה להיוועץ בבעלות בריתה. הרמה השנייה מתייחסת לאזורים בהם התערבות צבאית אמריקאית היא אופציונלית, אך לא אוטומטית, ומורכבת ממדינות בעלות חשיבות כלכלית אסטרטגית לארצות הברית. ברמה השלישית של האינטרסים הלאומיים, סדר העדיפויות שונה מאוד, כשהסיכוי להתערבות צבאית אמריקאית באזורים אלו קטן מאוד, מאחר שהם מורכבים ממדינות שאינן מספיק חיוניות לביטחון הלאומי האמריקאי, כדי להצדיק צעד לוחמני. אופי ההתמודדות עם האירוע על כל היבטיו, תלוי גם בפרמטרים הגאוגרפיים והרלוונטיים לאינטרס הלאומי האמריקאי.^[1]

מזכיר המדינה לשעבר אנתוני בלינקן במסיבת עיתונאים בבניין טרומן

ניתן להגדיר מדיניות חוץ, כמטרותיה החיצוניות של ארצות הברית, אשר לצורך השגתן מוכנה ארצות הברית להקריב ממשאביה השונים. הגדרה זו מאפשרת להבדיל בין פוליטיקה ריאלית, לשאיפות הצהרתיות כגון השגת דמוקרטיה גלובאלית. דהיינו, אם אין ניצול של משאבי ארצות הברית, כלכליים, צבאיים ואחרים, לא ניתן להגדיר זאת כמדיניות חוץ. ניתן להגדיר תהליך של מדיניות חוץ, כרשימת צעדים אותם מתכננים נושאי המשרות בקרב הזרוע המבצעת והאינטלקטואלית, כדי לגבש את יעדי מדיניות החוץ האמריקאית והאמצעים ליישמה. לדוגמה, בשנת 1947 הצהיר הנשיא טרומן בקונגרס על "דוקטרינת טרומן", כאשר המטרות שהוצבו על ידי הזרוע המבצעת היו, מניעת ההתפשטות הסובייטית על ידי גידורה באזורים בהם אין סכנה לארצות הברית. כך, בתחילה הועבר סיוע כלכלי לטורקיה ויוון ולאחר מכן יושמה תוכנית מרשל, כאשר צעדים אלו נבחנים תקופתית ולאורך זמן.

מדיניות הביטחון הלאומי, כוללת את מכלול הפעולות מחוץ לארצות הברית ובתוך ארצות הברית, המיועדות להגנת שלמותה ועצמאותה, דהיינו הגנה מפני אויבים פוטנציאליים מבית ומחוץ באמצעות איסוף מודיעין ואספקת נשק למדינות ידידותיות. אף על פי שבתחום זה משרד ההגנה הוא דומיננטי, הרי שגם למשרד החוץ וסוכנויות נוספות תפקיד מרכזי.^[2]

מדיניות החוץ של ארצות הברית, מתבססת על תפישות עולם בסיסיות (פרדיגמות), אשר פותחו ועודכנו לאורך ההיסטוריה. תפישות עולם אלו נחלקות לשתי דוקטרינות עיקריות: התערבות, אי התערבות, כשכל דור של אליטות משנה את הדוקטרינות בהתאם לאירועים מכוננים, שעבר הדור הקודם. כך, המתקפה על פרל הארבור סיימה את תקופת אי ההתערבות והוליכה למדיניות התערבות אגרסיבית, עד למלחמת וייטנאם, שם החלה התנועה ההפוכה. מקובל לבחון תפישת עולם במדיניות חוץ, ככזו שיש לה מחזור חיים: לידה, גדילה ומוות. הלידה מתחילה בביקורת על התפישה הקודמת, ממשיכה בניעות חלק גדול מהאליטות לכוון תפישה חדשה ועוברת מ"ילדות לבגרות", עקב אירוע מכונן אשר ממית את התפישה הישנה. פרל הארבור, מלחמת וייטנאם, קריסת מגדלי התאומים ומלחמת עיראק היו אירועים מכוננים, אשר גרמו לשינוי בתפישת העולם של הממשל בארצות הברית.^[3]

בהתמודדות עם אירועים גלובליים, ניתן לציין ארבעה גישות מדיניות חוץ, שננקטו על ידי ממשלים שונים בארצות הברית. בנוסף, כדי לקבוע את הענף הרלוונטי לכל ממשל יש להתייחס למדיניות המעשית של ארצות הברית, ולא למדיניות ההצהרתית.

גישות מדיניות החוץ של ארצות הברית

טנקים אמריקאים במלחמת עיראק, 2003

הגישה הטהורה – Pure Realism: קובעת שהעולם קוטבי וכל שינוי במאזן הכוחות מסוכן. מאחר שארצות הברית מחפשת יציבות עליה לשמר את הסטטוס קוו. זוהי מדיניות מונוליתית שהופעלה כנגד הקומוניזם, או הטרור העולמי, ועיקר חסרונה הוא בכך שהיא מדיניות מגיבה בהתאם ליוזמות היריב. במדיניות זו העדפת הרתעה צבאית, בריתות ביטחוניות מוגבלות ושמירה על מרחב פעולה חופשי. חוסר אמון במוסדות בינלאומיים או בדיפלומטיה ערכית. ממשלי אייזנהאואר, ריצ'רד ניקסון, רונלד רייגן, ובוש הבן הן דוגמאות לגישה זו.

דוגמאות: הסכם סאל"ט (1972), פרשת איראן-קונטראס (1983), יוזמת ההגנה האסטרטגית (1984) הפלישה לעיראק (2003),

הנשיא בוש האב בוועידת מדריד

טקס החתימה על הסכם הגרעין JCPOA, 2015

הגישה הריאליסטית המתונה - Moderate Realism: קובעת כי יש רמות שונות של סיכונים, ולא כל ניסיון לשינוי הסטאטוס קוו מסכן את ארצות הברית. בגישה זו הכרה בחשיבות של בריתות, נורמות בינלאומיות והסכמים – אך תוך שמירה על ריבונות. שאיפה לאיזון בין כוח רך (דיפלומטיה, סיוע) לבין כוח קשה (צבאית). שימוש במוסדות כמו האו"ם או נאט"ו ככלי להגנה על אינטרסים – לא כמטרה בפני עצמה. ממשלי הנשיא לינדון ג'ונסון, ג'רלד פורד, בוש האב, ג'ו ביידן מהווים דוגמה לגישת ביניים זו.

דוגמאות: מלחמת המפרץ (1990), איחוד גרמניה (1990), ועידת מדריד (1991), ברית AUKUS, מלחמת אוקראינה–רוסיה (2022)

גישת הריאליסט המקומי - Local Realism: קובעת שכל משבר עומד בפני עצמו. יש איומים רבים על ארצות הברית, צריך לבחון כל אחד בנפרד והתגובה שונה, גמישה ורלוונטית לבעיה.ממשלו של ג'ון קנדי, ממשל ניקסון השני, ממשלם של ג'ימי קרטר, ביל קלינטון וברק אובמה הן דוגמאות לגישה זו.^[4]

דוגמאות: משבר הטילים בקובה (1962), הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (1994), מבצע כוח מאוחד (1999), הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית (2015)

הנשיא טראמפ בטקס חתימת הסכמי אברהם

הגישה הטרנזקציונית - Transactional Relationship: קובעת שיחסי החוץ של ארצות הברית צריכים להתבסס על חילופי תועלת ברורים, ישירים ומדודים, תוך מתן עדיפות לשיקולים כלכליים, ביטחוניים ואסטרטגיים מיידיים. לפי גישה זו, ארצות הברית אינה מחויבת לקדם ערכים אוניברסליים כמו דמוקרטיה, זכויות אדם או סדר עולמי ליברלי, אלא פועלת להשגת רווחים מוחשיים בתמורה למחויבותה או מעורבותה בזירה הבין־לאומית. במסגרת גישה זו, הסכמים בין מדינות נתפסים כהסכמים עסקיים במהותם: ארצות הברית תספק סיוע צבאי, תמיכה מדינית או שיתוף פעולה דיפלומטי – כל עוד היא מקבלת בתמורה יתרון אסטרטגי מובהק, כגון גישה לשוק, תיאום ביטחוני, או תמיכה אמריקאית במוסדות בין־לאומיים. ממשלי הנשיא דונלד טראמפ מהווים דוגמה לגישה זו.^[5]

דוגמאות: פרישה מהסכם פריז לשינוי אקלים (2017), פסגת סינגפור (2018), הסכמי אברהם (2020), תוכנית המכסים של טראמפ (2025), תיווך בהסכם השלום רואנדה–קונגו (אנג'), מבצע פטיש חצות (2025), הסכם השלום בין אזרבייג'ן לארמניה (2025)

ראו גם

• אותות מחלקת המדינה של ארצות הברית

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מחלקת המדינה של ארצות הברית בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של מחלקת המדינה של ארצות הברית (אנגלית)

• מחלקת המדינה של ארצות הברית, ברשת החברתית פייסבוק
• מחלקת המדינה של ארצות הברית, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• מחלקת המדינה של ארצות הברית, ברשת החברתית אינסטגרם
• מחלקת המדינה של ארצות הברית, ברשת החברתית LinkedIn
• מחלקת המדינה של ארצות הברית, סרטונים בערוץ היוטיוב
• מחלקת המדינה של ארצות הברית, הבלוג הרשמי
• מחלקת המדינה של ארצות הברית, ברשת החברתית Goodreads
• מחלקת המדינה של ארצות הברית, באתר פליקר
• מחלקת המדינה של ארצות הברית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)