מבצע אבירי לב

מבצע אבירי לב היה מבצע צבאי של צה"ל במסגרת מלחמת יום הכיפורים. מטרת המבצע הייתה לצלוח את תעלת סואץ, לכבוש שטחים ממערב לה ובכך להכריע את המלחמה בחזית הדרום. המבצע בוצע על ידי אוגדה 143 בפיקודו של האלוף אריאל שרון, שכללה 3 חטיבות שריון (חטיבה 14 הסדירה וחטיבות המילואים 421 ו-600), חטיבת צנחני מילואים 247, שני אגדים ארטילריים ומספר גדודי הנדסה/צליחה.

עובדות מהירות תאריכים, קרב לפני ...

צליחת התעלה מערבה הייתה נקודת מפנה במלחמה. צה"ל יזם סדרה של קרבות שמטרתם כיבוש שטח ממערב לתעלת סואץ, ובמקביל ריכז הצבא המצרי מאמץ בבלימתו. במהלך המבצע הגיעו כוחות צה"ל לקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר וכותרה הארמייה השלישית המצרית.

Remove ads

החלטה על תוכנית הצליחה ומועדה

סכם

פרספקטיבה

אחד ממרכיבי תפיסת הביטחון של ישראל היה השאיפה להעביר את הלחימה במהירות לשטח האויב. עם כיבוש סיני והתייצבות צה"ל על גדות תעלת סואץ, עלה הצורך בתוכנית צליחה, שתעביר את המלחמה לשטח מצרים. רעיון צליחת תעלת סואץ גובש ותורגל בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים.

כבר עם פרוץ המלחמה, ב-6 באוקטובר 1973, בהתקפה מצרית שחצתה את תעלת סואץ לכל אורכה, החלו מחשבות בפיקוד צה"ל על צליחת התעלה כדי ללחוץ את המצרים. ב-7 באוקטובר תכנן שמואל גונן, מפקד פיקוד דרום, על צליחה ברגע שיגיעו אוגדות המילואים לחזית. ב-8 באוקטובר יצאו כוחות צה"ל בסיני למתקפת נגד, ובדיון עם הרמטכ"ל הוחלט שלא להתקרב לתעלה. למרות זאת שינה גונן את תוכנית ההתקפה ותכנן לנצל הצלחה ולצלוח את התעלה בכמה מקומות, תוך שימוש בגשרים שפרסו המצרים על התעלה. במהלך קרבות 8 באוקטובר לחץ גונן על אברהם אדן, מפקד אוגדה 162, לצלוח בכוחות קטנים במספר מקומות - באזור גשר פירדאן וסמוך ל"מצמד" (מעוז מצפון לאגם המר הגדול). אוגדה 143 תוכננה לצלוח באזור העיר סואץ. ב-9 וב-10 באוקטובר הועלתה האפשרות של צליחה בצפון התעלה, באזור פורט פואד ופורט סעיד.^[1]

ב-12 באוקטובר הציע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, בדיון בפני ראש הממשלה, גולדה מאיר, ובכירים נוספים, לצאת למחרת למבצע צליחת תעלת סואץ. החשש היה מפני שתי דיוויזיות השריון המצריות (דיוויזיות 4 ו-21), שניצבו ממערב לתעלה, ויקשו על הכוחות הצולחים.

תוך כדי הדיון התקבל בו מידע מ"המוסד" על תוכנית מצרית לצאת במתקפה נרחבת בסיני ב-13 או ב-14 באוקטובר, במסגרתה יעבירו מזרחה את דיוויזיות השריון. ראש "המוסד", צבי זמיר, שבעברו היה מפקד פיקוד הדרום, הציע לדחות את תוכנית הצליחה ביומיים, ולהכין מלכודת לכוחות המצריים שיתקפו בסיני. הצעתו התקבלה והתממשה בקרב השריון ב-14 באוקטובר, שבו הסב צה"ל אבדות כבדות לכוחות המצריים.^[2]

בישיבת ממשלה שנערכה ב-14 באוקטובר בערב, בתמיכת שר הביטחון משה דיין וראשי הצבא, אישרה הממשלה לבצע את תוכנית הצליחה. פתיחת המבצע נקבעה ל-15 באוקטובר בשעה 17:00.

Remove ads

הכנות חיל ההנדסה למבצע צליחה

סכם

פרספקטיבה

אחרי ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים החזיק צה"ל בגדה המזרחית של תעלת סואץ. מאחר שסכנת המלחמה עם מצרים לא חלפה כליל, ומאחר שתפיסת צה"ל הייתה שצליחת התעלה תהיה מהלך שישבש התקפה מצרית אפשרית נדרש חיל ההנדסה להיערך למתן מענה לצורך זה. בשנת 1967 החל צה"ל לחפש אמצעי גישור וצליחה מתאימים. אולם, עקב סירוב של רוב מדינות המערב לספק לישראל ציוד צליחה, רכש צה"ל ממפעל אזרחי בבריטניה מצופי "יוניפלוט", מהם נבנו דוברות. בנוסף, נרכשו מעודפי הצבא הבריטי עשרות גרוטאות של כלי רכב אמפיביים מתוצרת גרמניה מסוג EWK Gillois type I (2a) amphibian truck/bridge layer - "ז'ילואה" (שכונו בצה"ל בשם "תמסח"). כלי רכב אלו הם בעלי יכולת נסיעה עצמית, יכולת שיוט עצמי והובלת מטען על פני המים, (באמצעות מצופי גומי מתנפחים המותקנים בדפנות), ובעיקר בעלי יכולת גישור. חיבורם של שלושה "תמסחים" זה אל זה, ופריסת מיסעות הגשר שעל סיפונם, איפשרה ליצור כעין מעבורת במעמס 60 טון. ה"תמסחים" שנרכשו היו במצב מכני ירוד, ונדרש שיפוץ מאסיבי כדי להשמישם. לפי פרסומי צה"ל, עלות ההשקעה ליחידה, הגיעה לסך כמיליון לירות ישראליות במחירי אותה תקופה. מספר ה"תמסחים" ששופצו לא הספיק לגישור התעלה, ואפשר היה לעשות בהם שימוש כדוברות בודדות או כמעבורות. בתחילת 1968 החל חיל ההנדסה להכשיר את הצוות שיתפעל את הדוברות, וכן לפתח תורת לחימה עבורן. את הדוברות הפעילו שלושה גדודים של חיל ההנדסה:

גדוד גישור מילואים 630 בפיקוד סא"ל יעקב שלומיאן
גדוד תמסחים סדיר עם השלמות מילואים 634 בפיקוד סא"ל יגאל יניב
גדוד גישור סדיר 605 בפיקוד סא"ל משה לשם

היחידות התאמנו בדרום הארץ, באגם מלאכותי שנחפר במידות התואמות את תעלת סואץ, שם תורגל מערך הדוברות והתמסחים בשילוב כוחות שריון, והפך להיות חלק מתרגולת הלחימה של חיל ההנדסה והשריון. חלק מהאמצעים שימשו את צה"ל בהצלחה גם בחציית נהר הירדן במהלך פעולת כראמה. בנוסף נרכשו סירות גומי לצליחת מכשולי מים, לכוחות קומנדו וחיל חלוץ שיתחילו בטיהור בצד השני של מכשול המים ויעזרו בהקמת ראש הגשר. בשביל הדוברות הכבדות, שכל אחד מהן שקלה מעל 60 טון, פותחו אמצעי תובלה ייעודיים להעברתן אל שפת התעלה. צוותי יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה הישראלי ייצרו והרכיבו גלגלים מיוחדים לדוברות, כאשר לפי תורת הלחימה שפותחה, גרירתן לאתר הצליחה תיעשה על ידי טנקים. לדוברות חוברו גם יחידות הנעה חיצוניות, שאיפשרו תנועתן על פני המים וחיבורן האחת לשנייה באמצעות פינים מיוחדים ליצירת משטח גשר רציף, ללא צורך בשימוש באמצעים חיצוניים נוספים. יחידות ההנעה היו מורכבות ממנוע בן 80 כ"ס, מדחף הטובל במים, ותא מפעיל מוגן. היחידות היו עצמאיות לחלוטין, וניתן היה להרכיבן ולפרקן בשלמותן בנקל. יחידות ההנעה העצמית איפשרו השטת מספר דוברות מחוברות, כשהן נושאות עליהן מספר טנקים, מצד אחד של התעלה לצידה האחר, מבלי להיעזר בסירות גרר.

אולם, מערך הדוברות וה"תמסחים" לא הספיק ליצירת נתיב שיאפשר מעבר כמות מספקת של כוחות אל מעבר לתעלת סואץ. הכלים היו פגיעים מדי, לא היה בהם די כדי להקים מספר נאות של גשרים באורך הדרוש של כ-200 מטר (רוחב תעלת סואץ), והיה צורך באמצעי גישור נוספים כדי לעבות את מערך הצליחה. תא"ל דוד לסקוב מפקד יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה (יחידת יפת"ח) פיתח באותה עת את גשר הגלילים. גשר הגלילים היה גשר מודולרי שהורכב מגלילי פלדה גדולים שמולאו בקצף פוליאוריתן, וחוברו באמצעות מסגרת שהיוותה את מיסעת הגשר. הגלילים נועדו הן להסעה על פני הקרקע, והן כאמצעי ציפה. הגשר תוכנן לגרירה בצירי התנועה באמצעות טנקים, כאשר עם ההגעה לשפת המים, יידחף אל המים על ידי הטנקים הגוררים.

ציוד הגישור שנועד לצליחת התעלה היה מאוחסן באזור מחנה רפידים שבמרכז סיני, והיה ערוך ומוכן לפריסה^[3].

ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, הוכנס חיל ההנדסה לכוננות צליחה והכשיר את רוב הציוד והכוחות שנדרשו להבטיח את הצלחת המבצע המורכב. הצליחה בוצעה בשיתוף פעולה עם חיל השריון, שסייע בגרירת הגשרים, בחיפוי באש על הפלסים בעת הכנת ציוד הגישור ובשעת פריסתו.

Remove ads

סדר הכוחות

סכם

פרספקטיבה

הכוח העיקרי למבצע אבירי לב היה אוגדה 143 בפיקוד האלוף אריאל שרון. ערב המבצע כללה האוגדה את הכוחות הבאים:

חטיבה 421 בפיקוד אל"ם חיים ארז - 83 טנקים בשלושה גדודים.
חטיבה 600 בפיקוד אל"ם טוביה רביב -57 טנקים בהרכב של שני גדודים (הגדוד השלישי הועבר לחטיבה 14).
חטיבה 14 בפיקוד אל"ם אמנון רשף - 96 טנקים בארבעה גדודים (גדוד 79, גדוד 184, גדס"ר 87 וגדוד 407) ושלושה גדודי חי"ר (סיירת שקד, גדוד צנחנים 582 ו"כוח שמוליק").
חטיבה 247 - חטיבת צנחנים בפיקודו של אל"ם דני מט.

האגד הארטילרי תוגבר בגדודי ארטילריה מאוגדה 162 וכלל בסך הכל 11 גדודים. לרשות האוגדה עמדו 236 טנקים.

חטיבה 14 כללה שני גדודי טנקים סדירים: גדוד 184 האורגני (בפיקוד אברהם אלמוג), וגדוד 79 (בפיקודו של עמרם מצנע. לפני המלחמה השתייך הגדוד לחטיבה 401 ואליו חברו פלוגות מגדוד 196 מחטיבה 460). לקראת הצליחה, תוגברה החטיבה בגדוד טנקים 407 (מחטיבה 600, בפיקודו של שעיה בייטל), בגדוד הסיור המשוריין 87 (בפיקודו של יואב ברום), ביחידה 424 (סיירת שקד, בפיקודו של משה ספקטור), כוח שמוליק (בפיקוד רס"ן שמוליק ארד אשר מנה שתי פלוגות צנחנים, האחת מגדוד 202 בפיקוד רפי צוקר, והשנייה מגדוד 890 בפיקודו של דני גונן)^[4] וגדס"ר 582 (צנחני מילואים מחטיבה 317 בפיקוד נתן שונרי).

לפי המודיעין, מול חטיבה 14 המורחבת עמד כוח מצרי שכלל את דיוויזיית חי"ר 16 ודיוויזיית השריון 21. סך כל הכוחות המצריים כללו כ-2 חטיבות חי"ר ו-2 חטיבות ממוכנות, וכן 2 כוחות מ-2 חטיבות שריון שספגו אבדות במתקפה המצרית שנכשלה ב-14 באוקטובר.

תוכנית המבצע

בליל 14 באוקטובר 1973 הטילה מפקדת אוגדה 143 על חטיבה 14 את משימת כיבוש מסדרון הצליחה, כולל אזור החווה הסינית והצירים המובילים לתעלה (הצירים "עכביש", "טרטור" ו"נחלה"). על חטיבה 247 הוטל לצלוח את תעלת סואץ בסירות גומי ולבסס ראש גשר בגדה המערבית של התעלה. על חטיבה 421 הוטלה משימת גרירת אמצעי הצליחה ההנדסיים (גשר הגלילים, דוברות היוניפלוט והתמסחים), להשיקם למים ולחצות עליהם את התעלה. חטיבה 600 יועדה לביצוע התקפת הסחה באזור "מיסורי", מצפון לאזור הצליחה ולחווה הסינית.

לאחר השקת הגשרים וצליחת הכוחות הראשונים, נועדה אוגדה 162, בפיקוד האלוף אברהם אדן, לצלוח מערבה ולפרוץ מראש הגשר מערבה ודרומה.

לפי הידוע לפני המבצע, היה הצבא המצרי ערוך הגנתית לכיוון מזרח. לכן, תוכנית חטיבה 14 הייתה לנוע מדרום למתחם עד לציר "לכסיקון" (כביש לאורך כל תעלת סואץ ובמרחק כ-3 ק"מ מהתעלה), משם לנוע צפונה על ציר "לכסיקון" ולתקוף את המצרים דרך הצירים שבמתחם "החווה הסינית" (ממערב למזרח) ובכך להפתיע אותם מאגפם ומעורפם.

Remove ads

קרב ההבקעה של חטיבה 14 בליל 15 באוקטובר 1973

סכם

פרספקטיבה

ערך מורחב – קרב החווה הסינית

מהלך הקרב

בשעה 17:00, כשעתיים לפני תחילת תנועת חטיבה 14, החלה חטיבה 600 בהתקפת הסחה על "מיסורי".

גדס"ר 87, שכבר ביצע סיור באזור מספר ימים קודם לכן, הוביל את חטיבה 14 אל הקרב. אחריו נעו מפקדת החטיבה וגדודי הטנקים. כוחות החי"ר (סיירת שקד, כוח "שמוליק", גדס"ר 582), שנעו בזחל"מים (ותוגברו בטנקים) היו מוגבלים בתנועה עקב תנאי השטח, ולכן נעו לאחר גדודי הטנקים. בשעה 20:00 הגיע גדס"ר 87 לציר "לקסיקון" והחל להוביל בתנועה צפונה על הציר. גדודי הטנקים הגיעו לציר החל משעה 20:14 ואילו סיירת שקד וגדס"ר 582 (שהיווה כוח עתודה ואיבטח את החטיבה מדרום) הגיעו בשעה 21:07 ו-22:31 בהתאמה.

גדס"ר 87 התפצל ל-3 כוחות: פלוגה ב' פנתה מערבה בצומת "לכסיקון-שיק", ולאחר שניהלה קרב עם רק"מ מצרי התמקמה הפלוגה כ-400 מ' צפונית לציר "שיק" ובסמוך לתעלה. פלוגות א' ו-ג' נעו מערבה אל עבר מעוז "מצמד" בצירי "נחלה" ו"טרטור". על פלוגה א' נפתחה אש מהמעוז והפלוגה השיבה אש. לבסוף פלוגות א' ו-ג' תפסו עמדות מצפון למוצב "מצמד".

גדוד 79 בפיקודו של סא"ל עמרם מצנע, הגיע בשעה 21:06 לצומת "לכסיקון-שיק" והמשיך צפונה. מול הגדוד עמד כוח מצרי גדול שכלל טנקים, נגמ"שים ותותחים. הופעת הגדוד הייתה הפתעה מוחלטת למצרים והגדוד השמיד מטרות מצריות רבות. הגדוד הצליח להתקדם עד לציר "אושה", אך המצרים התעשתו ופתחו באש על הגדוד (לעיתים הקרבות התנהלו מטווחים של מטרים ספורים) והלחץ על הגדוד גבר.

בשעה 21:21 גדוד 184 (שנע אחרי גדוד 79 בציר "לכסיקון") החל לספוג אבדות כבדות בצומת "לכסיקון-טרטור" ורק מחצית מכמות הטנקים הצליחו לחצות את הצומת ולהתמקם קילומטר צפונית מזרחית לצומת "לכסיקון-שיק" (סגול 140).

גדוד 79 והכוח מגדוד 184 שהצליח לחצות את צומת "לכסיקון-טרטור", היו תחת לחץ מצרי כבד מצפון, מה גם שכל העת התקבלו ידיעות מודיעיניות, כי מתוכננת מתקפת-נגד של שריון מצרי. תוך כדי נסיגת גדוד 79 לאחור על מנת להתארגן עם גדוד 184, המג"ד נפצע והקמב"ץ נהרג, והסמג"ד לקח פיקוד על הגדוד. במהלך ההתארגנות, הצליחו הגדודים לפגוע במפקדת דיוויזיית השריון המצרית ולסכל את ההתקפה המצרית. בהמשך הכוח הישראלי התקדם לסגול 136 על מנת לפנות פצועים. פינוי הפצועים ארך זמן רב ונמשך עד לשעה 1:39.

הכוח העיקרי של סיירת שקד נע בתגבור טנקים על ציר "לכסיקון" ופנה מערבה לציר "נחלה". לאחר קילומטר (בשעה 21:52) נפתחה על הכח אש כבדה של טנקים ונ"ט. זחל"מ המ"פ נפגע והתפוצץ והגדוד איבד 9 מלוחמיו. בנוסף לאבדות בנפש, הכוח לא יכל להתקדם על הציר עקב הזחל"מ הבוער והמצאות ביצות בשוליו של הציר. כוח הסמג"ד שנע (בנפרד משאר סיירת שקד) לכיוון צומת "לכסיקון-טרטור" נפגע גם הוא בצומת (כפי שאירע לגדוד 184), והסיירת החלה לפנות פצועים מהצומת ומציר "נחלה" לאחור (לאזור "לקקן").

גדוד 407 (פלוגות א' ו-ב'), שנע לפני סיירת שקד הגיע בשעה 20:56 לצומת "לכסיקון-עכביש". המג"ד הורה לפלוגה א' לנוע על ציר "עכביש" במטרה לפתוח אותו לתנועת הכוחות הישראלים, ושאר הגדוד המשיך לנוע על ציר "לכסיקון". בצומת "לכסיקון-טרטור" נפתחה אש על הגדוד והמג"ד נפצע. את מקומו תפס מפקד פלוגה ב'.

כוח "שמוליק" שנע ב"לכסיקון" נעצר בין צומת "לכסיקון-נחלה" מדרום, לצומת "לכסיקון-טרטור" בצפון, בגלל תנאי הקרב וכמות הכוחות הגדולה שנפגעו בצומת "לכסיקון-טרטור", וגם עליו נפתחה אש כבדה של טנקים, ארטילריה ונ"ט.

גדוד 407 המשיך כל העת להילחם בצומת "לכסיקון-טרטור" ועסק במקביל בפינוי הכוחות השונים שנפגעו וכך גם "כוח שמוליק" חילץ את לוחמי השריון הפצועים מן המארב המצרי בצומת הצירים "לקסיקון" ו- "טרטור"^[5]. לאחר חצות הורה המח"ט, אל"ם אמנון רשף, לנתן שונרי (מפקד גדס"ר 582) לקחת פיקוד על גדוד 407 (שמפקדו נפצע), להתארגן ולתקוף את צומת "לכסיקון-טרטור". בשעה 2:09, לאחר ריכוך ארטילרי כבד על הצומת, של כוחות צה"ל, גדס"ר 582 וגדוד 407 נעו במטרה לכבוש את הצומת, אך ההתקפה כשלה עקב מכת אש קשה של שריון מצרי שהיה מחופר היטב בצומת, והכוחות החלו לפנות את נפגעיהם.

לאחר שוידא כי הנפגעים פונו מהצומת, הורה המח"ט לגדס"ר 87 לתקוף את הצומת ממערב למזרח, אך גם ניסיון זה נכשל. שתי התקפות נוספות על הצומת גם הן נחלו כישלון, והחטיבה ספגה אבדות גם בצומת וגם בציר "טרטור" מזרחית לצומת.

אך למרות שציר "טרטור" לא נפתח לתנועת כוחות ישראלים במשך הלילה, הצליחו כוחות הצליחה - 2 גדודים מחטיבות 247 ו-421, לצלוח את התעלה דרך ציר "נחלה" וזאת ללא נפגעים, ובכך איפשר קרב ההבקעה המוצלח של חטיבה 14 את ביצוע משימת הצליחה.

בשעה 5:50 פנה המח"ט אל מפקד האוגדה, אלוף אריאל שרון וביקש סיוע. גדודי הטנקים 599 (מחטיבה 421) ו-409 (מחטיבה 600) נקראו למשימה. באמצעותם ובתיאום עם גדס"ר 582, פלוגה ג' מגדוד 407 (שמוקדם יותר אבטחה את סיירת שקד) וסיוע ארטילרי, הוחלט לתקוף את צומת "לכסיקון-טרטור" מכל הכיוונים במקביל. בשעה 9:43 ולאחר יותר מ-12 שעות לחימה עקובות מדם נכבש הצומת והציר נפתח. כוחות החטיבה התמקמו מחדש כדי לאבטח את האזור.

בקרב על "החווה הסינית" בלילה זה נהרגו 122 חיילי צה"ל.

הקרבות על צירי "עכביש" ו"טרטור"

ב-16 באוקטובר בצהריים הוטל על אוגדה 162 לפתוח את הצירים המובילים לתעלה, "עכביש" ו"טרטור", שעדיין היו חסומים. מפקד האוגדה אברהם אדן שלח את חטיבה 217, שהחלה להתקדם צפונה, אולם נתקלה בירי טילי סאגר מאזור "החווה הסינית" ומספר טנקים נפגעו. עד סוף היום ניסתה החטיבה להתקדם ללא הצלחה והצירים נותרו חסומים. הוחלט לנסות לטהר את הצירים על ידי כוח חי"ר במהלך הלילה.

למשימה נשלח גדוד 890 (בפיקוד איציק מרדכי) מחטיבת הצנחנים, יחד עם המח"ט עוזי יאירי. הגדוד איחר והגיע לאוגדה אחרי 22:00. לאחר חצות (ב-17 באוקטובר) יצא גדוד 890 למשימתו - טיהור ציר "טרטור". כוח הצנחנים נתקל בכוח מצרי חטיבתי ונפתחה עליו אש כבדה. המצרים התבצרו בתעלות ופתחו באש מקלעים וטילי סאגר. גדוד 890 החל לספוג נפגעים ונעצר. עם אור ראשון נשלח גדוד 100 (גדוד טנקים בפיקוד אהוד ברק שהוקם תוך כדי המלחמה מחיילים שחזרו מחו"ל ומחיילים לא משובצים) לעזרת הצנחנים, יחד עם פלוגת הסיור של חטיבה 460. טנקי גדוד 100 יצאו להסתערות, אולם חמישה טנקים נפגעו מטילי סאגר. לגדוד 100 היו עשרה הרוגים. גדוד טנקים מחטיבה 217 נשלח לסיוע, נכנס לקרב מול טנקים מצריים בחווה הסינית והחל לעזור בפינוי נפגעי הצנחנים. לגדוד 890 היו 40 הרוגים ועשרות פצועים, ועד שעות הצהריים אסף הכוח את נפגעיו והתפנה לאחור.

במקביל לקרב הצנחנים מצפון לציר "טרטור" שלח אדן בלילה את פלוגת הסיור של חטיבה 460 מדרום, על ציר "עכביש". הכוח הגיע עד סמוך לתעלה (ציר "לקסיקון") וגילה כי הציר פנוי. אדן החליט להעביר את סגנו, דב תמרי, עם הדוברות בציר "עכביש". בשעות החשיכה האחרונות נעה שיירת הדוברות על ציר "עכביש", כשקרב הצנחנים שמתנהל מצפון לו, בציר "טרטור", מאפשר את העברתן. בבוקר 17 באוקטובר הגיעו הדוברות לחצר "מצמד", והוחל בחיבורן לגשר קבוע.

סיום כיבוש החווה הסינית

ב-18 באוקטובר בשעות הבוקר נשלחה חטיבה 600 מערבה על ציר "טרטור" על מנת לפגוע בכוחות המצרים החולשים עליו. החטיבה התקדמה ללא קושי ונוכחה לדעת שהמערך המצרי נסוג צפונה. גדוד 409 התמקם מצפון לציר ואבטח אותו כלפי צפון, ואילו גדוד 410 גרר את גשר הגלילים דרך ציר "טרטור" שזה עתה נכבש.

בשעות הצהרים יצאו כוחות אוגדה 143 להתקפה כדי להרחיב את מסדרון הצליחה. יחידה 424 ("סיירת שקד") ויחידה 88 תקפו את מתחם החווה הסינית וכבשו אותו כמעט ללא התנגדות. חטיבה 600 יצאה להתקפה צפונה לכיוון "מיסורי", אך נכנסה למתחם מוגן היטב ונעצרה. בחלק הצפוני של מסדרון הצליחה יצאו גדודי הטנקים של חטיבה 14 להתקפה בצמוד לתעלה, התקדמו כ-2 ק"מ ונעצרו לאחר שנתקלו בהתנגדות מצרית.

Remove ads

העברת אמצעי הצליחה וצליחת התעלה

סכם

פרספקטיבה

צליחת התעלה על ידי הצנחנים והשריון

כבר ב-13 באוקטובר החלו כוחות ההנדסה במאמץ להוביל את אמצעי הצליחה אל עבר התעלה. אולם, עקב הקרבות הקשים שהתנהלו ברחבי סיני, והעומס הגדול של יחידות וכוחות על צירי התנועה, נוצרו פקקי תנועה שגרמו לעיכוב גדול בהעברת סירות הגומי, הדוברות וגשר הגלילים. רק ב-15 באוקטובר חברו סירות הגומי אל כוחות חטיבת הצנחנים 247. פלוגת ההנדסה החטיבתית של חטיבת המילואים של הצנחנים 247, בפיקודו של רב-סרן אבישי (אביק) טמיר^[6], נקבעה כראשונה לצלוח. מילת הקוד "אקוואריום" נקבעה לציון ירידת הצנחנים למים. עלייתם על הגדה שמנגד צוינה כ-"אקפולקו". הצליחה בוצעה באזור התפר שבין הארמייה השנייה לשלישית, מול מעוז "מצמד", מצפון לאגם המר הגדול. בשעה אחת עשרים וחמש בלילה הורדה הסירה הראשונה למים, ובה כוח בפיקודו של סגן אלי כהן^[7]. חמש דקות אחר כך, לאחר שגמאו את מאה ושישים המטרים שהם רוחבה של התעלה, הגיעו הלוחמים לגדה השנייה שביבשת אפריקה. גדוד 565, בפיקודו של סא"ל דן זיו, צלח את התעלה לאחר מכן^[8]. מפקד החטיבה, דני מט, עבר לגדה המערבית של התעלה כעבור שעתיים וחבר לכוח הצנחנים שהחזיק בראש הגשר^[9]. לימים סיפר על הצליחה:

מעולם לא הרגשתי באחריות כה כבדה כמו אותו לילה. הרגשתי שאנו מובילים מהלך גורלי שיכול לשנות את פני המלחמה. הרגשתי כאילו עיני כל עם ישראל נשואות אלינו. ידעתי שכולם: המטה הכללי, הפיקוד, בוודאי האוגדה – ומי יודע מי עוד – מאזינים לרשת שלנו וממתינים לשמוע את מילת הקוד הגואלת – "אקפולקו".

— דני מט^[10]

הזרמת אמצעי הצליחה הכבדים המיועדים לטנקים נתקלה בקשיים: גשר הגלילים אוחסן במרחק 17 קילומטרים מן התעלה (במקום עד 3 ק"מ כנדרש), ופלוגת המילואים שגררה אותו נתקלה בקושי רב בגרירת הגשר באזורי דיונות שהגשר לא תוכנן לעבור בהם, וכל זאת בתוך ערבוביית הכוחות הנעים לקרב החווה הסינית ולקרב הצליחה, אשר יצרו פקק תנועה אדיר לאורך הציר שלאורכו נגרר הגשר - ציר "עכביש". בסופו של דבר הגשר לא עמד בעומסים ובבוקר 16 באוקטובר נקרע והושבת. ממילא גם המשך ציר התנועה של הגשר אל התעלה - ציר "טרטור", טרם פונה בשלב זה מכוחות מצריים. לעומת זאת הצליחו להגיע לאזור הצליחה דוברות ה"תמסח" המתנייעות, ובהמשך גם דוברות היוניפלוט שנגררו על ידי טנקים. אור ל-16 באוקטובר צלחו 27 טנקים מחטיבה 421 את התעלה על גבי התמסחים. בנוסף צלח גדוד הצנחנים 416 בפיקודו של צביקי נור וחבר לכוחות החטיבה^[11]. בין הלוחמים בחטיבת המילואים של הצנחנים היה גם משה יעלון. לאחר שצלחה את התעלה התמקמה פלוגתו של יעלון במוצב מצרי נטוש סמוך לקו המים. לימים סיפר יעלון כי- ”לפתע ראינו שיירה מצרית מתקרבת. הם לא ידעו שאנחנו שם. חיסלנו כל מה שהיה בשיירה הזאת. אני יודע שאם לא הייתי הורג אותם, הם היו הורגים אותי. זה ההסבר שלי לעצמי, אבל זו עדיין מועקה לא קלה”^[12]. כן צלח גדוד 48 של החטיבה, בפיקוד שמעון כהנר^[13].

כח הטנקים נע במשך יום שלם (16 באוקטובר) עשרות קילומטרים בעומק אדמת מצרים כשהוא משמיד בדרכו בסיסי טילים נגד מטוסים, טנקים, כלי רכב ומתקנים של הצבא המצרי. פעילות זו פתחה מסדרון אווירי נקי מטילים לפעילות חיל האוויר.

בינתיים, פלוגת טנקים שנועדה לאבטח את צפון אזור הצליחה עלתה על מארב טנקים מצרים ונפגעה. כך התנהל קרב שריון כ-500 עד 800 מטר מאזור הצליחה.

תמסח על תעלת סואץ
צליחת טנקים מאוגדה 143
טנקים מאוגדה 143 חוצים את תעלת סואץ במהלך מבצע אבירי לב

הקמת הגשרים הראשונים

ערך מורחב – גשר הדוברות

ב-17 באוקטובר, בליווי דחפורים מדגם קטרפילר די-9 שהדפו כל מכשול ופרצו את הדרך (ממוקשים, מכשולים ורכבים שרופים), הגיעו דוברות המצופים ("יוניפלוט") אל חצר "מצמד" בשעות 8:00-10:00 בבוקר. ב-11:30 כבר החל מאמץ הצליחה וכל הדוברות הושקו אל המים. סא"ל אהרון טנא (ג'וני), קצין ההנדסה הפיקודי של פיקוד הדרום פיקד על הקמת הגשר. תחת הפגזה מצרית כבדה החלו הפלסים בהרכבת הגשר, ולמרות האבדות הכבדות, הצליחו להשלימו עד השעה 16:30 אחרי הצהריים.

במהלך הלילה שבין 17-18 באוקטובר חצתה אוגדה 162 את התעלה על גשר הדוברות. בשעה 11 בלילה ארעה תקלה בגשר ואחד המצופים ניתק. בחיל ההנדסה אלתרו מהר פתרון: הדוברות נקשרו זו לזו בכבלים ועל הרווח ביניהן נפרשו גשרונים של טנקי גישור. כך התאפשר המשך מעבר הטנקים.

מבצע הצליחה תפס את המצרים בהפתעה. רק ב-17 באוקטובר הבינו המצרים שכוחות צה"ל חצו את התעלה, וב-18 באוקטובר פתחו בהרעשה ארטילרית כבדה על הגשרים שהקים צה"ל על התעלה. לוחמי חיל ההנדסה החזיקו את הגשרים למרות ההפגזה הארטילרית הכבדה ואפשרו מעבר של כוחות מסיני אל תוך יבשת אפריקה. בעקבות מאמץ הצליחה המוצלח ופריצת ביצורי התעלה, החלה הזרמה של כוחות שריון לגדה המערבית, שהביאה את כוחות צה"ל עד לקילומטר ה-101 בכביש סואץ קהיר, ולכיתור הארמייה השלישית של מצרים באזור סואץ.

גשר הגלילים

ערך מורחב – גשר הגלילים

ב-17 באוקטובר החל המבצע להעברת גשר הגלילים אל עבר התעלה. מפאת גודלו הרב של הגשר, גרירתו הייתה איטית (מהירות תנועה של 10 קמ"ש). את הגשר גררו טנקים וטרקטורים, ואפשר היה להשיק אותו למים ללא מגע יד אדם, רק באמצעות הכלים הגוררים/דוחפים אותו. הובלת הגשר נעשתה תחת אש ארטילרית כבדה של המצרים ופינוי מוקשים מאולתר שביצעה חוליית הפלסים של חה"ן, שניווטה את הגשר. מסע הובלת הגשר המשיך גם למחרת (18 באוקטובר) והתאפשר בעקבות התשת הכוח המצרי בקרב הקשה בחווה הסינית. במהלך גרירתו הגשר התפרק מספר פעמים והיה צורך לעצור ולרתכו. הגשר הגיע לגדות התעלה בשבע בערב אך הושק רק בשעה 11 בלילה. את הגשר דחפו 14 טנקים וכלי צמ"ה אל תוך התעלה ובכך הושק. בשעה 1:00 בלילה (19 באוקטובר) הוכשר הגשר למעבר טנקים.

הרתמות לגשר הגלילים
גרירת גשר הגלילים במהלך המבצע
טנקים חוצים את תעלת סואץ על גשר הגלילים

גשר הצנע

ב-20 באוקטובר אחר הצהריים^[14]^[15] הושק הגשר השלישי על התעלה - "גשר הצנע", שהיה גשר שפותח ונזנח על ידי חיל ההנדסה, וחלקיו נותרו במחנה זיקים. מפתחו, יעקב ירושלמי, נענה לבקשת ג'קי אבן, סגן מפקד אוגדה 143, להשמיש אותו, לאחר שגשר הדוברות נפגע כתוצאה ממעבר טנקים לא זהיר עליו,^[14] וגשר הגלילים טרם הגיע לתעלה. הגשר הורכב מחלקי מתכת באורך כמה עשרות מטרים, שצוידו בגלגלים רגילים ובפונטונים שנועדו להצפה וחוברו במחברים מהירים על ידי לוחמי שייטת 13. כיוון שאורכו הכולל הגיע רק ל-80 מטר, צורפו אליו כאלתור דוברות שהשלימו את האורך הנדרש^[16]

החזקת הגשרים

הגשרים שבנה חיל ההנדסה נקראו על שם קציני חיל ההנדסה שנהרגו במבצע הצליחה מהפגזות מצריות:

הגשר הראשון נקרא ע"ש סרן (א"כ רס"ן) יהודה חודדה, שזכה לעיטור העוז.
הגשר השני, גשר הגלילים, נקרא "גשר ג'וני", ע"ש סא"ל אהרון טנא (ג'וני) מפקד ההנדסה הפיקודי, בעל עיטור המופת.
הגשר השלישי, "גשר הצנע", נקרא "גשר ברוך", ע"ש סא"ל ברוך דיליאון, קצין ההנדסה של אוגדת שרון.

החל מ-20 באוקטובר תפקידו העיקרי של חיל ההנדסה היה להחזיק את הגשרים ולתקן אותם כל אימת שהם נפגעים מהתקפות מצריות. המצרים התקיפו את הגשרים באש כבדה, והפלסים תחזקו את הגשרים תחת אש. על כך זכו מספר פלסים לעיטור המופת ואף לעיטור העוז. לוחמי החיל וחובשיו גם קיבלו עיטורים על גבורה ותושייה בלתי רגילה בפינוי הפצועים והטיפול בהם.

אחרי שיוצבו הגשרים היה צורך לפרוץ את סוללת העפר ושדות המוקשים שהקימו המצרים בצד המערבי של התעלה. דחפור די-9 הובל על דוברה לצד המערבי, פרץ את הסוללה ופינה נתיב בתוך שדה המוקשים. במוקשים שגרף הדחפור הכבד השתמשו אנשי חיל ההנדסה כדי לפוצץ פרצה גדולה יותר בסוללה ובכך להרחיב את ציר הפריצה.

הגשר היבשתי

כעת, נדרש חיל ההנדסה להבטיח מעבר בטוח ומהיר לאספקה שוטפת ומעבר כוחות לכוחות צה"ל ששהו בשני צידי התעלה. חשיבות עליונה נודעה עתה להגנת שלושת הגשרים הצפים מפני טיבוע. היה ברור שבמקרה שתופר הפסקת האש, ימקדו המצרים את מירב המאמצים בטיבוע הגשרים הצפים, לשם ניתוק כוחות צה"ל שנמצאים בגדה המערבית של התעלה. כפתרון, הציע הקהנ"ר לשעבר ירחמיאל דורי להקים "גשר יבשתי" מעל התעלה, שיהיה חסין מפני טיבוע.

המשימה הוטלה על גדוד הצמ"ה 572 (מילואים), של פיקוד הדרום, (כיום: גדוד ציוד מכני הנדסי פיקוד הדרום) בפיקודו של סא"ל טוביה לביא. גדוד זה, שהשתמש אך ורק בכלי צמ"ה, רכב, וציוד אזרחיים, שגויסו בתחילת המלחמה, היה מורכב רובו ככולו מאנשי מקצוע מנוסים בתחום ההנדסה והתשתיות: המפקדים היו מהנדסי דרכים ובנין, וקבלני עבודות עפר ותשתיות, והמפעילים היו אנשי עבודות עפר ותיקים, מפעילי כלים כבדים במכרות הפוספטים והנחושת, ובמפעלי ים המלח שבנגב.

מפקדי הגדוד תכננו במהירות את "הגשר היבשתי", כאשר מטרתם הייתה יצירת סכר של ממש בתעלת סואץ, שישמש תשתית מוצקה לכביש בטוח וסלול, שאינו פגיע לתקיפות או הפצצות מהאוויר. מיד החלו חיילי הגדוד - מפעילי הכלים, לדחוף אלפי טונות של עפר אל תוך התעלה, כאשר העבודה נעשתה במקביל משני צדי תעלת סואץ. מאחר שהיה צורך בשינוע כמויות אדירות של אבנים ועפר לאתר, צורפו לגדוד כוחות נוספים לצורך ביצוע המשימה, אשר כללו בין השאר יחידות תובלה שהשתמשו בצי משאיות רכינה אזרחיות מדגם מרצדס בשלל צבעים, (שנרכשו באירופה בדחיפות לצורך המבצע, ונשלחו בדרך הים לישראל), והוקם "אגד צמ"ה" מיוחד שהיה כפוף למפקדי הגדוד.

השלב הסופי בהקמת ה"גשר היבשתי" כמעט הושלם בחודש נובמבר אך העבודות הופסקו וחודשו שוב ושוב מסיבות מדיניות.

כדי להתגבר על הזרימה החזקה שנבעה כתוצאה מהבדלי הגאות והשפל בין ים-סוף (המחובר לאוקיינוס ההודי) לים התיכון, נערך ביצוע השלב האחרון של הגשר, באמצעות הטבעת דוברות ישנות שהובאו מנמל ת"א, מולאו באבנים, ונדחפו על ידי הדחפורים לפתח שנותר. בסיומן של העבודות ניצב על פני תעלת סואץ סכר מרשים, כולל ציפוי אבן (למניעת ארוזיה) משני צדדיו. הגשר הוא אחד הגשרים המפוארים בתולדות ההנדסה הצבאית. נתוני הגשר - כפי שתוארו באתר עמותת חיל ההנדסה הם:

לאחר כשישה שבועות של עבודה מאומצת, אשר במהלכה שוקעו בתעלה 350,000 מ"ק חול, חרסית ואבן, הועמד לרשות צה"ל גשר, שכמותו לא הוקם מעולם על ידי שום צבא בתקופה המודרנית. ממדיו היו מרשימים: אורכו 185 מ', רוחבו 22 מ' וגובהו מעל פני המים 2 מ'. עומק המים במקום הקמתו היה 16 מ'. 8 מ' מרוחבו צופו באספלט. 10 מ' יועדו למעבר טנקים ו-4 המטרים הנותרים הושארו כשוליים. עתה שוב אי-אפשר היה לנתק את הנתיב בין אסיה לאפריקה, שהועמד על ידי חיל ההנדסה לרשות כוחות צה"ל.

עם נסיגת ישראל מאזור תעלת סואץ לאחר חתימת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, הועבר הגשר בשלמותו לידי המצרים. במסגרת עבודות הכשרת התעלה לחידוש השיט, פורק הגשר.

Remove ads