מצודת לונדון

מצודת לונדון
Tower of London
	מצודת לונדון על רקע התמזה. למטה ניתן לראות את שער הבוגדים.
	מצודת לונדון על רקע התמזה. למטה ניתן לראות את שער הבוגדים.
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1988, לפי קריטריונים 2, 4
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1988, לפי קריטריונים 2, 4
מידע כללי
סוג	טירה, אטרקציה תיירותית, אתר ארכאולוגי, מוזיאון, מוזיאון עצמאי
כתובת	Tower Hill, London EC3N 4AB
מיקום	לונדון
מדינה	הממלכה המאוחדת
בעלים	צ'ארלס השלישי, מלך הממלכה המאוחדת
מייסדים	ויליאם הראשון
מבקרים בשנה	2,741,126 (נכון ל־2016)
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1066
תאריך פתיחה רשמי	1066
חומרי בנייה	Reigate stone, אבן בוץ, rag-stone, אבן קן
סגנון אדריכלי	אדריכלות נורמנית
קואורדינטות	51°30′30″N 0°04′34″W
	אתר רשמי
	; (למפת לונדון רגילה) קנט סארי בר. בקי. הרטפורדשייר אסקס מצודת לונדון

הארמון המלכותי והמצודה של הוד מלכותו (באנגלית: His Majesty's Royal Palace and Fortress), הידוע יותר בכינויים מצודת לונדון או הטאוור (אנגלית: Tower of London, בתרגום: מגדל לונדון) היא טירה מלכותית השוכנת על הגדה הצפונית של נהר התמזה במרכז לונדון, בירת הממלכה המאוחדת. המצודה נמצאת בשטחו של הרובע הלונדוני טאוור האמלטס, ומופרדת מהקצה המזרחי של הסיטי של לונדון על ידי האזור הידוע בכינוי "גבעת המצודה".

עובדות מהירות אתר מורשת עולמית, מידע כללי ...

סגירה

המצודה הוקמה ב-1066 תוך כדי הכיבוש הנורמני של אנגליה. המגדל הלבן, ממנו נגזר שמה של המצודה, נבנה על ידי ויליאם הכובש בערך בשנת 1078. הטירה שימשה כבית סוהר החל מתחילת המאה ה-12 בקירוב, ולאורך השנים היא הייתה גם אחד ממקומות מגוריהם של מלכי בריטניה. המצודה היא מתחם של מספר מבנים הנמצאים בתוך שתי חומות מגן בצורת טבעות קונצנטריות וחפיר. במאה ה-12 ובמאה ה-13 בוצעו בה מספר סבבים של עבודות הרחבה, בעיקר תחת שלטונם של ריצ'רד הראשון ("לב הארי"), הנרי השלישי, ואדוארד הראשון. מתאר המצודה הנוכחי הוא באופן כללי זה שהיה בשלהי המאה ה-13.

המצודה מילאה תפקיד בולט בהיסטוריה של אנגליה. היא הייתה נתונה תחת מצור מספר פעמים, והשלטון בה היה חשוב עבור מי שרצה לשלוט במדינה. המצודה שימשה לאורך השנים כמחסן נשק, כבית אוצר, כגן חיות, כמקום משכנה של המטבעה המלכותית, כמשרד למסמכים ציבוריים, וכמקום משכנם של תכשיטי הכתר של הממלכה המאוחדת.

החל מראשית המאה ה-14 ועד שלטונו של צ'ארלס הראשון הייתה המצודה נקודת ההתחלה של התהלוכה שסופה במנזר וסטמינסטר והייתה חלק מתהליך הכתרת מלכי בריטניה. בהיעדרו של המונרך הבריטי המכהן משמש נציב המצודה כמפקדה, ובימי הביניים נחשב התפקיד לרב-עוצמה ולכזה שניתן לאנשים חשובים ביותר. בשלהי המאה ה-15 שימשה המצודה כמקום מאסרם של הנסיכים במצודה. בתקופת בית טיודור פחת השימוש במצודה כמקום מגורים מלכותי, ולמרות הניסיונות לחזק את ביצוריה ולבצע בה שיפוצים היא פיגרה אחרי מבנים אחרים מבחינת היכולת להתמודד עם ארטילריה.

תקופת השיא של המצודה כבית כלא הייתה במאה ה-16 ובמאה ה-17, כאשר אישים רבים, כגון אליזבת הראשונה לפני הכתרתה, נכלאו בתוכה. למצודה יצא שם של מקום הקשור לעינויים ולמוות, אך בפועל רק שבעה אנשים הוצאו להורג בתוכה. ההוצאות להורג נערכו בדרך כלל בגבעת המצודה שנמצאת צפונית למצודה, ובמשך תקופה של כ-400 שנים נערכו בה למעלה מ-100 הוצאות להורג.

בשלהי המאה ה-19 הועברו מהמצודה מוסדות כגון המטבעה המלכותית למקומות אחרים, כך שחלק מהמבנים נותר ריק. האדריכלים אנתוני סלווין וג'ון טיילור שיחזרו את מראה המצודה למה שנראה להם כמראה הימי-ביניימי שלה, ופינו את רוב המבנים שהוקמו לאחר ימי הביניים.

במהלך מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה שימשה המצודה פעם נוספת כבית סוהר, ובוצעו בה 12 הוצאות להורג של אנשים שהואשמו בריגול. לאחר מלחמת העולם השנייה תוקן הנזק שנגרם במהלך הבליץ, והמצודה נפתחה לציבור. כיום המצודה היא אחת האטרקציות התיירותיות הפופולריות ביותר של לונדון. היא מנוהלת על ידי קרן הצדקה "הארמונות המלכותיים ההיסטוריים", ובשנת 1988 הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.

הקמת המצודה וההיסטוריה המוקדמת

הדוכס מנורמנדי, ויליאם הכובש, ניצח בקרב הייסטינגס ב-14 באוקטובר 1066 את הרולד גודווינסון. כדי לחזק את אחיזתו בטריטוריה החדשה, הקים מספר טירות לאורך הדרך ללונדון, אך ביצע גם מספר מעקפים; רק כאשר הגיע לקנטרברי הוא פנה לעבר העיר הגדולה ביותר באנגליה. החיילים הסקסונים החזיקו בגשר המבוצר שהוביל לתוך לונדון, ולפיכך החליט ויליאם לכבוש קודם את האזור שבו שוכן כיום רובע סאת'ק לפני שהמשיך במסעו בדרום אנגליה.

סדרה של ניצחונות נורמנים לאורך הדרך ניתקה את קווי האספקה של לונדון, ובדצמבר 1066 נכנעו ללא תנאי המנהיגים של העיר, וזאת לאחר שהיא נותרה מבודדת ומאוימת. בין 1066 ל-1087 הקים ויליאם 36 טירות, ואזכורים בספר יום הדין מייחסים לפקודיו את הקמתן של טירות רבות נוספות. מבנים אלה היו רב-תכליתיים, שימשו כביצור חזק (שהיה גם בסיס פעולה בשטח האויב), מרכזי מינהל, ומקום מגורים.

ויליאם שלח משלחת שתכין את העיר לקראת כניסתו, להכין את חגיגות הניצחון שלו ולהקים טירה; במילותיו של ויליאם דה פואטייה, הביוגרף של ויליאם הכובש, "ביצורים מסוימים הושלמו בעיר על מנת להגן מפני חוסר השקט של ההמון הגדול והברוטלי. כיוון שהוא [ויליאם] הבין כי יש חשיבות ראשונה במעלה לרסן את הלונדונים".^[^{דרוש מקור]} באותה עת הייתה לונדון העיר הגדולה ביותר באנגליה. הקמת מנזר וסטמינסטר וארמון וסטמינסטר הישן תחת שלטונו של אדוארד המודה סימלו את היותה מרכז ממשל, וכיוון שהיה בה גם נמל ימי משגשג היה הנורמנים ראו חשיבות בביסוס השליטה על המקום. שתי הטירות האחרות בלונדון - טירת ביינארד וטירת מונטפיצ'ט - הוקמו גם כן באותה תקופה. המבצר שלימים ייקרא מצודת לונדון נבנה בפינה הדרום-מזרחית של חומות העיר הרומיות, תוך שימוש בהן כקווי הגנה ראשוניים, והתמזה שימש כקו הגנה דרומי. שלב ראשוני זה של הטירה הוקף בחפיר והוגן על ידי גדר עץ, וככל הנראה הכיל מגורים שהיו ראויים לוויליאם.

חלק ניכר מהטירות הנורמניות הקדומות נבנו מעץ, אך לקראת חלק מהן, כולל מצודת לונדון, הכילו חלקים מאבן או הוחלפו בטירות שכולן בנויות מאבן. העבודה על המגדל הלבן - שממנו נגזר שמה של המצודה כולה - החלה ככל הנראה בשנת 1078, אם כי התאריך המדויק אינו ידוע.^[^{דרוש מקור]} ויליאם מינה את הבישוף של רוצ'סטר לתפקיד האחראי על בניית המגדל, אך זו ככל הנראה הסתיימה רק לאחר מותו של ויליאם ב-1087. המגדל הלבן הוא מגדל העוז מאבן הקדום ביותר באנגליה שעדיין קיים, והוא היה גם הנקודה החזקה ביותר במצודה הקדומה. המגדל הכיל אגף מגורים גדול עבור המלך. בניית המגדל הסתיימה ככל הנראה בשנת 1100 לכל המאוחר, כאשר הבישוף מדרהאם רנולף פלמבארד נכלא בו. פלמבארד הוא האסיר המתועד הראשון במצודה, והוא היה גם האדם הראשון שנמלט ממנה, לאחר שהשתמש בחבל שהוברח אליו בתוך כד יין.

ספרי השנים האנגלו-סקסיים מתעדים כי ב-1097 הורה המלך ויליאם השני להקים חומה מסביב למצודת לונדון. החומה נבנתה ככל הנראה מאבן, וייתכן כי החליפה את גדר העץ שהקיפה את הצד הצפוני ואת הצד המערבי של הטירה, בין החומה הרומית והתמזה.^[^{דרוש מקור]} הכיבוש הנורמני של לונדון הפגין את כוחו באמצעות מעמד שליט חדש, וגם באמצעות הדרך שבה נבנתה העיר. הקרקעות הוחרמו וחולקו מחדש בין הנורמנים, שהביאו עמם מאות יהודים מסיבות כלכליות. היהודים זכו להגנתו הישירה של הכתר, וכתוצאה מכך היו יהודים רבים בקרבת הטירות. היהודים השתמשו במצודה כמקום מקלט כאשר היו נתונים לאיום של אלימות אנטי-יהודית.

עם מותו של הנרי הראשון ב-1135 החלה מחלוקת על סוגיית היורש; המלך אמנם שכנע את רוב האצילים החזקים להישבע כי יתמכו במתילדה הקיסרית, אך ימים אחדים לאחר מותו של הנרי הגיע מצרפת סטפן מבלואה על מנת לתבוע לעצמו את הכתר. החשיבות של העיר ושל המצודה שלה באו לידי ביטוי במהירות שבה הן נכבשו על ידי סטפן. המצודה, שלא שימשה מזה זמן מה באותה עת כמגורים מלכותיים, הושארה בדרך כלל באחריותו של הנציב, שבאותה עת היה ג'פרי דה מנדוויל, הרוזן הראשון מאסקס.

כיוון שהמצודה נחשבה למבצר בלתי חדיר בעמדה בעלת חשיבות אסטרטגית, החזקתה הייתה משמעותית מאוד. מנדוויל ניצל זאת, ומכר את נאמנותו למתילדה לאחר שסטפן נשבה ב-1141 במהלך קרב לינקולן. מנדוויל החליט למכור את נאמנותו לסטפן בשנה לאחר מכן, וזאת לאור התמעטות התמיכה במתילדה. תוך ניצול תפקידו כנציב המצודה הפך מנדוויל לאחד האנשים העשירים והחזקים ביותר באנגליה. כאשר ניסה לחזור על תרגיל זה פעם נוספת, הפעם באמצעות שיחות חשאיות עם מתילדה, הורה סטפן על מעצרו, אילץ אותו לוותר על השליטת בטירותיו, והחליף אותו באחד מהאנשים הנאמנים לו.

עד למהלך זה עבר התפקיד בירושה, כשהראשון שהחזיק בו היה ג'פרי דה מנדוויל (מחבריו של ויליאם הכובש ומאבותיו של ג'פרי שעמו נשאו ונתנו סטפן ומתילדה), ומאותה עת סמכויות התפקיד הוגדרו על ידי המונרך הממנה. התפקיד ניתן בדרך כלל לאישים רמי מעלה, שבגלל חובות אחרים לא בהכרח היו תמיד במצודה. הנציבים אמנם המשיכו להחזיק באחריות על תחזוקת המצודה וחיל המצב ששכן בה, אך כבר משלב מוקדם החזיקו בעוזר שתפקידו היה לסייע בביצוע מטלה זו - סגן נציב המצודה. לנציבים היו גם חובות אזרחיות הקשורות לעיר. בדרך כלל הם קיבלו את השלטון על העיר והיו אחראים לגביית מיסים, אכיפת חוק ושמירה על הסדר. עם ייסודה של משרת הלורד ראש העיר של לונדון ב-1191 ניטלו רוב הסמכויות האזרחיות מהנציבים, ולעיתים נוצרו חיכוכים בין שני בעלי התפקידים.

הרחבת המצודה

צורתה המקורית של המצודה לא השתנתה באופן מהותי בין 1100 לתקופת שלטונו של ריצ'רד לב הארי (1189–1199). המצודה הורחבה תחת פיקוחו של ויליאם לונגצ'אמפ, הלורד צ'נסלור של ריצ'רד ומי שניהל את המדינה בתקופה שבה השתתף ריצ'רד במסע צלב. לפי רשומות פייפ הוצאו כ-2,881 לירות שטרלינג על עבודות בנייה במצודת לונדון בין 3 בדצמבר 1189 ל-11 בנובמבר 1190, מתוך סכום כולל של כ-7,000 לירות שטרלינג שהוציא ריצ'רד על בניית טירות באנגליה. רוג'ר מהאודן, היסטוריון אנגלי מאותה תקופה, תיעד כי לונגצ'אמפ חפר את החפיר מסביב למצודה וניסה לשווא למלא אותו במים מהתמזה. לונגצ'אמפ כיהן גם כנציב המצודה, ופיקד על הרחבתה במקביל להכנות למלחמה נגד אחיו הצעיר של ריצ'רד, הנסיך ג'ון, שבהיעדרו של ריצ'רד הגיע לאנגליה בניסיון לתפוס את השלטון. מאחר שהמבצר היה החשוב ביותר מסוגו עבור לונגצ'אמפ, הוא ביצר אותו ככל יכולתו. הביצורים החדשים נבחנו לראשונה באוקטובר 1191, כאשר המצודה הייתה נתונה במצור לראשונה בתולדותיה. לונגצ'אמפ נכנע לג'ון כעבור שלושה ימים בלבד, והחליט כי ירוויח יותר אם ייכנע מאשר אם ימשיך להיאבק במצור שהוטל עליו.

ג'ון ירש את כתרו של ריצ'רד ב-1199, אך שלטונו היה בלתי אהוד על רבים מהברונים שלו, שהחלו לפעול נגדו. ב-1214, כאשר המלך היה בטירת וינדזור, הוביל רוברט פיצוולטר צבא לתוך לונדון והטיל מצור על המצודה. למרות נחיתות מספרית הצליחו אנשי המצודה להתנגד, והמצור בוטל כאשר ג'ון חתם על המגנה כרטה. המלך נמלך בדעתו על ההבטחות לרפורמה שנתן, והוביל לפריצתה של מלחמת הברונים הראשונה. גם לאחר חתימת המגנה כרטה שמר פיצוולטר על שליטתו בלונדון. במהלך המלחמה נוצר שיתוף פעולה בין חיל המצב של המצודה לבין הברונים. ג'ון הודח ב-1216, והברונים הציעו את הכתר האנגלי לנסיך לואי, בנו הבכור של מלך צרפת. אולם, לאחר מותו של ג'ון באוקטובר 1216 הובעה תמיכה רבה בטענה לכתר של בנו הבכור, הנסיך הנרי. המלחמה נמשכה בין הסיעות שתמכו בלואי ובהנרי, כשפיצוולטר תומך בלואי. פיצוולטר עדיין החזיק בשליטה בלונדון ובמצודה, אשר נמשכה עד שהיה ברור כי תומכיו של הנרי ינצחו.

במהלך המאה ה-13 הרחיבו המלכים הנרי השלישי (1216 - 1272) ואדוארד הראשון (1271 - 1307) את המצודה, והביאו אותה לצורה שנשתמרה עד ימינו. הנרי לא היה מיודד עם ברוניו, והמחסור ההדדי בהבנה הוביל לחוסר שקט ולטינה כלפי שלטונו. כתוצאה מכך הוא היה נחוש להפוך את מצודה לונדון למבצר מעורר יראה; באותה תקופה היה הנרי אסתטיקן, ורצה להפוך את המצודה גם למקום מגורים נוח. בין 1216 ל-1227 הוצאו כ-10,000 לירות שטרלינג על המצודה; בתקופה זו רק העבודות על טירת וינדזור עלו יותר (כ-15,000 לירות שטרלינג). רוב העבודות התמקדו במבנים המלכותיים של החלק הפנימי ביותר. המסורת של סיוד המגדל הלבן (שממנה נגזר שמו) החלה ב-1240.

ב-1238 החלה הרחבת הטירה לכיוון מזרח, צפון וצפון-מערב. העבודה נמשכה לאורך כל תקופת שלטונו של הנרי השלישי ועד לזו של אדוארד הראשון, והופרעה לעיתים על ידי חוסר שקט של האזרחים. מבנים חדשים כללו את המתחם ההגנתי, המעוטר במגדלים, בעוד שבמערב, בצפון ובמזרח, שבהם המצודה לא הייתה מוגנת על ידי הנהר, נחפר חפיר הגנתי. ההרחבה בכיוון מזרח הרחיקה את גבולות המצודה אל מעבר לאלו של היישוב הרומי העתיק, שסומן על ידי חומת העיר ששולבה לתוך ביצורי המצודה. המצודה הייתה סמל של דיכוי, הייתה שנואה על הלונדונים, ותוכנית הבנייה של הנרי הייתה בלתי פופולרית. לאור זאת, כאשר בית השער קרס ב-1240 חגגו ההמונים את המאורע. ההרחבה גרמה לבעיות מקומיות, ופיצוי של 166 לירות שטרלינג שולם לבית החולים על שם קתרינה הקדושה ולמנזר השילוש הקדוש ששכנו בקרבת המצודה.

הנרי השלישי שיכן את חצר המלכות שלו במצודה מספר פעמים, ופעמיים אף ערך בה כינוס של הפרלמנט (1236 ו-1261), כאשר חש בסכנה מהברונים שלו. ב-1258 אולץ המלך על ידי הברונים, בהנהגת סימון החמישי דה מונפור, להסכים להחלת רפורמות שכללו בין היתר כינוסים קבועים של הפרלמנט. הוויתור על מצודת לונדון היה אחד מהתנאים. הנרי השלישי נטר טינה על איבוד הכוח, ושאף לקבל מהאפיפיור היתר להפר את הבטחתו. הנרי התמקם במצודה ב-1261, בגיבויים של מספר שכירי חרב. הנרי ביסס את שליטתו במצודה במקביל למשא ומתן עם הברונים, וזאת אף על פי שאף צבא לא ניסה לכבוש אותה. הצדדים הסכימו על הפסקת אש בתנאי שהמלך ישוב ויוותר על שליטתו במצודה. הנרי זכה לניצחון משמעותי בקרב איבשם שנערך ב-1265, ובכך הכשיר את השטח לחיזוק שליטתו במדינה ובמצודת לונדון. הקרדינל אוטובאון (לימים האפיפיור אדריאנוס החמישי) הגיע לאנגליה על מנת לנדות את אלו שהמשיכו למרוד; צעד זה היה בלתי פופולרי מאוד, והמצב החריף כאשר הקרדינל קיבל את המשמורת על המצודה. גילברט דה קלאר, הרוזן השישי מהרטפורד, צעד לכיוון לונדון באפריל 1267 והטיל מצור על המצודה, והכריז כי המשמורת על המצודה היא "לא תפקיד שניתן להפקידו בידיו של זר, ובמיוחד לא של מי שקשור לכמורה". הרוזן לא הצליח להשתלט על הטירה, למרות עדיפותו הצבאית. הוא נסוג, ובכך אפשר למלך לשלוט על עיר הבירה, והמצודה נכנסה לתקופה של שלום עד מותו של הנרי.

על אף שאדוארד הראשון לא הרבה לשהות בלונדון הוא ביצע שינויים משמעותיים במצודה בין 1275 ל-1285, שעלותם הייתה כ-21,000 לירות שטרלינג (יותר מפעמיים הסכום שהוצא על המצודה לאורך כל שלטונו של הנרי השלישי). אדוארד היה מומחה בבניית טירות, וניצל את ניסיונו בלוחמת מצור במהלך מסעות הצלב על מנת להביא חידושים לבניית הטירות. הטירות שבנה בוויילס (בהן טירת בומריס, טירת קרנארפון, טירת קונווי וטירת הרלך שהוכרזו כאתרי מורשת עולמית) בישרו את תחילת השימוש הנפוץ בחרכי ירי בחומות הטירות ברחבי אירופה, ושאבו את השראתן מהשפעות מזרחיות. במצודה מילא אדוארד את החפיר שנחפר בתקופת הנרי השלישי, ובנה לאורכו קיר מסך (קיר שאינו נושא את משקל הבניין אלא מצפה אותו מבחוץ) חדש, כך שנוצר מתחם סגור חדש. חפיר חדש נחפר לפני קיר הווילון. החלק המערבי של קיר הווילון של הנרי השלישי נבנה מחדש, ומגדל בושאמפ החליף את בית השער הישן של המצודה. כניסה חדשה נבנתה, והפעם היו לה ביצורים טובים יותר עם שני בתי שער וברביקן. אדוארד בנה גם שתי טחנות מים, על מנת שהמצודה תוכל לכלכל את עצמה באופן עצמאי יותר. ב-1278 נכלאו במצודה 600 יהודים, שהואשמו בזיוף מטבעות. שנתיים קודם לכן החלה רדיפת יהודי אנגליה, והיא הגיעה לשיא ב-1290 כאשר אדוארד החליט לגרש את יהודי אנגליה ולאסור על יהודים לגור בתחומי הממלכה.

שלהי ימי הביניים

בתקופת שלטונו של אדוארד השני (1307–1327) הייתה פעילות מועטה במצודה, אם כי בתקופה זו נוסדה המלתחה המלכותית. מוסד זה שכן במצודה, והיה אחת מהזרועות השלטוניות שארגנו את משק הבית האישי של המלך. מרגרט דה קלאר, ברונית בדלסמר, הייתה האישה הראשונה שנכלאה במצודה לאחר שסירבה לאפשר למלכה איזבלה להיכנס לטירת לידס, והורתה לקשתים שלה לפתוח באש על פמלייתה המלכותית של איזבלה, וכתוצאה מכך נהרגו שישה ממלוויה של המלכה. המצודה הפכה לבית הכלא המלכותי החשוב ביותר במדינה, ובדרך כלל נשמרה לאסירים ידועי שם. עם זאת, היא לא הייתה מקום בעל רמת אבטחה גבוהה מהרגיל, ולאורך ההיסטוריה שלה הצליחו אסירים שנכלאו בה לשחד את השומרים על מנת שיסייעו להם לברוח. ב-1322 הצליח רוג'ר מורטימר, הרוזן הראשון ממארץ', לשחד את סגן מפקד המצודה על מנת שזה יסייע לו לברוח ויאפשר לאנשיו להיכנס. אנשיו של הרוזן קדחו חור בקיר התא שלו, והוא נמלט על סיפונה של סירה שהמתינה לו. הוא ברח לצרפת, ובה פגש במלכתו של אדוארד. הם החלו ברומן, וזממו להדיח את המלך. אחת מפעולותיו הראשונות של מורטימר כאשר שב לאנגליה הייתה כיבוש המצודה ושחרור כל האסירים שנכלאו בה. במשך שלוש שנים הוא שלט בממלכה מאחר שאדוארד השלישי היה צעיר מדי; ב-1330 הצליחו אדוארד ותומכיו ללכוד את מורטימר, וכלאו אותו במצודה. תחת שלטונו של אדוארד השלישי (1312–1377) חוותה אנגליה תקופה של הצלחה במלחמותיה, לאחר שבתקופת שלטונו של אביו חלה דעיכה במלחמות מול צרפת ומול סקוטלנד. בין הצלחותיו של אדוארד ניתן למנות את קרב פואטייה ואת קרב קרסי, שבהם נלקח בשבי המלך הצרפתי ז'אן השני, ואת לכידתו של המלך הסקוטי דייוויד השני בקרב נוויל'ז קרוס. בתקופה זו שימשה המצודה כבית כלא עבור אצילים רבים שנשבו במהלך המלחמה. אדוארד השני לא התייחס כמעט להתדרדרות במצבה הפיזי של המצודה, ובתקופת שלטונו של אדוארד השלישי היא כבר הייתה מקום בלתי נוח לחלוטין. האצילים שהוחזקו בשבי במצודה לא יכלו לעסוק בפעילויות כגון ציד, שהיו מותרות בטירות מלכותיות אחרות ששימשו כבית כלא, כגון טירת וינדזור. אדוארד השלישי ציווה לחדש ולשפץ את המצודה.

כאשר ריצ'רד השני הוכתר ב-1377 הוא הוביל תהלוכה מהמצודה למנזר וסטמינסטר. מסורת זו החלה לכל המאוחר בשלהי המאה ה-14 ונמשכה עד 1660. במהלך מרד האיכרים ב-1381 הייתה המצודה נתונה למצור כשהמלך בתוכה. כאשר ריצ'רד יצא מהמצודה על מנת להיפגש עם ווט טיילר, מנהיג המורדים, פרץ המון זועם לתוך המצודה ללא התנגדות כלשהי, ובזז את בית התכשיטים. הארכיבישוף מקנטרברי, סיימון סדברי, מצא מקלט בקפלת יוחנן הקדוש, וקיוו שהאספסוף הזועם יכבד את קדושת המקום. אולם, הוא הוצא בכוח מהקפלה והוצא להורג בעריפת ראש על גבי גבעת המצודה. שש שנים לאחר מכן נוצרה מתיחות נוספת עם האזרחים, וריצ'רד החליט לבלות את חג המולד במצודה הבטוחה ולא בטירת וינדזור כפי שהיה נהוג. ב-1399 חזר הנרי בולינגברוק מגלות, וריצ'רד נכלא במגדל הלבן. הוא ויתר על כיתרו והוחלף על ידי בולינגברוק, שהפך למלך הנרי הרביעי. במאה ה-15 כמעט ולא בוצעו במצודה עבודות בנייה, אך היא נותרה מקום מקלט חשוב. כאשר תומכיו של ריצ'רד השני המנוח ניסו לבצע הפיכה הפך הנרי הרביעי את המצודה למקום המקלט שלו. בתקופה זו נכלאו במצודה אישים ידועים אחדים. יורש העצר של הכתר הסקוטי, לימים ג'יימס הראשון, מלך סקוטלנד, נחטף במהלך סיור שערך בצרפת ב-1406, והוחזק במצודה. בתקופת שלטונו של הנרי החמישי (1413–1422) שפר מזלה של אנגליה במלחמת מאה השנים נגד צרפת. כתוצאה מניצחונותיו של הנרי, כגון קרב אז'נקור, הוחזקו במצודה אסירים רבים בעלי מעמד חברתי גבוה עד שהכופר תמורתם שולם.

האירועים הבולטים במחצית השנייה של המאה ה-15 היו מלחמות השושנים בין בית לנקסטר ובין בית יורק, שטענו שניהם לזכותם על הכתר האנגלי. ב-1460 הטילו כוחות יורקיים מצור על המצודה. המצודה נפגעה מאש ארטילרית, ונכנעה רק כאשר הנרי השישי נשבה בקרב נורת'האמפטון. בסיועו של רוזן ווריק (שנודע בכינוי "ממליך המלכים"), תפס הנרי את השלטון מחדש למשך זמן קצר ב-1470. אולם, תוך זמן קצר הצליח אדוארד הרביעי לתפוס את השלטון מחדש והנרי נכלא במצודה, שבה ככל הנראה נרצח. במהלך המלחמות בוצרה המצודה כך שהיא תוכל לעמוד בפני אש חיה, ודרומית לגבעת המצודה הוקם מתחם סגור שהיה מיועד לעמדות תותחים ורובאים. מתחם זה אינו קיים יותר.

הדעה המקובלת היא כי זמן קצר לאחר מותו של אדוארד הרביעי ב-1483 אירע הרצח הנודע לשמצה של הנסיכים שבמצודה. אירוע זה הוא אחד הידועים ביותר לשמצה שנקשרו בתולדות המצודה. דודו של אדוארד החמישי, הדוכס ריצ'רד מגלוסטר, הוכרז כלורד פרוטקטור מאחר שהנסיך היה צעיר מכדי לשלוט בעצמו. אדוארד בן ה-12 אולץ להישאר במצודה ביחד עם אחיו הצעיר ריצ'רד. הדוכס מגלוסטר הוכתר כמלך ריצ'רד השלישי ביולי. הנסיכים נראו לאחרונה לעיני הציבור ביוני 1483; הסיבה הסבירה ביותר להיעלמותם היא שהם נרצחו בשלהי קיץ 1483. עצמות שנחשבו כשייכות לנסיכים התגלו ב-1674 כאשר נהרס מבנה מהמאה ה-12 ששכן בכניסה למגדל הלבן. ההתנגדות לריצ'רד נמשכה עד לתבוסתו ב-1485 בקרב בוסוורת' מידיו של הנרי טיודור הלנקסטרי, שעלה לשלטון כמלך הנרי השביעי.

שינוי ייעוד המצודה

בתחילת תקופת שלטונו של בית טיודור פחת השימוש במצודה כמקום מגורים מלכותי. כותב הכרוניקות רפאל הולינשד מהמאה ה-16 כתב כי המצודה הפכה למקום אחסון של כלי נשק ותחמושת, וכן לבית כלא. היאומן וורדרס שימשו כמשמר המלכותי ככל הנראה מאז 1509. במהלך שלטונו של הנרי השמיני הוחלט כי המצודה צריכה לעבור שיפוצים משמעותיים על מנת לחזק את הגנותיה. ב-1532 הוציא תומאס קרומוול 3,593 לירות שטרלינג על תיקונים, וייבא כמעט 3,000 טון של אבנים מאזור העיר קן שבצפון צרפת. אולם, גם העבודות הללו לא הספיקו כדי להתאים את המצודה לתקני הביצורים הצבאיים של אותה תקופה, שהיו אמורים לעמוד בפני ארטילריה חזקה. לאחר מותו של הנרי השמיני תוקנו ביצורי המצודה, אך מבני הארמון נותרו במצב של הזנחה. מצבם היה כה גרוע עד שהם לא היו ראויים למגורי אדם. החל מ-1547 שימשה המצודה כמקום מגורים מלכותי רק כאשר סמליותה הפוליטית וההיסטורית הייתה עשויה להביא תועלת. לדוגמה, אדוארד השישי, מרי הראשונה, ואליזבת הראשונה (שלושת ילדיו של הנרי השמיני) התגוררו במצודה לפני הכתרתם.

במהלך המאה ה-16 רכשה לעצמה המצודה מוניטין של בית כלא מעורר יראה ואפל, אך לא באופן קבוע. מאחר שהייתה טירה מלכותית שימשה המצודה את המונרכים השונים לכלוא בה אנשים מסיבות מגוונות, אם כי בדרך כלל היה מדובר באישים רמי-מעלה ולא באזרחים פשוטים שנכלאו בבתי הכלא האחרים של המדינה. האסירים במצודה יכלו לשפר את תנאי חייהם באמצעות רכישת הטבות כגון מזון טוב יותר או אפילו גובלנים מסגן מפקד המצודה. מאחר שהחזקת אסירים הייתה תפקיד אקראי של המצודה - כפי שהיה המקרה בטירות רבות אחרות - לא היו בה מקומות מגורים ייעודיים למגורי אסירים עד שב-1687 נבנה מלבנים אדומות "בית כלא לאסירים" צפונית-מערבית למגדל הלבן. המוניטין של המצודה כבית כלא שבו מבוצעים עינויים קשים נובע בין היתר מתועמלנים דתיים של המאה ה-16 ומרומנטיקנים בני המאה ה-19. אומנם יש הגזמה מסוימת במוניטין של המצודה, אך במאה ה-16 ובמאה ה-17 הגיע שיא השימוש במצודה כבית כלא, ורבים מהאישים שהיו בלתי רצויים מבחינה דתית ומבחינה פוליטית נכלאו בה. המועצה המלכותית הטילה איסור על שימוש בעינויים, כך שנעשה בהם שימוש לעיתים רחוקות בלבד; בין 1540 ל-1640, שיא השימוש במצודה, בוצעו 48 מקרים מתועדים של עינויים. שלוש הצורות הנפוצות ביותר היו לוח המתיחה הנודע לשמצה, בתו של מנקה הרחובות (אנ'), ושלשלאות. לוח המתיחה הובא לאנגליה ב-1447 על ידי ג'ון הולנד, הדוכס השני מאקסטר, שכיהן כמפקד המצודה; לאחר מכן נודע הלוח כ"בתו של הדוכס מאקסטר".

אף על פי שהיאומן וורדרס היו גם השומרים המלכותיים, במאה ה-16 ובמאה ה-17 שונה תפקידם העיקרי והפך להשגחה על האסירים. המצודה הייתה לעיתים מקום בטוח יותר מבתי כלא אחרים בלונדון, שבהם היו נפוצות מחלות. אסירים ידועי שם יכלו לחיות בתנאים דומים לאלה שציפו להם לו היו חופשיים; דוגמה לכך הייתה כאשר וולטר ראלי הוחזק במצודה, וחדריו שונו כך שמשפחתו תוכל להתגורר בהם, כולל בנו שנולד במקום ב-1605. ההוצאות להורג בוצעו בדרך כלל בגבעת המצודה ולא במצודה עצמה, ובמשך כ-400 שנים בוצעו במצודה 112 הוצאות להורג. אן בולין, קתרין הווארד וליידי ג'יין גריי, הן בין האישים שנכלאו במצודה והוצאו בה להורג. עד המאה ה-20 בוצעו שבע הוצאות להורג במתחם טאוור גרין; מקום זה נשמר עבור נידונים למוות שבמקרה שלהם הוצאה להורג לעיני הציבור הייתה כרוכה בסיכון, כפי שהיה לדוגמה במקרה של ליידי ג'יין גריי. לאחר הוצאתה להורג ב-12 בפברואר 1554 כלאה בה המלכה מרי הראשונה את אחותה אליזבת, לימים המלכה אליזבת הראשונה, בחשד שאליזבת גרמה למרד כיוון שסר תומאס ואייט הצעיר הוביל מרד נגד מרי בשמה של אליזבת.

במאה ה-15 הוקמו משרד התחמושת ומשרד הנשקיה, והחליפו את המלתחה המלכותית במילוי החובות הכרוכות בטיפול בארסנל ובחפצי הערך של המונרך. מאחר שעד ל-1661 לא היה צבא סדיר באנגליה, חשיבותם של כלי הנשק המלכותיים במצודה הייתה היותם בסיס מקצועי לאספקת אמצעים וציוד בעיתות מלחמה. שני הגופים שכנו במצודה לכל הפחות מאז 1554, ועברו למיקום בתוך החלק הפנימי של המצודה. המתחים הפוליטיים בין צ'ארלס הראשון והפרלמנט ברבע השני של המאה ה-17 הובילו לניסיון של כוחות מלוכניים הנאמנים למלך להבטיח את השליטה במצודה ובחפצי הערך שבה, כולל הכסף וכלי הנשק. מיליציה לונדונית מאומנת הוצבה במצודה ב-1640. תוכניות להגנת המצודה הוכנו, ועמדות ירי נבנו על מנת להכין את המצודה למלחמה. הכנות אלה מעולם לא נבחנו במציאות. ב-1642 ניסה צ'ארלס הראשון לעצור חמישה חברי פרלמנט. כאשר הם נסו מלונדון הגיב הפרלמנט באמצעות הדחת סר ג'ון ביירון, מפקד המצודה. המיליציה החליפה צדדים, וכעת תמכה בפרלמנט; ביחד עם אזרחי לונדון הם חסמו את הגישה למצודה. לאחר שקיבל לכך היתר מהמלך ויתר ביירון על השליטה במצודה. הפרלמנט החליף את ביירון באחד מהפרלמנטרים, סיר ג'ון קוניירס. המצודה הייתה נתונה לשליטתו המלאה של הפרלמנט עם פריצת מלחמת האזרחים האנגלית בנובמבר 1642.

המלך האחרון שקיים את מסורת הצעידה מהמצודה למנזר וסטמינסטר בעת הכתרתו היה צ'ארלס השני ב-1660. באותה תקופה היו המגורים במצודה במצב כה גרוע עד כדי כך שהוא לא לן בה בלילה שלפני הכתרתו. בתקופת בית סטיוארט נבנו מחדש מבני המצודה, בעיקר תחת פיקוחו של משרד התחמושת. ב-1663 הוצאו למעלה מ-4,000 לירות שטרלינג על בניית מחסני אבן חדשים, הידועים כנשקיות החדשות, בחלק הפנימי. במאה ה-17 נהגו מספר תוכניות לחזק את ביצורי המצודה בסגנון מבצר כוכב, אך הן מעולם לא יצאו לפועל. אף על פי שמתקני חיל המצב שופרו עם הוספתם של המגורים הייעודיים הראשונים לחיילים ("הקסרקטין האירי") ב-1670, המגורים האחרים נותרו במצב גרוע.

כאשר עלתה שושלת הנובר לשלטון היה מצבה לא ידוע, והיה חשש ממרד של הסקוטים. לאור זאת תוקנו בעיות במצודה. עמדות התותחים שנבנו בתקופת בית סטיוארט התפוררו. מספר התותחים במצודה פחת מ-118 ל-45, ואף נטען כי המצודה לא תוכל להחזיק מעמד אפילו 24 שעות מול צבא שמוכן למצור^[^{דרוש מקור]}. העבודות על הביצורים לאורך רוב המאה ה-18 היו ספורדיות ומקוטעות, אם כי ב-1774 נבנתה כניסה חדשה בקיר הדרומי, כך שניתן היה להגיע מהמזח אל החלק החיצוני. החפיר שהקיף את המצודה התמלא בסחף מאז שנחפר לראשונה, למרות ניסיונות לנקות אותו. היה זה חלק חשוב בהגנות המצודה, כך שב-1830 החליט מפקד המצודה, ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, על מבצע בקנה מידה גדול לניקוי מטרים אחדים של סחף. גם מבצע זה לא מנע את הפצת המחלות בקרב חיל המצב של המצודה ב-1841, שנגרמה על ידי מים באיכות נמוכה, והובילה אף למספר מקרי מוות. על מנת למנוע מהחפיר המתמלא לגרום לבעיות בריאות נוספות, נקבע כי החפיר ירוקן ממים וימולא באדמה. העבודות החלו ב-1843, והושלמו ברובן כעבור שנתיים. בניית קסרקטין ווטרלו בחלק הפנימי החלה ב-1845, כאשר הדוכס מוולינגטון הניח את אבן הפינה. הבניין היה בעל תכולה של 1,000 אנשים; באותה תקופה הוקמו מגורי קצינים צפונית-מזרחית למגדל הלבן. הבניין משמש כיום כמשכנו של רגימנט הרובאים המלכותיים. הפופולריות של התנועה הצ'ארטיסטית בין 1828 ל-1959 הובילה לחזק את המצודה פעם נוספת, וזאת במקרה של מתיחות עם האזרחים. הייתה זו התוכנית המשמעותית האחרונה לחיזוק המצודה. רוב המבנים והמתקנים הקשורים לשימוש בארטילריה ועדיין קיימים מתוארכים לתקופה זו.

11 אנשים (לרבות קרל הנס לודי) שהורשעו בעבירות ריגול נשפטו במצודה והוצאו בה להורג באמצעות כיתת יורים במהלך מלחמת העולם הראשונה. במהלך מלחמת העולם השנייה חזרה המצודה למלא את התפקיד של בית כלא לשבויים. אחד מהאסירים הידועים ביותר שהוחזק במצודה בתקופה זו היה רודולף הס, סגנו של אדולף היטלר, ששהה במצודה למשך כארבעה ימים ב-1941. הוא היה האסיר האחרון של המדינה שהוחזק במצודה. האדם האחרון שהוצא להורג במצודה היה המרגל הגרמני יוזף יאקובס, שהוצא להורג באמצעות כיתת יורים ב-14 באוגוסט 1941. ההוצאות להורג באשמת ריגול בזמן המלחמות נערכו במטווח טרומי שניצב בחלק החיצוני של המצודה ונהרס ב-1969.

שיקום ותיירות

במהלך המאה ה-18 והמאה ה-19 הותאמו המבנים המלכותיים לשימושים שונים, ובהדרגה נהרסו. רק מגדל וייקפילד ומגדל סנט תומאס שרדו. במאה ה-18 התגברה ההתעניינות בהיסטוריה האנגלית של ימי הביניים. אחת מהתוצאות של מגמה זו הייתה התפתחותו של סגנון האדריכלות "התחייה הגותית". דבר זה בא לידי ביטוי באדריכלות המצודה עם בנייתה של נשקיית "ניו הורס" (New Horse) ב-1825, שהוקמה בחזית הדרומית של המגדל הלבן. הנשקייה הייתה מאופיינת באלמנטים מסגנון התחייה הגותית כגון שיני חומה. מבנים אחרים עוצבו מחדש על מנת להתאים את הסגנון האדריכלי שבו הם נבנו. בין 1845 ל-1885 הוצאו מהמצודה מוסדות כגון המטבעה המלכותית, ועברו לאתרים אחרים; חלק ניכר מהמבנים שהוקמו לאחר ימי הביניים ונותרו ריקים נהרסו. ב-1855 החל משרד המלחמה הבריטי לטפל בנושא ייצור ואחסנת כלי נשק, וירש את משרד התחמושת שבהדרגה הלך והתפנה מהמצודה. באותה תקופה החלה גם התעניינות גדולה יותר בהיסטוריה של המצודה.

ההתעניינות הציבורית הוזנה על ידי כותבים בני אותה תקופה, כגון ויליאם הריסון איינסוורת' שכתב את הרומן "מצודת לונדון" ובו תיאור מפורט של חדרי עינויים תת-קרקעיים ומכשירים להוצאת הודאות. להריסון היה תפקיד נוסף בהיסטוריה של המגדל, כיוון שהוא היה זה שהציע לפתוח את מגדל בושאמפ לציבור כך שניתן יהיה להתבונן בכתובות שהותירו בו אסירים מהמאה ה-16 והמאה ה-17. לאור הצעתו של הריסון שיפץ האדריכל אנתוני סאלווין את המצודה, ולבקשתו של הנסיך אלברט (בעלה של המלכה ויקטוריה) עמד בראש תוכנית לשחזור מקיף של המצודה. את מקומו של סאלווין ירש האדריכל ג'ון טיילור. כאשר טיילור לא היה מרוצה מהשחזור לסגנון הימי-ביניימי הוא הסיר את החלק המדובר; כתוצאה מכך נהרסו חלק מהמבנים החשובים בתוך המצודה, וחלק מהקישוטים שנוצרו לאחר ימי הביניים הוסרו.

רק פצצה אחת פגעה במצודה במהלך מלחמת העולם הראשונה, ואף היא נחתה בחפיר ולא גרמה לנזק. בניגוד לכך, מלחמת העולם השנייה השפיעה בצורה יותר משמעותית על המצודה. ב-23 בספטמבר 1940, במהלך "הבליץ", פגעו במצודה פצצות אחדות, הרסו מספר מבנים ואך בקושי החטיאו את המגדל הלבן. לאחר המלחמה תוקנו הנזקים והמצודה נפתחה לציבור הרחב.

המצודה הפכה לאחת האטרקציות התיירותיות הבולטות ביותר של לונדון. היא הייתה יעד תיירותי לפחות מאז העידן האליזבתני, כאשר הייתה אחד מהאתרים הלונדוניים שעליהם כתבו תיירים זרים. בין האטרקציות הפופולריות ביותר של המצודה היו גן החיות המלכותי ותצוגות כלי הנשק והשריון של הנשקייה המלכותית. תכשיטי הכתר זכו גם כן להתעניינות רבה, ומאז 1669 הם מוצגים לציבור הרחב. המצודה צברה פופולריות רבה בקרב תיירים לאורך כל המאה ה-19, אף על פי שהדוכס מוולינגטון התנגד למבקרים. מספר התיירים גדל בהתמדה עד שב-1851 הוקם לראשונה משרד למכירת כרטיסים. לקראת סיום המאה כבר ביקרו במצודה כחצי מיליון תיירים בכל שנה.

במהלך המאה ה-20 היה תפקידה העיקרי של המצודה אתר תיירות, והפעילות הצבאית שנותרה בה הועברה למקומות אחרים במחצית השנייה של המאה. אולם, המצודה היא עדיין מקום משכנה של המפקדה הטקסית של רגימנט הרובאים המלכותי, וכן למוזיאון המוקדש לו ולגוף שקדם לו - הרובאים המלכותיים. כמו כן, חלק מהיחידה המרכיבה את משמר המלכה בארמון בקינגהאם עדיין עולה לשמירה במצודה, וביחד עם היאומן וורדרס היא נוטלת חלק בכל יום בטקס המפתחות. במועדים אחדים לאורך השנה נורים מטחי כבוד מהמצודה על ידי חברת הארטילריה המכובדת, המורכבים מ-62 יריות באירועים מלכותיים ומ-41 יריות במקרים אחרים. ב-1974 התפוצצה פצצה בחדר המרגמה שבמגדל הלבן, וכתוצאה מכך נהרג אדם אחד ו-35 נפצעו. אף גוף לא לקח את האחריות על הפיצוץ, אך המשטרה חשדה כי גורמים ב-IRA היו מעורבים בו.

כיום מנוהלת המצודה על ידי קרן צדקה עצמאית, "הארמונות המלכותיים ההיסטוריים", שאינה מקבלת מימון כלשהו מממשלת בריטניה או מהכתר. ב-1988 הוספה המצודה לרשימת אתרי המורשת העולמית, כהכרה בחשיבותה הבינלאומית ועל מנת לסייע בהגנה על האתר. אולם, עבודות אחרות באזור המצודה, כגון בנייתם של מספר גורדי שחקים, כמעט וגרמו להוספתה לרשימת אתרי המורשת העולמית שבסיכון. שרידי הארמון הימי-ביניימי פתוחים לציבור מאז 2006. המבקרים יכולים לבקר בחדרים ששוחזרו לימי הזוהר שלהם, בהם שימשו מלכים ומלכות. אף על פי שתפקידו של מפקד המצודה הוא עדיין הבכיר ביותר במצודה, האחריות על הניהול היומיומי הועברה לאדם שתפקידו מוגדר כ"המושל התושב של מצודת לונדון ושומר בית התכשיטים". עד 1996 שכנו הנשקייה המלכותית (הממלכה המאוחדת) ותצוגות הנשק והשריון שלה במצודת לונדון. תצוגת השריונות וכלי הנשק מימי הביניים רוכזה בעיקר במגדל הלבן. ב-1996 הועברו רוב כלי הנשק והשריונות למוזיאון הנשקייה המלכותית בלידס, והתותחים לפורט נלסון. כיום יש מספר שריונות וכלי נשק מימי הביניים במגדל הלבן, בעיקר כאלה שקשורים למשפחת המלוכה ולהיסטוריה של המצודה, וכן מוצגים אינטראקטיביים לילדים.

לפחות שישה עורבים מקננים במצודה בכל עת, בהתאמה לאמונה הרווחת שכל עוד יש עורבים במצודה לא ניתן יהיה לכבוש את אנגליה. לכל עורב יש שם ועל רגלו יש טבעת צבעונית. העורבים מטופלים על ידי אחד מאנשי היאומן וורדרס. ההתייחסות המוקדמת ביותר לעורב במצודה היא תמונה שצולמה ב-1883. היאומן וורדרס מספקים גם סיורים מודרכים ברחבי המצודה, מלבד תפקידיהם הטקסיים, והם אטרקציה תיירותית בפני עצמם. לפי קרן "הארמונות המלכותיים ההיסטוריים" מעל ל-2.4 מיליון אנשים ביקרו במצודה בשנה שקדמה למרץ 2011.

מתאר

מצודת לונדון נבנתה בצורה כזו שהנקודה החזקה והמרשימה ביותר בביצוריה השקיפה על לונדון הסקסונית. מבחינה חזותית המצודה הייתה המבנה הבולט ביותר בסביבתה, והיא הייתה הנקודה הבולטת ביותר בתעבורה שבתמזה. המצודה בנויה כמצודה קונצנטרית ומורכבת משלושה חלקים המוקפים בחומות. בלב המצודה נמצא המגדל הלבן של מצודת לונדון, והוא גם החלק העתיק ביותר של המצודה. מצפון, מזרח, ומערב מקיף אותו החלק האמצעי, שנבנה בתקופת שלטונו של ריצ'רד לב הארי (1189–1199). החלק החיצוני שמקיף את המצודה כולה נבנה בימיו של אדוארד הראשון, מלך אנגליה.

במשך השנים שלאחר הקמת המצודה על ידי ויליאם הכובש בוצעו בה מספר הרחבות, אך המתאר הכללי שלה נותר כפי שהיה מאז שאדוארד הראשון השלים את עבודות הבנייה שלו ב-1285. הטירה משתרעת על פני כ-12 אקרים (4.9 הקטאר, השווים ל-49 דונם), ומסביב לגבולות המצודה הפיזיים משתרע שטח של 6 אקרים נוספים (2.4 הקטאר) שכולל את הליברטים של מצודת לונדון - שטח הנתון לשליטה ישירה של המצודה שפונה מכל דבר אחר בגלל דרישות צבאיות. נקודת המוצא של הליברטים הייתה במאה ה-13 כאשר הנרי השלישי ציווה לא לעשות דבר באדמות הסמוכות למצודה. אף שלאורך השנים נפוצו אגדות על כך, במצודה מעולם לא היה חדר עינויים קבוע, אם כי בתקופות מסוימות היה לוח מתיחה במרתף של המגדל הלבן. מזח המצודה נבנה על גדת התמזה בתקופת אדוארד הראשון, והורחב לגודלו הנוכחי בתקופת שלטונו של ריצ'רד השני (1377–1399).

המגדל הלבן ולב המצודה

ערך מורחב – המגדל הלבן של מצודת לונדון

המגדל הלבן הוא מגדל העוז של המצודה, ששימש לעיתים כמקום המגורים של הריבון הבריטי או נציג בכיר שלו. מידותיו בבסיסו, למעט המגדלים הפינתיים, הן 36 על 32 מטרים, והוא מתנשא לגובה של 27 מטרים. בעת הקמתו היו במגדל הלבן 3 קומות - מרתף, כניסה וקומה עליונה. כל קומה חולקה לשלושה חדרים - הגדול ביותר במערב, הקטן ביותר בצפון-מזרח, והקפלה בצד הדרום-מזרחי של קומת הכניסה והקומה העליונה. בפינות המערביות של המגדל ניצבו מגדלים מרובעים, ובפינה הצפון מזרחית נבנה מגדל שהכיל גרם מדרגות לולייני. בקירות המגדל נבנו לטרינות על מנת שיהיה יותר מתאים ונוח למגורים מלכותיים, וזאת בנוסף לארבעה קמינים.

המגדל הלבן בנוי בתוך אחד מצדדיו של תל אדמה, וכתוצאה מכך צדו הצפוני של המרצף נמצא באופן חלקי מתחת לפני הקרקע. בדומה למגדלי עוז אחרים שימשה הקומה התחתונה כמחסן, ובאחד מחדריה הייתה באר מים. פנים המרתף מתוארך ברובו למאה ה-18, שבמהלכה הונמכה הרצפה וקמרונות העץ הישנים הוחלפו בקמרונות אבן. קומת הכניסה הייתה אמורה לשמש ככל הנראה את נציב מצודת לונדון ופקידים בכירים אחרים. הכניסה הדרומית נחסמה במאה ה-17, ונפתחה מחדש ב-1973. העלייה לקומה העליונה הייתה דרך חדר קטן במזרח. בפינה הדרום-מזרחית נבנתה הקריפטה של כנסיית סנט ג'ון, וניתן היה לגשת אליה רק דרך החדר המזרחי. בקומה העליונה יש אולם גדול במערב וחדר מגורים במזרח - שניהם היו פתוחים בעבר לגג ומוקפים בגלריה שנבנתה בתוך הקיר - ובקפלת סנט ג'ון בדרום-מזרח. קומה זו נבנתה במאה ה-15, ביחד עם הגג הנוכחי. קפלת סנט ג'ון היא אחת מהתוספות המאוחרות למצודה. העיצוב הפנימי המקורי כמעט ואינו קיים עוד, וזאת בעקבות שינויים בייעוד ובעיצוב המצודה מאז בנייתה. בתקופת שלטונו של הנרי השלישי במאה ה-13 קושטה הקפלה בצלב זהב, וחלונות ויטראז' שבהם תוארו מרים הבתולה והשילוש הקדוש. כיום הקפלה אינה בשימוש קבוע, אך מספר טקסים כן נערכים בה במשך השנה.

החומה הפנימית מקיפה את השטח שנמצא דרומית למגדל הלבן, ומשתרעת עד למה שבעבר היה קצה התמזה. בדומה לטירות אחרות, כגון הן דומן מהמאה ה-11, השטח שבתוך החומה שימש לבניית מבני עץ עם ייסוד המצודה. לא ידוע מתי בדיוק עברו המגורים המלכותיים מהמגדל הלבן ללב המצודה, וככל הנראה אירע הדבר בשנות ה-70 של המאה ה-12. המגורים חודשו והורחבו בשנות ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-13, והפכו לברי השוואה עם בתי מגורים מלכותיים אחרים כגון טירת וינדזור. בניית מגדלי וייקפילד (במקור נקרא מגדל זה בלנדוויל) ולנת'ורן - השוכנים בפינות החומה בצד שסמוך לנהר - החלה בסביבות 1220. המגדלים שימשו ככל הנראה כמגורים המלכותיים של מלכי ומלכות אנגליה. העדויות הקדומות ביותר לאופן הקישוט של החדרים המלכותיים הן מתקופת הנרי השלישי: חדרה של המלכה סויד, נצבע בדוגמאות פרחים ונבנו בו חיקויי אבן. בצד הדרומי של לב המצודה, בין שני המגדלים, נבנה אולם גדול. הוא היה דומה אך קטן יותר בהשוואה לאולם שנבנה על ידי הנרי השלישי בטירת וינצ'סטר. ליד מגדל וייקפילד היה שער אחורי שדרכו ניתן היה לגשת בפרטיות לחדריו של המלך. לב המצודה היה מוקף בעבר בחפיר הגנתי, שמולא ונסתם בשנות ה-20 של המאה ה-13. בערך בתקופה זו נבנה בלב המצודה מטבח. בין 1666 ל-1676 בוצעו שינויים רבים בלב המצודה, ובנייני הארמון המלכותי נהרסו. האזור שמסביב למגדל הלבן פונה כ שכל מי שרצה לגשת אליו היה חייב לעבור דרך שטח פתוח. בית התכשיטים נהרס, ותכשיטי הכתר הועברו למגדל מרטין.

החלק הפנימי של לב המצודה. מצד ימין ניתן לראות את המגדל הלבן, והמבנה בסוף השביל מצד שמאל הוא מגדל וייקפילד

החלק האמצעי

החלק האמצעי של המצודה הוקם בתקופת שלטונו של ריצ'רד לב הארי, כאשר בצדו המערבי של לב המצודה נחפר חפיר הגנתי, כך שבפועל שטח המצודה הוכפל. הנרי השלישי הקים את החומה המזרחית ואת החומה הצפונית של חלק זה, וממדי החלק לא השתנו מאז. רוב עבודתו של הנרי שרדה, ורק שניים מתוך תשעת המגדלים שהוא בנה נבנו מחדש. קטע הקיר שבין מגדל וייקפילד ובין מגדל לנת'ורן משמש כקיר מסך של החלק האמצעי. הכניסה הראשית לחלק האמצעי הייתה דרך בית שער, שככל הנראה שכן בחומה המערבית של האתר שבו נמצא כיום מגדל בושאמפ. קיר הווילון המערבי של החלק האמצעי נבנה מחדש על ידי אדוארד הראשון. מגדל בושאמפ, שנבנה במאה ה-13, מסמן את השימוש הנרחב הראשון בבריטניה הגדולה בלבנים כחומר בנייה, וזאת מאז עזיבתם במאה ה-5 של הרומאים. מגדל בושאמפ הוא אחד מבין 13 מגדלים ששובצו בתוך קיר הווילון. סדר המגדלים מהפינה הדרום-מערבית הוא: בל, בושאמפ, דוורו, פלינט, בויאר, בריק, מרטין, קונסטבל, ברואד ארו, סולט, לנת'ורן, וייקפילד ומגדל הדמים. מגדלים אלה סיפקו עמדות שמהן ניתן היה להמטיר אש צולבת כנגד יריבים פוטנציאליים, ומעבר לכך שימשו למגורים. שמו של מגדל בל מרמז על היותו מגדל פעמונים, ומטרתו הייתה להשמיע אזעקה במקרה על מתקפה. יצרן הקשתות המלכותי, שהיה אחראי לייצור קשתות ארוכות, קשתות מוצלבות, קטפולטות, ונשקי יד ומצור אחרים, עבד בסדנה ששכנה במגדל בויאר. צריח בראש מגדל לנת'ורן שימש כמגדלור עבור כלי תחבורה שהתקרבו אל המצודה בלילה.

כתוצאה מהרחבת המצודה על ידי הנרי שולבה בה קפלת פטרוס הקדוש בשלשלאות, שהיא קפלה נורמנית שקודם לכן שכנה מחוץ למצודה. הנרי קישט את הקפלה באמצעות הוספת חלונות ויטראז', ותא מלכותי עבורו ועבור אשתו, אלינור מפרובנס. התא נבנה מחדש על ידי אדוארד הראשון בעלות של למעלה מ-300 לירות שטרלינג, ופעם נוספת על ידי הנרי השמיני ב-1519; המבנה הנוכחי מתוארך לתקופה זו (תקופת בית טיודור), אם כי הקפלה שופצה במאה ה-19. בצמוד לצד המערבי של מגדל וייקפילד נבנה מגדל הדמים באותה תקופה כמו קיר הווילון של החלק האמצעי, ומאחר והיה בו פתח על גדות התמזה שימש גם כנקודת הכניסה למצודה מהנהר. היה זה מבנה פשוט, שהוגן על ידי שער מתרומם. מגדל הדמים זכה לכינויו במאה ה-16, כאשר הוא נחשב כמקום שבו נרצחו הנסיכים במצודה. בין 1339 ל-1341 נבנה בית שער בקיר הווילון בין מגדל בל ומגדל סולט. בתקופת בית טיודור נבנו מספר מבני אחסון לאורך החומה הצפונית. מבני המצודה עוצבו מחדש בתקופת בית סטיוארט, בעיקר תחת חסותו של משרד התחמושת. ב-1663 לבדה הוצאו למעלה מ-4,000 לירות שטרלינג על מחסן חדש (הידוע כיום בכינוי ניו ארמוריז) בחלק האמצעי. בניית המחסן הגדול צפונית למגדל הלבן החלה ב-1688, באותו אתר שבו שכנו המחסנים מתקופת בית טיודור שנהרסו בינתיים; הוא נחרב בשרפה שהתרחשה ב-1841. קסרקטין ווטרלו נבנה גם כן באזור זה, קיים עד היום, ובו שוכנים תכשיטי הכתר של הממלכה המאוחדת.

החלק החיצוני

החלק השלישי של המצודה הוקם כאשר אדוארד הראשון, מלך אנגליה הרחיב את המצודה, כיוון שהמתחם המגודר הצר הקים לחלוטין את המצודה. באותה תקופה נבנה בפינה הצפון-מערבית של המצודה באסטיון שנודע בתור התל של לג (Legge's Mount). תל הפליז (Brass Mount), הבאסטיון בפינה הצפון-מזרחית, הוא תוספת מאוחרת יותר. שלושת המגדלים המלבניים שניצבו במרחק 15 מטרים זה מזה לאורך החומה המזרחית פורקו ב-1843. הבאסטיונים מיוחסים לעיתים לתקופת טיודור, אך אין כל עדות שתתמוך בהשערה זו; ממצאים שהועלו בחפירות ארכאולוגיות מרמזים על כך שהתל של לג הוא אדוארדיאני. שינות חסומות בצד הדרומי של התל של לג הן השריד היחיד במצודה לשינות מימי הביניים (השאר הן תחליפים ויקטוריאניים).

מעבר לגבולות המצודה החדשים נחפר חפיר חדש ברוחב 50 מטרים; בעת חפירתו הוא היה עמוק יותר ב-4.5 מטרים באמצעו בהשוואה למצבו הנוכחי. עם הוספת חומת הווילון החדש הפכה הכניסה הראשית הישנה למצודה לפחות בולטת, ובמשך השנים התדרדר מצבה; בפינה הדרום-מערבית של החומה ההיקפית החיצונית הוקמה כניסה חדשה. המתחם הורכב מבית שער פנימי וחיצוני ומברביקן, ולימים הוא נודע כמגדל האריה כיוון שהיה קשור לבעלי החיים כחלק מגן החיות המלכותי מאז שנות ה-30 של המאה ה-14 בקירוב. מגדל האריה עצמו אינו קיים עוד.

אדוארד הרחיב את הצד הדרומי של המצודה לתוך חלקת אדמה שקודם לכן הייתה מתחת לפני התמזה. בקטע זה של החומה הוא הקים בין 1275 ל-1279 את מגדל סנט תומאס; לימים נודע המבנה כ"שער הבוגדים", והוא החליף את מגדל הדמים בתור שער המים של המצודה. מבנה זה הוא ייחודי באנגליה, והמבנה המקביל הדומה ביותר הוא שער המים של מוזיאון הלובר בפריז, שאינו קיים עוד. המזח היה נתון לטווח האש של חרכי ירי במקרה של מתקפה על הטירה מכיוון התמזה; בכניסה היה גם שער מתרומם על מנת למנוע ממי שאינו רצוי להיכנס למצודה. בקומה הראשונה היו חדרי מגורים יוקרתיים. אדוארד החליט להעביר את המטבעה המלכותית למצודה; מיקומה במצודה בתקופה שלאחר המעבר אינו ידוע, אם כי הוא ככל הנראה היה בחלק החיצוני או במגדל האריה. בשנות ה-60 של המאה ה-16 שכנה המטבעה במבנה בחלק החיצוני, ליד מגדל סולט. בין 1348 ל-1355 נבנה מגדל קריידל מזרחית למגדל סנט תומאס, והיה זה שער מים שני שנועד לשימושו האישי של המלך.

חומת הווילון החיצוני של המצודה. ניתן להבחין בפנים המצודה בחומת הווילון של החלק האמצעי. במרכז ניתן להבחין בתל של לג.

קפלת פטרוס הקדוש בשלשלאות

הקפלה המלכותית של פטרוס הקדוש בשלשלאות היא הכנסייה הקהילתית של המצודה. הקפלה שוכנת בחלק הפנימי של המצודה, ומתוארכת לרבע הראשון של המאה ה-16. הקפלה נמצאת תחת סמכותו של המונרך הבריטי, ולא תחת סמכותו של הבישוף המקומי. שמה של הקפלה נובע ממאסרו של פטרוס הקדוש בירושלים על ידי אגריפס הראשון.

המבנה הנוכחי של הקפלה נבנה עבור הנרי השמיני על ידי סר ריצ'רד קולמונדלי בין השנים 1519 ו-1520, וקפלה קדומה יותר ניצבה באותו מיקום עוד לפני הכיבוש של אנגליה על ידי ויליאם הראשון. בקצה המערבי של הקפלה שוכן מגדל קטן שבראשו בית פעמון, ובתוך הכנסייה יש ספינה ראשית וספינה משנית צפונית קצרה, המוארת על ידי חלונות בצורת חצי סהר וללא קישוטים, עיצוב שהיה אופייני בתקופת בית טיודור.

הקפלה מכילה מונומנטים רבים. בפינה הצפון-מערבית שוכנת מצבה לג'ון הולנד, הדוכס מאקסטר, שכיהן כמפקד המצודה ומת ב-1447. מתחת לארקדה המרכזית שוכן התבליט של סר ריצ'רד קולמונדלי, סגן מפקד המצודה שמת ב-1521. במקלט יש מונומנט לזכרם של סר ריצ'רד בלאונט (מת ב-1564) ובנו סר מייקל בלאונט (מת ב-1610), שכיהנו בתפקיד סגן שומר המצודה בתקופת טיודור וחזו בהוצאות להורג רבות. העוגב של הקפלה מתוארך למאה ה-17, והוא מקושט בתגליפים של גרינלינג גיבונס.

הקפלה זכתה לפרסום רב כיוון שהיא שימשה כמקום קבורתם של רבים מאסירי המצודה, כולל שלוש מלכות של אנגליה: אן בולין וקתרין הווארד, הנשים מספר שתיים וחמש של הנרי השמיני, וליידי ג'יין גריי, שמלכה באנגליה למשך תשעה ימים ב-1553 לאחר מותו של אדוארד השישי. ג'ורג' בוליין, אחיה של אן, נקבר בקפלה לאחר הוצאתו להורג ב-1536, כפי שקרה ב-1510 עם אדמונד דאדלי וסר ריצ'רד אמפסון (גובי מס בתקופת הנרי השביעי), וב-1554 עם גילדפורד דאדלי (בעלה של ליידי ג'יין גריי), שהוצאו להורג במתחם טאוור גרין. תומאס מור וג'ון פישר, שעוררו את זעמו של הנרי השמיני, הוצאו להורג ונקברו בקפלה. לאחר מותם הוכרו כמרטירים על ידי הכנסייה הרומית-קתולית. פיליפ הווארד, מרטיר נוסף מתקופת טיודור, היה קבור גם הוא בקפלה לפני שגופתו הועברה לעיירה ארונדל.

על הקיר המערבי יש רשימה של אישים ידועים שנקברו בקפלה בין 1534 ל-1747. תומאס בבינגטון מקאולי תיאר בספרו "היסטוריה של אנגליה" (1848) את האישים שנקברו בקפלה, במילים הבאות: ”למען האמת אין מקום יותר עצוב על הארץ מאשר בית הקברות הקטן הזה. המוות אינו קשור, כפי שהוא קשור במנזר וסטמינסטר ובקתדרלת סנט פול, עם גאונות ועם מעלות טובות, עם הערכה ציבורית ועם מוניטין נצחי; לא, כפי שהוא קשור בכנסיות ובחצרות הכנסיות הצנועות שלו, עם כל מה שחביב עלינו במעשי הצדקה הביתיים והציבוריים; אך עם מה שהוא החלק האפל ביותר בטבע האדם ובשושלת האנושית, עם הניצחון הפראי על אויב עיקש, עם חוסר העקביות, כפיות הטובה, הפחדנות של חברים, עם כל האומללות של גדולה שפגה ותהילה שעומעמה. למרחק נישאו, לאורך דורות עוקבים, על ידי ידיהם הגסות של הסוהרים, ללא אף מתאבל בעקבותיהם, שרידיהם המדממים של אישים שהיו מפקדי צבאות, מנהיגי מפלגות, דוברי סנאטים, ומעטרי בתי המשפט”^[1].

בית תכשיטי הכתר

ערכים מורחבים – תכשיטי הכתר של הממלכה המאוחדת, בית התכשיטים

המסורת של אחסון תכשיטי הכתר במצודה החלה ככל הנראה בתקופתו של הנרי השלישי. בית התכשיטים נבנה במיוחד על מנת לאחסן את המחלצות המלכותיות, כולל התכשיטים וסמלי מלוכה אחרים כגון כתרים, שרביטים וחרבות. כאשר היה צורך בגיוס כספים המונרך היה ניגש על חדר האוצר. האוצר אפשר למונרך להיות עצמאי מהאריסטוקרטיה, ובעקבות כך נשמר בקפדנות. נוצר תפקיד חדש בשם "שומר התכשיטים, כלי הנשק וחפצים אחרים", שהיה בעל שכר רב; בתקופת שלטונו של אדוארד השלישי (1312 - 1377) זכה מי שכיהן בתפקיד לשכר יומי של 12 פני. סמכויות התפקיד הורחבו וככלו רכישת תכשיטים מלכותיים, זהב, וכסף, ומינוי התכשיטנים וחרשי הזהב המלכותיים.

ב-1649, במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, נזרקה תכולתו של בית התכשיטים ביחד עם רכוש מלכותי אחר. חפצי מתכת הועברו למטבעה המלכותית להתכה ולשימוש חוזר, והכתרים נשברו והושחתו. עם השבת המלוכה על כנה ב-1660 שרדו רק כף אחת ושלוש חרבות טקסיות מבין חפצי ההכתרה שנוצרו במהלך המאה ה-12. שאר תכשיטי הכתר נוצרו מחדש. ב-1669 נהרס בית התכשיטים, ותכשיטי הכתר הועברו למגדל מרטין, שבו הם הוצבו בתצוגה פתוחה לציבור הרחב. תצוגה זו נוצלה שנתיים לאחר מכן כאשר קולונל תומאס בלאד ניסה לגנוב אותם. בלאד ושותפיו כפתו וסתמו את פיו של שומר בית התכשיטים. אף על פי שהצליחו להניח את ידיהם על כתר אדוארד הקדוש, שרביט אדוארד הקדוש, וגלובוס הריבון, הם הופתעו כאשר בנו של השומר הופיע בפתאומיות והפעיל את האזעקה. לאחר מכן אוחסנו התכשיטים בקסרקטין ווטרלו.

הרכוש המלכותי מוצא מבית התכשיטים רק באישורו של הלורד צ'מברלין, ראש משק הבית המלכותי, וההוצאה עצמה מבוצעת בפועל ידי סגנו - מפקד משרד הלורד צ'מברלין. הוא חותם על קבלה של הפריטים מסגן המושל לענייני אבטחה. רק תכשיטן הכתר יכול לטפל בחפצים השונים, ובדרך כלל נהוג כי קבוצת שוטרים חמושים תנכח במקום. למפקד המצודה, למושל המגדל ולסגן שלו, יש סמכות מסוימת בבית התכשיטים, אם כי בלתי-מוגדרת. ב-1669 הועברו תכשיטי הכתר לחדר חדש במגדל מרטין, ונותרו בו עד בניית מבנה חדש בסמוך למגדל זה ב-1842. בית התכשיטים החדש, שנבנה מתוך חשיבה על התיירים הרבים שיבקרו בו, לא היה מתאים, ולפיכך נבנה עוד חדר בקומה העליונה של מגדל וייקפילד ב-1869. למעט הוצאת התכשיטים באופן זמי במלחמות העולם, או למטרות טקסיות, הם נותרו במיקום זה עד 1967.

ב-1967 נבנה בית התכשיטים החדש בקצה המערבי של קסרקטין ווטרלו. הוא הכיל אזור משולב של כספת ותצוגה במרתף, שהורחב עד לשביל ההליכה הרחב שבחזית הקסרקטין, ואזור תצוגה נוסף בקומה שמעל. הכניסה נבנתה בחזית המערבית של הקסרקטין, והכניסה לחדר המרתף הייתה דרך החדר הראשי של קומת הקרקע, במורד 49 מדרגות, מעבר על פני קירות בטון חשופים, ודרך דלת כספת עם מנעול צ'אב. הפריטים השונים הוצגו בסדרה של תיבות זכוכית במעגל, והמבקרים התקדמו בו מכיוון הכניסה ועם כיוון השעון, תחת פיקוחם של שומרי המצודה. גלריה גבוהה יותר נבנתה במרחק 2–3 יארדים מהתיבות, עבור אלה שרצו להתבונן בחפצים במבט יותר מעמיק.

בית התכשיטים נבנה ותוכנן עבור מיליון מבקרים בממוצע שנתי. אולם, בשנות ה-80 ביקרו בו באופן קבוע כשני מיליון איש לשנה, ולפיכך החל תכנונו של בית תכשיטים חדש. בית זה נבנה בין 1992 ל-1994, גם כן בקסרקטין ווטרלו, שהיה מספיק גדול, ותוכנן כך שיוכל להכיל בכל עת לפחות 1,000 אנשים. בית התכשיטים החדש הוא חד-קומתי ונמצא בקומת הקרקע של הקסרקטין. בנייתו מומנה מהכסף ששילמו המבקרים, ועלה כ-10 מיליון לירות שטרלינג. אזור התצוגה גדול פי שלושה בהשוואה לזה של בית התכשיטים הישן, ושיטות ניהול קהל יעילות יותר מאפשרים לו להכיל עד 2,500 מבקרים לשעה. מטרה זו הושגה בין היתר באמצעות רצפה נעה.

אמצעי אבטחה ושיטות תצוגה חדשות שולבו בבית התכשיטים החדש, ובהם סיבים אופטיים שמאירים את התצוגות וזכוכית בלתי שבירה בעובר 2 אינץ' שמגינה עליהן. התיבות עשויות מפליז ומכילות חומרים אינרטיים ואוויר מסונן. התכשיטים עצמם מונחים על קטיפה צרפתית. בקסרקטין נבנה גם חדר בקרה, שממנו החיילים מפקחים על בית התכשיטים ועל המצודה כולה. השיפורים במצודה נמשכו כשלוש שנים. בית התכשיטים וחדר הבקרה מאכלסים את כל קומת הקרקע של קסרקטין ווטרלו. התכשיטים הוכנסו לבית התכשיטים ב-9 בינואר 1994, וב-24 במרץ שלאחר מכן הוא נפתח בטקס חגיגי על ידי הוד מלכותה המלכה אליזבת השנייה.

גן החיות

גן החיות המלכותי מוזכר לראשונה ביחס לתקופת שלטונו של הנרי השלישי. ב-1251 קיבלו השריפים לשלם ארבעה פני ליום לצורך השמירה על דוב הקוטב של המלך; הדוב זכה לתשומת לב רבה מתושבי לונדון כאשר הוא היה הולך לצוד בתמזה. ב-1254 קיבלו השריפים הוראה לסבסד את בניית בית פילים במצודה. המיקום המדויק של גן החיות בימי הביניים אינו ידוע, אך ידוע כי אריות שוכנו בברביקן הידוע כמגדל האריות. אוסף בעלי החיים המלכותי היה עמוס במתנות דיפלומטיות שכללו בין היתר שלושה נמרים שניתנו כמתנה על ידי קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

גן החיות המלכותי היה פתוח לציבור הרחב במהלך המאה ה-18; מחיר הכניסה עמד שלושה פני וחצי, ולחלופין אספקה של חתול או כלב כמזון לאריות. אחרוני החיות הועברו מהמצודה לריג'נטס פארק ב-1835, לאחר שאחד האריות הואשם בכך שנשך חייל. שומר גן החיות המלכותי (Keeper of the Royal Menagerie) היה זכאי להשתמש במגדל האריות כבית למשך כל חייו. כתוצאה מכך, מגדל האריות לא נהרס עד מותו של השומר האחרון ב-1853, אף שהחיות האחרונות עזבו שנים רבות קודם לכן.

ערך מורחב – העורבים של מצודת לונדון

אחת האגדות הנפוצות ביותר שנקשרו בשמה של המצודה היא זו של העורבים של מצודת לונדון. אגדה זו מתייחסת לקבוצה של עורבים שחורים שגודלו בשבי ומתגוררים במצודה. קבוצה זו מונה לכל הפחות שבעה פרטים (שישה הנדרשים לפי הכללים, ואחד כממלא מקום). על פי המסורת נוכחותם של העורבים מגינה על הכתר הבריטי ועל המצודה; לפי מסורת פופולרית אם "עורבי מצודת לונדון יאבדו או יימלטו, הכתר ייפול ובריטניה ביחד עמו".

מבחינה היסטורית העורבים השחורים היו נפוצים מאוד ברחבי בריטניה הגדולה, לרבות בערים, והמצודה הייתה באזור הקינון הטבעי שלהם. לאחר שהעורבים גורשו מרוב אזורי המחיה הטבעיים שלהם, כולל לונדון, הם יכלו לקנן רק בתנאי שבי במצודה, ועם תמיכה רשמית. לא ברור מתי החלו לגדל את העורבים במצודה ולהפיץ את האגדות עליהם, כאשר אפשרות ידועה אחת היא בימיו של צ'ארלס השני (שמלך בין השנים 1660 ו-1685), ואפשרות שנייה היא במהלך תקופת שלטונה של ויקטוריה.

קיימה מסורת ולפיה רוח הרפאים של אן בולין, שראשה נערף ב-1536 באשמת בגידה בהנרי השמיני, רודפת את מקום קבורתה בקפלת פטרוס הקדוש בשלשלאות, והולכת מסביב למגדל הלבן כשהיא נושאת את ראשה תחת זרועה. רוחות רפאים אחרות שלגביהן קיימת מסורת הקושרת אותן למצודה הן אלו של הנרי השישי, ליידי ג'יין גריי, מרגרט פול, והנסיכים במצודה. בינואר 1816 דיווח אחד מהשומרים מחוץ לבית התכשיטים כי הוא הבחין בדוב רפאים המתקדם לעברו, וכעבור ימים אחדים דווח כי הוא מת מרוב בהלה. באוקטובר 1817 דיווח אדמונד לנת'אל סוויפט, שומר תכשיטי הכתר, כי הוא הבחין ברוח רפאים זוהרת וצינורית. לדבריו, רוח הרפאים ריחפה מעל הכתף של אשתו, ובעקבות כך היא אמרה "הו, ישו! זה תפס אותי!". לאורך השנים דווחו מקרים נוספים של תצפיות לכאורה ברוחות רפאים ובזוועות אחרות.

מצודת לונדון מיוצגת בתרבות הפופולרית בדרכים רבות. כתוצאה מכותבים בני המאה ה-16 והמאה ה-19, המצודה לזכתה למוניטין של מבצר אפל ומקום של עינויים והוצאות להורג. דוגמאות לכך הן:

אחת המסורות הקדומות ביותר הקשורות למצודה היא הטענה שיוליוס קיסר בנה אותה; הסיפור היה פופולרי בקרב סופרים ואספני עתיקות. התיעוד המוקדם ביותר המייחס את המצודה לקיסר מתוארך לאמצע המאה ה-14, בפואמה של סר תומאס גריי. לא ברור מה מקורו של המיתוס הזה, אם כי ייתכן שהוא קשור לעובדה שהמצודה נבנתה באחת הפינות של חומות העיר הרומיות. אפשרות נוספת היא קריאה שגויה של קטע מכתביו של ג'רווייס מטילברי, שבו הוא אומר כי קיסר בנה מצודה ב-Odnea שבצרפת. ג'רווייס כתב את השם Odnea כ-Dodres, הדומה להגייה הצרפתית של השם לונדון, Londres. הסיפור הונצח במחזות ריצ'רד השני וריצ'רד השלישי של ויליאם שייקספיר, ועד המאה ה-18 היו התייחסויות למצודה כאחד ממפעלי הבנייה של יוליוס קיסר.
"מצודת לונדון" הוא ספר בדיוני שנכתב על ידי ויליאם האריסון איינסוורת', ובו ניתן תיאור מדויק במידת האפשר של ההיסטוריה והאדריכלות של המצודה. איינסוורת' הוסיף מערכת תת-קרקעית מסועפת של מעברים וצינוקים, שאינה קיימת במציאות.
המצודה, כמקום של מוות, אפלה ובוגדנות, מיוצגת במידה בולטת במחזה ריצ'רד השלישי של שייקספיר. במחזה זה משמשת המצודה כרקע לתפיסת הכתר על ידי ריצ'רד, ובה מתרחשת הסצנה הידועה לשמצה של רצח הנסיכים במצודה, וכן קורבנות נוספים. אחד מהעיבודים הקולנועיים הבולטים למחזה זה הוא הסרט "ריצ'רד השלישי" שיצא לאקרנים ב-1955, ובו גילם לורנס אוליבייה את התפקיד הראשי. הסיפור מוצג גם בשני סרטים בשם "מצודת לונדון" שיצאו לאקרנים ב-1939 וב-1962.
האופרה הקומית "אנשי המשמר" (1888) של גילברט וסאליבן, שעלילתה מתרחשת במצודה, פרסמה את המצודה ברחבי העולם דובר האנגלית במשך שנים רבות. זו האופרה היחידה של גילברט וסאליבן שכוללת דמות היסטורית אמיתית, ומדובר בסר ריצ'רד קולמונדלי, מפקד המצודה.
בספר "The Mad Hatter Mystery" של ג'ון דיקסון קאר משמשת המצודה כזירת רצח.
מצודת לונדון מופיעה בתדירות רבה, ומתוארת בפרוטרוט, בסדרת Baroque Cycle של ניל סטיבנסון, ובעיקר בספר System of the World שבו המצודה היא אחד האתרים המרכזיים שבהם מתרחשת העלילה.
המצודה הופיעה פעמיים בסדרת המדע הבדיוני "דוקטור הו" של ה-BBC: בספיישל חג המולד של 2005, The Christmas Invasion, היא שימשה כמטה הסודי של הארגון הצבאי הבדיוני UNIT, ובפרק The Beast Below משנת 2010 היא הוצגה על גבי סיפור ה-Starship UK - ספינת חלל מסיבית שמכילה את אוכלוסיית הממלכה המאוחדת במאה ה-29.
המצודה היא מקום התרחשותו של הקרב האחרון בסדרת האנימה הבריטית "הלסינג", שבה אלוקארד מתמודד נגד אינקוגניטו.
המצודה מופיעה בסרט הקולנוע "ג'וני אינגליש" כאשר פסקל סובאז' גונב את תכשיטי הכתר.
המצודה מופיעה לעיתים קרובות כבית כלא בטרילוגיית ברטימאוס של ג'ונתן סטראוד.
המצודה מופיעה בסדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית האמריקאית "1000 דרכים למות".

האסיר הראשון במצודה שיש תיעוד אודותיו הוא ראנולף פלמבארד, שהורשע ב-1100 בסחיטה במסגרת תפקידו כבישוף של דרהאם. הוא היה אחראי לשיפורים רבים במבנה המצודה לאחר שהאדריכל הראשון, גנדלף, חזר לרוצ'סטר. הוא נמלט מהמגדל הלבן באמצעות טיפוס על חבל, שהוברח לתוך תאו בתוך נאד יין. אסירים ידועים נוספים הם:

יוברט דה ברג, הרוזן הראשון מקנט, ששימש כעוצר עבור הנרי השלישי, נכלא במצודה בין 1232 עד שזכה לחנינה ב-1234.
גרופיד בנו של ליואלין הגדול, נסיך ולשי, היה בנו הבכור אך מחוץ לנישואים של ליואלין הגדול. הוא נכלא במצודה ב-1241, ונפל למותו ב-1244 כאשר ניסה להימלט.
ג'ון, מלך סקוטלנד - לאחר שאולץ על ידי אדוארד הראשון לוותר על הכתר הסקוטי, הוא היה כלוא במצודה בין 1296 ל-1299.
ויליאם דה הארדי, הלורד מדגלאס - מושל ברוויק מטעם הסקוטים. נכלא במצודה ב-1297, ונרצח בה כעבור שנה.
ויליאם וולאס נכלא במצודה למשך זמן קצר לפני שהוצא להורג ב-1305.
דייוויד השני, מלך סקוטלנד, נכלא במצודה ב-1346 לאחר שנשבה בקרב נוויל'ס קרוס.
ז'אן השני, מלך צרפת, נכלא במצודה לאחר שנשבה במהלך קרב פואטייה ב-1356. הוא שוחרר ב-1360 על מנת לגייס את הכופר הדרוש לשחרורו, וחזר לשבי לאחר שנכשל בכך.
ריצ'רד השני, מלך אנגליה, נכלא במצודה ב-1399, זמן קצר לפני שנלקח לטירת פונטפראקט שבה הוא נרצח.
ג'יימס הראשון, מלך סקוטלנד, באותה עת יורש העצר של הכתר הסקוטי, נחטף במהלך מסעו בצרפת ב-1406, והיה כלוא במצודה עד שהועבר לטירת נוטינגהאם ב-1408.
משפחתו של אואן גלנדאואר נכלאה במצודה ב-1408, שנה אחת לאחר שהוא הובס על ידי הנרי הרביעי.
שארל הראשון, דוכס אורליאן, היה כלוא במספר טירות אנגליות בין 1415 ל-1440, בהן המגדל הלבן שבמצודת לונדון.
הנרי השישי, מלך אנגליה, נכלא במצודה לאחר שנשבה בקרב טיוקסברי ב-1471, ונרצח בה ב-21 במאי 1471. ראשי איטון קולג' וקינגס קולג' שבקיימברידג' מניחים בכל יום שנה ורדים ושושנים על המזבח שעליו נרצח המלך.
מרגרט מאנז'ו, אשתו של הנרי השישי, נכלאה לאחר שנשבתה גם היא בקרב טיוקסברי, עד שדמי הכופר שלה שולמו ב-1475.
ג'ורג' פלנטג'נט, דוכס קלרנס, אחיו של המלך אדוארד הרביעי, נכלא במצודה ב-1477 באשמה בגידה, והוצא להורג בחשאי ב-1478.
אדוארד החמישי, מלך אנגליה, ואחיו ריצ'רד משרוסברי, דוכס יורק, שנודעו לימים בתור "הנסיכים במצודה", נשלחו למצודה ב-1483 על ידי דודם, הדוכס ריצ'רד מגלוסטר, "למען הגנתם" ובעקבות מותו של אביהם. לפי אגדה פופולרית בשלב מסוים הורה ריצ'רד לרצוח את הנערים.
סר ויליאם דה לה פול, קרוב משפחה רחוק של המלך הנרי השמיני, היה כלוא במצודה במשך 37 שנים (1502–1539) באשמת קנוניה נגד הנרי, והוא האסיר שהיה כלוא במצודה למשך הזמן הארוך ביותר.
אדוארד סימור, הדוכס הראשון מסאמרסט, ומנהל משק הבית שלו, סר ג'ון ת'ין.
תומאס מור נכלא במצודה ב-17 באפריל 1534. הוא הוצא להורג ב-6 ביולי 1535, וגופתו נקברה במצודה.
אן בולין, אשתו השנייה של הנרי השמיני, נכלאה במצודה ב-2 במאי 1536 באשמת בגידה חמורה: ניאוף, גילוי עריות, וכישוף. היא נותרה במצודה עד שראשה נערף בטאוור גרין ב-19 במאי 1536.
אדם סדבאר, ראש המנזר האחרון של מנזר ירבולקס, נכלא ב-1537 בגין השתתפותו במרידת "העלייה לרגל של החסד", וזאת לפני שנתלה, הוטבע, ובותר לארבעה חלקים.
ריצ'רד ויטינג, שכיהן כראש מנזר גלסטונברי, נכלא ב-1539 לתקופה קצרה לפני שנלקח בחזרה לגלוסטנברי שבה הוא נתלה, הוטבע ובותר לארבעה.
מרגרט פול, הרוזנת השמינית מסולסברי, נכלאה ב-1539 עד שראשה נערף ב-1541 באשמת בגידה.
תומאס קרומוול נכלא על ידי הנרי השמיני ב-1540 לפני הוצאתו להורג.
קתרין הווארד, אשתו החמישית של הנרי השמיני, הייתה כלואה במצודה עד להוצאתה להורג ב-1542.
אן אסקיו, רפורמטורית פרוטסטנטית, נכלאה ועונתה במצודה ב-1546 באשמת כפירה, ולאחר מכן הועלתה על המוקד.
תומאס קרנמר, הארכיבישוף מקנטרברי, נכלא במצודה ב-1553. כעבור שנה נשלח לאוקספורד, ושם הועלה על המוקד באשמת כפירה.
ליידי ג'יין גריי, מלכת אנגליה הבלתי-מוכתרת, ובעלה גילדפורד דאדלי, נכלאו במצודה החל מ-1553 ועד הוצאתם להורג ב-12 בפברואר 1554, לפי צו מיוחד של מרי הראשונה, מלכת אנגליה.
אליזבת, לימים מלכת אנגליה, הייתה כלואה במשך חודשיים ב-1554 כיוון שנחשדה במעורבות במרד ואייט.
ג'ון ג'רארד, כומר ישועי אנגלי שפעל במסווה בתקופת שלטונה של אליזבת הראשונה שבה נרדפו הקתולים. הוא נתפס ב-1594, עונה ונכלא במגדל המלח (Salt Tower) עד שנמלט ב-1597 באמצעות חבל שנמתח מעל חפיר המצודה.
ויליאם רייט הוא כומר ישועי נוסף שנעצר בעקבות מזימת אבק השרפה.
סר וולטר ראלי שהה 13 שנים (1603–1616) במצודה, אך הורשה לחיות בתנאים נוחים יחסית במגדל המדמם (Bloody Tower) ביחד עם אשתו ושני ילדיו. למשך תקופה קצרה הוא אף גידל טבק בטאוור גרין, בצמוד לדירתו. בעת שהיה כלוא הוא כתב את The History of the World.
גאי פוקס, שהתפרסם בזכות חלקו במזימת אבק השרפה, הובא למצודה ב-1605 על מנת להיחקר על ידי ועדה של שרי המלך. לאחר שהודה בבגידה הוא נדון למוות בתלייה, גרירה וביתור לארבעה באולד פאלאס יארד שבווסטמינסטר; אולם, הוא נמלט מגורל זה לאחר שקפץ מהגרדום, וכתוצאה מכך שבר את צווארו ונהרג.
סר אברארד דיגבי, מיוזמי מזימת אבק השרפה, נכלא ב-1605 עד שנתלה, הוטבע ובותר לארבעה ב-1606.
ניקולס וודקוק היה כלוא במשך 16 חודשים כיוון שפיקד על ספינת הלווייתנים הספרדית הראשונה שהגיעה לספיצברגן ב-1612.
ויליאם לוד, הארכיבישוף מקנטרברי, היה כלוא בין 1640 ועד להוצאתו להורג באשמת בגידה ב-1645.
ויליאם פן, קווייקר ולימים מייסד פנסילבניה, נכלא למשך שבעה חודשים בין 1668 ל-1669 באשמת פרסום פמפלטים.
סמיואל פיפס, איש ציבור וכותב יומנים, היה כלוא במשך חצי שנה ב-1679 באשמת ניהול כושל.
ג'יימס סקוט, הדוכס הראשון ממונמות', נכלא והוצא להורג במצודה ב-1685 בעקבות הנהגתו את מרד מונמות'.
השופט ג'פריז היה כלוא ב-1688 וב-1689 בעקבות בריחתו של ג'יימס השני. הוא מת במצודה כתוצאה ממחלת כליות.
סר רוברט וולפול, לימים ראש הממשלה, נכלא למשך חצי שנה ב-1712 באשמת שחיתות.
סיימון פרייזר, הלורד האחד-עשר מלובאט, נכלא ב-1746 לאחר שנשבה בקרב קלודן, והוצא להורג כעבור שנה.
פלורה מקדונלד, יעקוביטית סקוטית, הייתה כלואה בין 1746 ל-1747 לאחר שהורשעה בסיוע לצ'ארלס אדוארד סטיוארט לאחר קרב קלודן.
הנרי לורנס, הנשיא השלישי של הקונגרס הקונטיננטלי של אמריקה הקולוניאלית, שהה במצודה ב-1780.
לורד ג'ורג' גורדון, היוזם של מהומות גורדון ב-1780, היה כלוא במצודה במשך חצי שנה בהמתנה למשפטו באשמת בגידה חמורה.
יוזף יאקובס, מרגל גרמני, הוצא להורג במצודה באוגוסט 1941.
רודולף הס, מבכירי משטרו של אדולף היטלר, הוחזק במצודה במאי 1941 והיה אסיר המדינה האחרון שהוחזק במצודה.

Allen Brown, Reginald (1976) [1954], Allen Brown's English Castles, The Boydell Press, ISBN 1-84383-069-8
Allen Brown, Reginald; Curnow, P (1984), Tower of London, Greater London: Department of the Environment Official Handbook, Her Majesty's Stationary Office, ISBN 0-11-671148-5
Creighton, Oliver (2002), Castles and Landscapes, Continuum, ISBN 0-8264-5896-3
Farson, Daniel (1978), Ghosts in Fact and Fiction, Hamlyn Young Books, ISBN 978-0600340539
Friar, Stephen (2003), The Sutton Companion to Castles, Sutton Publishing, ISBN 978-0-7509-3994-2
Impey, Edward; Parnell, Geoffrey (2000), The Tower of London: The Official Illustrated History, Merrell Publishers in association with Historic Royal Palaces, ISBN 1-85894-106-7
Jerome, Fiona (2006), Tales from the Tower: Secrets and Stories from a Gory and Glorious Past, Think Publishing, ISBN 978-1845250263
Lapper, Ivan; Parnell, Geoffrey (2000), The Tower of London: A 2000-year History, Osprey Publishing, ISBN 9781841761701
Liddiard, Robert (2005), Castles in Context: Power, Symbolism and Landscape, 1066 to 1500, Windgather Press Ltd, ISBN 0-9545575-2-2
Parnell, Geoffrey (1993), The Tower of London, Batsford, ISBN 978-0713468649
Roud, Steve (2009) [2008], London Lore: The Legends and Traditions of the World's Most Vibrant City, Arrow Books, ISBN 978-0099519867
Wilson, Derek (1998) [1978], The Tower of London: A Thousand Years (2nd ed.), Allison & Busby, ISBN 0-74900-332-4
Bennett, Edward Turner (1829), The Tower Menagerie: Comprising the Natural History of the Animals Contained in that Establishment; with Anecdotes of their Characters and History, Robert Jennings
Harman, A. (1864), Sketches of the Tower of London as a Fortress, a Prison, and a Palace, J. Wheeler
Parnell, Geoffrey (2009), The Tower of London: Past & Present, History Press, ISBN 978-0752450360