קרתגו
עיר מדינה כנענית עתיקה, שממנה יצאה אימפריה. בפיניקית "קרת-חדשת" (קרת חדשה) מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרתחדשת (בפיניקית: 𐤒𐤓𐤕𐤇𐤃𐤔𐤕 (Qart-ḥadašt); כלומר "קרת
חדשה"[1]; ביוונית: Καρχηδών), הידועה גם בשמה הרומאי קרתגו (בלטינית: Carthago; בערבית قرطاج או قرطاجة), הייתה עיר עתיקה לחופי הים התיכון, ממנה יצאה אימפריית קרתגו. העיר נוסדה על ידי מתיישבים פיניקים במהלך המאה ה־9 לפנה"ס, והייתה לעיר פיניקית מרכזית לאורך מאות שנים, שהגיעה לשיאה החל במאה ה־5 לפנה"ס[דרוש מקור], עד חורבנה בידי הרומאים ב־146 לפנה"ס. העיר יושבה מחדש על ידי הרומאים במאה ה־1 לפנה"ס, ושבה לשגשג כבירת הפרובינקיה הרומית אפריקה וכאחת הערים הגדולות באימפריה הרומית. חורבנה הסופי בא עליה בכיבוש הערבי בסוף המאה ה־7.
 | |||
 אתר מורשת עולמית | |||
|---|---|---|---|
| |||
| היסטוריה | |||
| נבנה |
המאה ה־9 לפנה״ס  | ||
| מאורעות |
| ||
| מיקום | |||
| מדינה |
תוניסיה | ||
| קואורדינטות | 36°51′09″N 10°19′24″E | ||
  שטחי אימפריית קרתגו | |||
  | |||
אתרי העיר מהתקופה הפונית (עת הוקפה בחומה באורך 37 ק"מ, שבוצרה וחוזקה בעיקר לאורך קטע בן חמישה קילומטרים בצידה המערבי הפונה אל מצר היבשה) לא השתמרו בצורה טובה, בין היתר בשל ההרס הרומי השיטתי לאחר המלחמה הפונית השלישית, אך ממצאים רבים יותר נשתמרו מתקופת היישוב הרומי, אשר המשיך והתקיים גם לאחר שהרומאים נדחקו מצפון אפריקה. שטחה הגאוגרפי נבלע לתוך מטרופולין העיר תוניס הסמוכה במהלך המאה ה־20. בשל חשיבותו ההיסטורית והתרבותית מוכרז המקום כאתר מורשת עולמית מאז שנת 1979.
רוב המידע אודות תולדות קרתגו מגיע ממקורות רומים ויוונים, עמים שהיו נתונים ביריבות כמעט מתמדת עימה, ועל כן הם חשודים בהטיה ובסילוף. חורבן העיר המוחלט בידי הרומאים במאה ה־2 לפנה"ס הותיר מעט מאוד מידע אודותיה ממקורות פונים.
ראשית קרתחדשת
העיר קרתחדשת נוסדה, לפי המסורת, על־ידי דידו (היא אֶלִיסָּה), אישה ממשפחת המלוכה הצורית שבעקבות הפיכת חצר ברחה מצור אל מעבר לים, לייסד את קרתחדשת – הקרת החדשה, בִתה ויורשתה של צור הקרת הגדולה.[4][5] ייסוד העיר מתוארך ל־814/813 לפנה"ס.[2] לפי הסיפור, דידו ברחה מאחיה מלך צור פיגמליון (אנ'). היא הגיעה לחופי אפריקה, וכדי להימנע מנישואים למלך לוב, היא הקימה מוקד, כביכול לשם הקרבת קורבן, וזינקה אל הלהבות. הגרסה הרומית לסיפור הזה מופיעה באפוס "אינאיס" של ורגיליוס, שנכתב כנראה בין השנים 26–19 לפנה"ס, שם נקראת אליסה בשם "דידו".[6] אנשי האזור שראו בצערה של דידו בעקבות התאלמנותה נענו לבקשתה להעניק לה שטח אדמה בגודל של עור שיפשטו משור מת. דידו חתכה את העור לרצועות דקות והקיפה עימן את גבעת בירסה, שטח אדמה אדיר עליו הקימה את העיר. דידו הפכה למלכת העיר. בשירת ה"אינאיס" מסופר שאניאס, פליט מלחמת טרויה, הגיע באניתו לקרתחדשת, דידו אירחה אותו והתאהבה בו, אך הוא זנח אותה למען הגשמת הייעוד שלו – ייסוד העיר רומא.[6] כשדידו נכזבה ממנו, היא התאבדה על חרב ונפלה אל המוקד כשהיא חוזה שמעצמותיה יקום נוקם לרומאים, רמז למצביא חניבעל. מדידו יצאו שורה של "שופטים" ששלטו בעיר והנהיגו את צבאה.
העיר עתידה הייתה לרשת את מעמדה של צור כעיר הפיניקית המרכזית, ולהיות מרכז התרבות הפיניקית מעבר לים.[5] בכתובת קבורה מקרתחדשת נמצאו השמות "קרתיתן" ו"קרתמשל", שמות בהם ה"קרת" (היא צור) משמשת כרכיב תאופורי, שנחשבה, כנראה, לאלוהות.[4] בכתובות נדר מקרתחדשת נמצאו אנשים בשם "צר"[7] (המופיע גם בבמדבר, כ"ה, ט"ו כשם פרטי), אולי על שם העיר; בכתובות אחרות מופיע הכינוי "בן צר", באחת מהן אותו בן צור היה "רב סופרים", והם אולי לא בנים של אדם בשם צור אלא בני העיר, שממנה ומצידון הובאו לקרתחדשת סופרים.[8]
מעט מאוד ידוע על ימי העיר הראשונים, אך נראה כי עד המאה ה־6 לפנה"ס שילמה מס לשבטים הלובים שבשכנות לה.[דרוש מקור] ייתכן כי נשלטה בידי מושל מצור ונסמכה על שכנתה הוותיקה והחזקה ממנה אוטיקה.[דרוש מקור]
קרתחדשת, מוקד כוח אזורי
ערך מורחב – אימפריית קרתגו
במאה ה־7 לפנה"ס החלה קרתחדשת להקים את הקולוניות הראשונות שלה. עם שקיעת צור באמצע המאה ה־6 לפנה"ס, הייתה קרתחדשת לעיר הפיניקית החשובה ביותר. בסוף המאה כבר נהנתה מהגמוניה לאורך החופים ממרוקו של ימינו במערב ועד לוב במזרח. בתקופה זאת היה השלטון בעיר נתון בידי "מלך" טירן נבחר.
בתחילת המאה ה־5 לפנה"ס תקפו אנשי קרתחדשת את הערים היווניות בסיציליה (Sicilian Wars), בתיאום עם הפרסים שתקפו את היוונים במולדתם (מלחמות יוון–פרס), פעולה שנעשתה, כנראה, לפי הוראות שקיבלו בקרתחדשת מִצור, בעלת בריתם של הפרסים.[2] לאחר תבוסת קרתחדשת בקרב הימרה בשנת 480 לפנה"ס, קם בה משטר רפובליקני אוליגרכי שהושפע מבעלי הממון. המלכים הנבחרים עדיין שלטו בעיר אך סמכותם וכוחם נשחקו מפני אלה של הסנאט, שמנה 300 חברים שכיהנו בו מיום בחירתם ועד מותם, "מועצת הבכירים" ו"מועצת ה־104", הסמכות השיפוטית הבכירה במדינה. עיקר הכוח הפוליטי הופקד בידי שני "שופטים", מעין מגיסטראטים. בתקופה זאת הגיעה העיר לשיאה, ולפי סטראבון מנתה אוכלוסייתה 700,000 איש. עם זאת נראה כי הערכה זאת מוגזמת, והמספר האמיתי עמד על 400,000 עד חצי מיליון, כשרק חמישית מהאוכלוסייה הייתה פיניקית.[9] בשנת 370 לפנה"ס בוטלה המלוכה.[10]
שגשוג העיר נמשך אף על פי שהייתה מעורבת במספר מלחמות, אך היא הוכרעה לבסוף בשלוש המלחמות הפוניות שהתחוללו בין השנים 264–146 לפנה"ס. המלחמה הפונית השלישית הסתיימה בחורבן העיר המוחלט על ידי פובליוס קורנליוס סקיפיו איימיליאנוס. הרומאים העלו את העיר באש ושרפו אותה עד היסוד.[11] לפי סיפורים שנפוצו לראשונה בסוף המאה ה־19, הרומאים זרו את הקרקע מלח על־מנת להבטיח שהיא תישאר בלתי פורייה ואיש לא יתיישב בה שוב. זריית המלח נזכרת לראשונה בספרו של פרדיננד גרגורוביוס (אנ') "ההיסטוריה של העיר רומא בימי הביניים" (Die Geschichte der Stadt Rom im Mittelalter) שהתפרסם בין השנים 1872–1859. מאחר שאין זכר לסיפורים אלה במקורות קדומים יותר, ומכיוון שזריית מלח יקר על שטח פורה כה נרחב משוללת היגיון כלכלי, מניחים כיום כי קרתחדשת לא נזרתה מלח מעולם.[12]
קרתגו הרומית
לאחר חורבן העיר, הייתה אוטיקה השכנה לבירת האזור ותפסה את מקומה של קרתגו כראשונה בין היישובים הפוניים בצפון אפריקה. בשנת 122 לפנה"ס הקימו הרומאים קולוניה באתר, אך זו כשלה וננטשה. עם זאת, כאשר גישתה של אוטיקה אל הים נחסמה על ידי אדמת סחף ונמלה יצא מכלל שימוש, נאלצו הרומאים לחדש את היישוב בקרתגו, ועיר חדשה קמה באתר. העיר הוקמה במצוות יוליוס קיסר בשנת 44 לפנה"ס ונקראה "קולוניה יואוניה" (Colonia Junonia), אך התוכנית יצאה אל הפועל רק לאחר מות קיסר.[13] על נסיבות הקמתה של העיר החדשה כתב אפיאנוס כך:
"...נאמר כי (יוליוס) קיסר, שהיה לאחר מכן לדיקטטור לכל חייו, כאשר רדף אחר פומפיוס למצרים, ולאחר מכן רדף את חבריו של פומפיוס ממצרים לאפריקה; בהיותו בסמוך לאתר קרתגו פקדו חלום ובו ראה צבא שלם עומד בבכיו, ומיד עשה מזכר והורה כי קרתגו תיושב. בשובו לרומא זמן קצר אחר כך חילק קרקעות לעניים, והורה לשלוח חלק מהם לקרתגו ואת האחרים לקורינתוס. אך הוא נרצח זמן קצר אחר כך בידי אויביו, ובנו אוגוסטוס אשר מצא את המזכר, הקים את קרתגו, לא באתר העיר העתיקה, אך קרוב מאוד אליה, וזאת מפני הקללה עתיקת הימים... וכך לקחו הרומאים את אפריקה מידי הקרתגנים, החריבו את קרתגו, ויישבו אותה מחדש מאה ושתיים שנים לאחר הריסתה"
במאה ה־1 הייתה קרתגו הרומית לעיר השנייה בגודלה במערב האימפריה הרומית, ומספר תושביה הגיעה לשיא של כחצי מיליון איש. העיר הייתה למרכז הפרובינקיה הרומית אפריקה ונחשבה לאסם התבואה של האימפריה. רוב שרידי העיר הם מתקופה זאת. הרומאים חידשו את מרכז העיר על גבעת בירסה, הקימו את מרחצאות אנטוניוס (אנ'), את ווילות המגורים הרבות ששרדו בעיקר בצפון האתר ואת אמת המים של זגוואן כדי לספק מים לעיר.
בסוף המאה ה-2 התגוררו בעיר פרפטואה ופליסיטי.
בין השנים 308–311 הייתה קרתגו לבירתו של לוקיוס דומיטיוס אלכסנדרוס, מושל אפריקה הרומי שמרד בקיסר רומא מקסנטיוס והכריז על עצמו כקיסר.
קרתגו הנוצרית
 |
ראו גם – דונאטיזם |
העיר אף הייתה למרכז נוצרי עתיק, והייתה למקום מפגשם של מספר סינודים חשובים החל במאה ה־3 וכלה במאה ה־5. הסינוד החשוב והידוע ביותר שהתכנס בעיר, ערך בשנת 397 את הקאנוניזציה לכתבי הקודש של הכנסייה המערבית. עוד נודעה העיר כבית הפילוסוף הנוצרי אוגוסטינוס.
הדונאטיסטים, זרם נוצרי שהתנגד למינוי אנשים ששיתפו פעולה עם השלטונות הרומיים בזמן הרדיפות האנטי־נוצריות לכמורה, התרכזו באזור קרתגו, ואוגוסטינוס סיפר עליהם שהם משתמשים בשני שפות בלבד: לטינית ופונית.[14][15]
לאחר הרומאים
במאה ה־5 נכבשה צפון אפריקה על ידי הוונדלים. המלך הוונדלי גאיזריק כבש את העיר ללא קרב, ובשנת 439 ועשה אותה לבירתו. הוא גרש את הבישוף הקתולי המכהן והנהיג את האריאניות כדת המדינה, אם כי איפשר חופש פולחן. לראשונה לאחר כמעט 600 שנה, שוב איימה קרתגו על ההגמוניה הרומאית, ובשנת 455 פלשו הוונדלים לאיטליה ובזזו את רומא. לאחר מספר ניסיונות כושלים הצליחו הביזנטים לכבוש את קרתגו והמצביא בליסאריוס נכנס אליה כשהוא מלווה באשתו ב־15 באוקטובר 533. הביזנטים חסו על העיר, וכמו רוונה בצפון איטליה הייתה קרתגו למקום מושבו של הנציב הביזנטי, האקסרך (Eξαρχος), ושתי הערים היו למעוזי הכוח האחרונים של הביזנטים במערב. הערבים ניסו לכבוש את קרתגו לראשונה בשנת 647, אך ללא הצלחה. ניסיונות נוספים לכיבוש העיר נעשו לקראת סוף המאה ה־7, ולבסוף נכבשה בשנת 698. הערבים הרסו את העיר והקימו את מרכזם האזורי בתוניס השכנה. בכך באו לקיצן כ־1500 שנות יישוב האתר. ב־1919 הוקם במקום יישוב מודרני הנושא את השם קרתגו, וזה נבלע במהלך המאה ה־20 במטרופולין של תוניס הסמוכה.
על האתר חולשת גבעת בירסה (colline de Byrsa) שגובהה כ־25 מטר ואשר שימשה כמרכז קרתגו ההיסטורית. סביב הגבעה השתרעו ארבעת רובעי המגורים של העיר. על הגבעה נמצאים קתדרלת סן לואי (cathédrale Saint-Louis) שנבנתה בסוף המאה ה־19 והמוזיאון הלאומי של קרתגו (Musée national de Carthage).
סביב הגבעה פזורים שרידי העיר האחרים, הכוללים את המבנים הבאים (מדרום עם כיוון השעון):
- שני הנמלים הפוניים – האחד שימש כנמל צבאי והאחר כנמל אזרחי – שוכנים על חוף הים מדרום לגבעה.
- צמוד לנמל המסחרי שוכן אתר הקבורה ששימש כבית קברות וכמקדש.
- ההיפודרום שוכן דרומית־מערבית לגבעת בירסה וצפונית לו נמצאים שרידי האמפיתיאטרון הרומי.
- בורות המים ואמת המים זגואן שסיפקה מים לעיר נמצאים צפונית־מערבית לגבעה.
- צפונית־מערבית לגבעה נמצאים התיאטרון והאודאון, ומעבר להם נמצאים שרידי הווילות הרומיות ובזיליקת דמוס אל־קריטה.
- מזרחית לגבעת בירסה, על חוף הים, שוכנים מרחצאות אנטוניוס.
תולדות המקום
לפי ורגיליוס מקור השם "בירסה" במילה היוונית "βυρσα" (בִירְסַה) שמשמעה בקר או רפת.[16][17] השם ניתן למקום בהקשרה של האגדה אודות השור שאת עורו ביתרה המלכה דידו כדי לסמן את גבולות עירה העתידית. הסבר זה הופיע יחד עם האגדה בתקופה ההלניסטית, וייתכן שאת מקור שם הגבעה האמיתי יש לחפש במילה שמית כמו "בוסטרה" שמשמעה "שיפוע" או "בוצרה", היינו "מבצר".
לפי סטראבון שמשה בירסה כאקרופוליס מיושב בצפיפות במרכזה של העיר:
סופה של בירסה במלחמה הפונית השלישית היה גם סופה של קרתגו הפונית, ומתיאוריו של אפיאנוס את האירוע ניתן ללמוד על אופיו של המקום:
"העריקים הרומים, כ-900 במספר... נמלטו אל מקדש אסקלפיוס עם אסטרובעל ואשתו ושני ילדיהם. כאן יכלו להתגונן משך זמן רב אף שהיו מועטים במספרם, בזכות גובהו וטבעו הסלעי של המקום, אשר בעת שלום הוליכו אליו שישים מדרגות".[20]
ראש הגבעה שוטח לחלוטין בידי הרומאים, בעיקר ממניעים פוליטיים ובמטרה להרוס לחלוטין את שרידי המרכז המדיני והדתי של העיר הפונית.[21] תחת המבנים שהרסו הקימו הרומאים כיכר ענקית בשטח 13,000 מ"ר וסביבה בנו את מבני הפורום של הקולוניה, גם זאת ממניעים פוליטיים גרידא שמטרתם הייתה להפגין לראווה את גדולת האימפריה הרומית ואת כוחה.
בעקבות המסורת לפיה לואי התשיעי, מלך צרפת מת ונקבר במקום במהלך מסע הצלב השמיני בשנת 1270, הוקמה על הגבעה קפלה בשנת 1830, אף ששרידי המלך המנוח הועברו לצרפת. מאוחר יותר, בסוף המאה ה־19, הוקמה במקום קתדרלה נאו־ביזנטית שהוקדשה ללואי הקדוש, ואשר העניקה לגבעה שם נוסף – "גבעת לואי הקדוש" (colline saint Louis).
החפירות הראשונות במקום התקיימו בשנת 1859 על ידי שארל בלה (Charles Ernest Beulé) שחשף את האפסיסים הקרויים על שמו. חפירות נוספות התקיימו ב־1880 וכן החל מ־1923 עד סוף שנות השלושים של המאה ה־20. מאז הכרזת המקום כאתר מורשת עולמית, מבוצעת עבודת המחקר באתר על ידי שני צוותים צרפתיים המטפלים בנפרד בשרידים הפוניים ובשרידים הרומיים.
הממצאים מהתקופה הפונית
כל השרידים הפוניים בראש הגבעה, ובכלל זה חומות האקרופוליס, המקדשים וגרם המדרגות שהוביל אל הפסגה, אבדו בתקופה הרומית. עם זאת, נחשפו על מורדות הגבעה בתי מלאכה לעיבוד מתכות מהמאה ה־5 לפנה"ס עד המאה ה־3 לפנה"ס. עוד נחשף רובע מגורים מהמאה ה־2 לפנה"ס על מורדות הגבעה הדרומיים וזה זכה לשם "רובע חניבעל". הרובע נבנה תוך התחשבות בתנאי המקום הטופוגרפיים (רחובות אשר שינו את מסלולם בשל השיפועים וגרמי מדרגות), וחדרי הבתים נבנו סביב חצר מרכזית ובחזיתם השתרע שטח מסחרי. במקום נמצאו עדויות לקיומו של ריצוף עשוי פסיפס ברחובות, המכונה "ריצוף פוני" (pavimenta punica), אך לעדותו של אפיאנוס בדבר בתים בני שש קומות שהוקמו בקרתחדשת לא נמצאו ראיות.[22] בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 נחשפו כמאה קברים בקצה הגבעה הדרומי, ואלה תוארכו למאה ה־7 ולמאה ה־6 לפנה"ס. הממצאים שנחשפו בבית קברות זה סיפקו מידע רב אודות התקופה המוקדמת של העיר, אף על פי שנבזזו מאז העת העתיקה. הקברים נבנו מאבנים מלבניות בבנייה יבשה (ללא שימוש במלט) ומעליהם הונחו לוחות אבן ששימשו להם כתקרה, והכניסה אליהם נחסמה בגושי אבן גדולים. סמוך לבית הקברות נמצאו שני קברי המונים ובהם מאות גופות מימי קרתחדשת האחרונים, ואלה מלמדים על הטבח שטבחו הרומאים באזרחיה האחרונים של העיר.
שרידי בתים פוניים בבירסה
בית פוני בבירסה
קבר פוני בבירסה
שרידי קברים פוניים
הממצאים הרומיים
הרומאים שיטחו שטח 30 עד 40 דונם בראש הגבעה, ואת הפסולת שפכו על מורדותיה. הם הקימו על הגבעה את מרכז העיר הרומית שנחצה על ידי הקארדו והדקומנוס, ואשר כלל את מבני הציבור המסורתיים – הפורום, הבזיליקה והמקדשים. על שרידי מבנים אלה ניצבים הקתדרלה והמוזיאון שעל ראש הגבעה, למעט הריסות הבזיליקה שבה נראים האפסיסים של בלה.
שחזור בירסה הרומית
הדמיה של בירסה בתקופה הרומית
אפסיסים בבירסה
שרידים רומיים בבירסה
הנמלים[23] הפונים (בצרפתית: Ports puniques) היו שני נמלי קרתגו העתיקים, שהייתה בראש וראשונה מעצמה צבאית ומסחרית ימית. שני הנמלים השתרעו מדרום לגבעת בירסה והיו מקושרים זה לזה בתעלה צרה. הנמל העגול הצבאי, שבמרכזו ניצב אי האדמירלות, שכן מצפון לנמל המסחרי שצורתו הייתה אליפטית.
הנמלים זוהו בתחילת המאה ה־19 על ידי פרנסואה־רנה דה שאטובריאן. הדבר אושר במחצית השנייה של המאה ה־20 והנמלים מתוארכים למאה ה־2 לפנה"ס, היינו לתקופה שבין המלחמה הפונית השנייה לשלישית. גילויים אלה הותירו סימן שאלה על מיקום נמל העיר במהלך 500 השנים הראשונות לקיום העיר, אך ברור שלא שכן באתר בו הוקמו מאוחר יותר שני הנמלים הפונים. לאור שינויים רחבי היקף בקו החוף ופעילות ייבוש שטחים בידי תושבי העיר, ספק אם ניתן יהיה לאתר את מיקום הנמל המוקדם, מה גם שנראה כי במהלך מאתיים השנים הראשונות לקיומה של קרתחדשת, לא הוקם בה נמל של ממש וכלי השיט רוכזו על רצועת חוף. כאתרים אפשריים לנמל המקורי הציעו חוקרים שונים את מרחצאות אנטוניוס שמצפון, שידוע כי הוקמו בתקופה הרומית על אדמה שיובשה מהים, את אזור מארסה של ימינו, השוכן מדרום לנמלים הפונים ומשמעות שמו בערבית היא "נמל", ומספר נקודות אחרות לאורך החופים הסמוכים.
כך תיאר אפיאנוס את הנמלים הפונים:
"הנמלים היו מחוברים זה לזה והיה להם פתח משותף אל הים ברוחב של 70 רגל[hebrew 1], שניתן היה לסוגרו בשרשראות פלדה. הנמל הראשון יועד לכלי שיט מסחריים... בנמל השני שכן אי שהוקף יחד עם הנמל בגדות גבוהות. על גדות אלה השתרעו מעגנים שיכלו להכיל 220 כלי שיט... שני עמודים איוניים ניצבו בחזיתו של כל מקום עגינה, והעניקו לנמל ולאי חזות של אכסדרה. על האי נבנה בית האדמירל, ממנו הושמע קול החצוצרה, פקודות הוקראו בידי שליח והאדמירל עצמו יכול היה לפקח בעצמו על הנעשה. האי שכן ליד הכניסה לנמל ונישא לגובה ניכר, כך שהאדמירל יכול היה לתצפת אל הים ואילו הקרבים אל הנמל מן הים לא היו יכולים לראות את הנעשה בו. גם ספינות הסחר הקרבות לא היו יכולות לראות את הנעשה על הרציפים שכן קיר כפול הקיפם, והוקמו שערים שדרכם יכלו ספינות המסחר לעבור מהנמל הראשון ישירות אל העיר מבלי לחלוף דרך הרציפים"
משני הנמלים נותרו שתי לגונות מחוברות זאת לזאת שלכל אחת מהן מוצא עצמאי צר אל הים. אי האדמירלות שבמרכז הנמל הצבאי הפך ללשון יבשה מאורכת וצרה שצורתה כשל אנקול. הלגונה העגולה משתרעת על שטח של כ־80 דונם בעוד ששטח הלגונה האליפטית כפול בערך. בנמל הצבאי נחשפו שרידי מקומות עגינה ששימשו כמבדוקים יבשים שקרקעיתם משופעת – כשלושים מהם על אי האדמירלות וכ־135–140 לאורך רציפי הנמל שסביב לו. מעל למבדוקים הותקנו אזורי אחסון והחוקרים סבורים ששני כלי שיט יכלו לעגון בכל מבדוק זה אחר זה. המבדוקים היבשים שימשו כמספנות, ורק בחורף נדחקו ספינות רבות ככל הניתן לתוכם. במרכז אי האדמירלות השתרע אזור פתוח וסמוך לו ניצב מגדל ששימש את הנאוארכוס (אדמירל), כפי שנזכר בכתבי אפיאנוס. בתקופה הרומית הוקמה אכסדרה עגולה על אי האדמירלות ובמרכזה ניצבו שני מבנים – מקדש ומבנה מתומן נוסף שייעודו לא ברור.
שחזור של אי האדמירלות בתקופה הפונית
אי האדמירלות בתקופה הרומית
מבט לעבר אי האדמירלות
איור של קרתחדשת הפונית, מהמוזיאון הלאומי בעיר, ובו נראים נמלי העיר
האתר
בפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי.
אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. (21.5.2022)
שטח האתר (הנקרא גם "תופת", על שם האתר המקראי, אך ללא כל ממצא ממשי הקושר אותו לתופת המקראית) הוא כ־6,000 מ"ר והוא משתרע על פני ארבע שכבות, מהמאה ה־8 לפנה"ס ועד לחורבן העיר בידי הרומאים. הממצאים המוקדמים ביותר בתופת מתוארכים למאה ה־8 לפנה"ס, ומהווים את העדות הארכאולוגית המוקדמת ביותר ליישוב הפיניקי במקום. התופת הוקם סמוך לחוף הים, על אדמת ביצה בתולית, ו־20,000 הכדים שהתגלו במקום מכילים שרידי עצמות שרופות ומוקפים באבנים ובמצבות בצורות שונות, הכל בהתאם לתקופה:
- תנת I – הכדים ניצבו על שכבת הבסיס וכוסו בערימת אבנים קטנות (730 עד 600 לפנה"ס).
- תנת IIa – מעל הכדים הונחו מצבות שראשן בצורת משולש (630 עד 400 לפנה"ס).
- תנת IIb – המצבות הוחלפו באסטלות מאבן גיר או מאבן חול (המאה ה־4 לפנה"ס עד המאה ה־3 לפנה"ס)
- תנת III – מעל הכדים ניצבות אסטלות מסוגננות מאבן גיר. על אלה מופיעים כיתובים, סמלים אסטרונומיים כמו השמש או הירח, דמות האלה תנת, ובשלבים מאוחרים יותר, גם אלמנטים אנושיים, מעולם החי והצומח ומנושאים אחרים (המאה ה־3 לפנה"ס עד חורבן העיר בשנת 146 לפנה"ס).
בתקופה הרומית המשיך האתר והיה בשימוש, והתגלו בו שרידי מקדש סטורנוס ומבנים נוספים.
מצבות באתר הקבורה
מצבה הנושאת כיתוב ואובליסק
הפולמוס על מנהגי הקרבת ילדים בתרבות הפונית
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא שהפולמוס צריך להיות מבוסס על מקורות אקדמיים, כגון:[24][25].
הקרבת ילדים בקרתגו נזכרה בכתבי פלוטרכוס, פילון האלכסנדרוני, דיודורוס סיקולוס ואחרים, ולפי חלק ממקורות אלה, נהגו הקרתגנים להקריב תינוקות לאליהם בהניחם אותם על זרועות פסל ארד של האל קרונוס. הזרועות היו מעוצבות בשיפוע, והתינוקות שככל הנראה נרצחו קודם לכן, התגלגלו אל מעין תנור שבו נשרפו גופותיהם. ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס כתב בחיבורו "ביבליותקה היסטוריקה" כי כאשר איים צבא סירקוזה על קרתגו (בשנת 310 לפנה"ס), ייחסו זאת תושבי העיר לכעסו של קרונוס על כך שבעוד שבעבר נהגו להקריב לו את מיטב ילדיהם, החלו מקריבים ילדים שקנו בסתר וגידלו לשם כך. כדי לרצות את האל הקריבו בני העיר 200 מילדי המשפחות הטובות בקרתגו.[26] גם טרטוליאנוס בן קרתגו שחי במחצית השנייה של המאה ה־2 ובתחילת המאה ה־3 כתב בספרו "אפולוגטיקה" כי:
"ילדים הוקרבו באפריקה לסטורנוס בפומבי עד ימי שלטונו של טיבריוס, אשר הציג לעיני הציבור את כוהניו של אל זה, כשהם מחוברים בעודם בחיים אל העצים הקדושים שבמקדשיו של אותו אל... אני מביא את אבי כעד אשר, בהיותו חייל, הוציא לפועל את הוראותיו של הפרומגיסטראט. אבל גם כיום ממשיכים ונוהגים מנהגים פושעים אלה בחשאי..."
רוב הארכאולוגים[דרוש מקור: מי?] מסכימים כי קורבנות אדם נהגו בקרתגו אם כי בהיעדר מקורות כתובים פוניים למנהג, לא ברור אם תיאורי דיודורוס סיקולוס אודות השיטה מדויקים, ואין וודאות מה שם נתנו הקרתגנים לתופת. מאידך, נראה כי כדברי דיודורוס סיקולוס, תחילה אכן נהגו הקרתגנים להקריב את ילדיהם לאלים, אך לאחר מכן החלו קונים ילדים או אף מגדלים את ילדי משרתיהם למטרה זאת. עם זאת, בעיתות משבר ומצוקה דרשו כוהני הדת את מיטב הילדים. מנגד קיימים היסטוריונים המתייחסים לכך בביטול ומייחסים את מקור המידע להטייה היסטורית מצד הרומאים והיוונים.[27]
בתופת של קרתגו התגלו כ־20,000 כדי קבורה שבהם שרידי ילדים ועוברים, ולא נתגלו בקרבם ממצאים פתולוגיים העשויים להעיד על תמותה טבעית.[דרושה הבהרה] קיימת התאמה בין כמות הכדים שהונחו בתופת לבין מצב העיר – בעיתות משבר, גדל קצב הנחת הכדים, ייתכן שכדי לרצות את האלים, ויכול שהדבר נעשה כדי לווסת את גודל האוכלוסייה ולהתאימו למשאבי העיר. על רבות מהמצבות שמעל לכדים נמצאו כתובות העוסקות במנחה לאלים. שרידי בעלי חיים, בעיקר עיזים וכבשים, שנמצאו גם הם בתופת בקרתגו ובערים פוניות אחרות, מלמדים כי לכאורה לא דובר בבית קברות לילדים גרידא, ובאתר הפוני שבקונסטנטין שבאלג'יריה נמצאה הכתובת הלטינית – "Vita pro vita, sanguis pro sanguine, agnum pro vikario" ("חיים תמורת חיים, דם תמורת דם, שה כתחליף").[28]
אתר דומה, המכונה אף הוא "תופת", התגלה בסנט'אנטיוכו שבסרדיניה והוא מיוחס ליוצאי העיר קרתגו. לפי הממצאים שהתגלו במקום, הילדים שנקברו בבית הקברות המיוחד להם, מתו ממחלות.
האמפיתיאטרון הרומי של קרתגו הוקם במאה ה־1 על ידי יוליוס קיסר. אורכ הזירה הוא 64 מטר ורוחבה מגיע ל־36 מטר, והיא מוקפת בטריבונות בגובה 2.5 מטר המחולקות ל־54 יציעים. קוטרו החיצוני של המבנה נע תחילה בין 120 ל־93 מטר בהתאמה, אך לאחר שהורחב במאה ה־3, הגיעו ממדיו ל־156 עד 128 מטר בהתאמה. במקום נותרו רק קווי המתאר וקומת הבסיס של הזירה השוכנת בלב חורש, שכן המבנה עצמו פורק על ידי שודדים במשך הזמן. לפי ההערכה יכול היה האמפיתיאטרון להכיל עד 30,000 צופים, ולאחר הרחבתו עמד מספר זה על 41,000 איש.[29]
בצפון־מערב העיר שוכנים בורות המים הגדולים והשמורים יחסית של מאלגה (Maâlga), ולצידם הוקם מוזיאון המציג את עקרונות ההידראוליקה בעת העתיקה. בורות אלה נחפרו בנקודת הסיום העיקרית של אמות המים אשר הובילו מים אל העיר בתקופה הרומית, שהידועה שבהן היא אמת המים של זגהואן (Aqueduc de Zaghouan). לפני הקמת אמה זאת עשו הרומאים שימוש בבורות לאיסוף מי הגשמים, כפי שנהגו הפונים קודם לכיבוש העיר, אך תקופת בצורת קשה בין השנים 123 ל־128 חייבה את הקמת אמת המים. הקיסר אדריאנוס הורה על הקמת אמת המים אשר נועדה להוביל מים מג'בל זגהואן אל 15 בורות המים שנפחם הגיע ל־60,000 מ"ק. כל אחד מהבורות השתרע לאורך 102 מטר ולרוחב 7.4 מטר, וגובהו המקסימלי הגיע ל־7 מטר.[30] סך הכל כיסו הבורות שטח 13 דונם שאורכו 127 מטר ורוחבו 102 מטר. אמת המים נועדה להבטיח אספקה סדירה של כ־32,000 מ"ק ביום, והיא הורכבה משתי זרועות באורך 6 ו־33.6 ק"מ. אורכה הכולל של האמה על שתי זרועותיה עמד על 132 ק"מ והשיפוע לאורכה מגיע ל־0.29%.
האמה נפגעה על ידי הוונדלים ולאחר מכן על ידי הערבים, והושבה לפעולה במאה ה־10, אך בתקופת השושלת החאפיזית נזנחה. ב־1852 שוחזרה האמה על ידי הצרפתים, וב־1861 התחדשה זרימת המים אל תוניס. בחורף הגיעה אספקת המים לכ־12,000 ממ"ע ליום ובקיץ עמדה על רבע מכמות זאת. עם זאת, אמת המים הוזנחה ומ־1872 יצאה בהדרגה משימוש.
בורות המים
נקודת מפגש אמת המים עם הבורות
שרידי אמת המים
מקדש המים במעיינות בג'בל זגהואן
.jpg)
.jpg)
התיאטרון מהמאה ה־2 נהרס על ידי הוונדלים ב־439. הוא שוחזר במאה ה־20 במסגרת תחרות באופן מקיף והשרידים המקוריים מהתקופה הרומית מועטים. אורך הבמה כ־50 מטר וקוטר המבנה הוא 106 מטר. מאז 1967 נערך במקום הפסטיבל השנתי הבינלאומי של קרתגו (Festival international de Carthage), והאתר מסוגל להכיל עד 7,500 צופים. באודאון הסמוך נערכו עבודות חפירה בשנים 1994–1999 אך כמעט שלא שרד ממנו דבר.
סמוך לאודאון נחשפו שרידי בתים המכונים כיום "הווילות הרומיות" (villas romaines). במקום התגלו מספר פסיפסים שהידוע שבהם נמצא ב"וילה דה לה וולייר" (villa de la volière). פסיפס ידוע נוסף הוא "פסיפס הסוסים" (mosaïque des chevaux).
גם הבזיליקה שוכנת סמוך לאודאון ונחקרה לראשונה ב־1878. היא מכונה בשם "דמוס אל־קריטה" (Damous El Karita), וככל הנראה זהו שיבוש של המקור הלטיני "דומוס קריטאטיס" (domus caritatis – "בית הצדקה/הרחמים"). אורך הבזיליקה המקורית היה 65 מטר ורוחבה 45 מטר, אך היא שינתה את צורתה וממדיה כאשר נבנתה מחדש בשתי הזדמנויות שונות. הפסיפס המקורי כמעט ואבד לחלוטין, אך במקום נמצאו מספר כתובות קבורה. בסמוך לבזיליקה נמצאו שרידי בפטיסטריום מתומן ומבנה עגול, בחלקו תת־קרקעי. זה הוקם במאה ה־4, ננטש לאחר פלישת הוונדלים, ושוחזר שוב בתקופת השלטון הביזנטי. המבנה שימש ככל הנראה כמקום סגידה למרטירים. בצמוד לבזיליקה הוקם בין השנים 2000–2003 מסגד אל־עאבידין (Mosquée El Abidine; جامع العابدين) שנקרא על שם נשיא תוניסיה זין אל־עאבדין בן עלי.
מראה באזור הוילות הרומיות
וילה דה לה וולייר
פסיפס הסוסים
שרידי הבזיליקה ומסגד אל-עאבידין
ממרחצאות אנטוניוס הרומיים שלחוף הים שרדו רק מספר שרידים בקומת הקרקע בלבד, ומספר חוקרים העלו את הסברה כי במקום שכן נמל העיר הקדום. המרחצאות משתרעים על שטח כמעט 40 דונם, ובנייתם החלה בשנת 145 בתקופתו של הקיסר אנטונינוס פיוס, והסתיימה בשנת 169.[31] במרכז המרחצאות ניצב פריג'ידריום (חדר קר) באורך 47 מטר וברוחב 22 מטר שתקרתו נתמכה בשמונה עמודי גרניט אדומה גדולים שנשאו כותרות משיש לבן. גובהו הכולל של כל אחד מהעמודים הגיע ל־15 מטר, משקלו עמד על 68 טונות והיקפו בבסיסו היה 1.5 מטר. משני צדי הפריג'ידריום נבנו יתר אולמות המבנה בצורה סימטרית. במשך מאות שנים שימש האתר כמקור לאבן בנייה שנלקחה ממנו לבניינים שהוקמו בתוניסיה ומחוצה לה, ורק ב־1944 החלו החפירות במקום. שחזור חלקי של האתר בין השנים 1972–1992, ובכלל זה הקמתו מחדש של עמוד בודד בפריג'ידריום, מקנה תחושה באשר למראהו ולהיקפו בתקופת הרומית.
מרחצאות אנטוניוס
מפת המרחצאות
העמוד הבודד ששרד מהפריגידריום במרחצאות
מראה במרחצאות
|
ה"תופת" בקרתגו זכה בשמו בעקבות הרומן ההיסטורי שלמבו מ־1862. בפרק ה־13 ביצירה מקריבים הקרתגנים את ילדיהם למולך: ”זרועות המתכת (של הפסל) נעו מהר יותר. שוב אינן עוצרות. בכל פעם שהניחו עליהן ילד, הושיטו כהני המולך את ידיהם מעליו כדי לעביר אליו את חטאי העם בקוראם "אלה אינם בני אדם כי אם בהמות!" והקהל סביבם קרא "בהמות! בהמות!". המאמינים זעקו "האדון, אכול-נא!" וכהני פרספונה, מוכי אימה על ידי מצוקתה של קרתגו, מילמלו...: "הב גשם! ילד!".” (Salammbô, Moloch (מתוך וויקיסורס)) |
- הספר שלמבו מתאר תיאור אוריינטליסטי את מלחמת שכירי החרב, ומתרחש בקרתגו.
- "דידו ואניאס" - אופרת בארוק מאת הנרי פרסל.
- "קורות ייסוד קרתגו" (Iustinus, Epitome, xviii.3–5). תרגם מלטינית מאיר שָׂשׂ. "תורן" – דפים לבית צים, מס' 53, מאי 1965.
- קרתגו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אודות קרתגו באתר Encyclopedia Phoeniciana
קרתגו (עיר קדומה), דף שער בספרייה הלאומית- קרתגו, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
- מה הייתה קרתגו?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
- כ-22 מטר
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
