ריוּ דה ז'ניירוּ (בפורטוגזית: Rio de Janeiro, בהגייה מקומית: [ˈhiw dʒi ʒʌˈnejhu]) "היו ג'י ז'נייהו", מוכרת גם כ"ריו") היא עיר השוכנת באזור הדרומי-מזרחי של ברזיל, על שפת האוקיינוס האטלנטי, בחלק הדרומי של האזור הטרופי. העיר הייתה בירתה של ברזיל מהתקופה הקולניאלית, ועד להעברת התואר עיר הבירה לברזיליה בשנת 1960.
ריו היא העיר הברזילאית הידועה ביותר מחוץ לברזיל בשל אטרקציות מפורסמות בה, כגון חופי קופקבנה ואיפנמה, הר קורקובדו עליו שוכן פסל ישו הגואל (אשר הוכרז כאחד משבעת פלאי תבל החדשים), רכבל הר הסוכר העולה להר הסוכר, אצטדיון המרקנה, מפרץ הגואנברה, ומצעד בתי הספר לסמבה הנערך בזמן הקרנבל. היא נבחרה לארח את שלבי הגמר של מונדיאל 2014, ואת אולימפיאדת 2016. תושבי העיר מכנים אותה לעיתים קרובות "העיר המופלאה" (Cidade Maravilhosa) בשל יופייה הטבעי, הכולל צוקים מיוערים העולים בתלילות לגבהים של מאות מטרים, איים טרופיים, חופים לבנים, ומפרצים רחבים. הדימוי החיובי של העיר גם כולל את אופי תושביה, הנתפסים כרגועים ושמחים רוב הזמן, גם העניים שביניהם.
ריו סובלת מבעיות אורבניות רבות, דוגמת אלימות הכוללת גנבות ושודים מזוינים. בריו שורר אי שוויון קיצוני, ושכונות עוני (ה"פאבלות" - favelas) שוכנות לצד בנייני עשירים מפוארים.
משמעות השם ריו דה ז'ניירו הוא "נהר של ינואר" (בפורטוגזית החודש ינואר נהגה "ז'ניירו"). יליד ריו מכונה "קאריוקה" (carioca), מילה בשפת הטופי-גוארני שמשמעותה "בית האיש הלבן". בשנת 2012 הוכרז שטח של כ-72.5 קמ"ר בעיר, כאתר מורשת עולמית.
ייסוד העיר ריו דה ז'ניירו על ידי אשטסיו דה סא
האירופאי הראשון שהגיע למקום ב-1 בינואר1502, היה הפורטוגלי גספאר דה למוס ששט במפרץ גואנברה. דה למוס סבר בטעות כי זהו שפכו של נהר גדול, וקרא לו "הנהר של ינואר". העיר עצמה נוסדה ב-1 במרץ1565.
כמה שנים לאחר הגעתם של הפורטוגלים לברזיל, הגיעו סוחרים צרפתים בחיפושם אחר עץ ברזיל לאזור העשיר בעל החשיבות הכלכלית והאסטרטגית, המשתרע בין חופי כף פריו (Cabo Frio) לבין החופים והאיים של מפרץ גואנברה.
ב-1555, נכבש אחד האיים במפרץ גואנברה, שכיום קרוי ויגניון (Villegagnon) על ידי קבוצה של 500 מתיישבים צרפתים תחת פיקודו של האדמירלניקולא דוראן דה ויגניון. זה האחרון בנה על האי מבצר בניסיון לייסד את המושבה צרפת האנטארקטית, שנקראה על ידי הצרפתים "לה אנריוויל" (Henriville), על שמו של אנרי השני, מלך צרפת.
הפורטוגלים שאפו לגרש את הצרפתים מחלק זה של חופה של דרום אמריקה, אשר הוענק להם מתוקף חוזה טורדסיאס. המשימה הוטלה על אשטסיו דה סא (Estácio de Sá) שהיה אחיינו של מושל ברזיל מם דה סא (Mem de Sá). אשטסיו דה סא כבש ב-1565 את המישור המשתרע בין "גבעת פני הכלב" (Morro Cara de Cão) לבין הר הסוכר והר אורקה (Urca), ובכך הניח את היסודות למקום בו תוקם בהמשך העיר ריו דה ז'ניירו. לאחר שנתיים של קרבות עקובים מדם (1565-1567) שבהם נהרג אשטסיו דה סא והצרפתים גורשו מהאזור, בחר מם דה סא באתר חדש לעיר בשטח השוכן בחלק הפנימי יותר של הארץ על חופי המפרץ, על פסגתה של גבעת המנוחה (Morro do Descanso) הקרויה גם גבעת ינואר הקדוש (São Januário) ומאוחר יותר נקראה בשם גבעת המצודה (Morro do Castelo). ב-1568 קיבל היישוב צורה של מצודה ימיביניימית, המוגנת על ידי סוללת מגן ועל ידי תותחים.
האדמה הפורייה שסבבה את העיר הוקצתה למתיישבים הפורטוגלים על ידי מלך פורטוגל כשכל אחד מהם קיבל מגרש גדול מאוד. השטחים נוצלו לגידול קנה סוכר שהיו אמורים לספק למושבה את מקור ההכנסה העיקרי שלה. ב-1660 היישוב נעשה המרכז המנהלי של המחוזות הדרומיים של ברזיל. במחצית השנייה של המאה ה-17, גדלה אוכלוסיית המחוזות הללו ל-8000 מתיישבים, כששני שלישים מהם היו עבדים אפריקאים ואינדיאנים.
בראשיתה של המאה ה-18 החלה בברזיל פעילות כרייה של זהב ושל יהלומים, שהביאה לשינויים משמעותיים בכלכלת המושבה והגדילה את קצב ההגירה מאירופה, ועקב כך גדל שיעורם של תושבי המושבה ממוצא אירופאי. הכפר הקטן הפך להיות עיירה שמנתה 24,000 תושבים ב-1749. כאשר הועברה בירת המושבה מבאהיה לריו דה ז'ניירו ב-1763, העיירה התרחבה יותר ויותר, מעבר לחומותיה. שרידיה של אמת מים בסגנון רומי שנבנתה באותה תקופה עדיין נראים כיום בעיר.
בסופה של המאה ה-18 כלכלתה של העיירה, יחד עם כלכלתה של המושבה, הייתה במשבר בשל שקיעתם של המכרות ובשל התחרות מצדה של מרכז אמריקה על שוק הסוכר העולמי. ב-1796 היה ערכן של הסחורות שיוצאו מנמלה של ריו פחות ממחצית מאלה שיוצאו ממנו ב-1760.
ייצור הקפה והתיישבותה של משפחת המלוכה הפורטוגזית בברזיל ב-1808 סייעו לשגשוגה מחדש של המושבה. ב-1815 כאשר ברזיל הפכה להיות ממלכה, הייתה ריו גדולה מספיק כדי לשמש כבירתה. באותה תקופה השתנו פני העיר. בין השנים 1808–1818 נבנה בה כ-600 בתים וכ-100 בתי חווה יחד עם בניינים ישנים יותר ששופצו. רחובות רבים רוצפו ונמתחה בהם רשת תאורה עירונית, קרקעות נוספות הוכשרו לבנייה, רחובות חדשים נסללו ומזרקות ציבוריות נבנו. בין המבנים הציבוריים החדשים שנבנו היו בית הדפוס המלכותי, הספרייה המלכותית, תיאטרון, אקדמיה לאומניות, גנים בוטניים ובניין בנק ברזיל. כאשר ז'ואאו השישי שב לפורטוגל ב-1821 מנתה אוכלוסייתה של ריו כמעט 113,000 תושבים, מספר הבניינים בה עמד על 13,500 והיא התרחבה כלפי צפון ודרום. שנה מאוחר יותר זכתה ברזיל בעצמאותה.
שוק העבדים בריו - 1824
התפשטותם של מטעי הקפה במדינת ריו דה ז'ניירו נתנה דחיפה חדשה להתפתחותה של העיר. אצילים ובורגנים העתיקו את מגוריהם צפונה למחוז סאו קרישטובאו (São Cristóvão). בנקאים וסוחרים אנגלים בחרו לחיות בגבעת גלוריה (Outeiro da Glória) ובפראיה דו פלמנגו (Praia do Flamengo) בדרום או במחוזות בוטפוגו (Botafogo) ולארנז'ריאש (Laranjeiras) הסמוכים. הצרפתים, מאידך התגוררו בבתי חווה שהיו פזורים באזור טיז'וקה (Tijuca) שבמערב.
באותה תקופה, כאשר ברזיל הרחיבה את שוקי היצוא שלה למוצרי הקפה, הכותנה, הסוכר והגומי, שינתה העיר את פניה והאופי הקולוניאלי שלה הושפע מכך. ב-1829 נאסרה תנועת עגלות שוורים ברחוב אובידור (Rua do Ouvidor), הרחוב האלגנטי ביותר של העיר. ב-1838 החל לפעול אמצעי התחבורה הציבורית הראשון, אוטובוס הרתום לסוסים שנתן שירות לסאו קרישטובאו, לאנגנו ולו (Engenho Velho) ולבוטפגו. ב-1868 החלו לפעול הקרונות הראשונים, עדיין רתומים לסוסים. שירות ספינות קיטור לעיר ניטרוי החל לפעול ב-1835. קו מסילת הברזל הראשון נסלל ב-1852 לפטרופוליס וקו נוסף קישר את ריו לקוימדוש (Queimados) ולנובה איגואסו (Nova Iguaçu) ב-1858. ב-1854 החליפה תאורת הרחובות בגז את מנורות השמן ונחנך שירות טלגרף. רשת ביוב הוקמה ב-1864 ושירות טלפון החל לפעול ב-1877.
מראה ריו דה ז'ניירו ב-1885 לערך
עם הפיכתה של ריו מבירת האימפריה הברזילאית לבירת הרפובליקה של ברזיל ב-1889, היא הייתה כבר עיר הראויה לשמה. במפקד 1890 מנתה אוכלוסייתה יותר מ-520,000 תושבים ושטח העיר עמד על 158 קמ"ר, ובכך היא הייתה העיר הגדולה ביותר בברזיל ואחת הערים הגדולות בעולם. בחוקה של 1891 היא הוגדרה כמחוז פדרלי.
במהלך שלטונו הפדרלי של הנשיא רודריגס אלווס בין השנים 1902–1906 השתנו שוב פניה של העיר. צוות של מנהלנים ושל מהנדסים דאג לייבוש ביצות, פינה שכונות עוני, ריצף והרחיב את הרחובות ודאג לשיפור משמעותי בתנאי ההיגיינה, במיוחד הופחתו מקרי הקדחת הצהובה והאבעבועות השחורות. השדרה הראשית של העיר, שהחל מ-1912 נקראה שדרת ריו ברנקו (Avenida Rio Branco), נבנתה באותה תקופה, שדרת ביירה-מאר (Avenida Beira-Mar) שהשתרעה במקביל לה לאורך חלק מהחוף הדרומי גם היא נסללה ושדרות נוספות בעיר הוקמו.
בשנת 1920 עברה אוכלוסיית המחוז הפדרלי את מיליון התושבים, ובשנת 1940 היא חצתה את קו ה-1.75 מיליון. בתקופה זו מספר מפעלי התעשייה גדל פי שלושה. גבעת המצודה נהרסה, היקף הכשרת הקרקע במרכז העיר גדל והחלו להופיע ראשוני גורדי השחקים. רשת הקרוניות, שכעת החלו להיות מופעלות בחשמל, הכפילה את מספרן. בעוד שהשטח העירוני התפשט לכוון מזרח, כמה אזורים בצפון איבדו את מעמדם, כמו סאו קרישטובאו, שהפך להיות פרבר תעשייתי ומקום מגורים למעמד הנמוך.
באמצע שנות העשרים של המאה ה-20 גדלה אוכלוסיית ריו דה ז'ניירו מעבר לגבולותיה הגאוגרפיים הקודמים, בעיקר בשל הגירה מחלקים אחרים של ברזיל, בנוסף לריבוי טבעי בשיעור גבוה. אוכלוסיית הפרברים גדלה ביותר מפי שלושה ל-1.5 מיליון בין השנים 1940 ל-1960 ובאותו הזמן גדלה אוכלוסייתה הכוללת של העיר ל-3.3 מיליון תושבים. בעקבות העברתה של הבירה הלאומית לברזיליה ב-1960, הואט במקצת קצב גידול האוכלוסייה של ריו, אף על פי שאוכלוסיית הפרברים המשיכה לגדול. עד לשנת 1980 עלתה אוכלוסיית העיר על 5 מיליון תושבים ומספר תושבי הפרברים עלה על 3.6 מיליון. אף על פי שבשנים הבאות קטן קצב הגידול של האוכלוסייה, עם תחילת המאה ה-21 עלתה אוכלוסיית האזור המטרופוליני של ריו על 11 מיליון תושבים, כשמחציתם מתגוררים בפרברים.
החל מסוף המאה ה-20 התרחשו בריו שינויים רבים הנובעים מהגידול באוכלוסייה, מספקולציות בנדל"ן ומהגידול בשימוש בכלי רכב ממונעים. מערכת הכבישים המהירים הורחבה ואפשרה גישה לרבים מהפרברים. גורדי שחקים רבים המשיכו להיבנות בעיר ובמקביל אליהם נבנו מגדלי מגורים שבהדרגה החליפו את מקומם של בתי דירות קטנים. בעלי הקרקעות ואנשי המגזרים התעשייתיים והעסקיים צידדו בשינויים. יחד עם זאת מחירי שכירות גבוהים אילצו רבים מהדיירים העניים לעבור ממרכז העיר לפרברים או לפאבלות שנבנו במהירות על מורדות הגבעות. בינתיים, התיישבו משפחות אמידות רבות באזור הדרום מערבי של ריו, בעיקר באיפנמה, בלבלון (Leblon ) ובאזורים נוספים לאורך החוף.
ריו שמרה על מעמדה כמרכז התעשייתי השני בגודלו בברזיל לאחר סאו פאולו. בנוסף, מגזר השירותים של העיר הוא אחד מהחזקים במדינה והוא מספק מקומות תעסוקה רבים בענפים כמו הבנקאות, התקשורת, התיירות, הבידור, החינוך ותעשיית המחשבים. ריו נותרה מרכז ראשי לתערוכות ולכינוסים בינלאומיים ורבים מהברזילאים העשירים ובעלי ההשפעה מחזיקים בה בתים. למרות התנאים הירודים בבפאבלות של העיר, למרות השיעור הגבוה של הפשעים האלימים ברחבי העיר, למרות הרמה הגבוהה של זיהום האוויר והמים ולמרות בעיות נוספות, שומרת ריו דה ז'ניירו עדיין על המוניטין שלה כאחד מהאזורים האורבניים היפים בעולם.
לטופוגרפיה של ריו דה ז'ניירו תפקיד מכריע בהתפתחות העיר. בשטח ריו ישנם שלושה מסיבים. בצד הדרום-מזרחי של העיר ניצב "מסיב הטיז'וקה" (Maciço da Tijuca), הקרוי גם "מסיב הקריאוקה" (Maciço Carioca); הוא כולל את הר קורקובדו (704 מ'), הר הסוכר (395 מ'), סלע גבאה (842 מ') ופסגת טיז'וקה (1022 מ'). במרגלות מסיב טיז'וקה התחילה העיר ריו הצעירה סביב הנמל שבמפרץ גואנברה. בגלל המסיב, לא הייתה העיר יכולה להתפתח מערבה, ולכן במהלך השנים נע המעמד הגבוה של החברה כלפי דרום-מערב, והשכבות החלשות צפון מערבה, כאשר המסיב חוצץ בין שתי האוכלוסיות.
במרכז שטחה של ריו עומד "מסיב הסלע הלבן" (Maciço da Pedra Branca), בו נמצאת הפסגה הגבוהה ביותר של העיר, "פיסגת הסלע הלבן" (1024 מ'). שלוחת המסיב כלפי מזרח מתחברת למסיב הטיז'וקה וכך מהווה חומה המפרידה את הצפון מהדרום. שלוחה נוספת של מסיב הסלע הלבן, לכיוון דרום מערב, מבודדת את האזור הצפון מערבי של העיר מצדה הדרומי.
בקצה הצפוני של העיר ישנו "מסיב ז'ריסינו" (Maciço de Gericinó). ביחד עם מסיב הסלע הלבן, הוא יוצר פרוזדור בכיוון מזרח-מערב בחלק הצפוני של העיר, בו נרשמות הטמפרטורות הגבוהות ביותר בריו.
אקלים
ריו היא בעלת אקלים טרופי, עם סיווג Aw על פי שיטת קפן. כלומר, אקלים חם ורטוב שבו הטמפרטורה גבוהה (ממוצע שנתי של 23.1 מעלות צלזיוס) וכמות המשקעים רבה, בעיקר בקיץ, עם עונה אחת (חורף) קרירה ושחונה יחסית. מכוון שריו שוכנת במחצית הדרומית של כדור הארץ, עונת הקיץ חלה בין החודשים דצמבר ומרץ ואילו עונת החורף בין יוני לספטמבר, שהוא ההפך ממה שמתרחש בישראל.
הלחות היחסית גבוהה בכל חודשי השנה, וזאת הסיבה לכך ששינויי הטמפרטורה לאורך השנה יחסית נמוכים.
מידע נוסף אקלים בריו דה ז'ניירו (2010–2019), חודש ...
"מרכז העיר" (Centro da Cidade), או פשוט "המרכז", הוא המרכז הפיננסי של ריו והעתיק מבין האזורים שלה. מבחינת גאומטריה, "המרכז" לא נמצא במרכז ריו אלא בקצה המזרחי שלה, על שפת מפרץ גואנברה. שם התפתחה העיר מסביב לנמל ובו התגוררו רוב התושבים במשך כשלוש מאות השנים לאחר ייסודה, עד שהתפתחה העיר כלפי צפון-מערב ודרום-מערב. מצוים ב"מרכז" גורדי שחקים רבים לצד בניינים היסטוריים, ושם מתרחשת עיקר הפעילות הפיננסית בעיר.
ה"אזור הדרומי" (Zona Sul) הוא האזור היוקרתי ביותר בעיר, בו מתגוררים מרבית האוכלוסייה העשירה (אם כי בעשור האחרון ניכרת תנועת רבה מאזור הדרום ל"ברה דה טיז'וקה" שבאזור המערבי).
באזור הדרומי של ריו נמצאים מרבית האתרים התיירותיים המפורסמים של ריו:
חופי פלמנגו, בוטפוגו(אנ'), אורקה, קופקבנה, איפנמה, לבלון וסאו קונרדו,
"האזור הצפוני" (Zona Norte) הוא האזור הכולל את המספר הרב ביותר של שכונות בעיר. רוב התושבים המתגוררים בו שייכים למעמד הביניים או לשכבות החלשות של החברה. שתיים מהפָֿאבֶ֫לוֹת הגדולות בעיר נמצאות באזור הצפוני - הפאבלה של גבעת הגרמני (Favela do Morro do Alemão) ופאבלת ה"מָרֶה" (Favela da Maré). אך האזור כולל גם, בחלקו הדרומי, שכונות שהיו יוקרתיות בתחילת המאה ה-20, בהן גרה היום אוכלוסייה ברמת סוציו-אקונומית בינונית עד גבוהה (לדוגמה, שכונות "טיז'וקה" ו"וילה איזבל").
תצפית על רובעי קופקבנה ואיפנמה מפסגת הר הסוכרתמונת לווין של ריו דה ז'ניירו וסביבתה
ה"אזור המערבי" (Zona Oeste) הוא האזור הרחב ביותר מבין הארבעה, הכולל יותר ממחצית משטחה של העיר, ובו כמחצית מאוכלוסייתה. הוא המרוחק ביותר מהמרכז וכולל שטחים כפריים ומיוערים לצד שכונות עירוניות.
האזור המערבי מכיל שני חלקים השונים אחד מהשני. החלק הדרומי שלו כולל שכונות יוקרתיות והוא בעל מאפיינים דמוגרפיים דומים לאלו של האזור הדרומי. החלק הצפוני של האזור המערבי, לעומת זאת, דומה יותר לאזור הצפוני מבחינה דמוגרפית, עם שכונות חלשות מבחינה סוציו-אקונומית. מהסיבה הזאת לפעמים מתייחסים לחלק הדרומי כאזור נפרד משאר האזור המערבי.
לחלק הדרום-מזרחי של אזור המערבי שייכת השכונה "ברה דה טיז'וקה" (Barra da Tijuca), שהיא בין היוקרתיות ביותר בעיר, ואשר נמצאת בתנופת בנייה גדולה במיוחד. שתי סיבות עיקריות ישנן לתנופה זאת. האחת היא תהליך הנדידה דרום-מערבה של השכבות העשירות של ריו, אשר מתרחש מאז שלהי המאה ה-19. הסיבה השנייה היא האולימפיאדה 2016, מכוון שחלק גדול מהמשחקים התרחשו בשכונה. על כן, ערך הנדל"ן בברה דה טיז'וקה עולה בצורה מתמדת.
האזור המערבי כולל גם את שכונת "עיר אלוהים" (Cidade de Deus), שכונת עוני המתוארת בסרט עיר האלוהים.
בריו כ-40 קילומטר של חופים מהמפורסמים בעולם אשר הומים אדם בכל שעות היממה. החופים משמשים בין השאר למשחקי כדורעף וכדורגל. האורות הנוצצים לאורך קו המים מוסיפים ליופייה של העיר.
בריו נערך הקרנבל המסורתי כמו בכל עיר ביבשת אמריקה הדרומית בחודש פברואר בדרך כלל, אך לזה של ריו יצא השם של הקרנבל הכי זוהר ומפואר. זאת בשל התחרות שמתקיימת בין בתי הספר לסמבה במשך שבוע הקרנבל. "מצעד המנצחות" הנערך אחרי כן בחוצות ריו לעיני כל הוא אירוע רב משתתפים ומרהיב ביופיו.
קריוקה
אזור מרכזי - Av. Buenos Aires
יליד ריו מכונה "קריוקה" (Carioca), מילה שמקורה בטופי עתיקה. ישנן מספר תאוריות באשר למקורו של שם זה. לפי אחת מהן, מקורו בצירוף המילים kari ("אדם לבן") ו-"oka" ("בית"), כלומר בית האדם הלבן. התושבים הילידים של ברזיל השתמשו במילה kari, שפירושה המקורי הוא שם של דג המצוי בברזיל, לתיאור הפורטוגלים שהגיעו לארצם, מאחר שהשריון שעטו הזכיר להם את מראהו של הדג. לפי תאוריה אחרת, נקרא המקום על שם שבט kariîó, ופירוש המילה הוא ביתו של שבט זה. תאוריה נוספת גורסת כי במקום בו שוכנת כיום שכונת גלוריה היה בעבר כפר בשם Kariók או Karióg, והוא שהעניק לעיר את הכינוי.
הניגודים בין העושר והעוני
בריו קיימים פערים חברתיים משמעותיים ביחס למערב. קרוב לשליש מתושבי ריו חי בפאבלות, ברמות איכות חיים שונות. על פי מדד HDI (מדד הפיתוח האנושי) השכונות באזור דרום (זונא סול) כמו איפנמה, גבאה או לבלון נהנים מאיכות חיים גבוהה מאוד (מעל 900), איכות חיים הדומה ואף גבוהה מזו של נורווגיה (955) לשם השוואה. קומפלקסו דו אלמאו היא בעלת איכות החיים הנמוכה ביותר מבין שכונות ריו, מדד הפיתוח שלה הוא 711 ודומה לזה של אלג'יריה ותוניסיה. בשנים האחרונות קיים שיפור במעמד השכונות ועליה באיכות החיים. באזורים רבים בעיר התפתחה אכלוסיה של מעמד ביניים שמשנה את הריבוד החברתי הקיים בעיר.
הבנייה בעיר צפופה ורבים בה רבי הקומות למגורים, גורדי שחקים למשרדים וכנסיות המעוטרות עיטורי זהב מן התקופה שבה הייתה ברזיל קולוניה של פורטוגל. בעיר שדרות רחבות ידיים וגנים ציבוריים רבים.
תצלום פנורמי של העיר ריו דה ז'ניירו ממרומי אחד ההרים המקיפים אותה (לצפייה הזיזו עם העכבר את סרגל הגלילה בתחתית התמונה)
ריו דה ז'ניירו היא העיר השנייה בחשיבותה בברזיל מבחינה כלכלית, פיננסית ותעשייתית, אחרי סאו פאולו. התעשייה כוללת זיקוק נפט, עיבוד מתכות, כימיקלים ופטרוכימיקלים, ייצור ספינות, מוצרי מזון, תרופות, טקסטיל ועוד. הכלכלה המקומית מסתמכת גם על תיירות.
באנגרה דוס רייס בסמוך לריו פועלת תחנת הכוח הגרעינית אנגרה שהיא תחנת הכוח הגרעינית היחידה בברזיל.
לפי החוק הברזילאי, כלי הנשק של שוטר שהיה מעורב בתקרית ירי שהסתיימה במוות מוחרם ונלקח לבדיקה עד תום חקירת האירוע. מינואר 2016 עד יולי 2019, הוחרמו משוטרים 12 אלף כלי נשק, כאשר ב-2018 נתפסו 316 כלי נשק משטרתיים בחודש בממוצע, וב-2019 נתפסו 354 כלי נשק בחודש בממוצע. 2,000 כלי נשק הוחרמו יותר מפעם אחת; 65 כלי נשק הוחרמו יותר מעשר פעמים; חמישה רובים הוחרמו 20 פעם לפחות ושוטר שהיה מעורב בתקריות רבות בפאבלות בצפון ריו דה ז'ניירו נאלץ למסור את כלי הנשק שלו 23 פעמים בתוך שלוש שנים וחצי.
בשנת 2019 נהרגו יותר מ-1,400 איש בעימותים עם המשטרה וב-81 מהמחוזות במדינה נהרג לפחות אדם אחד בהיתקלות עם המשטרה. לפי המגזין הברזילאי "אֶפּוֹקָה", משטרת ריו דה ז'ניירו היא הקטלנית ביותר בברזיל.[3][4]
נמל התעופה סנטוס דימון, הנמצא באזור מפרץ גואנברה ומשמש לטיסות פנים לטווחים שונים וכמו כן לטיסות של תעופה כללית. הנמל קרוי על שמו של חלוץ התעופה הברזילאי אלברטו סנטוס דימון.
נמל התעופה ז'קארפגואה-רוברטו מריניו, הנמצא במרחק של כ-30 קילומטרים ממרכז העיר ומשמש לתעופה כללית.
יש קו מעבורת המקשר את ריו דה ז'ניירו לניטרוי. בנוסף יש מעבורות וסנפיריות השטות לאיים הקרובים לעיר.
בעיר נמצאת מערכת החשמליות סאנטה טרזה, הקרויה על שם השכונה בה היא בעיקר פועלת. היא העתיקה ביותר מסוגה בדרום אמריקה, וכיום משמשת בעיקר לצורכי תיירות. ב-2011 אירע שימוט בו נהרגו שבעה אנשים. עקב כך המערכת הושבתה לזמן מה.
את תושבי העיר והמדינה משרתים כמה אוניברסיטאות ומוסדות ללימודים והשכלה גבוהה. בעיר ישנם מוזיאונים רבים, בהם המוזיאון הלאומי של ברזיל, ובתי ספר לריקוד ולמוזיקה. נשפים חגיגיים נערכים מדי סוף שבוע במועדונים רבים לחברים רשומים בלבד. לאורך החופים פרושים מועדוני שיט רבים וספינות קטנות עוגנות בחופי האיים.
בריו חיים למעלה משלושים אלף יהודים. הקהילה מאורגנת ביותר ונחשבת לעשירה מאוד. יש לה בתי כנסת, בתי ספר ללימודי עברית ומועדוני ספורט ונופש.
בריו דה ז'ניירו פועלים מספר מועדוני כדורגל, הבולטים שבהם הם פלמנגו, בוטפוגו, ואסקו דה גאמה ופלומיננסה. העיר אירחה את משחק הגמר של מונדיאל 2014 באצטדיון מרקנה, המשמש בדרך כלל כאצטדיון הביתי של פלמנגו ופלומיננסה.
ברזיל
ריו דה ז'ניירו
אתר מורשת עולמית
_-_Leste.png)
.png)
ערך מורחב – זונא סנטרל (ריו דה ז'ניירו)
.jpg)
אדלייד, אוסטרליה
אתונה, יוון
אטלנטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית
באקו, אזרבייג'ן
קלן, גרמניה
קוסקו, פרו
גוימאריס, פורטוגל
איסטנבול, טורקיה
ירושלים, ישראל[5]
ג'וניה, לבנון
גאושיונג, טאיוון
קייב, אוקראינה
ליברפול, אנגליה, הממלכה המאוחדת
מונפלייה, צרפת
נאטאל, ברזיל
פורטו ואראס, צ'ילה
ורשה, פולין
אתר האינטרנט הרשמי של ריו דה ז'ניירו (בפורטוגזית)
משה גלעד, לשוטט בריו דה ז'נירו בעקבות הנערה מאיפנמה, גיבורת שיר הבוסה נובה הכי ידוע בעולם, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2015
ריו דה ז'ניירו (ברזיל), דף שער בספרייה הלאומית
