הקרב על גוש עציון
אירוע במלחמת העצמאות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקרב על גוש עציון, הידוע גם בשם הטבח בגוש עציון, החל בראשית מלחמת העצמאות, למחרת ההכרזה על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, והסתיים ב-14 במאי 1948, יום הכרזת העצמאות, עם נפילת גוש עציון כולו בידי כוחות הלגיון הערבי, אשר נעזר בכוחות ערביים מקומיים. שיאו של הקרב היה ב-13 במאי 1948, בקרב על קיבוץ כפר עציון שבו נהרגו 127 מתושבי הקיבוץ ומגיניו, חלקם נרצחו לאחר שכפר עציון נכבש[2]. בקרבות גוש עציון נהרגו בסך הכל בין 240 ל-242 תושבי הגוש ולוחמי "ההגנה".
 | |||||||||||||||||
| מגיני כפר עציון בתפילה בעמדה בפתח "נווה עובדיה" בכפר עציון - 1948 | |||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות | |||||||||||||||||
| תאריכים | 29 בנובמבר 1947 – 14 במאי 1948 (168 ימים) | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | גוש עציון | ||||||||||||||||
| קואורדינטות |
31°38′56″N 35°06′55″E | ||||||||||||||||
| תוצאה | נפילת יישובי גוש עציון וניצחון ערבי | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
|
(למפת הרי ירושלים רגילה)   הקרב על גוש עציון | |||||||||||||||||
חידוש ההתיישבות היהודית באזור, בו הייתה התיישבות יהודית ענפה עד למרד בר כוכבא, החל עם הקמת מגדל עדר, על ידי יהודים מירושלים, ב-1927. ישוב זה, ובו פחות מעשר משפחות, ננטש במאורעות תרפ"ט. ב-1935 קם באזור יישוב נוסף, על ידי עולים מכורדיסטן, יוצאי השומר ויוצאי המושבות הוותיקות, זו הפעם בשם כפר עציון. במקום הספיקו להתיישב רק כמה עשרות פועלים, בטרם ננטש ונחרב שוב בתקופת המרד הערבי הגדול. יישוב זה היה חלק מתוכנית גדולה יותר של שמואל צבי הולצמן, שחלם להקים מספר יישובים חקלאיים ותיירותיים באזור. החל משנת 1941 רכשה קק"ל מעל 8,000 דונם אדמה מנושי הולצמן ומערביי הכפר נח'לין. בשנות הארבעים הוקמו על שטח זה ארבעה קיבוצים: כפר עציון נוסד שוב ב-30 באפריל 1943, זו הפעם כקיבוץ דתי. הקיבוץ הוקם על ידי 'קבוצת אברהם' של הפועל המזרחי, ותיקי השומר הדתי ובני עקיבא מפולין, אשר עברו תקופת הכשרה בסמוך לכפר פינס. הקיבוץ הדתי משואות יצחק, נוסד ב-4 בנובמבר 1945, על ידי גרעין 'משואות'. מייסדיו היו צעירים יוצאי גרמניה, צ'כוסלובקיה והונגריה. הקיבוץ הוקם מצפון מערב לכפר עציון. מצפון לשני קיבוצים אלה הוקם עין צורים, אף הוא קיבוץ דתי, ב-22 באוקטובר 1946, על ידי גרעין 'בני עקיבא', אשר שהה קודם לכן בטירת צבי. קיבוץ השומר הצעיר רבדים, הוקם ב-11 פברואר 1947, ממערב לעין צורים, על ידי מספר גרעינים שקיבלו הכשרתם בבית זרע.
תוכנית החלוקה של האו"ם, שאושרה ב-29 בנובמבר 1947, השאירה כ-30 יישובים מחוץ לגבולות המדינה היהודית, בהם ארבעת קיבוצי גוש עציון.
ארבעת יישובי גוש עציון נמצאו באזור הררי, שקוטרו כחמישה ק"מ וגובהו כ-950 מ', ממערב לכביש ירושלים-חברון (כביש 60 בקירוב), בערך במחצית הדרך בין בית לחם לחברון, ובק"מ ה-21 מירושלים. במקום זה הסתעפה מערבה דרך פנימית אל יישובי הגוש. על אותה הסתעפות, כמו גם על תחילת הדרך הפנימית, ומימינה, חלשה ח'רבת סאוויר (גובה 971 מ'). משמאל לדרך הפנימית, על גבעה שגובהה 950 מטר, נמצא 'המנזר הרוסי', אשר נבנה ב-1902 כתחנת אכסון לעולי רגל רוסיים. ליד המנזר, מצפון מערב, נמצא 'ההר הרוסי' (960 מ'), במקום בו שוכן היום חטמ"ר עציון. הדרך הפנימית המשיכה עד לצומת הדרכים הפנימי של הגוש ליד 'האלון הבודד' או 'העץ', אשר ציין את מרכזו של גוש עציון. מצפון, חלשה על הצומת 'הגבעה הצהובה', ומולה, ממזרח, 'גבעת העץ', שגובהה 960 מ'. מן הצומת התפתלו דרכים צפונה - בכיוון ח'רבת זכריה (גובה 942 מ'), עין צורים (935 מ'), הנמצא במרחק של 1.1 ק"מ מן הצומת, רבדים (גובה 850 מ') ונחלין, כפר ובו כ-500 מוסלמים, ודרומה - בכיוון לכפר עציון, הנמצא כשני ק"מ מכביש ירושלים-חברון, בגובה 965 מ'. מול הכניסה לכפר עציון, צפונה מערבה לדרך, נמצאה 'גבעת הסלעים' (910 מ'). לפני הכניסה לכפר עציון, פנתה דרך עפר לכוון בית-אומר, הנמצא בגובה 979 מ', דרך 'אוכף המוכתר' (967 מ'). בבית-אומר התגוררו כ-1,200 מוסלמים. בדרך כלל, שררו יחסים טובים בין תושבי הכפר ובין היהודים. מן הכביש הפנימי, מערבה, הסתעפה הדרך למשואות יצחק, שגובהו 920 מ'. ממשואות יצחק יצא שביל לכוון הכפר הערבי ג'בעה, השוכן על גבעה בגובה 694 מטר מעל פני הים, ובו כ-180 מוסלמים. השביל פנה דרומה, עבר ליד הכפר צאפה, והגיע לצוריף, כפר ובו 1,640 מוסלמים.
כביש ירושלים-חברון היה הכביש היחיד שקישר בין גוש עציון ליישובים יהודיים שמחוצה לו, והיה נתון כולו בשליטה ערבית. בפרט, הכביש עבר דרך אל ח'אדר ובית לחם. מצד שני, הגוש היווה איום על התחבורה הערבית באותו כביש. בנוסף, הגוש, על יישוביו ומשלטיו, התבסס על קבוצת גבעות נוחות להגנה. בנסיבות מסוימות ניתן היה אולי להשתמש בכביש שעובר מן הגוש צפונה, דרך צומת אל-ח'אדר, להרטוב, אולם הרטוב עצמה הייתה מנותקת והדבר לא נעשה.
היהודים
בכפר עציון התגוררו 220 איש, מהם 167 מבוגרים. מבין אלה היו 70 נשים וששה הורים. לאחר יציאת הבלתי לוחמים (ר' בהמשך), נותרו במקום 70 גברים ו-20 נשים. כפר עציון היה היישוב הגדול והמרכזי בגוש ובו נמצאה המפקדה, ולה קשר אלחוטי, הן עם ירושלים, הן עם יתר היישובים. כן התקיים קשר טלפוני עם העמדות. במשואות יצחק התגוררו 123 איש, מהם 111 מבוגרים. מבין אלה היו 41 נשים ושלושה הורים. לאחר יציאת הבלתי לוחמים נותרו במקום 60 גברים ו-30 נשים. בעין צורים התגוררו 55 איש, מהם 38 גברים ו-17 נשים. ברבדים היו כ-80 איש, כשני שלישים מהם גברים. מספר הלוחמים מתוך כל אלה היה כ-275. מבחינה ארגונית, גוש עציון היווה חלק ממחוז ירושלים של ההגנה. אלא שמחוז זה עצמו היה חלש, יחסית לשני המחוזות העירוניים האחרים. בראש מעייניו עמדה הדאגה לירושלים גופה, אשר היא עצמה נזקקה לעזרה מבחוץ. עם פרוץ הקרבות, תגברו את הגוש מחלקת מילואים של הפלמ"ח. כן היו בגוש עשרה נוטרים מן המשמר הנע, שלושה מהם תושבי הגוש. הגוש תוגבר בשתי מחלקות חי"ש מתחלפות, ועם בואן, עזבו את הגוש הנוטרים מבחוץ. אחת מאותן מחלקות הייתה 'המחלקה המוטסת', 20 לוחמים מהפלוגה הדתית של חי"ש תל אביב שהוטסו לגוש במטוסי אוסטר אוטוקרט ("פרימוס") במרץ 1948. אלה נשארו עד נפילת הגוש (ראו להלן), ורק ארבעה מהם שרדו את הקרב. כן התאמנו בגוש חניכי קורס מ"כים של 'ההגנה'. אלה הצטרפו למגיני הגוש כל עוד שהו בו, בשבועות הראשונים של הקרבות. כללית, גם אם התחלפו ההרכבים, נמצאו בגוש בימי הקרבות פלוגת חי"ש ומחלקת פלמ"ח. בסך הכל, היה מספר מגיני הגוש, תושבי הקיבוצים בעלי כושר לחימה, וחיילי התגבור גם יחד, כ-400. מספר גדול במונחי מלחמת העצמאות.
מצבת הנשק בתחילת 1948: בכפר עציון - שני מקלעים, אחד מהם של הנוטרים, שמונה תת מקלעים, שמונה אקדחים, 33 רובים של תחנת הנוטרים, 12 רובים נוספים, שתי מרגמות שני אינץ' ו-200 רימוני הגנה. במשואות יצחק - מקלע, שמונה תת-מקלעים, שני אקדחים, 25 רובים של תחנת הנוטרים, 12 רובים נוספים, מרגמה שני אינץ', 250 רימוני הגנה, 50 רימוני התקפה. בעין צורים - מקלע, שישה תת-מקלעים, 32 רובים של תחנת הנוטרים, עשרה רובים נוספים, מרגמה שני אינץ', 280 רימוני הגנה, 30 רימוני התקפה. ברבדים ובמשלט הסמוך - שני מקלעים, ארבעה תת-מקלעים, ארבעה אקדחים, 20 רובים של תחנה הנוטרים, 16 רובים נוספים, מרגמה שני אינץ', 205 רימוני הגנה, 110 רימוני התקפה. באותה העת שהו בגוש כ-100 מגויסים מן החוץ, ואלה היו חמושים ב-23 תת-מקלעים סטן, 15 רובים, שתי מרגמות שני, שני מקלעי ברן ומכונת ירייה כבדה שוורצלוזה.
בלט בהיעדרו נשק אנטי טנקי. בהמשך הגיעו לגוש מעט רובים אנטי טנקיים. בבתי המלאכה של הגוש ניתן היה לייצר ציוד צבאי מסוים, כמו מוקשים, עד כמה שכמות חומרי הנפץ אפשרה, או חצובות למקלעים.
תוכנית הגנת הגוש התבססה על שרשרת משלטים חיצוניים. כך נתפסו, במרוצת הזמן, משלטים כמו 'גבעת הסלעים', 'גבעת העץ', 'אוכף המוכתר', 'הגבעה הצהובה', ח'רבת זכריה, 'ההר הרוסי', המנזר, ח'רבת סאוויר ועוד. טבעת היקפית זאת התקיימה בנוסף למערכי ההגנה של כל יישוב ויישוב. היישובים עצמם שולבו בתוכנית ההגנה, לרוב כעמדות קו שני, הנמצאות פנימה לטבעת ההגנה החיצונית. עם זאת, לא תמיד ניתן היה לשמור על כלל זה, שכן, בשל מיקומם, חלקים מן היישובים היו מאוימים ישירות בשעת התקפה. ליקוי נוסף בהתבצרות, הייתה התאמתה הלא מספקת לעמידה בפני אש תותחים.
הערבים
כללית, אזור הר חברון היה אזור ובו אוכלוסייה ערבית גדולה, ולמעט הגוש, כמעט הומוגנית. הגוש שכן בין שתי הערים הערביות בית לחם וחברון, ובסמוך לעיירות בית סאחור וחלחול. נוסף לכמה עשרות כפרים, שכנו באזור כמה שבטי בדווים, כמו תעמרה ועובידייה. עם זאת, רק חלק מבעלי כושר הלחימה באזור היו מאורגנים צבאית. אלה נקראו, באופן ספורדי, להתערב בקרבות באותו אזור ('פזעה').
בחלק מן הקרבות נטל חלק צבא הג'יהאד הקדוש אשר על חטיבתו המזרחית פיקד עבד אל-קאדר אל-חוסייני. בצוריף נמצא מחנה אימונים של אותו כוח, ובו נמצאו כמה עשרות או כמה מאות לוחמים. אלה לקחו חלק חשוב בקרבות בינואר 1948 (ר' להלן). החל מאפריל, גברה פעילות הלגיון הערבי באזור הגוש. כוח הלגיון כלל כמה מאות חיילים סדירים, וכן עמדו לרשותו תותחים ומשוריינים. נגד עוצמת האש של אלה, לא היה למגיני הגוש מענה של ממש.
ב-6 בדצמבר 1947 הגיעה לגוש מחלקת מילואים של הפלמ"ח (ר' למעלה). עמם הגיע דני מס, אשר קיבל, עם בואו, את הפיקוד על המקום. עם הגיעו של דני מס לפקד על הגוש, הוא הורה לתפוס את 'גבעת הסלעים', 'הגבעה הצהובה', 'אוכף המוכתר', ח'רבת זכריה ומשלטים נוספים. כן נערכה, בכל רחבי הגוש, ולאורך כל תקופת הלחימה, פעילות התבצרות נרחבת, אשר נעשתה גם בשבתות. זו סבלה ממחסור בכלים מתאימים להתבצרות באזור סלעי, כמו פטישי אוויר, ולמעשה, תוכניות ההתבצרות לא הסתיימו מעולם. כך, נבנו עמדות, נחפרו תעלות קשר, בוצרו צריפי מגורים, נמתחו גדרות, נפרש מיקוש ועוד.
ב-8 בדצמבר 1947 נערכה התקפה על מכונית שיצאה מגוש עציון לירושלים. התוצאה המידית הייתה ניתוק התנועה הסדירה בין גוש עציון וירושלים, מקור האספקה העיקרי של גוש עציון, ומכאן ואילך, התנהלה התנועה בשיירות מאובטחות. ב-11 בדצמבר 1947 נשלחה שיירה של ארבע מכוניות שנועדה להוביל אספקה מירושלים ליישובי גוש עציון. השיירה הותקפה, עשרה מבין 26 נוסעיה נהרגו, וששה נפצעו. בין ההרוגים היו חמישה חברי כפר עציון, חבר משואות יצחק וחבר עין צורים. בתגובה, פגע כוח שיצא מן הגוש באוטובוס ערבי על כביש חברון-ירושלים.
ב-5 בינואר 1948, כ"ג בטבת ה'תש"ח, פונו האמהות והילדים מן הגוש, בסיוע בריטי, לירושלים, למעט אם אחת שסרבה לעזוב את כפר עציון[3]. אלה עברו להתגורר במנזר רטיסבון שבירושלים או בבית הכרם, ובזמן ההפוגה הראשונה עברו לפתח תקווה. באותו חודש הותקף הגוש לראשונה על ידי מאות רבות מתושבי הר חברון, בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. ההתקפה, שכוונה אל ח'רבת זכריה ועין צורים נבלמה, אך הגוש נחלש והיה זקוק לתגבורת כוח אדם ונשק[4].
ב-12 בינואר 1948, א' בשבט ה'תש"ח, יצאה שיירה מירושלים עם ציוד לחימה ואספקה. השיירה הותקפה אך הצליחה להגיע לגוש עציון. בשיירה זו הגיע לגוש עוזי נרקיס וקיבל את הפיקוד מדני מס. ב-13 בינואר 1948, ב' בשבט ה'תש"ח חזרה השיירה מגוש עציון והותקפה בפאתי בית לחם. בהתקפה נהרגו שניים מנוסעי השיירה, נוטר וחבר רבדים. כדי להתגבר על הניתוק, נערך ניסיון להטיל ממטוסים אספקה בהיקף מוגבל. ניסיונות אלה לא עלו יפה, לעיתים קרובות. לפיכך, הוחלט להכשיר, בסמוך לצומת הפנימית של הגוש, מסלול למטוסים.
קרב 14 בינואר - ג' בשבט ופרשת הל"ה
ערך מורחב – מחלקת הל"ה
ב-14 בינואר 1948, ג' בשבט ה'תש"ח, ערכו הערבים התקפה גדולה על גוש עציון. בהתקפה השתתפו, באופן יוצא דופן ללחימת הערבים המקומיים באותה מלחמה, ערבים ממקומות מרוחקים יחסית, כמו הנגב והשומרון. עם זאת, גרעין הכוח התוקף היו לוחמי צבא הג'יהאד הקדוש, ועליהם פיקד עבד אל-קאדר אל-חוסייני. ההתקפה, אשר הצטיינה בארגון, תכנון וסדר צבאיים, התמקדה בח'רבת זכריה, שכיבושה היה מבתר למעשה את הגוש לשניים. על הח'רבה הגנו אנשי תגבורת החי"ש. בהתקפת נגד של מגיני הגוש התוקפים נהדפו באבדות כבדות. אבדות המגינים היו שלושה הרוגים מקרב חברי רבדים. לאחר קרב זה היה צורך דחוף לחזק את הגוש בעוד לוחמים, בתחמושת ובחומרי רפואה. לפיכך, בלילה שבין 15 בינואר ל-16 בינואר (ה' בשבט) נשלחה רגלית לגוש עציון מחלקת תגבור. המחלקה, ובה 35 לוחמים, נתגלתה, הותקפה, וכל אנשיה נהרגו. למחרת נפילת הל״ה יצאה פלוגה בת 80 לוחמים לחיפוש אחר עקבותיהם. היא הגיעה עד לפתח הוואדי, שם נתקלה במארב ונסוגה להר-טוב[4].
לחימת הגוש עד תחילת מאי
ב-7 בפברואר 1948 הסתיימה הכשרת המסלול למטוסים ונחת בגוש המטוס הראשון של 'שירות האוויר'. כן עברו מדי פעם שיירות בחסות בריטית, אך אלה התנגדו להעברת אספקה שאיננה אזרחית, וכן עמדו על כך שמספר הנכנסים לגוש לא יעלה על מספר היוצאים. חלק מן הפער באספקה שלא הותרה על ידי הבריטים, כוסה על ידי מטוסי 'שירות האוויר'. כן הצליחו מדי פעם לעבור שיירות שלא בחסות בריטית.
במהלך החודשים הבאים, שרר שקט יחסי בגוש. זה נוצל להתבצרות, התבססות ואימונים. ב-21 במרץ 1948 הגיע לגוש במטוס משה (מוש) זילברשמידט וקיבל את הפיקוד על המקום מידי עוזי נרקיס. בהתייעצות עם מפקדי היישובים החליט מוש לחלק את הגנת הגוש לגזרות. הגזרה המערבית כללה את משואות יצחק, את רבדים ואת המשלטים שביניהם – גבעת הסלעים, שש מאות הדונם, גבעת אולגה והנקודה החמישית. מפקד הגזרה המערבית היה משה יעקובוביץ, חבר משואות יצחק. ב-27 במרץ 1948 נשלחה שיירת תגבור נוספת, עמוסת אספקה, שהצליחה להגיע לגוש עציון. בדרכה חזרה הותקפה השיירה מדרום לבית לחם ובקרב שהתפתח נהרגו 15 מנוסעי השיירה, וארבעים נפצעו, מהם חמישה קשה. למחרת חולצו אנשי השיירה על ידי הבריטים, אולם הם השאירו את הנשק, ואת הרכב שנותר במקום, בידי הערבים. חלק מן השיירה הצליח לחזור על עקבותיו. כך נותרו בגוש כמה עשרות מאנשי השיירה, חמישה משוריינים וחמש משאיות.
עם החרפת הקרבות בירושלים ובדרך אליה, הורה הפיקוד העליון לתקוף את התחבורה הערבית בכביש חברון. בליל 11 - 12 באפריל 1948 תקפו לוחמי הגוש משאית ומשוריין של הלגיון. בעקבות זאת פתח הלגיון ב-12 באפריל 1948 בהפגזה ובהתקפה על המנזר הרוסי, וכפריים ניסו להסתער על המנזר אך נהדפו. בליל 29 - 30 באפריל 1948, בעת הקרב על קטמון, במסגרת מבצע יבוסי, נתבקשו שוב לוחמי הגוש למנוע תגבורת מחברון לירושלים. ואכן, הם מנעו הגעת תגבורות ערביות ללוחמים בקרב סן סימון, דבר שהיה קריטי להצלחת הצד היהודי בקרב. ב־12 באפריל 1948 הם תקפו שיירה של בלתי סדירים ופגעו ב-15 מכוניות. צבא בריטי הגיע למקום במשוריינים, פתח באש וחילץ את השיירה. התקפה נוספת על שיירה ערבית הייתה ב-3 במאי 1948, ובעקבותיה החליט הלגיון להתערב באופן פעיל בקרבות בגוש (אף על פי שהמנדט הבריטי עדיין לא הסתיים). כן חובל ומוקש כביש ירושלים-חברון, דבר אשר שיבש באופן ניכר את התחבורה הערבית בו.
קרב 4 במאי - כ"ה ניסן
ב-4 במאי 1948 נערכו כוחות לגיון ולוחמים בלתי סדירים, בסיוע משוריינים, להתקפה על המנזר הרוסי וההר הרוסי ממערב לו. בשעה 08:00 הם פתחו בהרעשת תותחים ומרגמות על המנזר וגרמו לשלושה הרוגים ולמעלה מעשרה פצועים, חלקם קשה. בעקבות ההפגזה החלה הסתערות על המנזר והמגינים נסוגו להר הרוסי. הערבים נכנסו למנזר וניסו לעלות על ההר הרוסי אך נהדפו. כן הופגזה ח'רבת סאוויר, ובהמשך נערכה הסתערות על המקום. ההתקפה נהדפה, אבדות המגינים היו הרוג וששה פצועים. פגז מרגמה פגע בכוח שהתארגן להתקפת נגד על המנזר והרג שבעה לוחמים. ממערב תקפו משוריינים ולוחמים מקומיים את משלט אוכף המוכתר והמגינים נסוגו. אולם לאחר הסתלקות המשוריינים פתחו המגינים בהפגזה ממרגמת "3 וכבשו מחדש את המשלט.
לפנות ערב נסוגו הערבים והמגינים נכנסו למנזר. אבדות המגינים היו 12 הרוגים ו-30 פצועים. אף כי לא אבד אף משלט, הורע מצבו של הגוש, כיוון שלא ניתן היה להשלים את האבדות. לערבים היו כ-70 נפגעים.
בגוש השתררה "אווירת מצדה". יצחק לוי (לויצה) כתב כי אילו הפיקוד העליון היה מסיק מיד מתוצאות הקרב של 4 במאי מהם סיכוייו של הגוש מול התקפה צבאית מלאה ומורה על פינויו והעברת כל הלוחמים והנשק לירושלים היה ניתן להצילם. בגוש היו שבע משאיות ושישה משורייני סנדביץ' ובמסע פתע-לילי היה אפשר לבצע זאת ללא תקלה אבל אז היה עקרון מקודש שיש להחזיק מעמד בכל יישוב.
הימים לאחר ההתקפה נוצלו להמשך עבודות ההתבצרות, כגון חפירת תעלות, מיקוש, הקמת עמדות וגידור.
הלגיון הערבי, אף על פי שהיה נתון תחת פיקוד בריטי, נטל חלק בהתקפה האחרונה על הגוש, על אף שזו נערכה טרם סיום המנדט. מפקדו, ג'ון באגוט גלאב הסביר כי הלגיון היה אמור לקבל שיירת אספקה בריטית ממצרים והיה עליו לכבוש את הגוש שהפריע למעבר בכביש חברון: "החלטנו, לפיכך, לסלק את מושבות כפר עציון בטרם יוכלו להשמיד את השיירה שלנו"[5]. אל הלגיון נלוו כוחות ערביים מקומיים.
12 במאי - ג' אייר
ההתקפה החלה ב-12 במאי 1948 בשעה 05:00 בהרעשת תותחים, כולל פצצות עשן, מרגמות ומקלעים. זו התמקדה בכפר עציון והמשלטים שסביבו. באותו יום לא הותקפו יתר ישובי הגוש.
כיבוש המנזר ו'ההר הרוסי'
מיד בתחילת הקרב, החלו הערבים להמטיר אש על 'המנזר הרוסי' ו'ההר הרוסי'. מספר מגיניהם של 'המנזר הרוסי' ו'ההר הרוסי' היה 28 ו-12 בהתאמה, ולהם מקלע 'שפנדאו', שלושה מקלעי ברן, רובה אנטי טנקי ומרגמה שני אינץ', נוסף לנשק אישי ולרימונים. לאחר הנחתת האש, החלו הערבים בהתקפה. המגינים נסוגו למנזר אבל משוריינים של הלגיון הצליחו להיכנס דרך הכביש הראשי של הגוש ולעלות על 'ההר הרוסי'. למקום הגיע מפקד הגוש, משה (מוש) זילברשמידט, וביחד עם מפקד המחלקה במנזר, צבי בן-יוסף, החליטו על נסיגה. המגינים נסוגו לתעלות הקשר כאשר בן יוסף וזילברשמידט מחפים עליהם. בינתיים תפסו הערבים את המנזר והחלו לירות על האנשים בתעלות. בן יוסף וזילברשמידט חיפו על הנסיגה ונהרגו בזה אחר זה. המנזר ו'ההר הרוסי' נכבשו בידי הערבים.
כיבוש משלטים נוספים
בינתיים תקף הלגיון גם את ח'רבת סאוויר, עליה הגנו 18 לוחמים, ואלה תוגברו במהלך הקרב בכיתה. המגינים הדפו את ההתקפות אבל כשראו שמשורייני הלגיון עומדים לנתק את הדרך אל 'גבעת העץ', ניתנה הוראת נסיגה. זו בוצעה בשעה 09:30 בערך, והנסוגים עשו דרכם אל 'גבעת העץ'. שניים מבין המגינים נהרגו. על 'גבעת העץ' הגנה בתחילת הקרב כיתת חי"ש, חמושה, בנוסף לנשק האישי, במרגמה שני אינץ', במקלע ובפיא"ט. חלק מן הנסוגים מח'רבת סאוויר נשארו ב'גבעת העץ', והאחרים המשיכו אל 'הגבעה הצהובה' או לח'רבת זכריה. שלושה משוריינים תקפו את 'גבעת העץ', וניתנה למגינים פקודה לסגת לעמדה אחורית על הגבעה. משקרבו הערבים עוד, ניתנה פקודה לנסיגה כללית אל ה'גבעה הצהובה'. במהלך חיפוי על הנסיגה, נהרג לוחם אחד. ב'גבעה הצהובה', היו בתחילת הקרב צוות מרגמה שלושה אינץ', 12 חיילות בתפקידי קשר ומנהלה, ומספר פצועים שנכנסו לעמדות. ב'גבעה הצהובה' הוחלט על נסיגה לאחר שהבחינו בלוחמים מ'גבעת העץ' נסוגים. במהלך הנסיגה נהרג אחד הלוחמים. רק לאחר זמן התברר כי הנסוגים מ'גבעת העץ' לא היו מגיניה המקוריים, אלא לוחמים שהגיעו אליה מח'רבת סאוויר. כשהגיעו הנסוגים מ'גבעת העץ' אל 'הגבעה הצהובה', מצאו אותה נטושה, ולפיכך המשיכו ועשו דרכם אל רבדים. במערב כבשו הערבים את 'אוכף המוכתר' ופתחו משם באש על כפר עציון.
'גבעת הסלעים'
בבוקר בו החל הקרב הוציא מפקד משואות יצחק, משה יעקובוביץ, כוח של לוחמים שתפס את 'גבעת הסלעים'. הכוח מנה 13 לוחמים, המצוידים במקלע, במרגמה שני אינץ' ובנשק אישי. בהמשך הגיעה תגבורת ממשואות יצחק, ועמה מקלע נוסף. המשלט החזיק מעמד כל היום, ומנע התקדמות ערבית לעבר כפר עציון מכיוון זה ואת ניתוק כפר עציון ממשואות יצחק.
סיכום היום הראשון
עד לצהרי היום כבש הלגיון את רוב המשלטים בחלקו הדרומי של הגוש פרט ל'גבעת הסלעים'. כן נכבש המנחת האווירי, וכיוון שהגוש היה מנותק יבשתית זה מכבר, הדבר מנע למעשה כל אפשרות לסיוע באספקה (פרט להצנחה) ובתגבורות. הגוש בותר לשני חלקים, שכן הצומת המרכזי נכבש בידי הערבים, כאשר עין צורים ורבדים נותקו מכפר עציון וממשואות יצחק. בשעות אחר הצהריים הפסיק הלגיון את ההתקפות ואת ההפגזות. ההרס בכפר עציון, אשר ספג אש כבדה ממועד תחילת ההתקפה, היה גדול, ושניים ממגיני הכפר נהרגו. מאוחר יותר, לפנות ערב, חידשו הערבים את ניסיונות ההתקפה, כדי לנתק את כפר עציון ממשואות יצחק, אולם אש מ'גבעת הסלעים' הביאה להדיפתם (ר' למעלה). כן התחדשו ההפגזות. לפנות ערב הצליח מטוס של שרות האוויר להצניח תחמושת לגוש, אם כי חלק ממטענו נפל בידי הערבים. בחסות החשיכה הצליח משה יעקובוביץ מפקד הגזרה המערבית להגיע לכפר עציון, לתאם עם יעקב אלטמן את המשך הקרב ולשכנע אותו להעביר את בית החולים עם כל הצוות הרפואי והפצועים שבו למשואות יצחק. פינוי בית החולים התבצע במהלך הלילה בידי אנשי משואות יצחק שסחבו על גבם את הפצועים ואבטחו את הנתיב דרך 'גבעת הסלעים'. בית החולים שוּכַּן במערות טבעיות במשואות יצחק שנוּקוּ והוכשרו עוד קודם לכך כמקלט אפשרי. בכך ניצלו חייהם של כשישים פצועים ואנשי הצוות הרפואי בהם ד"ר בנימין וינדזברג, מנהל בית החולים והחובשת הראשית רבקה נדיבי, שהתנדבה להישאר בגוש עציון ולטפל בפצועים בעוד התינוק שלה פונה לירושלים ביחד עם שאר האימהות והילדים.
במהלך היום עלו רעיונות, שלא הבשילו, אודות פינוי הגוש בחסות הצלב האדום. בלילה שוב שככה ההפגזה. מן הצד השני, מטוס של 'שרות האוויר' הטיל פצצות על ריכוזי הערבים. במהלך הלילה נידונה שוב אפשרות פינוי, ופנייה אל 'הצלב האדום' לגבי הוצאת הנפגעים. ביום הקרבות הראשון נהרגו 24 ממגיני הגוש, רובם בעת כיבוש 'ההר הרוסי' ו'המנזר הרוסי'.
13 במאי - ד' אייר
'גבעת הסלעים'
במשך כל בוקר 13 במאי 1948, ספגה גבעת הסלעים אש. ב-11:45 כמעט אזלה תחמושת המגינים, ובנוסף, דרכם למשואות יצחק עמדה בסכנת ניתוק. כמו כן, עלתה דרישה ממשואות יצחק כי מגיני הגבעה יתגברו את הכוח המגן על הקיבוץ. לנוכח כל אלה, קבל הכוח שעל הגבעה אישור לסגת למשואות יצחק. בזמן הנסיגה נפצעו קל שני לוחמים. בכך סולק המחסום האחרון בדרך לכפר עציון.
כיבוש כפר עציון
במקביל, החל מ-4:30 בבוקר החלו הערבים להמטיר אש על כפר עציון. מגיני הכפר, פרט לנשקם האישי, היו מצוידים במקלע בינוני, חמישה מקלעים קלים, מרגמה 2 אינץ' ופיא"ט. זה האחרון יצא במהלך הקרב מכלל פעולה. ב-5:30, נערכה על הכפר הסתערות מכיוון 'ההר הרוסי', שנהדפה. לנוכח קריאות לעזרה, נשלחו שלושה מטוסי אוסטר אוטוקרט של 'שירות האוויר'. אלה הצניחו נשק, תחמושת וציוד אחר, אך הציוד נפל בידי הערבים. בנוסף, הטילו המטוסים פצצות על ריכוזי הערבים. אלה האחרונים השיבו אש לעבר המטוסים, ואחד הטייסים נפצע, אך הצליח לחזור לבסיסו. ב-8:45 התקדם כוח ערבי בלתי סדיר לכיוון הכפר, אולם כתה מן הכפר נשלחה בעוד מועד לאגפו. כאשר הכוח הערבי החל בהסתערות, הכוח האוגף פתח באש, הפתיעם, והתוקפים נסוגו אל 'ההר הרוסי', תוך שהם סובלים אבדות. ב-10:30 החלה הכנות להסתערות נוספת, מכיוון 'ההר הרוסי', אולם התוקפים, בעודם מתקדמים אל הכפר, ספגו אש מכיוון 'גבעת הסלעים', ונסוגו.
באותו יום הבריק יגאל ידין לגוש עציון הוראה להמשיך ולהילחם. דוד בן-גוריון הבריק דברי הערכה ועידוד: "מנהלת העם והיישוב כולו משתתפים בחרדה והערצה בקרב הבלתי־שוה שלכם. הקרבות הקודמים שלכם הוסיפו לא רק כבוד, אלא עזרו במישרים ובעקיפין להצלת ירושלם... בטוחים שתעמדו בהתגוננותכם האמיצה ללא רתיעה". בשעה 12:00, לאחר ש'גבעת הסלעים' ננטשה, פרצו משורייני הלגיון לכפר. בשלב זה, הפיא"ט כבר לא פעל, וכתחליף, הוטלו על המשוריינים בקבוקי תבערה. המשוריין הקדמי הגיע עד השער, אך נסוג תחילה בשל בקבוקי תבערה שספג. בניסיון שני, המשוריין עקר את השער ופרץ לחצר. מוקש חשמלי הופעל אך לא התפוצץ, ומשוריינים נוספים פרצו לכפר. המגינים החליטו לפתוח בשיחות על כניעה, ויעקב אלטמן, מפקד הגוש, הוציא הוראות בהתאם: לשרוף מסמכים, להשמיד את הנשק ועוד. ניתנה הוראה להפסיק את האש, אולם כמה עמדות, אשר ההוראה לא הגיעה אליהן, המשיכו עוד זמן מה בלחימה.
הטבח בכפר עציון
עם קבלת ההחלטה להיכנע, יצא מפקד כפר עציון, אברהם פישגרונד, בידיים מורמות, במטרה להסדיר תנאי כניעה ועשה דרכו לעבר הריכוז העיקרי של התוקפים, בכיוון 'המנזר הרוסי'. במקביל, ניתנה הוראה להכין דגל לבן, ולהשמיד את מכשיר הקשר. לאחר שפישגרונד החליף מספר מילים עם אחד הערבים שפרצו לכפר ירה בו זה האחרון.
היסטוריונים ישראליים אחדים שחקרו את הטבח בכפר עציון[6] ציינו כי לאחר שהמגינים נכנעו, הם הניפו דגל לבן והתייצבו מול מבנה בית הספר של המנזר הגרמני. היו שם 133 איש. לאחר שהם צולמו על ידי איש עם כאפיה הגיע רכב משוריין, שככל הנראה השתייך ללגיון הירדני, שפתח עליהם באש מקלע ובעקבותיו הצטרפו לרצח גם הכוחות הערביים המקומיים. קבוצת המגינים הצליחה לזחול אל תוך מרתף המנזר, בו הם הגנו על עצמם עד אשר מספר רב של רימונים הושלך לתוך המרתף. כתוצאה, המבנה פוצץ והתמוטט עליהם, וכמעט כולם נהרגו.
רק שלושה מבין תושבי כפר עציון הנותרים ולוחמת פלמ"ח אחת שרדו את הטבח. על פי עדויותיהם, נסיבות הישרדותם את הטבח היו כדלהלן:
- יעקב אדלשטיין ויצחק בן-סירא ניסו להתחבא בין סלעים וענפים אך התגלו על ידי "ערבי זקן, בעל קמטים וללא שיניים" אשר אמר להם: "אל תפחדו". לאחר מכן, קבוצה של לוחמים ערבים לא סדירים הגיעה למקום והעמידה אותם מול קיר. הערבי הזקן הגן עליהם בגופו. בעודם מתווכחים הגיעו למקום שני לוחמי הלגיון הערבי אשר לקחו את שני הלוחמים היהודים תחת חסותם.
- נחום בן-סירא, אחיו של יצחק וחבר כפר עציון, היה במרחק מה מהקבוצה העיקרית כאשר הטבח החל. הוא הצליח להתחבא עד רדת החשכה ואז הצליח לברוח למשואות[7].
- עליזה פויכטוונגר (לוחמת פלמ"ח, קשרית הקיבוץ) ניסתה להתחבא בתחילה בתוך תעלה יחד עם מספר אנשים נוספים. לאחר שהם התגלו, כולם נרצחו פרט לעליזה אשר נגררה משם על ידי שני חיילים ערבים לא סדירים. בזמן שהשניים ניסו לאונסה, קצין לגיון ערבי (סרן חיכמת מיהיאר) הגיע וסילק אותם משם. לאחר מכן הקצין נתן לה לחם, חיכה עד שהיא סיימה לאכול, ואמר לה: "את תחת חסותי". לפני שלקח אותה בשבי, ירה הקצין למוות בשני החיילים, אולם לדברי הקשרית אותו קצין "הרג באקדחו פצועים יהודים שגילו אותות חיים"[8].
מעורבות הלגיון הערבי בטבח עדיין נתונה במחלוקת. אין ספק כי הלגיון הוביל את המתקפה על כפר עציון, ככל הנראה לפי הוראותיו המפורשות של מפקדו ג'ון באגוט גלאב, ולפחות מספר לוחמי הלגיון היו נוכחים כאשר החל הטבח. על פי עדויות ניצולים, בזמן הטבח משורייני הלגיון ירו במקלעיהם. לא ברור אם הירי היה השתתפות ברציחות, או כדי להרתיע את הלוחמים הערבים הלא סדירים (כפי שטענו אחר כך הלגיונרים בפני השבויים). ב-1957 טען גלאב כי אם היה טבח, הוא לא נעשה על ידי הלגיונרים[8].
עם נפילתו של יעקב אלטמן נטל משה יעקובוביץ, מפקד משואות יצחק, את הפיקוד ופקד על רחל דורון לשלוח למטה "ההגנה" בירושלים את ההודעה: "מלכה נפלה[9][10], נשארנו בלי תחמושת ולא נוכל להחזיק מעמד. אנו מבקשים טיפול". ('מלכה' היה שם הקוד של כפר עציון).
לוחמות הקרב האחרון
בקרב האחרון על גוש עציון נהרגו 22 לוחמות, מספר הלוחמות הגבוה ביותר שנהרגו בקרב אחד בכל תולדות מערכות ישראל, מהן 20 בנות הקיבוץ הדתי. בתום הקרב נלקחו בשבי הירדני 86 מלוחמות הגוש והן שוחררו מספר שבועות לאחר לקיחתן בשבי (כ"ח באייר, 6 ביוני 1948). רוב לוחמות גוש עציון שנהרגו, מצאו את מותן בפיצוץ בניין 'המנזר הגרמני' בכפר עציון, אשר שימש כמפקדה. הן נקברו מתחת להריסות והובאו לקבורה עם שאר הרוגי הקרב האחרון בקבר אחים בהר הרצל. רוב הנופלות בקרב האחרון היו ניצולות שואה, 18 מתוך 22 הנופלות, שבע מהן נצר אחרון למשפחתן. אחת מהן, צפורה רוזנפלד, הייתה אם לפעוט שהחליטה שלא להתפנות עם האימהות והתינוקות מגוש עציון לירושלים[11].
בשעה 16:30 נתקבלה הידיעה על נפילת כפר עציון, ובן-גוריון, לוי אשכול וישראל גלילי החליטו להבריק למגיני היישובים האחרים בגוש (רבדים, עין-צורים ומשואות-יצחק), כי אם לא יוכלו להמשיך בקרב, ישמידו את נשקם ויניפו דגל לבן[12].
לאחר כיבוש כפר עציון, הערבים המשיכו להמטיר אש על שלושת היישובים הנותרים של הגוש, וכן על ח'רבת זכריה. מתוך חשש כי גורל המגינים של היישובים הללו יהיה זהה לזה של המגנים של כפר עציון, החליטה הנהגת היישוב בירושלים לסגת מהיישובים בתנאי שהלגיון הערבי יגן על התושבים. מעט אחרי חצות התקבלה הודעה על הסדר כניעה שהושג, והוכרז על הפסקת אש החל משעה 4:00 בבוקר 14 במאי. למרות ההסכם, התנפל המון ערבי על ח'רבת זכריה, בטרם הגיעו למקום חיילים סדירים או 'הצלב האדום'. כמה מן המגינים ומן הערבים פתחו באש, וכמה לוחמים נהרגו. בסופו של דבר, גם לאחר הגעת נציגי 'הצלב האדום' וחיילים ערבים סדירים, אירעו מקרים בהם בלתי סדירים פתחו באש. גם בשלושת היישובים שנכנעו באותו יום, היו מקרים בהם ניסה המון ערבי להתנכל לשבויים, ולרוב, החיילים הסדירים עשו מאמצים ניכרים למנוע זאת. בסופו של דבר, 'הצלב האדום' הוביל את הפצועים לירושלים, והלגיון הערבי לקח את שאר המגינים, 320 במספר, כולל תשעה משורדי כפר עציון כשבויי מלחמה. בעת הנסיעה לשבי, עלתה המשאית שהובילה את אנשי רבדים על מוקש. הנהג הערבי נהרג, ומספר חיילים ערבים פתחו באש, ככל הנראה כיוון שחשבו כי המדובר במארב, ממנה נהרגו כמה שבויים.
בקרבות גוש עציון נהרגו בסך הכל 242 תושבים וחיילי תגבורת, כאשר הראשונים היו כשני שלישים מן החללים. ארבעה מבין חללי הגוש היו החוכר של 'המנזר הרוסי' ובני משפחתו, אשר עברו במהלך הקרבות להתגורר בכפר עציון.
אובדן גוש ובו ארבעה יישובים, יחד עם אובדנם של מאות לוחמים, היה אחת המפלות הקשות לצד היהודי, ומבחינת מספר האבדות, הקשה ביותר, הן במלחמת העצמאות, הן במלחמות ישראל בכלל. אובדן הגוש, כמו גם גורל המגינים, היו גורם מכריע בהחלטה לפנות, עם פלישת צבאות ערב, מיד לאחר הכרזת העצמאות, את קליה, בית הערבה, נווה יעקב, עטרות והרטוב. גם הלגיון מיעט בהמשך המלחמה לנסות לכבוש יישובים יהודיים, ככל הנראה, בין היתר, כדי שלא לשחוק את כוחו.
היישובים נבזזו מיד לאחר כיבושם (ולעיתים אף ממש במהלכו), ונחרבו בהמשך כמעט לחלוטין. בשטחם הוקמו בהמשך מחנות של צבא ירדן, אשר עשה שימוש גם במנחת. על חורבות משואות יצחק הוקם מחנה פליטים. הגברים שבין השבויים שוחררו לאחר הסכם שביתת הנשק עם עבר הירדן, שנחתם באפריל 1949.
כשנה וחצי לאחר נפילת הגוש ולאחר סיום מלחמת העצמאות, בנובמבר 1949, הועברו 240 גופות נופלי הגוש ומחלקת הל"ה לירושלים. הגופות נקברו ב-17 בנובמבר בקברי אחים בהר הרצל בירושלים. קבר האחים של נופלי הגוש וקברי מחלקת הל"ה היו לקברים הראשונים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
- ערך מורחב – המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות
עם החרפת הקרבות בירושלים ובדרך אליה, הורה הפיקוד העליון של 'ההגנה' לכוחות הלוחמים בגוש עציון לתקוף את התחבורה הערבית בכביש חברון. בליל 11 - 12 באפריל 1948 תקפו לוחמי הגוש משאית ומשוריין של הלגיון. בעקבות זאת פתח הלגיון ב-12 באפריל 1948 בהפגזה ובהתקפה על המנזר הרוסי, וכפריים ניסו להסתער על המנזר אך נהדפו.
בליל 29 - 30 באפריל 1948, בעת הקרב על קטמון, במסגרת מבצע יבוסי, נתבקשו שוב לוחמי הגוש למנוע תגבורת מחברון לירושלים. ואכן, הם מנעו הגעת תגבורות ערביות ללוחמים בקרב סן סימון, דבר שהיה קריטי להצלחת הצד היהודי בקרב. במקביל לוחמי גוש עציון חיבלן ומיקש כביש ירושלים-חברון, דבר אשר שיבש באופן ניכר את התחבורה הערבית בו.
ב־12 באפריל 1948 הכוחות הלוחמים של גוש עציון תקפו שיירה של לוחמים ערבים בלתי סדירים ופגעו ב-15 מכוניות שלהם. צבא בריטי הגיע למקום במשוריינים, פתח באש וחילץ את שיירה הלוחמים הערבים. התקפה נוספת על שיירה ערבית הייתה ב-3 במאי 1948, ובעקבותיה החליט הלגיון להתערב באופן פעיל בקרבות בגוש.
ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, תיאר את ההשפעה של לוחמי גוש עציון על המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות: ”אם קיימת ירושלים עברית, אזי התודה הראשונה של כל ההיסטוריה הישראלית נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון.”[13]
- ערך מורחב – מועצה אזורית גוש עציון
במלחמת ששת הימים, בשנת 1967, חזרה ישראל לשלוט באזור גוש עציון. תושבים אשר נעקרו מהגוש ב-1948 הובילו מסע פרסום ציבורי אשר תמך בהתיישבות מחודשת של הגוש, ובהמשך ראש הממשלה לוי אשכול נתן לכך את אישורו. בספטמבר 1967 נוסד כפר עציון מחדש כהתנחלות הישראלית הראשונה באזור יהודה ושומרון לאחר המלחמה.
- ישראל גרנית ודן יהב, התיישבות במלחמה - יישובים שעמדו, פונו, או נפלו במלחמת העצמאות 1948, מכללת כנרת, 2015.
- אלתר ולנר, חמושים לפני המחנה - סיפורה של הפלוגה הדתית של חי"ש תל אביב, הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1984.
- יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין: ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, הוצאת מערכות, 1986.
- דומיניק לאפייר, לארי קולינס, ירושלים, ירושלים, עמ' 183–196; 289–291, 294–295, 297–298, 302–305, 307–308, 315–316, 323.
- לילך רוזנברג-פרידמן, מהפכניות בעל כורחן - נשים ומגדר בציונות הדתית בתקופת היישוב, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2005.
- A. Isseroff, Kfar Etzion Remembered: A history of Gush Etzion and the Massacre of Kfar Etzion, 2005
- ד&;ר אורי מילשטיין, התבוסה שנגמרה בטבח: הקרב האחרון על גוש עציון ב-1948, באתר מעריב אונליין, 29 באפריל 2023
- אביחי ברג, ודרך אין אחרת, סלע מאיר, תל אביב, 2021.
- יעקב אבן חן, סיור מצולם באתר הקרב בגוש עציון, מאוסף המשפחה
- דב קנוהל, גוש עציון במלחמתו (מהדורת אינטרנט),
- יוחנן בן יעקב, גוש עציון במלחמתו, בית ספר שדה כפר עציון
- מרדכי נאור, גוש-עציון במצור ובקרב, מתוך "גוש - עציון מראשיתו עד תש"ח: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר", הוצאת יד יצחק בן-צבי
- מיכל ברגמן, נשים לוחמות – הסיפור הנשכח בתולדות ישראל, קולך.
- דינה ספראי, בעקבות נשים מכפר עציון, 2009-04-23, קולך.
- לילך רוזנברג-פרידמן, הלוחמות הדתיות. נזכור גם אותן, 7 במאי 2008
- אפרת פורשר, לשבור את שתיקת המנזר, באתר ישראל היום, 17 באפריל 2015
יותם ברגר, הנשים שלחמו לצד הגברים בגוש עציון - ונשכחו, באתר הארץ, 1 במאי 2017- מבצע ליקוט עצמות - דו"ח בעריכת דוד בן-דוד מקבוצת כפר עציון, מסמך באתר ארכיון המדינה
- האם שנשארה להגן על גוש עציון באתר הספרייה הלאומית
תוכנית מיום הזיכרון 2013 בגלי צה"ל, סיפור גבורת ונפילת כפר עציון, באתר iCast, 17 באפריל 2013(הקישור אינו פעיל, 29.1.2020)
עדויות על הקרב על גוש עציון, בערוץ "תולדות ישראל", 2013- ראובן מילון. זכרונות מהקרב על גוש עציון, באתר הארכיון הציוני, 2017
- מרים זקהיים, חירות במצור: ליל הסדר האחרון בכפר עציון, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 4.4.2033
- ניצן צבי כהן, "נשים אידיאליסטיות, שהגיעו לארץ וביקשו לבנות חיים": אנדרטה חדשה ל-22 הלוחמות שנפלו בכפר עציון, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 25 באפריל 2023
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
