מלחמת האזרחים האמריקנית

מלחמת האזרחים האמריקנית (באנגלית: The American Civil War) הייתה מלחמת אזרחים, שהתרחשה בארצות הברית בשנים 1861–1865. 11 מדינות בדרום ארצות הברית, שתמכו בעבדות, הכריזו על פרישה מארצות הברית, והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, הידועה יותר בשמה המקוצר "הקונפדרציה".

Quick facts: תאריכי הסכסוך, מקום, עילה, תוצאה, שינויי... ▼

מלחמת האזרחים האמריקנית
The American Civil War

מימין לשמאל ומלמעלה למטה: אברהם לינקולן – נשיא ארצות הברית קרב צ'קמוגה, הקרב על אי מספר 10 קרב שילה, קרב המפטון רודס ג'פרסון דייוויס – נשיא הקונפדרציה
תאריכי הסכסוך	12 באפריל 1861 – 9 במאי 1865[1] (4 שנים)
מקום	ארצות הברית
עילה	עבדות בארצות הברית, נאמנויות מקומיות למדינות ולא לאומה ברמה הפדרלית, פערים כלכליים ועוד.
תוצאה	ניצחון של האיחוד, תקופת השיקום, ביטול העבדות, פירוק הקונפדרציה, רצח לינקולן
שינויים בטריטוריות	ארצות הברית: בעיקר מדינות הגבול ודרום ארצות הברית.
הצדדים הלוחמים ארצות הברית של אמריקה (האיחוד) קונפדרציית המדינות של אמריקה (הקונפדרציה) מנהיגים אברהם לינקולן  ג'פרסון דייוויס  מפקדים אדווין סטנטון וינפילד סקוט ג'ורג' מקללן הנרי האלק יוליסס ס. גרנט ויליאם שרמן יהודה פיליפ בנימין רוברט אי. לי אלברט סידני ג'ונסטון תומאס ג'ונתן ג'קסון ג'וזף א' ג'ונסטון פ.ג.ט. בורגארד כוחות 2,200,000 איש 1,064,000 איש אבדות 360,000 הרוגים 275,000 פצועים 258,000 הרוגים 137,000 פצועים

הקונפדרציה, בהנהגתו של ג'פרסון דייוויס, לחמה על עצמאותה מארצות הברית, והציגה את מלחמת האזרחים כמלחמת העצמאות של הקונפדרציה. הממשל הפדרלי בארצות הברית נתמך בידי עשרים מדינות, רובן מצפונה של ארצות הברית, שבהן בוטלה העבדות, וממערבה (שבאותם הימים היה מדולל אוכלוסין), ובידי חמש מדינות שבהן העבדות עדיין הותרה, אשר נודעו כמדינות הגבול.

בין המניעים למלחמה היו הפערים הכלכליים בין 25 המדינות המוכרות בשמן המקוצר "האיחוד", שהיו בעלות אוכלוסייה רבה יותר ותעשייה מפותחת,[2] לבין מדינות הדרום, אשר כלכלתן נשענה על חקלאות, ובעיקר גידול הכותנה, מוצר הייצוא העיקרי, אשר חייב שימוש בכוח אדם רב המתבסס על עבדים. בעקבות המלחמה, המשק התעשייתי הפך לנתח השוק הגדול ביותר של ארצות הברית על חשבון משק החקלאות.[3] לאחר ארבע שנים של לחימה קשה ועקובה מדם (שרובה התרחשה בשטחי דרום ארצות הברית ומדינות הגבול), נכנעה הקונפדרציה והעבדות בוטלה בכל רחבי ארצות הברית. הבעיות שהובילו למלחמה נפתרו רק בתקופת השיקום, לאחר תום המלחמה, שארכה 12 שנים (בין 1865 ל-1877). בעקבות המלחמה העביר ממשל האיחוד את התיקון ה-13, ה-14 וה-15 לחוקת ארצות הברית.

בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1860, ערכה המפלגה הרפובליקנית בהנהגתו של אברהם לינקולן קמפיין נגד הרחבת העבדות מעבר למדינות בהן התקיימה עד אז וביטולה בטריטוריות של ארצות הברית.[4] על אף שלינקולן לא דרש את ביטול העבדות במדינות הדרום באותה עת, חששו מדינות העבדות מכך שצעדים אלה יינקטו בהמשך בהסתמך על התקדימים שיצר. הרפובליקנים היו חסידים נלהבים של פטריוטיות ולאומיות, ובמצע הבחירות שלהם ב-1860 קבעו כי כל איום לפירוק האיחוד ייראה כבגידה. לאחר ניצחונם בבחירות, ולפני שהממשל החדש נכנס לתפקידו ב-4 במרץ 1861, הכריזו שבע מדינות הכותנה על פרישתן מהאיחוד ויצרו יחד את הקונפדרציה. הן הממשל היוצא של הנשיא הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן והן הממשל הנכנס של הנשיא הרפובליקני אברהם לינקולן, דחו את חוקיותו של מהלך הפרישה, והכריזו עליו כמרד. שמונה מדינות נוספות שבהן התקיימה עבדות דחו את רעיון הפרישה בשלב זה, אך בהמשך שלוש מתוכן פרשו גם כן והצטרפו לקונפדרציה. הקונפדרציה לא זכתה להכרה דיפלומטית מאף מדינה זרה.

פעולות האיבה החלו ב-12 באפריל 1861, כשכוחות הקונפדרציה תקפו את המצודה של צבא ארצות הברית בפורט סאמטר שבמדינת דרום קרוליינה. תגובתו של לינקולן הייתה גיוס של צבא מתנדבים מכל מדינות האיחוד כדי לכבוש מחדש את השטח הפדרלי. תגובה זו הביאה להכרזת פרישה של ארבע מדינות תומכות עבדות נוספות. שני הצדדים גייסו צבאות; האיחוד תפס את השליטה במדינות הגבול בתחילתה של המלחמה, הטיל סגר ימי על מדינות הקונפדרציה, שמנע מהן ייצוא כותנה עליו התבססה כלכלתן, וחסם את מרבית הייבוא אליהן. במזרח נותרה הלחימה היבשתית ללא הכרעה בשנים 62–1861, בהן הצליחה הקונפדרציה להדוף את התקפות האיחוד, שניסה לכבוש את בירת הקונפדרציה, ריצ'מונד שבווירג'יניה. על אף המרד והעימות האלים עם הדרום, נמנע לינקולן מהגדרת סיום העבדות בדרום כאחת ממטרות המלחמה במשך מעל לשנה.

כשנה וחצי לאחר תחילת פעולות האיבה הדרומיות, בחודש ספטמבר 1862, הפכה הצהרת האמנציפציה של הנשיא אברהם לינקולן, אשר הורתה על סיום העבדות במדינות הדרום, לאחת ממטרות המלחמה,[5] והניאה את הבריטים מלהתערב בנעשה,[6] על אף האינטרסים הכלכליים שהיו להם באזור. המפקד הצבאי של הקונפדרציה, רוברט לי, ניצח בקרבות בווירג'יניה, אך בשנת 1863, לאחר קרב גטיסברג, נעצרה התקדמותו צפונה והוא החל לסגת דרומה, תוך כדי אבדות כבדות. במערב השיג האיחוד שליטה על נהר המיסיסיפי, לאחר תפיסתה של ויקסבורג, ובכך חילק את הקונפדרציה לשניים. בשנת 1864 הצליח האיחוד בהובלת יוליסס ס. גרנט לממש את יתרונו בציוד ובכוח אדם, מול הקונפדרציה בהובלת הגנרל רוברט לי. גנרל ויליאם שרמן מצבא האיחוד כבש את העיר אטלנטה וצעד אל הים. התנגדותה הצבאית של הקונפדרציה פסקה לאחר כניעתו של לי בפני גרנט בקרב אפומטוקס ב-9 באפריל 1865.

מלחמת האזרחים האמריקנית הייתה אחת ה"מלחמות הטכנולוגיות" הראשונות. מסילות רכבת, טלגרף, ספינות קיטור ונשק בייצור המוני, היו בשימוש נרחב במהלכה. התרגול במלחמה כוללת, שפותח על ידי שרמן בג'ורג'יה, ומלחמת החפירות שנערכה סביב פטרסבורג (אנ') בווירג'יניה, בישרו את אופייה של מלחמת העולם הראשונה ביבשת אירופה כחצי מאה לאחר מכן. מלחמת האזרחים האמריקנית נותרה המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות ארצות הברית. נהרגו בה כ-620,000 חיילים ומספר לא ידוע של אזרחים. 10% מקרב הגברים בטווח הגילים 20–45 במדינות הצפון נהרגו או נפצעו, וכ-30% מכלל הגברים הלבנים בטווח הגילים 18–40 במדינות הדרום.[7] ניצחונו של הצפון הביא לקיצה של הקונפדרציה ושל העבדות בארצות הברית, וחיזק את כוחו של הממשל הפדרלי. ההיבטים החברתיים, הפוליטיים, והכלכליים של המלחמה עיצבו את תקופת השיקום שנמשכה עד שנת 1877.