Loading AI tools
עיתונאי ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פבלו אוטין (נולד ב-22 בנובמבר 1976 בארגנטינה) הוא חוקר, מרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ומבקר קולנוע ישראלי. ב-6 בדצמבר 2013 נבחר ליושב ראש הראשון של פורום מבקרי הקולנוע בישראל, ארגון אשר יזם עם מבקרי קולנוע אחרים ונטל חלק בהקמתו במאי 2013.
לידה |
22 בנובמבר 1976 (בן 47) בואנוס איירס ארגנטינה |
---|---|
תאריך עלייה | 1996 |
מדינה | ישראל |
השכלה | אוניברסיטת תל אביב |
מעסיק | אוניברסיטת תל אביב, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, שנקר - בית ספר גבוה להנדסה ולעיצוב, המכללה האקדמית בית ברל |
סוג כתב | מבקר קולנוע |
קישורים חיצוניים | |
פייסבוק | pablo.utin |
הוריו מרטה ברינסטיין ואדוארדו אוטין הם אנשי עסקים במקצועם. אמו ממוצא סורי ואשכנזי (יהודים שגרו מספר דורות בשדות ארגנטינה) ואביו ממוצא רוסי-אוקראיני. לפבלו אח אחד, מריאנו (ננו) אוטין, שצעיר ממנו בשלוש שנים ועוסק בשיווק.
פבלו אוטין נולד בבואנוס איירס, ארגנטינה. בצעירותו עלתה משפחתו לישראל, ובין הגילים ארבע עד שבע (1981 – 1983) חי בה (בהתחלה התגוררו ברעננה ולאחר מכן בחיפה), ואז שבו לארגנטינה. למד בבתי ספר פרטיים יהודים. למד פסנתר, בתקופת נעוריו הייתה לו להקה בשם "מנו סנטה" (Mano Santa, "היד הקדושה"), איתה הופיע כזמר וקלידן.
בשנת 1996, בגיל 19, עלה אוטין לישראל. הוא למד לתואר ראשון בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ואותו סיים בהצטיינות (2002). בתקופת לימודיו עבד בארכיון הסרטים של החוג, אחר-כך כאסיסטנט של נחמן אינגבר בחוג, ועבד כצלם, עורך ואיש סאונד ב"גלובס TV".
הוא ביים, כתב, הפיק וערך את הסרט הקצר "שותפים" (בכיכובם של שירה ארד, סאלח בכרי וקובי שטמברג), אשר השתתף בתחרות וולג'ין בפסטיבל הקולנוע ירושלים ב-2001, בפסטיבל בהודו ובפסטיבלי הקולנוע הישראלי בניו-יורק, בלוס אנג'לס, במיאמי ובשיקגו.
הוא ביים, כתב, הפיק וערך את הסרט הניסיוני הקצר "דורות: חברה שלי לשעבר", אשר השתתף בפסטיבלים שונים באירופה. הוא לקח שוט של דקה, בו מצולמת חברתו לשעבר (מאוחר יותר חזרו להיות ביחד ואף התחתנו), העתיק אותו מווידאו לווידאו, עשה למעלה מעשרים עותקים ממנו, חיבר עותקים נבחרים זה לזה ועשה סרט שבכל עותק השוט מאבד מאיכותו עד התפוררות מוחלטת של התמונה. הסרט השתתף בפסטיבל סינמד[1] ובפסטיבל אימג' קונטרנטור בצרפת[2].
התחיל ללמוד לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, אבל עבר ללמוד לתואר שני במדיה ותקשורת ב-EGS, EUROPEAN GRADUATE SCHOOL, שווייץ, ואותו סיים בהצטיינות יתרה (2007);[3] נושא התזה שלו היה: "מהו קולנוע?" והוא נעשה בהדרכתו של פרופסור וולפגאנג שירמאכר (Wolfgang Schirmacher). הוא ניסה להגדיר מחדש את הקשר שבין החוויה – האופן בו אנו חווים את הסרט, לבין החשיבה – כיצד אנו חושבים על הסרט. בכך ביקר את התאוריות הקולנועיות המודרניות אשר לטענתו יוצרות נתק בין חוויה לחשיבה. במקביל לתואר השני התחיל לכתוב בעיתונות בתור מבקר וכתב קולנוע בעיתון "גלובס", גילה שהוא נמשך יותר לכתיבה עיתונאית ואקדמית והתמקד בכך.
ספרו "קרחונים בארץ החמסינים" (2008) עוסק בקולנוע הישראלי החדש באמצעות מאמרים ושיחות עם במאים צעירים בולטים.
אוטין עשה דוקטורט בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, על בסיס מלגת נשיא-רקטור, בהדרכת פרופסור יהודה ג'אד נאמן. נושא התזה: "הסכסוך הישראלי-פלסטיני בקולנוע הישראלי של העשור הראשון של המאה ה-21". ב-2014 הוסמך לדוקטור.
אוטין מרבה לעסוק בחקר הקולנוע של קוריאה הדרומית, ובמסגרת זו יש לו שתי תזות עיקריות:
אוטין משמש כמרצה בבית הספר לקולנוע שבמדרשה לאומנות בבית ברל ובחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב; העביר הרצאות בברוך קולג' של הסיטי קולג' של ניו יורק, באוניברסיטת שיקגו ובאוניברסיטת הנשים סוקמיונג שבסיאול (SOOKMYUNG) וקורס כמרצה אורח בחוג לתקשורת של אוניברסיטת מיאמי, ארצות הברית. כמו כן הוא מעביר הרצאות בתחום קולנוע במסגרות פרטיות שונות כגון קורסי העשרה למורים וימי עיון לעובדים בחברות עסקיות, ומופיע ברדיו ובטלוויזיה. בשנת 2008 היה מנהל תוכן ואחד ממייסדי סינמטק חולון במתחם המדיטק. כמו כן היה ממקימי ומפעילי מועדון הסרטים האוניברסיטאי האלטרנטיבי "החמורוטק".
אוטין שימש כשופט בתחרות פיפרסקי (פרס הביקורת) בפסטיבלי סרטים בינלאומיים שונים כגון חיפה, סלוניקי, ברלין (Berlinale), בוסן ועוד, והיה מבקר קולנוע בעיתונים "גלובס", "ישראל היום" ו"רייטינג-מעריב".
מאז 2006 אוטין חבר מערכת וכתב קבוע בכתב העת "סינמטק" בהוצאת סינמטק תל אביב. הוא כותב גם באתר "סריטה"[7].
בשנת 2016 פרסם אוטין שני ספרים: שיעורים בקולנוע - שיחות עם יוצרות ויוצרים ישראלים בהוצאת אסיה, מן ספר המשך לקרחונים בארץ החמסינים ובו שיחות חדשות עם יוצרות ויוצרים ישראלים. בספר ניתן למצוא שיחות עם יוצרים כגון טליה לביא, שלומי אלקבץ, מיה דרייפוס, אהרון קשלס, שמוליק מעוז ונדב לפיד. כמו כן, הספר כולל מאמר שאוטין כתב במשותף עם נטע אלכסנדר בנושא "האלימות החדשה בקולנוע הישראלי". הטענה המרכזית הנה שהסרטים הישראלים החדשים לא עוסקים ישירות באלימות שקשורה לסכסוך הישראלי-פלסטיני אך מציגים אלימות חדשה וקיצונית במרחב הפרטי והביתי שהיא תוצר של החדירה של האלימות הפוליטית אל תוך חיי היומיום[8] [9]
בשנת 2017 פרסם אוטין את רקוויאם לשלום: ייצוג הסכסוך בקולנוע הישראלי בעקבות אינתיפאדת אל־אקצה בהוצאת ספרא. הספר, המבוסס על הדוקטורט שלו, בודק את התפתחות ייצוג הסכסוך בקולנוע הישראלי ומציע כי בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה וקריסת תהליך אוסלו, הקולנוע הישראלי מציג ניתוק ואלימות בין הצדיים ומבכה את אובדן התמימות והתקווה לשלום.[10] [11]
באותה השנה יצר אוטין עם יובל יפת עבור הבלוג שורה ראשונה (הקישור אינו פעיל, 01/06/2022) סדרת רשת בת חמישה פרקים המתבססת על ספרו שיעורים בקולנוע - בכל פרק מנתח אוטין אלמנט סגנוני ייחודי של סרט ישראלי חדש[12].
בשנת 2024 יצא לאור ספרו מצ'רלי ועד שולי: הקולנוע העממי והמצאת הישראליות. ספר זה הינו אסופת מאמרים על קולנוע ישראלי בהם מנסה אוטין להתחקות אחר מאפייני הזהות הישראלית כפי שבאה לידי ביטוי בסרטים הפופולריים ביותר לאורך תולדותיו מ- צ'רלי וחצי ועד לשחרר את שולי.[13] במקביל בודק אוטין כיצד גם בסרטי אמנות, פחות פופולריים, ניתן למצוא מאפיינים שמהדהדים ומתכתבים עם הקולנוע הפופולרי. כך מסמן אוטין אלמנטים כמו שימוש במתיחה כאקט של אהבה, אינטימיות כפויה, וולגריות כשפה אסתטית ועוד, כמאפיינים מרכזיים של עיצוב הזהות הישראלית. [14]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.