קבר רחל
אתר בבית לחם בו נקברה רחל ע"פ המסורת היהודית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קבר רחל הוא מבנה במבואותיה הצפוניים של בית לחם, מדרום לירושלים, בין השכונות גילה והר חומה, הנמצא תחת שליטה ישראלית (דרך מסדרון צר מגודר). מסורות קדומות של למעלה מ-1,700 שנה מזהות את המקום כאתר שבו נקברה רחל אמנו, ומשום כך הוא נחשב למקום מקודש בעיני היהודים, הנוצרים והמוסלמים. במשך הדורות עברו המצבה שבמקום והמבנה שמעליה שינויים רבים המתועדים בספרות הנוסעים הענפה. מראה מבנה הקבר היה אחד הסמלים המפורסמים של ארץ ישראל, והוא הופיע על חפצי אמנות יהודיים, על בולים ובספרי קודש.
 | |
| תצלום קבר רחל בשנים 1890–1900 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| תאריך פטירה | י"א בחשוון |
| עיר | בית לחם |
| בית הקברות | מתחם הקבר |
| מיקום | דרומית לירושלים, צפונית לבית לחם |
| קואורדינטות | 31°43′14″N 35°12′09″E |
| אתר מוסדות קבר רחל | |
|
(למפת ירושלים רגילה)   קבר רחל  | |
חוקרי ארץ ישראל חלוקים באשר לזיהוי של האתר מצפון לבית לחם כמקום קבורתה של רחל. אחד הזיהויים הנוספים המקובלים במחקר למיקומו של קבר רחל הוא האתר המכונה בערבית קוּבּ֫וּר בַּ֫נִי אִסְרַאאִ֫יל (קברי בני ישראל) דרומית ליישוב גבע בנימין.
כיום קבר רחל משמש מקום תפילה ליהודים הפוקדים את המקום במשך כל ימות השנה, ובמיוחד בי"א בחשוון, המקובל במסורת היהודית כיום פטירתה של רחל.
על פי ספר בראשית נקברה רחל בדרך בית לחם: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם"[1], וכן: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם"[2]. פסוקים אלו תואמים את המסורת המקובלת לפיה נמצא קבר רחל סמוך לבית לחם, מדרום לירושלים.
לעומת זאת, בספר שמואל א' מסופר שקברה של רחל נמצא בגבול שבט בנימין[3], שעה שהעיר בית לחם שוכנת בנחלת שבט יהודה ולא בגבול נחלת בנימין.
מקור נוסף המצביע על כך שקבר רחל נמצא בצפונה של ירושלים, הוא הפסוק בספר ירמיהו: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה"[4]. רוב מפרשי התנ"ך זיהו את ה"רמה" בפסוק זה, עם הרמה המוזכרת בספר ירמיהו כמקום כינוסם של גולי בבל על ידי נבוכדנצר השני[5]. התיאור לפיו עוברים בניה של רחל ליד קברה בדרכם לגלות מוזכר במדרש בראשית רבה: "מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת. אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור דרך שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים"[6].
ניסיון ליישב את המקורות המקראיים נעשה כבר במדרש בראשית רבה[7], וכן שני לפרשנות מלווה בהנמקות בזמננו[8]. פרשנות אחרת לסתירה בין הפסוקים היא שהמילים: "גבול בנימין בצלצח" אינן מכוונות לנחלת בנימין, אלא למקום בקרבת קבר רחל בשם זה (יש המזהים אותה עם חרבת צליח שבקצה בנימין. כ-2 ק"מ מצפון לקבר רחל). מקום זה, המצוי על כביש דרך חברון, בסמוך לפניה לשכונת הר חומה, היה אתר מקודש לנוצרים ולמוסלמים. יש הרואים במקום זה את מקום פטירתה של רחל (שאינו זהה למקום קבורתה) ומקום הולדת בנימין, והמסורות המקומיות תומכות בכך. לפי זה מתפרש היטב השם 'גבול בנימין' על שם הולדת בנימין, אף שהוא בנחלת יהודה[9].
חוקרי ארץ ישראל חלוקים לגבי הזיהוי הנכון של מקום הקבר. האזכורים בספר בראשית תמכו בזיהוי המקובל דורות רבים, באתר מצפון לבית לחם. לעומת זאת, האזכורים בספר שמואל ובספר ירמיהו שימשו בסיס לתאוריה, אשר מצטטת מדרשים ונתמכה בראיות בעיקר משל שארל קלרמון-גנו, נגה הראובני ואחרים, המזהים את קבר רחל באתר מצפון לירושלים השוכן ליד צומת חיזמה, בכניסה ממזרח לירושלים[10]. המקום מכונה בפי הערבים קוּבּ֫וּר בַּ֫נִי אִסְרַאאִ֫יל (קברי בני ישראל).
המקורות הראשונים המזהים את קבר רחל בצפון בית לחם הם מקורות נוצריים: הברית החדשה מהמאה ה-1[11][12], אוסביוס ו"הנוסע מבורדו" מהמאה ה-4 והירונימוס שחי בבית לחם במאה ה-5.
במפת מידבא מהמאה ה-6 מצוירת אפרתה סמוך לבית לחם ולידה נרשם "רמה, קול ברמה נשמע". מלבד המקורות המקראיים, המקור היהודי הקדום ביותר המזהה את קברה של רחל מצפון לבית לחם הוא מדרש לקח טוב מהמאה ה-11 המתאר את מצבת קבורת רחל באופן זהה לתיאורים אחרים בני זמנו.
מקור ראשוני לצורת הקבר קיים בתיאורו של הכומר הנוצרי מצרפת ארקולף שביקר בארץ ישראל בשנת 670. על פי תיאורו בנוי הקבר כמצבה של אבנים פשוטות ללא שום קישוט.
הנוסע היהודי בנימין מטודלה, שביקר בארץ ב-1170, מתאר את קבר רחל בספרו "מסעות בנימין": ”והמצבה עשויה מאחת עשרה אבנים למנין בני יעקב ועליה כפה בנויה על ארבעה עמודים וכל היהודים העוברים שם חותמים שמם על אבני המצבה”[13]. תיאור דומה מופיע גם אצל נוסעים נוספים בימי הביניים: יעקב בן נתנאל הכהן (1187-1153)[14], פתחיה מרגנסבורג (1187)[15] ותלמיד הרמב"ן (1291-1270)[16]. התיאורים כוללים גם הסבר מדוע קיימות רק אחת עשרה אבנים ולא שתים עשרה.
בתיאורו של תלמיד הרמב"ן מסוף המאה ה-13 לא מוזכרים העמודים והכיפה וייתכן שהם נהרסו על ידי המוסלמים שניתצו והחריבו הרבה מבנים צלבניים-נוצריים בארץ ישראל או מבנים שדימו לראותם ככאלו. הרמב"ן עצמו ביקר בקבר רחל כמה שנים לפני תלמידו. בפירושו לתורה תיעד את רשמי ביקורו במקום והסביר כי בעקבות הביקור חזר בו מסברתו הראשונית ולפיה מקום קבורת רחל הוא בגבול בנימין[17].
בתקופה העות'מאנית
מהמאה ה-15 וה-16 קיימות עדויות על מבנה חדש שהוקם מעל המצבה. חלק מהעדויות כוללות עדיין תיאור של אחת עשרה או שתים עשרה אבנים נפרדות, אולם רובן מזכירות מצבה אחת בלבד. לפי השערת חלק מהמבקרים, האבנים הנפרדות טויחו ביחד ולכן נראו כמצבה אחת. על פי התיאורים נחשב המקום כמקודש ליהודים, למוסלמים ולנוצרים ושימש כמקום תפילה. משולם מוולטרה מאיטליה אשר ביקר בארץ ישראל ב-1481 מספר על מבנה הקבר ועל המנהג להתפלל במקום: ”ושם על אם הדרך מצאנו על קבורת רחל מצבת גבוה מאבנים, והישמעאלים עשו למעלה מקבורה הנזכרת ד' עמודים וכיפה למעלה ומכבדים אותה. ומתפללים לשם היהודים והישמעאלים”. תיאור דומה של המבנה מוסרים רבי עובדיה מברטנורא (1488) המספר על תפילתו במקום, פליקס האבר (1483) המעיד כי "המקום מקודש במידה שווה על הסרצנים, היהודים והנוצרים" ומשה באסולה (1522)[18].
מתיאורי נוסעים וציורים שנדפסו בספרים שונים במהלך המאה ה-16 ניתן ללמד כי מבנה הקבר הורחב ונוספו לו שתי כיפות קטנות לצד הכיפה המרכזית וכן חומה נמוכה בצורת מלבן שהקיפה את המתחם.
בשנים 1621–1622 התיר מושל ירושלים, מחמד פחה, ליהודים להקיף בקירות את ארבעת העמודים שסביב לקבר, ובפעם הראשונה הפך המקום למבנה סגור וקיבל את צורתו המוכרת, המזכירה קבר של קדוש מוסלמי ("ואלי"). משה פוריית כתב בחיבורו "דרכי ציון" שהתפרסם ב-1650 על שני מועדים, חול המועד פסח ול"ג בעומר בהם נהגו יהודים לפקוד את הקבר: ”מרבים לצאת אנשים ונשים, זקנים עם נערים ישמרם צורם, לקבר רחל, ברגל או ברכיבה, ושם מרבים בתפילה, וגם דורשים דרשות, ורוקדים מסביב לקברה, ואוכלים ושותים שם”[19]. נוסע צרפתי תיאר את הקבר ב-1657: "הוא תחת כיפה קטנה, פתוח לכל צדדיו, ונתמך בארבעה עמודים מרובעים. מצבה זאת מוקפת כותל קטן, שלוש רגל גובהו, ויש לה רק מבוא צר שאליו יורדים בארבע מדרגות"[20].
עדויות מהמאה ה-18 ומה-19 מספרות על היהודים הרבים הפוקדים את קבר רחל ועל המיסים וההיטלים השונים ששילמו לשלטונות המוסלמיים ולתושבי האזור תמורת הזכות לבקר באתר[21]. בתקופה זו החלו הבדואים בני שבט התעמרה לקבור את מתיהם סמוך לקבר מתוך אמונה כי הימצאות הנפטר סמוך לקבר של אישיות מקודשת תביא לו ברכה רבה בעולם הבא. רבי דוד דבית הלל, שביקר במקום ב-1824, כתב כי באזור הקבר עצמו קיים בית קברות אך "אין איש דר שם". לעומת זאת, "בהר מנגד יש כפר שתושביו ערבים והם רעים מאוד. זר שבא לבקר בקבר רחל נשדד בידיהם"[22]. על הסכנה המצויה בדרך בין ירושלים לחברון העיד גם ד"ר אליעזר הלוי, מזכירו של משה מונטיפיורי. הלוי, שביקר במקום בשליש הראשון של המאה ה-19, תיאר את מבנה הקבר כ"בנין מרובע ועליו גג עגול מהודר. הקבר אשר בתוכו מסוייד סיד לבן, ועליו רבבות אלפי שמות אורחים כתובים בכתב עברי"[23].
מאמצע המאה ה-19 עד מלחמת העולם הראשונה
במחצית הראשונה של המאה ה-19 חל שינוי מהותי במעמדו של קבר רחל. בשנת 1827 הצליח רבי אברהם בכר אברהם, פקיד "כוללות הספרדים" בירושלים, להשיג מהשלטון העות'מאני הכרה במעמדם ובזכויותיהם של היהודים בקבר רחל. הפירמאן נדרש מאחר שהמוסלמים ערערו על חזקתם של היהודים בקבר רחל ואף התנכלו למבקרים היהודים במקום. בפירמאן נאמר:
- ”"פקודתנו לכם: [את העניין הבא] הביא בפנינו, נושא פקודתנו זו, החכם נציג יהודי ירושלים המכובדת ומתורגמנו [והוא] שקבר כבוד רחל, אם אדוננו יוסף... נוהגים הם, [היהודים] מימים קדומים לבקר אותו; ואסור לאיש למנוע אותם או להתנגד להם [מלעשות] זאת.... התברר שבמקום הקדוש הזה, מבקרים הם מזמן קדום, מבלי שימנע זאת איש מהם או ישיג גבולם, ולהם [יש] כפי שהיה מנהגם. ובהתאם לפסק הדין הנכבד, הנני מצווה להוציא את פקודתנו זאת אליכם, כדי שתנהגו בהם בהתאם לה ללא תוספת וללא הפחתה, ללא מניעה וללא התנגדות של אף אחד להם, בכל דרך שהיא”[24].
ב-1839 נערך מסעו השני של משה מונטיפיורי לארץ ישראל, במסגרתו ביקר יחד עם רעייתו יהודית בקבר רחל. את הביקור תיעדה יהודית מונטיפיורי ביומנה: ”באנו אל קברות רחל ונכתוב את שמותינו בתוך אלפי רבבות שמות מזולתנו, ונתפלל שם את תפילתנו את הקבר”[25]. רבי אברהם בכר שהתלווה אליהם הפציר במונטיפיורי לשפץ את המבנה המתפורר, וגם יהודית מונטיפיורי, שהייתה חשוכת ילדים, הניעה את בעלה לשפץ את המקום. מונטיפיורי קיבל היתר מ"השער העליון" בקושטא להוסיף חדר נוסף למבנה הקיים. ככל הנראה הגיע מונטיפיורי להסדר על חלוקת זכויות השימוש בחדר החדש בין היהודים למוסלמים. בחדר שנבנה ב-1841 קיימת גומחת תפילה מוסלמית ("מחראב"), ובנוסף שימש החדר לעיתים גם לטהרת המתים המוסלמים שנקברו בבית הקברות הסמוך, אולם החזקה בפועל הייתה בידי היהודים שגם החזיקו במפתחות לחדר[21]. בקיר המערבי מאחורי המצבה בקבר רחל קיימת עד היום כתובת המנציחה את תרומתו של מונטיפיורי. לימים, כאשר נפטרה יהודית מונטיפיורי הוקם על קברה ציון בתבנית קבר רחל. בפסח 1855 הוצבה במקום מנורה מפוארת שנשלחה על ידי הרב נסים[26]. חודשיים לפני פטירתו תרם מונטיפיורי סכום כסף נוסף לשיפוץ ואחזקת קבר רחל. בטקס הלוויה שלו פוזר על קברו עפר מקבר רחל[27].
בשנת 1864 נחצב לראשונה בור מים לרווחת המתפללים, וכפי שמתאר זאת הראשון לציון דאז רבי חיים דוד חזן בעיתון המגיד:[28]
"... כי חננו ה' לחצוב בור במצבת קבורת אם הבנים רחל זיע"א, אשר שומא הייתה בליבי על צער בת רבים ונכבדים... החוננים עפרה להשטתח על קברה הרחוקה מעיה"ק יתר על שעה וחצי... ועתה אלוקים אהב שערי ציון, הגיע חשקי והעיר לב הישרים בלבותם המתנדבים בעם, וחצבנו שם בור גדול, וביום ההוא הייתי אנוכי שם וכל רבני הספרדים הי"ו, והתפללנו על מצבת קבורת רחל אמנו זיע"א בעדנו ובעד כל אחינו בני ישראל, ובפרט על אחינו שבטוניס יע"א ובמאראקא ואגפיה, כי יעצור ה' בעד הרעה..."
באותן שנים התפתחו הווי ומנהגים מיוחדים סביב הקבר ודמותה של רחל וקברה הפכו למקור הזדהות חשוב בתודעת אנשי היישוב היהודי בארץ. קבר רחל הפך לאתר מרכזי של עלייה לרגל לאחר הכותל המערבי ורבים, בעיקר נשים, הגיעו להתפלל במקום. האתר היה סגור באמצעות מנעול מיוחד שהתקין המסגר אליהו בסאן על פי הזמנת מונטיפיורי. המפתחות המיוחדים באורך כ-15 ס"מ הופקדו בידי שמשים מיוחדים שהתמנו על ידי רבני ירושלים. בזמן התפילות, כמה מהמוסלמים של בית לחם היו נוהגים להביא למתפללים היהודים מים לשתות, תמורת תשלום[29]. בשנים אלו פקדו את המקום עשרות אלפי מתפללים מארץ ישראל ומארצות אחרות. עדת בני ישראל מהודו אף הקימו מצבת זיכרון בשמם כאות הוקרה בקבר רחל לקראת סוף המאה ה-19, ונערכו בו עצרות תפילה וכינוסים. דמותה של רחל הפכה גם לסמל ציוני כמייצגת את שיבת העם לארצו. בשנת 1898 במסגרת מסעו בארץ ישראל, ביקר הרצל בקבר רחל, ואף הצטלם על רקע הקבר. לאחר פטירתו של הרצל נערך לזכרו טקס אזכרה בקבר רחל בהשתתפות רבנים ואישי ציבור.
בהצפירה בשנת 1898 סיפר אברהם לודויפול את אשר סופר לו על מנהג העלייה לרגל לקבר רחל[30]:
- "הבית יפתח רק בערבי ראשי חדשים והלילה אשר לפגיהם, בכל ימי חדש אלול וביום י"א חשון, שלפי המסורה הוא יום פטירת רהל-אמנו. בכל הימים האלה באים הנה יושבי ירושלים בהמון רב, אנשים ונשים, זקנים ונערים, ללמוד ולהתפלל במקום הזה."
בתקופת המנדט הבריטי 1948-1917
בתקופת מאורעות תרפ"ט אסר השלטון הבריטי על ביקורי יהודים באתר בגלל המצב הביטחוני. בחודש אלול שלאחר המאורעות חזרו ביקורי היהודים בקבר, אך בקנה מידה מועט יותר ותוך שמירה של הצבא הבריטי[31]. לאחר המאורעות החליט שלמה פריימן שהחזיק במפתחות לקבר רחל לפתוח אותו מדי יום, וזאת בניגוד לנוהג הקודם לפיו היה הקבר נפתח בעיקר בחגים ובחודש אלול. בשנים אלו גברה מאוד כמות המבקרים באתר, מכל גוני הציבור היהודי. שמות המבקרים ואירועים נוספים תועדו ב"יומני קבר רחל" על ידי שלמה פריימן ועל ידי המבקרים עצמם. התחבורה מירושלים לבית לחם התנהלה באמצעות אוטובוסים בבעלות ערבית. בחודשים אלול ותשרי בהם גדלה כמות המבקרים באתר העמידה חברת "המקשר" קו מיוחד שיצא משער יפו. בזכרונותיה כותבת רחל ינאית בן-צבי כי בשנת 1923 בעת שהייתה בהריון עם בנה עלי "וכמעט יום יום הולכת אל קבר רחל" - נודע להם שהחלקה מול הקבר שייכת לעדה הספרדית. אז עלה על דעתה לסדר גינה מול הקבר כדי שעולי הרגל ובמיוחד אמהות וסבתות יוכלו לנפוש בה. לאחר שהיא ובן צבי מצאו שהשטח מתאים, שתפו ברעיון את אנשי גדוד-העבודה שנרתמו בהתלהבות. כמו כן עוד שתי בחורות שעסקו בגינון ו"שעבדו ברגש של יראה כאילו הן מקימות מצבה לרחל אמנו ולכל אמהות ישראל בכל הדורות" שותפה בתוכנית גם הנרייטה סולד שהתלהבה מאוד מהרעיון.
בתקופת המרד הערבי הגדול, עקב יריות שנורו מהאזור, הבריטים הצמידו מטען חבלה למבנה עקב טעות בזיהוי, אך הרס המבנה נמנע עקב התערבות של לואיס אנדרוס.
לאחר ההכרזה באו"ם על תוכנית החלוקה בנובמבר 1947 פסקה הגעת היהודים לקבר רחל.
תחת שלטון ירדן 1967-1948
במשך 19 שנות שלטונה של ירדן ביהודה ושומרון נמנעה גישת יהודים למקומות הקדושים בשטחים שהוחזקו על ידי ירדן, וזאת בניגוד להסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן שנחתמו לאחר המלחמה.
הירדנים הלבישו את מצבת הקבר בפרוכת ירוקה עטורת פסוקי קוראן ואפשרו לוואקף להרחיב את שטח בית הקברות שהקיף את קבר רחל משלושה צדדים. בכניסה למתחם הקבר הוצבו שני עמודי אבן מהודרים שעמדו קודם לכן בבית המושל הטורקי בבית לחם ("הסראייה"). בשנים אלו אכלסו הירדנים את סביבת הקבר, בתים רבים נבנו והורחב הכביש מירושלים לחברון העובר לצד הקבר. במסגרת עבודות אלו נעקר גם עץ הזית שעמד לצד קבר רחל. מראה המקום כפי שהיה מוכר עד אז השתנה בצורה ניכרת. המבנה הקטן והבודד הפך חלק מפרברי בית לחם ונבלע בין בתי מגורים, עצים גבוהים ובית קברות גדול.
בראשית שנות ה-50 הגיעו לישראל ידיעות לפיהן קבר רחל חולל על ידי הערבים. הידיעות חוללו סערה ציבורית ועוררו מחדש את התביעה לקיום ההסכם הגישה החופשית למקומות הקדושים. על הר ציון הוקם חדר רחל בו רוכזו תמונות וציורים מקבר רחל. בדבר נכתב שלחדר הגיעו "כדי להתייחד עם קבר רחל שאין כיום גישה אליו"[32].
גל נוסף של ידיעות על פגיעה בקבר הגיע בראשית שנות ה-60 וגרר גם הוא גינויים מצד רבנים[33] ואישי ציבור ישראלים[34].
בכתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" ב-1965 תיאר העיתונאי סולומון ה. סטקול את מצב האתר. בכתבתו סיפר כי נשים מוסלמיות באות למקום כדי לבקש תרופה לעקרותן.
תחת שלטון ישראל
ב-7 ביוני 1967, היום השני של מלחמת ששת הימים נכבשה בית לחם על ידי גדוד 62 של חטיבת ירושלים[35]. שחרור קבר רחל גרם להתרגשות גדולה בציבור הישראלי והמונים נהרו למקום[36][37]. בין הבאים היו גם נשיא המדינה זלמן שזר ורעייתו. באחד מימי חול המועד סוכות דיווח עיתון "הארץ" כי 45,000 איש ביקרו בקבר רחל באותו יום. האתר שופץ על ידי הרבנות הצבאית והפך לבית כנסת. לאחר דיונים של ממשלת ישראל הוחלט שלא לספח את קבר רחל לשטחה של ירושלים, וקו השיפוט החדש של העיר עבר כחצי ק"מ צפונית למתחם הקבר.
לקראת י"א בחשוון תשכ"ח, הודיעה הרבנות הצבאית הראשית על פתיחת הקבר גם בלילה, על קיום תפילה של מקובלי ירושלים במקום במשך כל הלילה ועל היערכות להגעת המונים[38].
לאחר הסכמי אוסלו
ב-1995, לקראת חתימת הסכם אוסלו ב', התכוונה ממשלת ישראל להעביר את השליטה הביטחונית בקבר רחל לידי הפלסטינים, בדומה להסדר שנחתם לגבי בית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו ב-1994. כוונות אלו חוללו סערה ציבורית בישראל וגררו התבטאויות קשות כלפי יצחק רבין וממשלתו. במקביל, פנו רבנים ואישי ציבור אל רבין וניסו לשכנעו להשאיר את קבר רחל בשליטה ישראלית מלאה. אחד האירועים שהשפיעו ביותר על רבין הייתה פגישתו עם חנן פורת ומנחם פרוש, בה על פי העדויות פרץ פרוש בבכי סוער, תוך שהוא צועק על רבין: "זו מאמע רוחל. איך אתה נותן את הקבר שלה. העם היהודי לא יסלח לך אם תפקיר את הקבר של אמא". בעקבות הלחץ הציבורי חזרה בה ממשלת ישראל מכוונתה הראשונית ומתחם הקבר נכלל בשטחי C[39].
בספטמבר 1996 פרצו מהומות מנהרת הכותל במהלכן תקפו מאות מתושבי בית לחם את קבר רחל וניסו להתפרץ למתחם. במהומות נפצעו כ-90 פלסטינים ו-2 חיילים.
עם פרוץ האינתיפאדה השנייה הותקפו חיילי צה"ל ששמרו על מתחם הקבר ביריות, בקבוקי תבערה ומטעני חבלה. במהלך האירועים נהרגו שני חיילי צה"ל מירי צלפים פלסטיניים[40][41]. בעקבות המצב הביטחוני נמנעה גישת יהודים לאתר ובהמשך היא צומצמה לשעות ולימים מסוימים, וזאת תוך תיאום מלא עם הצבא והמשטרה, בניגוד לקיומם עד אז באופן רציף כמעט בכל שעות היממה. קווי אוטובוסים ממוגני ירי הביאו את המבקרים לקבר רחל, ואספו אותם חזרה. למעשה, מלבד כולל קטן, שהוקם במתחם הקבר לאחר הסכמי אוסלו, הנוכחות הישראלית הרציפה היחידה במקום הייתה של חיילי צה"ל. על רקע המהומות הואצה תוכנית הבנייה השנויה במחלוקת למיגון המקום. במסגרת פרויקט הבנייה הפך קבר רחל למתחם סגור, מעין 'מובלעת' ישראלית בפאתי העיר הפלסטינית בית לחם, שהגישה אליו היא דרך מעבר מיוחד, הנקרא 'מעבר רחל', והתנועה אליו הייתה בכלי רכב ממוגנים בלבד. מבנה הקבר עצמו נבלע בתוך ביצור רב ממדים שנבנה על ידי צה"ל מוקף בחומה בגובה של כשמונה מטרים, וכיום לא ניתן כמעט להבחין במראהו המקורי. כביש הגישה לבית לחם לא עובר ליד קבר רחל והוא עוקף את האזור "המסופח" מצפון ומשתלב בהמשך עם כביש הגישה הקיים לבית לחם. התוכנית למיגון המתחם אושרה על ידי ראש הממשלה אריאל שרון במסגרת מתווה "עוטף ירושלים", באוגוסט 2002[42]. בחודש פברואר 2003, הוצא צו המורה על תפיסתה של רצועת קרקע באזור בית לחם, לשם סלילת הכביש העוקף והקמת החומות למיגון הכביש[43]. הצו הפקיע שטחים רבים באזורי בית לחם ובית ג'אלה. עקב הצו הגישו עיריות בית לחם ובית ג'אלה עתירה לבג"ץ, בה טענו, כי צה"ל לא שקל אלטרנטיבות אחרות ראויות למציאת פתרון למתפללים היהודים מבלי לפגוע בתושבים הערבים. בג"ץ דחה את העתירה בפברואר 2005 ועבודות המיגון הושלמו[44][45]. בנובמבר 2005, הוציא בג"ץ צו ביניים המונע התחלת עבודות להכשרת שטח לחניון, בעקבות עתירה של שני בעלי קרקע באזור הקבר שמהם הופקעה הקרקע[46]. לאחר ששטח החניון המתוכנן הוסט לחלקו המערבי של המתחם, בוטל צו ההפקעה והעתירה נדחתה[47]. בעת עבודות המיגון נקנה בניין, ברחוב הראשי בבית לחם סמוך לקבר, מתושב מקומי[48]. הבניין, הידוע בשם "בית המכולות", נמצא בבעלות עמותת "בני רחל" וסופח למתחם[49].
בעקבות בניית גדר ההפרדה סביב מתחם הקבר, השתפר המצב הביטחוני במקום, ומתחילת חודש אלול תשס"ח (ספטמבר 2008) הותרה כניסת כלי רכב רגילים למתחם, הוקם עירוב המחבר בין המקום לירושלים ובראש השנה התאפשרה כניסת הולכי רגל למקום[50]. בנוסף הוסר הצורך בביצור רב הממדים שנבנה על ידי צה"ל, ונעשות עבודות שטח כדי להחזיר למבנה את מראהו המקורי, כך שכיום ניכר המראה המקורי לצופה מצד מערב-שכונת גילה. כיום ישנה נוכחות קבועה של מתפללים, לומדים ומבקרים לאורך רוב שעות היממה.
סמוך למתחם הקבר פועלת ישיבת בני רחל בראשות הרב אליהו אלקסלסי המשתייכת לזרם הציונות הדתית, ומספר משפחות ישראליות מתגוררות סמוך אליה. כמו כן, פועלים במקום מספר כוללים, בהם שלוחת ישיבת מרכז הרב.
בפברואר 2010, הודיע ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, כי קבר רחל יוכנס לתוך רשימת אתרי המורשת הלאומיים[51]. בתגובה הצהיר הוועד המנהל של אונסק"ו, כי המבנה שוכן בשטחים פלסטיניים, וכי כל פעולה של ישראל בשטח תהווה הפרת החוק הבינלאומי והאמנות הרלוונטיות[52].
בהצהרה מ-7 בספטמבר 2018, אונסקו קבעה שקבר רחל הוא "מסגד בילאל אבן רבאח", ושהוא בעל חשיבות דתית ביהדות, בנצרות ובאסלאם. על בסיס זה, אונסקו דרש להחזיר את המבנה לצורתו הנושנה (הסרת המבנים המגנים על יהודים מפני פורעים פלסטינים), ולאפשר גישה למתפללים פלסטינים[53]. ישראל דחתה את הבקשה, והצהירה בכך שקבר רחל היה מאז ומתמיד אתר קדוש ליהודים, ומעולם לא הוכר כמסגד[54].
המנעול המיוחד והמפתח של קבר רחל
בעת הרחבת המקום על ידי מונטיפיורי, התווסף למתחם הקבר חדר כניסה צמוד, אשר דלת מפרידה בינו לבין המבנה הריבועי המקורי. דלת זו קיימת עד היום ולה מפתח ומנעול עם מנגנון מיוחד לפתיחתו. רבי אליהו שלמה זלמן בסאן הכין את הדלת ואת המפתח הגדול לקבר רחל אמנו על פי הזמנה מיוחדת של מונטיפיורי. שיטת הפתיחה הייתה סודית וידועה רק לגבאי המקום. מפתח הקבר המקורי נמסר על ידי מונטיפיורי לשמש האשכנזי אברהם לייב מונזון הראשון, אשר שירת בתפקידו עד למותו בשנת 1870. לאחר מותו החזיק במפתח הקבר, בנו (יואל יוסף) שמעון מונזון, (שמעון שמס) הגבאי הראשי של בית הכנסת החורבה. ר' שמעון שימש בתפקידו כגבאי ושמש של קבר רחל, עד למותו בשנת 1906.
המפתח המקורי היה בידי הנין, שמעון ברמץ, והעתק המפתח נמסר על ידי שמעון שמס לעוזרו ישראל פריימן. לאחר מותו של ישראל פריימן, עבר תפקיד שמירת הקבר לבנו ר' שלמה אליהו פריימן (שירש גם את גבאות בית הכנסת 'החורבה') ששמר והחזיק את המקום בתקופת המנדט הבריטי. הוא תחזק את המקום והגן עליו מפני השכנים הערבים עד למלחמת העצמאות. כאשר התיישבה המשפחה מחדש בשכונת קטמון לאחר מלחמת העצמאות, הפך ביתה למוקד עלייה לרגל. בעקבות כך קיבל הרחוב בו התגוררו בני המשפחה את השם 'רחוב רחל אמנו', שהוא כיום רחוב ראשי בשכונת קטמון. המפתח נמצא כיום אצל אחד מבניו של שלמה אליהו, הרב גד פריימן מכוכב יאיר.
חותמת קבר רחל
לשמש האשכנזי אברהם לייב מונזון הראשון נמסרה על ידי מונטיפיורי גם חותמת של קבר רחל. חותמת זו הועברה לבנו יואל יוסף שמעון 'שמס' מונזון ונמצאה בידי נינו, שמעון ברמץ, עד מותו בשנת 2009.
עם פינויו של קבר יוסף בתחילת האינתיפאדה השנייה הועברה הפרוכת של קבר יוסף לתצוגה ולשמירה במתחם קבר רחל, אך בשנת 2007 נעלמה באופן מסתורי הפרוכת היקרה מהאתר והגיעה בסופו של דבר אל אנשי קבר יוסף בשכם[55].
מנהגים שונים הקשורים באבני המקום מוזכרים גם הם בכתבי הנוסעים. ברנרד פון בריידנבאך, שביקר בארץ ישראל בראשית המאה ה-16, סיפר על מנהג הנשים ללקט אבנים מסביבות הקבר "המשמשות להן קמיע להקלת הלידה". המשפטן הצרפתי דה סאליניק, שביקר בארץ ישראל בראשית המאה ה-15, מציין שנוהגים להניח על הקבר אבנים שחורות קטנות לשם ברכה.
כיום, נפוץ המנהג של הקפת הקבר בחוטים אדומים כסגולה. סגולה זו מוזכרת בקובץ אוצרות ירושלים בשם הישמח ישראל, אם כי הוא לא ציין דווקא את הצבע האדום: ”ועתה אבקשו לאשר כי ידענו מכ"ק דודנו רבינו הקדוש בעל ישמח ישראל זצ"ל סגולה לזה למדוד קבר רחל אמנו ע"ה ולמדוד הקבר של רחל ולשלוח לי הבענדליך (את החוט) למען יהיה לסגולה שתשלים ימי הריונה"[56]”. ב'פרקי תולדות' שבסוף ספר 'בקר יזרח' השלם (עמוד רעח-רעט), וב'נחלת יעקב יהושע' (גיליון שעה, לך לך תשפ, עמוד ה-ו), מופיע בשם כמה צדיקים, כן על צבע אדום, סגולה הנ"ל.
שרידי הכתובת בקבר רחל לזכר משפחת מונטיפיורי: "הבית אשר בנה השר הגדול (ב)ישראל סיר משה מונטיפיורי נ"ר ואשתו הגב' בת מלכים, סי' (סיניורה) יהודית, יזכו לראות משיח צ' (צדקנו) אמן כי"ר (כן יהי רצון)". שנת רא"ת (1841)
קבר רחל, יולי 1967
הכניסה למבואה המובילה מהחנייה עד לקבר
המונים משתטחים על הקבר בי"א בחשוון
מראה מתחם הקבר ב-1995
הכניסה המקורית לאחר ששולבה בבניין חדש, 2005
מצבת הקבר, 2005
מחסום של צה"ל ליד קבר רחל.
ויטראז' שיצר ג'רמי לנגפורד באולם בית המדרש
- נדב שרגאי, על אֵם הדרך - סיפורו של קבר רחל, הוצאת שערים לחקר ירושלים, ירושלים, תשס"ה.
- אהרן דמסקי, "רחל, קבורת רחל", אנציקלופדיה מקראית, כרך ז', ירושלים תשל"ו.
- מנשה הראל, מקום קבורת רחל, ב'דרך אפרתה'- בבנימין, 'קדמוניות נופי ארץ ישראל', כנרת-זמורה ביתן-דביר, אור יהודה, תשס"ה.
- ויקטור גרן, 'תיאור ארץ ישראל - יהודה (א)', 'יד יצחק בן-צבי', תרגם - חיים בן-עמרם, ירושלים, תשמ"ב.
- אלי שילר, 'קבר רחל', 'אריאל - כתב עת לידיעת ארץ ישראל', גיליון 128-129, הוצאת ספרים אריאל סיוון תשנ"ח.
אתר האינטרנט הרשמי של קבר רחל- מידע על קבר רחל בקטלוג הספרייה הלאומית
- מידע על אתר קבר רחל, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
- חיפוש קבר רחל בעיתונות יהודית היסטורית
- היסטוריה גדולה, בקטנה, פרק 138 של הפודקאסט. ד"ר דודו רוטמן עולה לרגל לקבר רחל, 06/01/2020.
- אתר ישיבת בני רחל, מידע על עדכני על ישיבת בני רחל והיישוב הסמוך והאירועים בקבר רחל
יהודה זיו, שניים אוחזים בצדיק, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח- הרב יהוסף שוורץ, קבורת רחל מתוך הספר "תבואות הארץ"
- מיכה קליין, "ואקברה שם בדרך אפרת הִוא בית לחם" – מקום קבר רחל, פשט מקרא מול מסורת, גן בעדן עמ' 110-103
- האיש שמנע את פיצוצו של קבר רחל, מעריב, 11 באוקטובר 1957
- בן-גביר הורחק מרצועת עזה בצו אלוף פיקוד דרום, באתר Xnet, 28 ביוני 2005
- גיל וייסבלאי, עדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 25.06.2017
- היכן נקברה רחל? קבוצת מאמרים בנושא באתר דעת של מכללת הרצוג.
היכן קבורה רחל אמנו ?, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 09:24)- איפה נמצא קבר רחל? (הצגת הפולמוס בנושא והצעת פתרון), סרטון בערוץ "ישיבת מעלות", באתר יוטיוב (אורך: 47:52)
קבר רחל ומערת המכפלה, 1913, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים- הדלקת נר תמיד לחללי הגולה בקבר רחל, 1946, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
