תאונת המכרה בצ'ילה (2010)
קריסת מכרה בצ׳ילה ב־2010 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תאונת המכרה בצ'ילה (או תאונת המכרה בקופיאפו, בספרדית: Copiapó) החלה בשעות אחר הצהרים של יום חמישי, 5 באוגוסט 2010, כקריסת סלעים במכרה לכריית נחושת וזהב סן חוסה, מכרה שעד למועד התאונה התקיימה בו פעילות כרייה כבר 121 שנים. המכרה ממוקם במדבר אטקמה, במרחק של 45 ק"מ מצפון לבירת מחוז אטקמה, קופיאפו, שבצפון צ'ילה.[1] הכורים שנלכדו כתוצאה ממפולת זו, שנודעו בכינוי "ה-33" (בספרדית: Los 33), נמצאו בעומק של 700 מטרים מתחת לפני האדמה ובמרחק של כ-5 ק"מ מהכניסה הראשית למכרה שעברה דרך מנהרת השירות הספירלית שלו. קבוצת האנשים, שהורכבה מכורים מנוסים ומצוותי תמיכה טכנית, יחד עם עובדים מנוסים פחות, שרדה במשך תקופת שיא של 69 ימים במעמקי האדמה עד לחילוצם.[2][3] חוסר היציבות הגאולוגית במכרה הישן והיסטוריה ארוכה של הפרת תקנות בטיחות מצדם של בעלי המכרה, הביאו לסדרה של קנסות שהוטלו עליהם ושל תאונות, כולל שמונה מקרי מוות, במהלך עשרות השנים שקדמו לתאונה ב-2010.[4][5][6] עקב ההיסטוריה הידועה לשמצה של המכרה, התקבלה בתחילה הסברה שקרוב לוודאי שהכורים לא שרדו את קריסת הסלעים או שהם ירעבו למוות לפני שהם יימצאו, אם בכלל.
כחצי שנה לפני שארעה תאונת המכרה, חוותה צ'ילה רעידת אדמה קשה שלוותה בצונאמי.
האמפתיה החזקה של העם הצ'יליאני שהופגנה כלפי הכורים וכלפי משפחותיהם, וההד הציבורי הרב, גרמו לממשלת צ'ילה ליטול את ניהול מבצע החיפוש וההצלה מידיה של בעלת המכרה הפרטית, "חברת הכרייה הראשונה של סן אסטבן" (Compañía Minera San Esteban Primera). המשאבים הניכרים שעמדו לרשותה של חברת הכרייה הממשלתית, "קודלקו" (Codelco), אפשרו לקדוח במהירות שמונה פירי בדיקה. ב-22 באוגוסט, 17 ימים לאחר שארעה התאונה, נכתבה הודעה באותיות אדומות גדולות שהוצמדה לקצה של מקדח, כאשר הוא הועלה אל פני השטח ולאחר שהוא חדר לאזור שצוותי החיפוש סברו שבו נמצאים העובדים הלכודים. על גבי ההודעה נכתב בפשטות: "אנחנו בסדר במקלט, ה-33" (בספרדית: Estamos bien en el refugio, los 33). אזרחי צ'ילה דרשו מהנהגת המדינה למצוא את הדרך להחזיר את העובדים הלכודים בשלום לבתיהם ולמשפחותיהם.
מרגע שצוותי החילוץ והעולם כולו, הבינו שהכורים הלכודים חיים, יזמה צ'ילה תוכנית מקפת לביטחונם של האנשים במהלך התקופה שבה הם היו לכודים מתחת לפני האדמה ולחילוצם. התוכנית כללה פריסה של שלושה צוותי קידוח בינלאומיים, ליווי של ממשלת צ'ילה, וייעוץ של מומחים מסוכנות החלל נאס"א ומתאגידים רב-לאומיים מכל רחבי העולם. ב-13 באוקטובר 2010, לאחר 69 ימים, הועלו כל 33 הכורים הלכודים בשלום אל פני האדמה במבצע חילוץ שארך כמעט 24 שעות. לאחר שאחרון הכורים הועלה אל פני הקרקע, הציגו אנשי צוות ההצלה שלקחו חלק במבצע, ושעדיין נותרו מתחת לפני הקרקע, שלט שבו נכתב "המשימה הושלמה, צ'ילה" (בספרדית: Misión cumplida Chile). האירוע הועבר באמצעות מצלמות אל רשתות הטלוויזיה והאינטרנט ונצפה בשידור חי על ידי יותר ממיליארד צופים ברחבי העולם.[7][8][9]
כמעט כל 33 הכורים שחולצו היו במצב רפואי מניח את הדעת. שניים מהכורים סבלו מצורנת, אחד מהם מדלקת ריאות ואחרים סבלו מדלקות בשיניים ומבעיות בקרנית.[10] שליש מעלות מבצע החילוץ שהגיעה ל-20 מיליון דולרים, מומן על ידי תרומות פרטיות והשאר הגיע מבעלי המכרה ומממשלת צ'ילה.[11] בעקבות תאונת המכרה בצ'ילה נוהלו מספר חקירות, שהסתיימו ב-1 באוגוסט 2013, לאחר שלוש שנים, מבלי שהוגשו תביעות פליליות.[12]
.jpg)
לצ'ילה מסורת ארוכה של כרייה שהפכה אותה ליצרנית הנחושת הגדולה בעולם.[13] מאז שנת 2000 מתו כ-34 איש בשנה בממוצע בתאונות כרייה בצ'ילה, כשהשיא היה 43 הרוגים ב-2008, על פי נתונים מ"השירות הלאומי לגאולוגיה ולכרייה" (Servicio Nacional de Geología y Minería de Chile).
המכרה שבו התרחשה התאונה הוא בבעלות "חברת הכרייה של סן אסטבן" (Compañía Minera San Esteban), הידועה לשמצה בשל התפעול הבלתי בטיחותי שמתבצע במכרות שבבעלותה. על פי נתונים מ"אגודת הבטיחות של צ'ילה" (Asociación Chilena de Seguridad), שמונה כורים מצאו את מותם במכרה סן חוסה ב-12 השנים שקדמו לתאונה.[1][5][14] השירות הלאומי לגאולוגיה וכרייה קנס את החברה 42 פעמים בשש השנים שקדמו לתאונה על הפרת כללי בטיחות.[5] ב-2007 נסגר המכרה באופן זמני, כאשר קרובי משפחתו של כורה שנהרג בתאונה הגישו תביעה כנגד החברה, אך ב-2008 נפתח המכרה מחדש,[4][5] אף על פי שתנאי העבודה במכרה עדיין לא עמדו בכללי הבטיחות, סוגיה שנותרה תחת חקירה בפיקוחו של הסנאטור הצ'יליאני, בלאדו פרוקריקה.[15] עקב אילוצים תקציביים, נותרו רק שלושה פקחים שהיו אחראים על 884 המכרות של אזור אטקמה בתקופה שקדמה לתאונה.[5]
טרם התאונה, התעלמה החברה מאזהרות על תנאי עבודה בלתי בטיחותיים במכרותיה. על פי חאבייר קסטייו, מזכיר האיגוד המקצועי שייצג את כורי סן חוסה, הנהלת החברה פעלה "מבלי להקשיב לקולותיהם של העובדים כאשר הם דיברו על הסיכונים שבעבודתם". "אף אחד לא מקשיב לנו. ואז הם אומרים שאנו צודקים. אם הם היו מאמינים לעובדים, לא היינו מקוננים כעת" אמר חררדו נונייס, מנהיג האיגוד המקצועי במכרה קנדלריה נורטה הסמוך.[16]
פועלי מכרות הנחושת הצ'יליאנים נמצאים בראש סולם שכר הכורים ביבשת דרום אמריקה.[17] בעקבות התאונה עלה נושא הבטיחות במכרות לדיון ציבורי. אמנם התרחשותן של תאונות רציניות במכרות גדולים היא נדירה, במיוחד במכרות של חברות הכרייה שבבעלות הממשלה,[18] אך לעומת זאת, תנאי הבטיחות במכרות קטנים יותר כמו זה של קופיאפו, פחות טובים.[18] רמת השכר במכרה סן חוסה הייתה גבוהה בכ-20% בהשוואה למכרות אחרים בצ'ילה, בשל רמת הבטיחות הלקויה בו.[18]
המידע הראשוני
מפולת הסלעים אירעה בשעה 14:00 (זמן מקומי) ב-5 באוגוסט 2010.[19] ביום התאונה, פרסם מוקד החירום הלאומי במשרד הפנים הצ'יליאני (Oficina Nacional de Emergencias del Ministerio del Interior) את שמותיהם של 33 הכורים הלכודים, שעליהם נמנה הכדורגלן הצ'יליאני לשעבר, פרנקלין לובוס.[19] כל הכורים הם בעלי אזרחות צ'יליאנית, מלבד קרלוס מאמאני הבוליביאני.[20] בעת התרחשות האסון, שהה שר המכרות הצ'יליאני, לורנס גולבורן, באקוודור וב-7 באוגוסט הוא הגיע לאתר.[19]
כאשר התרחשה ההתמוטטות, שהו שתי קבוצות של כורים במכרה. הקבוצה ששהתה סמוך לכניסת המכרה הצליחה להימלט החוצה ללא פגע. הקבוצה השנייה שמנתה 33 כורים הייתה במעמקי המכרה, והיו בה כמה מכונאי רכב שהיו עובדי קבלן שלא נמנו עם העובדים הקבועים בעומק זה.[21] ענן אבק סמיך שנגרם ממפולת הסלעים סימא את עיני הכורים במשך כמעט שש שעות וגרם לגירויים קשים ולכוויות ממושכות בעיניהם.[22]
הקבוצה הלכודה
הכורים הלכודים ניסו להימלט תחילה דרך מערכת פירי האוורור, אך במכרה לא היו מותקנים סולמות מילוט, שהיו תנאי בטיחותי של הרשויות לפתיחת המכרה מחדש לאחר שנסגר.[5] פירים אלה הפכו מאוחר יותר לבלתי נגישים עקב תזוזות הקרקע שמנעו מצוותי החילוץ לעשות בהם שימוש.[23] חלקים רבים של המכרה היו בני יותר ממאה שנה והגישה לאזורים העמוקים של המכרה הייתה דרך נתיב ארוך, תלול ומפותל ולא באמצעות פירים אנכיים ומערכת מעליות. לואיס אורסואה, מנהל המשמרת הלכוד, הבין את חומרת המצב ואת הקשיים בארגון ניסיון החילוץ. הוא כינס את אנשיו בחלל בטוח וארגן אותם ואת משאבי החיים הדלים שהיו ברשותם כדי להבטיח תנאי שרידות ארוכים ככל האפשר. בהוראתו של אורסואה, נכנסו הכורים הלכודים למשטר קיצוב ותזונתם כללה שתי כפות טונה וחצי כוס חלב ל-48 שעות. הכורים המנוסים בקבוצה נשלחו מחוץ לחלל הבטוח כדי לבצע הערכת מצב, ועל האנשים בעלי המיומנויות החיוניות הוטלו תפקידי מפתח.[24]
פירי האוורור
צוותי החילוץ ניסו לעקוף את מפולת הסלעים שחסמה את נתיב הכניסה הראשי למכרה באמצעות שימוש במעברים חלופיים, אך מצאו שכולם נחסמו על ידי המפולת או שהיו מועדים לפורענות עקב תנועת הסלעים המתמשכת. לאחר התמוטטות נוספת שאירעה ב-7 באוגוסט, נאלצו המחלצים להשתמש בציוד מכני כבד בעת שניסו לפלס את דרכם דרך פיר האוורור.[25] החשש שמא ניסיונות נוספים לפלס דרך אל הלכודים באמצעות שימוש בפירים קיימים יגרמו לתנודות קרקע נוספות, הוביל לחיפוש אחר דרכים חלופיות להגיע אל הכורים הלכודים.[26]
התאונה התרחשה זמן קצר לאחר שנמתחה ביקורת קשה על אופן טיפולה של הממשלה ברעידת האדמה בצ'ילה והצונאמי שבא בעקבותיה. לאור ההחמרה במצב והדאגה ההולכת וגוברת בקרב הציבור הצ'יליאני, שחש אהדה עמוקה כלפי הכורים ומשפחותיהם, קיצר נשיא צ'ילה, סבסטיאן פיניירה, ביקור רשמי שערך בקולומביה ושב לארצו כדי לבקר באתר המכרה.[27]
קידוחי גישוש
בשלב זה נעשה שימוש במקדחי ענק כדי לקדוח שמונה קידוחי ניסיון בקוטר של 16 ס"מ על מנת לנסות ולאתר את הכורים. כמה מקידוחי הניסיון החטיאו את מטרתם, כיוון שמפות המכרה לא היו מעודכנות,[28] וגם בשל עומקו הרב של הקידוח והמסלע הקשה שהחמיר את נטיית המקדחים לסטות מכיוונם.[29] ב-19 באוגוסט, שבועיים לאחר ההתמוטטות, הצליח אחד המקדחים להגיע לחלל שצוותי החילוץ סברו שבו שוהים הכורים הלכודים, אך לא אותרו כל סימני חיים.[30] את מבצע החיפוש וההצלה ניהל המהנדס אנדרי סוגרט, מנהל המכרה אל טניינטה שבבעלות המדינה.[31]
הגילוי
ב-22 באוגוסט, בשעה 7:15, הצליח הקידוח השמיני, שבוצע על ידי חברת TerraServices, לחדור אל תוך המכרה.[32] הקידוח הגיע לרמפה שנמצאה בעומק של 688 מטרים, ובמרחק של כ-20 מטרים ממקום המקלט שבו סברו צוותי ההצלה שהכורים לכודים.[33] במשך ימים שמעו הכורים הלכודים את רעש הקידוחים המתקרבים אליהם וכשהללו חדרו אל החלל שבו הם שהו, הם הצמידו פתקים לקצוות המקדחים באמצעות סרטי בידוד. מהנדסי הקידוח הופתעו לגלות את הפתקים כאשר המקדחים נשלפו מהאדמה והבינו כי הכורים הצליחו לשרוד למעלה מ-17 ימים, הרבה מעבר למצופה.[34] בשעה 15:17 הציג הנשיא פיניירה בפני התקשורת את הפתק שנכתב על גבי פיסת נייר באמצעות טוש אדום, שאישר שהכורים בחיים. על גבי הפתק נכתב: "אנחנו בסדר במקלט, ה-33" (בספרדית: Estamos bien en el refugio, los 33). מילים אלו הפכו למוטו להישרדותם של הכורים ושל מאמצי החילוץ שלהם. הפתק הופיע באתרי אינטרנט והודפס על מדבקות ועל גבי חולצות טי. כמה שעות לאחר מכן, נשלחו מצלמות וידאו דרך הקידוח כדי ליצור קשר עם האנשים. כך הושגו הצילומים המטושטשים הראשונים, בשחור-לבן, של הכורים.
מקלט החירום בו שהו הכורים הלכודים היה בשטח של 50 מ"ר שלאורך דפנותיו שני ספסלים ארוכים,[35] אך בעיות באוורור גרמו להם לעבור לתוך מנהרות המכרה.[36] בנוסף למקלט זה הייתה להם גישה למנהרה באורך של כ-2 ק"מ שבה הם יכלו להתהלך ולשמור על פרטיותם על פי רצונם.[22] אספקת המזון שלהם הייתה מוגבלת וכל אחד מהאנשים איבד 8 ק"ג ממשקלו עד למועד יצירת הקשר איתם.[36] אף על פי שמלאי המזון שנשמר במקלט היה מיועד להספיק רק ליומיים או שלושה, באמצעות משטר קיצוב זהיר, הצליחו הכורים לצרוך אותו במשך שבועיים והוא אזל זמן קצר לפני שהם התגלו.[37]
לאחר חילוץ הכורים ולאחר ששוחרר מבית החולים, אמר הכורה מריו ספולבדה: "כל 33 הכורים, היו גוף אחד, שתפקד באופן דמוקרטי, עבדו יחדיו לתחזק את המכרה, חיפשו דרכי מילוט ושמרו על המורל. ידענו שאם אחדותנו תתפרק, נהיה כולנו נדונים לאבדון. כל יום נכנס אדם אחר מאתנו למשבר. בכל פעם שזה קרה, פעלנו כצוות כדי להעלות את המורל". ספולבדה ציין שכמה מהכורים המבוגרים יותר העניקו תמיכה לצעירים יותר וכולם נדרו נדר שתיקה בנוגע לפרטים מסוימים על שאירע במכרה, במיוחד בשבועות הראשונים של הייאוש.[38]
הצילומים שנשלחו למעלה
זמן קצר לאחר יצירת הקשר עם הכורים הלכודים, הופיעו 28 מתוך 33 האנשים בקטע וידאו באורך של 40 דקות שהוקלט במצלמת וידאו קטנה שנשלחה על ידי מנהלת החילוץ באמצעות קפסולת פלסטיק כחולה באורך של 1.5 מ'. קפסולות פלסטיק אלו כונו "יונים" (בספרדית: palomas, כרמז לתפקידן הדומה ליוני דואר). הקטע המצולם הראה שרוב האנשים נמצאים במצב רוח טוב ובבריאות טובה, אף על פי שהם איבדו ממשקלם.[39]
האנשים הופיעו בקטע הווידאו כשהם לא לבושים בחולצות ועטורי זקנים. פניהם וגופם היו מכוסים בשכבת זיעה כתוצאה מהטמפרטורה והלחות הגבוהים במעמקי המכרה. כמה מהם נראו רזים מאוד וחלקם התביישו להופיע לפני המצלמה. מי שהנחה את צילום קטע הווידאו, מריו ספולבדה, נמנע למסור פירוט על מצב בריאותם של האנשים והשתמש במינוח המעורפל, "מורכב" כשהוא התייחס למצבם. עם זאת הוא הקפיד להציג גישה אופטימית ועמד על כך שהלכודים רואים את המצב באור ורוד.[39]
מנהיגות
"זו הייתה משמרת ארוכה במקצת", אמר מנהל המשמרת של הקבוצה, לואיס אורסואה, כשהוא משתמש בלשון המעטה. אורסואה, שקור הרוח שלו וההומור העדין שלו צוינו כגורמים שבזכותם התמקדו האנשים שתחת אחריותו בהישרדות במשך 70 ימי החוויה הקשה שהם עברו מתחת לאדמה, שמר על קור רוחו במהלך התקשורת הקולית הראשונה שלו עם מנהלי מבצע החילוץ על פני האדמה. הוא חיפה על הרעב ותחושות הייאוש שאנשיו חוו באומרו, "אנחנו בסדר, ממתינים שתחלצו אותנו".[40][41][42]
לזכותו של אורסואה נרשמה האווירה הדמוקרטית של החלטות משותפות שהתקבלו ברוב של הלכודים לטובת המטרה המשותפת של שמירה על המורל. "עליך רק לומר את האמת ולהאמין בדמוקרטיה", הוא אמר. "אורסואה ניסה להחדיר לאנשים גישה פילוסופית של קבלת הגורל כדי שהם יוכלו להתמודד עם מצבם ולהמשיך ולהתמקד במשימות החיוניות להישרדותם".[40]
דמויות מפתח בקבוצת הלכודים
- לואיס אורסואה (Luis Urzúa, בן 54 בעת התאונה) – מנהל המשמרת שהבין מיד את חומרת המצב ואת הקושי של כל ניסיון חילוץ. הוא קיבץ את האנשים במקלט בטוח ואז ארגן אותם ואת משאביהם המצומצמים כדי להתארגן לשהייה ארוכה במצב של הישרדות.[9][43] זמן קצר לאחר התאונה, הוא הוביל שלושה אנשים לסיור במנהרה. לאחר שהוא וידא את תמונת המצב, הכין אורסואה מפות מדויקות של האזור כדי שיהיו לסיוע למאמצי החילוץ. הוא ניהל את ההיבטים התת-קרקעיים של מבצע החילוץ ועבד בתיאום צמוד עם המהנדסים על פני הקרקע בקשר טלפוני.[44][45]
- פלורנסיו אבלוס (Florencio Ávalos, בן 31) – שני בהיררכיה של קבוצת הכורים. סייע לאורסואה בארגון האנשים. בזכות ניסיונו, כושרו הגופני ויציבותו הנפשית, הוא נבחר להיות הראשון שיועלה אל פני הקרקע בקפסולת החילוץ, למקרה שתארע תקלה בתהליך החילוץ. הוא אדם ביישן מטבעו, היה זה שהפעיל את מצלמת הווידאו כאשר צולמו הקטעים שנשלחו אל משפחות הכורים. בנוסף אליו, היה בקבוצה גם אחיו הצעיר, רנן (Renan).[45]
- יוני בריוס (Yonni Barrios, בן 50) – הפך לחובש של הקבוצה בזכות ההכשרה בת ששת החודשים שהוא עבר כדי לטפל באמו הקשישה. הוא טיפל בקבוצת הכורים כשהוא עוקב אחר מצב בריאותם ומעביר דיווחים רפואיים מפורטים לצוות הרופאים שהיה על פני הקרקע. חבריו לקבוצה כינו אותו בבדיחות "דר' האוס", על שם הדמות מסדרת הטלוויזיה הרפואית האמריקאית.[29][45]
- מריו גומס (Mario Gómez, בן 63) – זקן חבר הקבוצה. הפך למנהיג הדתי של הכורים. הוא ארגן את הפעלתה של קפלה שבה היו פסלי קדושים וכן סייע למאמצי התמיכה של צוות הפסיכולוגים שעל פני הקרקע.[43][45]
- חוסה אנריקס (José Henríquez, בן 54) – מטיף וכורה במשך 33 השנים שקדמו לתאונה. שימש כרועה הרוחני של הקבוצה וארגן תפילות יומיות.[45]
- מריו ספולבדה (Mario Sepúlveda, בן 40) – שימש כמנחה האנרגטי בעת צילום קטעי הווידאו שנשלחו אל פני הקרקע כדי להראות לעולם שהכורים מחזיקים מעמד. העיתונות המקומית כינתה אותו "סופר מריו", על שם משחק הווידאו האחים סופר מריו, בשל האנרגטיות שלו, שנינותו וחוש ההומור שלו.[45][46][47]
- אריאל טיקונה (Ariel Ticona, בן 29) – שימש כמומחה של הקבוצה לענייני תקשורת, התקין ותחזק את החלק התת-קרקעי של קו הטלפון ושל מערכת ועידת הווידאו שנסללה מפני הקרקע.[45]
ב-23 באוגוסט נוצר הקשר הקולי הראשון עם הכורים הלכודים. הצוות הרפואי שעקב אחר מצב בריאותם של האנשים, דיווח שסופקה להם תמיסת גלוקוז 5% ותרופות למניעת כיבי קיבה שעלולים היו להיגרם מהמזון המועט שצרכו הכורים.[48] האספקה נשלחה אל הכורים באמצעות ה"יונים" בתהליך שארך כשעה.[35] העברת מזון מוצק החלה כמה ימים לאחר מכן.[49] לקרובי משפחותיהם של הכורים הותר לכתוב להם מכתבים, אך הם התבקשו לשמור על נימה אופטימית.[35]
מתוך דאגה לחוסנם הנפשי של הלכודים, הקפידו צוותי החילוץ לומר לכורים הלכודים שבמקרה הגרוע ביותר החילוץ יארך חודשים וציינו כתאריך יעד את חג המולד. עם זאת, ב-25 באוגוסט הועבר ללכודים תדרוך מלא בנוגע ללוח הזמנים המתוכנן ולמורכבות של מבצע החילוץ. שר המכרות הצ'יליאני דיווח מאוחר יותר שהאנשים הגיבו בצורה חיובית למידע הפחות אופטימי שהועבר אליהם.[50]
צוותי החילוץ והיועצים תיארו את הכורים כקבוצה בעלת משמעת חזקה.[29] פסיכולוגים ורופאים עבדו לצד צוותי החילוץ כדי להבטיח שהכורים יישארו עסוקים וממוקדים מבחינה נפשית.[49] הכורים הלכודים אישרו את יכולתם לתרום למבצע החילוץ, באומרם: "יש כאן למטה מומחים רבים שיסיעו במאמצי החילוץ".[51] הפסיכולוגים האמינו שהכורים צריכים להיות שותפים בהחלטות על גורלם, שכן היה זה חשוב לשמור על המוטיבציה והאופטימיות שלהם.[51][52][53][54]
סוגיית התברואה הפכה לחשובה בסביבה החמה והלחה במעמקי המכרה והכורים נקטו בצעדים לשמור על ההיגיינה שלהם בכל תקופת שהותם במכרה. בנוסף, ננקטו צעדים לשמירה על איכות הסביבה והבטיחות.[55]
שר הבריאות הצ'יליאני, חיימה מנייליץ', ציין, "המצב די דומה לזה שחוו האסטרונאוטים שבילו חודשים בתחנת החלל הבינלאומית".[56] ב-31 באוגוסט, הגיע לצ'ילה צוות מסוכנות החלל האמריקאית – נאס"א, כדי לסייע במבצע החילוץ. הצוות כלל שני רופאים, פסיכולוג ומהנדס.[57]
לאחר שחולצו הכורים, אמר דר' רודריגו פיגרואה, ראש יחידת הטראומה באוניברסיטה האפיפיורית הקתולית של צ'ילה, שהיו ליקויים חמורים שהתבטאו בצנזורה שהוטלה על המכתבים שנשלחו מהכורים אל משפחותיהם ובחזרה ובאופן ההשגחה על הכורים, כאילו העובדה שהם נלכדו הפכה אותם בבת אחת ל"תינוקות". על כל פנים, חוסנם הטבעי של "ה-33" שמר עליהם בחיים והארגון הטבעי שלהם בצוותים כתגובה לאסון היה גם הוא חלק מהתגובה האנושית הטבעית לסכנה. פיגרואה המשיך ואמר שהכורים ימשיכו להיות תחת מעקב רפואי לאחר חילוצם.
הכורים הלכודים, רובם בני הדת הקתולית, ביקשו שיועברו אליהם חפצי קודש, כולל ספרי תנ"ך, צלבים, מחרוזות תפילה ופסלים של מריה הבתולה וקדושים אחרים.[58] לאחר שהאפיפיור בנדיקטוס השישה עשר שלח מחרוזת תפילה לכל אחד מהכורים, הן הועברו באופן אישי למכרה על ידי הארכיבישוף של סנטיאגו, פרנסיסקו חאבייר אראסוריס אוסה.[59] לאחר שלושה שבועות שבהם היה לכוד במכרה, ביקש אחד מהאנשים מאשתו, שלה הוא היה נשוי במשך 25 שנים בנישואים אזרחיים, לבוא איתו בברית הנישואין במסגרת דתית. הכורים הקימו קפלה זמנית בתוך המכרה ומריו גומס, זקן הלכודים, שימש כרועה רוחני לחבריו וניהל את התפילות על בסיס יומי.[58]
בין הכורים, היו כאלה שייחסו משמעות דתית לאירועים שהם חוו. מריו ספולבדה אמר, "הייתי עם אלוהים ועם השטן ואלוהים לקח אותי".[58] מוניקה אראיה, רעייתו של ראשון הכורים שהועלה אל פני הקרקע, פלורנסיו אבלוס, ציינה: "אנחנו באמת אנשים דתיים, אני ובעלי, כך שאלוהים תמיד היה נוכח בחיינו. זהו נס, החילוץ הזה היה כה קשה, זהו נס גדול".[60] כפי שדווח באחת הכתבות בעיתון הבריטי, דיילי מייל, "אמונה דתית עמוקה הייתה הכוח המניע מאחורי מבצע ההצלה הזה. הכורים ומשפחותיהם וכן המחלצים האמינו שתפילותיהם נענו".[61]
הן נציגי הממשלה והן הציבור הצ'יליאני זקפו שוב ושוב את הישרדותם של הכורים בחיים להשגחה העליונה והציבור ראה בחילוצם של הכורים כנס.[62] הנשיא פיניירה ציין, "כאשר הכורה הראשון יחולץ בריא ושלם, אני מקווה שכל פעמוני הכנסיות בצ'ילה יצלצלו בכוח, עם שמחה ותקווה. האמונה הזיזה הרים".[62] כאשר יצא אסטבן רוחס מקפסולת החילוץ, הוא מיד כרע ארצה כשהוא מצמיד את ידיו בתפילה ואז הניף את ידיו בהוקרה.[63] לאחר מכן עטפה אותו רעייתו בגובלן שנשא את דמותה של מריה הבתולה, חיבקה אותו ופרצה בבכי.[63]
"מחנה התקווה" (Campamento Esperanza) היה עיר אוהלים שצמחה במדבר סביב למכרה. בתחילה התאספו קרובי משפחותיהם של הכורים בכניסה למכרה וישנו ברכביהם כאשר הם המתינו והתפללו למידע על התקדמות מבצע החילוץ. עם חלוף הימים והשבועות, הביאו להם ידידיהם אוהלים וציוד מחנאות נוסף כדי לספק להם מחסה מפני האקלים המדברי הקשה. המאהל התרחב עם הגעתם של חברים וקרובים נוספים, צוותי הצלה נוספים ואנשי תקשורת. שרי הממשלה העבירו תדרוכים שוטפים למשפחות ולעיתונאים במחנה. "אין בכוונתנו לנטוש את המחנה עד אשר אחרון הכורים יועלה אל פני הקרקע", אמרה מריה סגוביה, אחותו של הכורה דריו סגוביה, "יש שם 33 אנשים, ואחד מהם הוא אחי".[64][65]
רבים מבין בני משפחותיהם של הכורים במחנה היו קתולים אדוקים שהתפללו מסביב לשעון לשובם של יקיריהם.[66] בעודם ממתינים, הקימו בני משפחות מודאגים מצבות זיכרון ללכודים, הדליקו נרות והתפללו. על הגבעה הסמוכה המשקיפה על המכרה, הניפו המשפחות 32 דגלים צ'יליאנים ודגל בוליביאני אחד. מקדשים קטנים הוקמו למרגלות כל אחד מהדגלים ובין האוהלים מוקמו תמונותיהם של הכורים, איקוניות דתיות ופסלים של מריה הבתולה וקדושים אחרים.[67]
מריה סגוביה, אחותו הבכורה של דריו סגוביה, נודעה כ"ראשת עיר האוהלים" (La Alcaldesa), בשל מיומנויות הארגון שלה ודיבורה הבוטה.[68] כאשר החלו המשפחות להיות מאורגנות יותר, החלה הממשלה לנקוט בצעדים לשיפור הנוחות שלהם, ובסופו של דבר הקצתה אזור נפרד לשמירת פרטיותם של המשפחות כדי למנוע את הטרדתן הממושכת על ידי נציגי התקשורת. תשתיות כמו מטבח, מזנון, מתקנים סניטריים, וסידורי אבטחה הוספו בהמשך. לוחות מודעות צצו ברחבי המחנה והממשל המקומי דאג לשירות הסעות. במשך הזמן נבנו בית ספר ואזור משחקים עבור הילדים ובמקביל הגיעו מתנדבים לעבודות סיוע למשפחות. ליצנים דאגו לבידור עבור הילדים וארגונים שונים העניקו סיוע נפשי ורוחני כדי לתמוך במשפחות הממתינות.[69] כוחות משטרה וצבא הובאו מהבירה סנטיאגו כדי לשמור על הסדר והביטחון. במובנים רבים גדל המחנה להיות עיר קטנה.[70]
כדי לאתר את הכורים הלכודים נעשה שימוש בקידוחי גישוש, שחלק מהם נחלו בסופו של דבר הצלחה. ממשלת צ'ילה יזמה תוכנית חילוץ מקיפה שהתבססה על מקרה דומה שאירע במחוז סאמרסט שבפנסילבניה, ארצות הברית ב-2002, בו חולצו בהצלחה תשעה כורים לאחר 77 שעות. חילוץ זה עצמו התבסס על מבצע חילוץ של 11 כורים בגרמניה ב-1963. בשני מבצעי החילוץ הללו נעשה שימוש בקפסולת חילוץ כדי להעלות את הכורים אל פני הקרקע בזה אחר זה. צוותי החילוץ הצ'יליאנים תכננו לעשות שימוש בשלוש טכנולוגיות קידוח לפחות, כדי ליצור פירים רחבים דיים שדרכם ניתן יהיה להעלות את הכורים באמצעות הקפסולות בצורה המהירה ביותר האפשרית. "המכרה ישן מאוד וקיימת דאגה שתתרחש התמוטטות נוספת" אמר הנרי לאס, מנכ"ל חברת "מוראי ורוברטס" מדרום אפריקה, אחת החברות שהיו מעורבות במבצע החילוץ, "שיטת החילוץ צריכה לפיכך להיות זהירה מאוד".[71]
תוכניות הקידוח
שלושה קידוחים ליצירת פירי חילוץ נקדחו במקביל תוך שימוש בכמה סוגי ציוד שסופקו על ידי תאגידים בינלאומיים רבים והם התבססו על שלוש אסטרטגיות שונות. בעת הגעת הקידוח הראשון (והיחיד) אל הכורים, היו שלושה קידוחים בביצוע:
תוכנית A
תוכנית זו עשתה שימוש במקדח Strata 950 שנבנה באוסטרליה, שנועד במקור ליצור פירים בחתך עגול בין שני מפלסים של מכרות ללא שימוש בחומרי נפץ. הציוד ששימש לביצוע תוכנית זו סופק על ידי חברת הכרייה הדרום אפריקאית, "מוראי ורוברטס" (Murray & Roberts). המקדח סיים זמן קצר קודם לכן עבודת יצירת פיר במכרה נחושת אחר בצ'ילה ומיד הועבר למכרה סן חוסה. מאחר שמשקלו של המקדח היה 28 טונות, הוא הועבר בחלקים על גבי שיירת משאיות גדולה. מקדח זה היה הראשון מבין השלושה שהחל את עבודתו. אם פעולת הקידוח הייתה מושלמת, קידוחים נוספים היו גורמים למפולת סלעים והכורים הלכודים היו נדרשים לפנות כמה טונות של פסולת.[72]
תוכנית B
הצוות שביצע קידוח זה היה הראשון שהגיע אל הכורים הלכודים דרך פיר מילוט. תוכנית B עשתה שימוש בשיטת קידוח של ליבת אוויר דחוס (Air core drilling) והפעילה מקדח של חברת Schramm Inc מדגם T130XD בבעלות חברת Geotec S.A (מיזם צ'יליאני-אמריקאי משותף), שנבחר על ידי חברת Drillers Supply SA, המפעילה הראשית של תוכנית B, כדי להרחיב את אחד הקידוחים בקוטר של 14 ס"מ שכבר שימשו להעברת האספקה לכורים הלכודים באמצעות קפסולות "היונים". קידוחים מעין אלה משמשים בדרך כלל לתעשיית הנפט והגז ולחיפוש מינרלים ובארות מים. מערכת זו העסיקה כוח אדם של חברות שונות מארצות שונות. בנוסף למקדח ה-Schramm שהיה כבר בצ'ילה בעת התמוטטות המכרה, הובא ציוד נוסף מארצות הברית על ידי חברת United Parcel Service. שימוש בטכנולוגיה זו מאפשר לקדוח יותר מ-40 מטרים ביום עבודה אחד באמצעות ארבעה פטישי אוויר במקום אחד.[71][73][74]
מקדח ה-Schramm T-130 כוון לחדור אל תוך חלל הסדנא, שהיה נגיש לכורים. המקדח החל להיות זמין לעבודה ב-5 בספטמבר והופעל בשלושה שלבים. בשלב הראשון היה צורך להרחיב את הקידוח בקוטר של 14 ס"מ לקידוח בקוטר של 30 ס"מ. לאחר מכן הורחב הקידוח בקוטר של 30 ס"מ לקידוח בקוטר של 71 ס"מ. "אם היינו מרחיבים את הקידוח של ה-14 ס"מ ישר לקוטר של 71 ס"מ, מומנט הכוח היה גבוה מדי והיה מופעל לחץ גבוה מדי על המקדח", אמר מנהל אזור אמריקה הלטינית של חברת Schramm, קלאודיו סוטו. בכל אופן, על ידי שימוש באותו קידוח, עדיין הופעל לחץ נוסף על המקדח. עיכובים בעבודה התרחשו בשל בעיות בצוואר המקדח שנגרמו עקב זווית הקידוח. המחלצים לא יכלו לקדוח בזווית אנכית, מאחר שזה היה מחייב אותם למקם את הציוד במקום לא מתאים. כמו כן, היה על הצוות להימנע מקידוח לתוך המנהרות שהשתרעו מעל מקום המקלט של הכורים. במהלך מבצע החילוץ הוסיף סוטו, "זהו קידוח קשה, הוא מעוקל ועמוק. המסלע הקשה שחק את הפלדה של המקדח".
השפוכת שנוצרה מהקידוח נפלה דרך הקידוח הצר שנקדח כבר קודם לכן, כחצי טון של סלעים שנפלו מטה מדי שעה. כשהם עובדים במשמרות סביב לשעון, היה על הכורים לשמור על המעבר פנוי באמצעות שימוש במטאטאים תעשייתיים חשמליים, יעים אופניים ומריצות שנלכדו יחד איתם. על הכורים היה להעביר בעצמם את כל מסת הקידוח במשקל של 700 טונות.
העיכוב הראשון בקידוח זה נגרם עקב התקלות המקדח בקורת פלדה של המכרה הישן. קצה המקדח השבור הוחלף על ידי שליחת צינור פלדה שנקרא "עכביש", שקצהו נחתך לשמונה שיניים ארוכות. כאשר הגיע העכביש לנקודת החסימה בקידוח, התלבשו שיניו סביב לקצה המקדח ובאמצעות לחץ נוסף הוא עטף את קצה המקדח, אחז בו ואז העלה אותו לפני הקרקע. העיכוב השני נגרם עקב החלפת קצה המקדח שנשחק.
תוכנית C
תוכנית זו בוצעה באמצעות מקדח שמן עוצמתי RIG-421 מתוצרת קנדה שהופעל על ידי חברת Precision Drilling מקלגרי. היה זה צוות הקידוח האחרון שהצטרף למבצע החילוץ והוא החל את עבודתו ב-19 בספטמבר.[71] המקדח, שבדרך כלל היה בשימוש לקידוחי נפט ולחפירת בארות מים, היה מסוגל באופן תאורטי לקדוח פיר רחב דיו בלי קידוח מקדים. גובהו של מקדח זה הוא 43 מטרים והוא מונע בחשמל ובדיזל. נדרשו 40 משאיות כדי להעביר את חלקיו מעיר הנמל איקיקה אל אתר המכרה. הוא נבחר להשתתף במבצע החילוץ בשל יכולתו לקדוח חורים בעלי קוטר גדול ובשל מהירותו הגבוהה בהשוואה למקדחי מכרות.[71] בתוכנית זו היו מספר עיכובים משמעותיים עקב הקושי לכוון מקדח גדול כזה לכוון מטרה כה קטנה. יותר מכך, רמת הקושי של הסלע גרמה לקצה המקדח לסטות מנתיבו המתוכנן והיה צורך להזיזו בחזרה. רבים מבני משפחות הכורים תלו תקוות במקדח גדול זה, אך לא הייתה ברירה אלא להקטין את קוטר המקדח וכך פיגרה תוכנית זו מאחורי השתיים האחרות.[71][75][76]
תוצאות הקידוחים
ב-9 באוקטובר 2010, בשעה 8:05 בבוקר (זמן מקומי), הגיע מקדח ה-Schramm T130XD של תוכנית B אל הכורים הלכודים.[77] כבר ב-8 באוקטובר, הגיע מקדח ה- Strata 950 של תוכנית A ל-85% מעומק היעד שלו (598 מ') ועדיין לא החל בהרחבת הפיר. מקדח ה-RIG-421 של תוכנית C, המקדח היחיד באתר שהיה מסוגל לקדוח חור רחב מספיק לחילוצם של הכורים ללא צורך בקידוח מקדים, הגיע לעומק של 372 מטרים, 62% מהיעד שלו.[71]
מבצע החילוץ היה מאמץ בינלאומי שבו היו כרוכים לא רק שימוש בטכנולוגיה, אלא גם שיתוף פעולה ושימוש במשאבים של חברות ושל יחידים מכל רחבי העולם, כולל אמריקה הלטינית, דרום אפריקה, אוסטרליה, ארצות הברית וקנדה. המומחים של נאס"א סייעו בניהול סוגיית בריאותם של הכורים. אף על פי ששיתוף הפעולה הבינלאומי היה חשוב להצלחת המבצע, הוא היה מעל הכול מאמץ שהובל על ידי צ'ילה. אחד מהמומחים של נאס"א, שביקר באתר המכרה בשלבים הראשונים של מבצע החילוץ, אמר: "הצ'יליאנים היו אלה שבאופן בסיסי כתבו את ספר המבצע".[71]
תוכניות החילוץ
.png)
קפסולת החילוץ של פניקס
במקביל לעבודתם של שלושת צוותי הקידוח, החלה העבודה על בניית קפסולת החילוץ שתוציא את הכורים הלכודים בשלום אל מעל פני האדמה.[50][71][78] קפסולת החילוץ שהייתה עשויה פלדה, כונתה "פניקס" - Fénix (עוף החול בספרדית) והיא נבנתה על ידי חיל הים הצ'יליאני על פי תוכניות שהתקבלו מנאס"א. הצי יישם את רוב ההצעות של נאס"א וייצר שלוש קפסולות חילוץ: "פניקס 1", "פניקס 2" ו"פניקס 3", כולן דגמים משופרים של הקפסולה שפותחה בשנות החמישים בגרמניה (Dahlbusch Bomb). "פניקס 1" הוצגה לעיתונאים ולקרובי משפחותיהם של הכורים.[71][79]
הקפסולה שבסופו של דבר שימשה לחילוצם של הכורים הייתה "פניקס 2". היה זה מתקן בקוטר של 54 ס"מ,[80] צר דיו כדי להימנע מפגיעות בדפנות פיר החילוץ. המתקן היה מצויד בגלגלים שאפשרו תנועה חלקה שלו על פני דפנות המנהרה, באספקת חמצן, תאורה, תקשורת וידאו ואודיו, תקרה מחוזקת להגנה מפני מפולות סלעים ופתח מילוט כדי לאפשר לנוסע בקפסולה לצאת ממנה במקרה שהיא נתקעת.[71][80]
ההכנות לפעולת החילוץ
אף על פי שהקידוח הסתיים ב-9 באוקטובר, הודיע לורנס גולבורן, שר המכרות הצ'יליאני, שפעולת החילוץ לא צפויה להתקיים לפני 12 באוקטובר, עקב עבודות ההכנה המורכבות שנדרשו. משימות ההכנה כללו בדיקה של פיר החילוץ כדי לוודא לאיזה חלק ממנו נחוצה הרכבת מעטפת (Casing) כדי למנוע נפילת סלעים שעלולים לתקוע את קפסולת החילוץ. כפועל יוצא של פעולה זו, התקנתם של צינורות הפלדה הנדרשים הייתה אמורה לארוך עד 96 שעות. לאחר מכן, בוצעה יציקה של משטח עבור כננת ההרמה של הקפסולה ובמקביל הורכבה הכננת עצמה. לבסוף, בוצעה בדיקה יסודית של הקפסולה ושל מערכת ההרמה שלה.
גולבורן גם הודיע שהוא מצפה שמעטפת תותקן רק ב-100–200 המטרים הראשונים של הפיר, משימה שיכולה לארוך לא יותר מעשר שעות.[81] בסופו של דבר, רק ב-56 המטרים הראשונים של הפיר הותקנה מעטפת הפלדה. התקנתה של מערכת ההרמה של הקפסולה ארכה 48 שעות נוספות.[82]
זמן קצר לפני תחילת פעולת החילוץ, אמר גולבורן לכתבים שהמחלצים מעריכים שהעלאתו של כל כורה אל פני הקרקע תארך כשעה. לפיכך הוא צפה ששלב החילוץ כולו יארך עד 48 שעות.[83]
שלב העלאתם של הכורים אל פני הקרקע החל ביום שלישי, 12 באוקטובר 2010, בשעה 19:00 (שעון מקומי). שם המבצע היה "מבצע סן לורנסו" (בספרדית: Operación San Lorenzo), על שמו של סן לורנסו, הקדוש המגן של הכורים.[67][84] עיכוב של שלוש שעות חל עקב בדיקות בטיחות סופיות. בשעה 23:18 (זמן מקומי) הורד אל המכרה המחלץ הראשון, מנואל גונסאלס, מומחה חילוץ מנוסה. במהלך 18 הדקות של ירידתו, שרו צוותי החילוץ ובני המשפחות את המנון צ'ילה. בשעה 23:36 הגיע גונסאלס אל המכרה וחבר אל הכורים הלכודים.
תחילת החילוץ
אף על פי שהסיכונים בתהליך החילוץ הופחתו ככל האפשר, עדיין היה צורך במשנה זהירות למקרה שיתעוררו בעיות. עקב כך, על פי תוכנית החילוץ, ארבעת הכורים הראשונים שהועלו היו הכשירים ביותר מבחינה גופנית ונפשית. לאחר מכן הם יכלו לדווח לצוות החילוץ ולחבריהם שעדיין לא חולצו על חוויית העלייה מעלה. לאחר חילוצם של ארבעת הכורים הראשונים המשיכו צוותי החילוץ להעלות את שאר הכורים כשלאלה במצב הבריאותי הירוד יותר ניתנה עדיפות בסדר החילוץ.[85]
התהליך
בהמלצת נאס"א, שש שעות לפני חילוצם, עברו הכורים לצרוך תפריט נוזלים עשיר בסוכרים, מינרלים ואשלגן.[86] הם גם חגרו אבנט סביב למותניהם כדי לשמור על לחץ דם יציב ונטלו כדורי אספירין כדי למנוע מצב של פקקת.[87] כל אחד מהכורים נקשר לרתמה בתוך הקפסולה ברוחב של 53 ס"מ, לבש סרבל ירוק עמיד למים ומשקפי שמש כדי למנוע נזק לרשתית העין מהחשיפה הראשונית לאור החזק שמחוץ למכרה.[88] ציוד הקפסולה כלל מסכות חמצן, מוניטור לבדיקת הלב ומצלמות וידאו.[79] מרגע שהכורה המחולץ היה בטוח בתוך הקפסולה, היא הועלתה בקצב של מטר אחד לשנייה כשזמן העלייה המשוער היה 9 עד 18 דקות. לאחר שהכורה המחולץ הגיע אל פני הקרקע, נבדקה ערנותו על ידי רופא, ורק לאחר מכן הוא הוצא ממנה והתאחד עם קבוצה קטנה של בני משפחה קרובים לקול מחיאות הכפיים של עובדי צוותי החילוץ, בני המשפחות והצופים סביב.
במשך כל מבצע החילוץ שארך 24 שעות, כל אחד ואחד מהכורים זכה לברכה אישית של הנשיא פיניירה ובמקרים רבים גם של רעיית הנשיא. לאחר מכן הובל הכורה שחולץ באלונקה אל בית חולים שדה לצורך בדיקה ראשונית. מאחר שאף אחד מהאנשים לא נזקק לטיפול חירום מידי, הועברו כל הכורים לאחר חילוצם אל בניין המשרדים בתחומי המכרה לפגישות איחוד עם בני משפחתם הקרובים.
לבסוף, הועברו הכורים בקבוצות של ארבעה באמצעות מסוק אל בית החולים של העיר קופיאפו, 60 ק"מ משם, להשגחה וטיפולים של 24–48 שעות.
החילוץ
על פי התוכנית המקורית היו אמורים שני אנשי צוות החילוץ לרדת למכרה לפני שהכורים הלכודים יעלו מעלה. אף על פי כן, כדי להימנע מעיכוב, הוחלט להעלות את הכורה הראשון אל פני הקרקע בשובה של הקפסולה שלקחה את איש החילוץ גונסאלס למטה. יום קודם לכן בוצע ניסוי של הורדת הקפסולה עד למרחק של 15 מטרים מקצה פיר החילוץ.[89]
לאחר בדיקת בטיחות נוספת, 15 דקות מאוחר יותר החל הכורה פלונסיו אבלוס לעשות את דרכו החוצה מהמכרה. מצלמות טלוויזיה בתוך המכרה ועל פני הקרקע צילמו את האירוע שהועבר לשידור ברחבי העולם. מנהל המשמרת של קבוצת הכורים, לואיס אורסואה, שתפקד כמנהיגם, היה האחרון לעלות אל פני הקרקע.[90]
כל עליה של הקפסולה אל מחוץ למכרה או ירידה שלה אליו, הייתה אמורה לארוך 15 דקות, וכולל זמן הכניסה וההוצאה של הכורים אל ומתוך הקפסולה היה אמור כל מחזור חילוץ לארוך כשעה וכל תהליך חילוצם של הכורים היה אמור לארוך כ-33 שעות. בפועל, לאחר החילוצים הראשונים, היה ברור שמשך העלייה של הקפסולה יארך פחות מ-15 דקות וכל מחזור חילוץ יארך פחות משעה. לאחר שהכורה ה-18 חולץ, הודיע שר המכרות גולבורן: "התקדמנו בקצב מהיר יותר מהמתוכנן. אני צופה שמבצע החילוץ יסתיים לפני תום הלילה".
לאחר שהוצא מתוך הקפסולה ולאחר שנפגש עם בנו, פנה לואיס אורסואה לנשיא פיניירה באומרו: "אני מעביר לך את אנשי המשמרת הזו, כפי שסיכמנו שאעשה". הנשיא הגיב באומרו: "אני מקבל בשמחה את המשמרת שלך, שכן סיימת את תפקידך ועזבת אחרון את המכרה כמו כל קפטן טוב". הנשיא פיניירה הוסיף: "אתה אינך אותו אדם לאחר כל זה, וגם צ'ילה לא תהייה אותה מדינה שוב".[91]
דגל צ'ילה גדול שנתלה בחלל המכרה במהלך פעולת החילוץ, הובא מעלה על ידי אורסואה. לאחר שכל הכורים חולצו בשלום, הניפו אנשי צוות החילוץ שעדיין נותרו למטה שלט שעליו נכתב "המשימה הושלמה צ'ילה" (בספרדית: Misión cumplida Chile). מנואל גונסאלס היה איש צוות החילוץ הראשון שירד מטה אל המכרה והאחרון לעזוב אותו ובסך הכול הוא בילה במכרה 25 שעות ו-14 דקות. כאשר עלה מעלה אחרון המחלצים, כיסה הנשיא פיניירה את פתח פיר החילוץ במכסה מתכת. בסך הכול עשתה ה"פניקס 2" 39 סבבים ועברה מרחק של כ-50 ק"מ.[92]
סדר עליית הכורים
לפני תחילת מבצע החילוץ, חולקו הכורים הלכודים לשלוש קבוצות: "מיומנים" (בספרדית: hábiles), "חלשים" (débiles) ו"חזקים" (fuertes).[93] חלוקה זו התבססה על התאוריה שהאנשים הראשונים לצאת צריכים להיות אלו המיומנים יותר ובעלי היכולת הפיזית הטובה יותר, שכן הם יהיו מסוגלים להתמודד ללא סיוע במקרה שתתרחש תקלה במנגנון הקפסולה או במקרה של התמוטטות הפיר. המחשבה הייתה גם שהם יהיו מסוגלים לתקשר בבהירות יותר ולדווח על בעיות שיצוצו לצוות החילוץ. הקבוצה השנייה כללה כורים שסבלו בבעיות רפואיות, מבוגרים ואלה שסבלו מבעיות נפשיות. הקבוצה השלישית והאחרונה כללה את כל אלה שהיו חזקים נפשית והיו מסוגלים לשאת את חרדת ההמתנה, או במילותיו של שר הבריאות מנייליץ': "לא אכפת להם להישאר 24 שעות נוספות בתוך המכרה".
נשיא צ'ילה, סבסטיאן פיניירה ורעייתו, ססיליה מורל, נכחו באתר המכרה בעת החילוץ. נוכחותו באתר של נשיא בוליביה, אוו מוראלס, הייתה אמורה להיות מתוזמנת אף היא לחילוצו של הכורה הבוליביאני, קרלוס מאמאני, אך הוא לא הצליח להגיע בזמן.[94] מוראלס ביקר את מאמאני בבית החולים יחד עם פיניירה מאוחר יותר באותו יום.[95] מספר מנהיגים זרים התקשרו לפיניירה כדי להביע סולידריות ולהעביר את ברכותיהם לצ'ילה כאשר יצא מבצע החילוץ לדרך. בין המברכים היו נשיאי ארגנטינה, ברזיל, קולומביה, פרו, דרום אפריקה, אורוגוואי, ונצואלה[96] ופולין.[97] כמו כן התקבלו ברכות מראשי הממשלות של הממלכה המאוחדת,[98] ספרד ואירלנד.[99] מנהיגים זרים נוספים כמו נשיא מקסיקו, פליפה קלדרון, ונשיא ארצות הברית, ברק אובמה,[100] שיבחו את מאמצי החילוץ והעבירו את תקוותיהם ואת תפילותיהם לכורים ולבני משפחותיהם. האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר העביר מסר מצולם בספרדית בו התפלל להצלחת מבצע החילוץ.[101]
לאחר סיומו המוצלח של מבצע החילוץ, נשא פיניירה נאום באתר המכרה, בו הוא הילל את צ'ילה, באומרו שהוא היה "גאה להיות נשיאם של כל הצ'יליאנים". הוא התייחס לחגיגות המאתיים לעצמאותה של צ'ילה שהתקיימו חודש לפני כן ואמר שהכורים חולצו ב"אחדות, תקווה ואמונה". הוא הודיע שהאחראים להתמוטטות המכרה יתנו את הדין על כך ושתנאי עבודתם של הכורים ישונו.[102]
ב-19 באוקטובר שוחרר אחרון הכורים מבית החולים. כל הכורים מלבד שניים שוחררו לבתיהם תוך 48 שעות מתום מבצע החילוץ. מריו ספולבדה נותר באשפוז להערכה פסיכולוגית נוספת בשל דאגות שהוא יתקשה להתרגל לחיים מחוץ למכרה, אך ב-16 באוקטובר הוא שוחרר לביתו.[103] במקביל, נותר ויקטור סמורה להמשך טיפול בדלקת שסבל ממנה בשיניו והוא שוחרר לביתו ב-19 באוקטובר.[104][105]
סוגיות רפואיות
הרופאים הביעו תמיהה על האופן בו שמרו הכורים על בריאותם במהלך התקופה בה שהו במכרה, אך מה שהדאיג יותר את שר הבריאות מנייליץ', הייתה החגיגה התקשורתית סביב הכורים לאחר חילוצם. הוא פנה בבקשה לכלי התקשורת להתייחס לכורים "בהתחשבות ובכבוד", בהוסיפו שהם זקוקים ל"מנוחה ולמרגוע" ולסיכוי להשלים עם אירועי 70 הימים האחרונים. "הם עדיין תחת השפעתה של רכבת הרים רגשית". הפסיכולוג של הצוות הרפואי, אלברטו איטורה, הזהיר שהכורים מותשים, "כשדבר כזה מתרחש, הרגישות שלך עולה למקסימום ובמקביל הסובלנות שלך יורדת כמעט לאפס", הוא הסביר. ללא קשר לנושאים אלו, אתגר הנשיא פיניירה את הכורים במשחק כדורגל ידידותי והזמין אותם לאירועים רשמיים, כולל ביקור בארמון הנשיאות ולטקס הפתיחה הרשמי של הכביש המהיר הטרנס יבשתי.[106]
מרק סיגל, פרופסור חבר לרפואה במרכז הרפואי לנגון של אוניברסיטת ניו יורק, אמר שמחסור באור שמש עלול באופן פוטנציאלי לגרום לבעיות בשרירים, בעצמות ובאיברים נוספים. ג'יין אובין, מנהלת המכון לבריאות השרירים והשלד ולדלקת פרקים במכון הקנדי למחקר רפואי, אמרה שהכורים צריכים להיות תחת מעקב צמוד. "הם לא היו פעילים פיזית כפי שהם צריכים להיות, ולפיכך הם ללא ספק עלולים לחוות דלדול שרירים. אובין אמרה ש"ככל הנראה לאחר תקופה ממושכת זו, בסביבה מוגבלת וחשוכה כזאת, הם ככל הנראה חוו גם דלדול עצם".[107] צוות הפסיכולוגים ששוחחו עם הכורים על בסיס יומי בעת שהותם במכרה המשיך לעקוב אחר התקדמותם לאחר החילוץ.
פקידי ממשל שקלו לבטל את התוכניות לתפילת הודיה לכורים ולבני משפחותיהם ב"מחנה התקווה", ב-17 באוקטובר, בשל חששות ששיבה מוקדמת לאתר עלולה להזיק לכורים. "זהו לא רעיון טוב כל כך לשוב למכרה כה מוקדם", אמר הפסיכולוג איטורה.[105] דר' חורחה דיאס, ראש הצוות הרפואי שטיפל בכורים בבית החולים האזורי בקופיאפו, אמר: "יש לנו קבוצה של אנשים שהם עובדים נורמליים לחלוטין, הם לא נבחרו מתוך קבוצה של מועמדים להיות אסטרונאוטים, והם לא אנשים שעברו מבחנים קפדניים, לפיכך אין אנו יודעים מתי תופיע אצלם הפרעת דחק פוסט-טראומטית.[108]
לעומת זאת, שגשוג פוסט-טראומטי (Posttraumatic growth), שינוי פסיכולוגי כתוצאה ממאבק עם נסיבות חיים מאתגרות, יכול היה להיות גם הוא תוצאה של האירוע. ניצחונם של הכורים בסביבה מאתגרת יכול היה גם הוא להגדיל את הביטחון העצמי שלהם ולחזק את הקשרים של כל אחד מהם עם חבריו ושל כולם עם בני משפחותיהם. "כאשר אנשים מקופחים... זה עלול לגרום לתחושות שליליות, זה עלול להוציא את האדם משיווי משקלו. בנוגע לבחורים האלה, הם היו ביחד", אמר צ'ארלס נלסון, פסיכולוג במרפאה לטיפול במצבי לחץ בבית החולים פרקווד בלונדון, אונטריו. פיטר סודפלד, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת קולומביה הבריטית, אמר שחזרתם של הכורים לעבודתם תהיה ככל הנראה קלה יותר. "מלחים שספינתם נטרפה, למשל... רבים מהם שבים לים", הוא ציין. "הם יחושו שהם מסוגלים להתמודד עם כל דבר שעלול לצוץ".[107]
פעילויות הכורים לאחר החילוץ
ביום א', 19 באוקטובר 2010, השתתפו שישה מ-33 הכורים בטקס רב-דתי בהנחיית כומר אוונגלי וכומר קתולי באתר "מחנה התקווה", בו המתינו בני משפחותיהם לחילוצם מהמכרה. כמה מהמחלצים שסייעו להעלותם אל פני הקרקע נכחו גם הם בטקס.[104][108] התקהלותם של צוותי התקשורת סביב לכורים גרמו למשטרה לפעול למען הגנתם. משפחתו של עומר רייגדס נמחצה על ידי צוותי התקשורת כאשר הם יצאו מן הטקס ונינתו בת השנתיים פרצה בבכי כאשר הם נדחפו על ידי ההמון. כאשר רייגדס הרים את הילדה המצלמות התמקדו בהם. הוא נותר רגוע, אך תשובתו היחידה לשאלותיהם של העיתונאים הייתה: "יש לי סיוטים בימים אלה, אך הסיוט הגרוע ביותר הוא מכם".
בהתבסס על החוויה שעברו, תכננו הכורים להתחיל בפעילות למען הבטיחות במכרות. יוני בריוס אמר: "אנו חושבים ליצור קרן שתפתור את בעיות הבטיחות בתעשיית המכרות. עם הניסיון שעברנו אנו צריכים להיות מסוגלים לפתור את הבעיות הללו". חואן אייאנס אמר לעיתון הצ'ילאני El Mercurio, "עלינו להחליט כיצד לנהל את הפרויקט שלנו כדי שאירוע מסוג זה לא יקרה שוב. הדבר צריך להעשות, אך דברים כאלו לא מתרחשים כה מהר".[109]
ב-24 באוקטובר 2010 השתתפו הכורים בקבלת פנים שאירח הנשיא פיניירה בארמון הנשיאות בסנטיאגו דה צ'ילה והם עוטרו במדליות לציון יום העצמאות ה-200 של צ'ילה. מחוץ לארמון, הם הצטלמו עם קפסולת ה"פניקס 2" שהעלתה אותם על פני השטח ושמאוחר יותר הוצבה בכיכר המרכזית של סנטיאגו. לאחר מכן, באצטדיון הלאומי, שיחקו הכורים משחק כדורגל כנגד קבוצה שכללה את הנשיא פיניירה, שר המכרות גולבורן ואת שר הבריאות מיינליץ'. קבוצת הכורים, שכל שחקניה נשאו את המספר 33 על חולצותיהם, הפסידה 2–3 לקבוצת השרים.[110]
בנובמבר 2010 ביקרו הכורים בלוס אנג'לס והופיעו ברשת CNN.[111] ב-13 בדצמבר הוזמנו 26 מהכורים למחנה אימונים של קבוצת הכדורגל מנצ'סטר יונייטד באנגליה.[112] בפברואר 2011, היו 31 מתוך 33 הכורים אורחיו של משרד התיירות הישראלי בביקור עלייה לרגל בישראל, בו הם ביקרו באתרים קדושים לנצרות וליהדות.[113]
היבטים פוליטיים
מיד לאחר התמוטטותו של מכרה סן חוסה, פיטר הנשיא פיניירה בכירים ב"שירות הלאומי לגאולוגיה ולכרייה", והצהיר שהוא יבצע בדק בית מעמיק בשירות לאור לקחי התאונה.[1] בימים שלאחר ההתמוטטות, נסגרו 18 מכרות ו-300 נוספים הועמדו בפני סכנת סגירה.[114] מאז התאונה סגור מכרה סן חוסה ולא מתוכנן לפתוח אותו מחדש.
ב-25 באוקטובר 2010, עוד לפני תאריך היעד שהוקצה לכך, קיבל הנשיא פיניירה דוח מקדים שהוגש לו על ידי ועדה לבטיחות בעבודה שהוקמה כתגובה למקרה. הדוח כלל 30 הצעות, החל משיפורים בהיגיינה ועד לשיתוף פעולה טוב יותר בין רשויות האכיפה המקומיות. אף על פי שהוטל על הוועדה להגיש את הדוח הסופי שלה ב-22 בנובמבר, היא דיווחה שביקורות בטיחות בסנטיאגו ובאזורים בכל רחבי צ'ילה אפשרו לה לקבל תמונה ברורה על המצב מוקדם משהיא צפתה. בסך הכול קיימה הוועדה 20 ישיבות וקיבלה 119 הצעות. במשך כל ימי הפרשה, הדגיש הנשיא פיניירה שהעלות הכספית לא מהווה שיקול בנוגע להצלת הכורים. עלות מבצע ההצלה הוערכה ב-20 מיליון דולרים, לא כולל ההוצאות על בניית, תחזוקת ואבטחת "מחנה התקווה". ההוצאות חרגו מעבר לחוב העסקי הכללי של בעלי המכרה, "חברת הכרייה של סן אסטבן". חברת הכרייה הממשלתית, "קודלקו", תרמה כ-75% לעלויות החילוץ וחברות פרטיות תרמו שירותים בעלות של 5 מיליון דולרים.
סוכנות דירוג האשראי הצרפתית, COFACE, הכריזה שלחילוץ הדרמטי מהמכרה הייתה השפעה חיובית על המוניטין הכלכלי של צ'ילה. "המבצע נתן למשקיעים הבינלאומיים תדמית של מדינה שבה ניתן לעשות עסקים בבטחה", אמר המנהל של COFACE בריטניה, קסוויר דנקר. "המבצע נתן רושם טוב במונחים של טכנולוגיה, סולידריות ויעילות". COFACE מדרגת ארצות על פי הסתברות הצלחתן של חברות במגזר הפרטי. צ'ילה מחזיקה בדירוג האשראי הגבוה ביותר בדרום אמריקה: A2. בריטניה לעומתה מדורגת בדירוג A3, שהוא נמוך יותר.[115]
היבטים משפטיים
בעקבות התאונה הוגשה תביעה משפטית כנגד חברת סן אסטבן על ידי קרובי הכורים ובמקביל הקפיא שופט 2 מיליון דולר מנכסי החברה. עורך דין שייצג כמה ממשפחות הכורים תיאר זאת כהפרכה לטענה של החברה ש"אין לה מספיק כסף כדי לשלם אפילו משכורות".[114]
ב-21 באוקטובר, פרסמו מנהל התפעול הראשי של חברת סן אסטבן, קרלוס פיניה, ומנהל המכרה, פדרו סימונוביק, הצהרה שבה הם עמדו על כך שלאף גורם ניהולי בחברה "לא היה מושג קל שבקלים שהאסון עמד להתרחש". הכורה חורחה גאיארדו טען שלא ייתכן שבעלי המכרה לא היו מודעים למצב, מאחר שהוא תיעד את כל שהתרחש ביומן הבטיחות היומי שנחתם אישית על ידי פנילה. הכורה שחולץ, ויקטור סמורה הגיב על כך, "מה שמעציב אותי הוא שאנשים מתו משום שהחברה חשבה על כסף על חשבון הבטיחות".
היבטים חברתיים
ארנאן ריברה לטלייר, סופר צ'יליאני מפורסם וכורה לשעבר, כתב מאמר עבור העיתון הספרדי אל פאיס, בו הוא השיא עצה לכורים: "כולי תקווה ששטף הזרקורים ומבזקי המצלמות שמופנים אליכם, הם קלים. אמת הדבר שאתם שרדתם זמן כה רב בגיהנום, אך לאחר שהכול יאמר ויעשה, זהו גיהנום שאתם מכירים. מה שעומד לפניכם כעת, חברים, הוא גיהנום שלא התנסיתם בו כלל: הגיהנום של החשיפה, הגיהנום המתנכר של אולפני הטלוויזיה. יש לי רק דבר אחד לומר לכם, ידידי: שמרו בחוזקה על משפחותיכם. אל תתנו להם להתרחק, אל תתנו להם לצאת מטווח ראייתכם, אל תחמיצו אותם. היאחזו בהם כפי שנאחזתם בקפסולה שהעלתה אתכם מהמכרה. זו הדרך היחידה שלכם לשרוד את התנפלות התקשורת".[116]
העיתון הבריטי דיילי טלגרף דיווח שהכורים שכרו רואה חשבון שיבטיח שההכנסות שלהם כידוענים יחולקו ביניהם באופן שווה והגון, כולל כספים שצפויים להגיע מתשלומים על ספרים וסרטים שיופקו עליהם. האנשים הסכימו "לדבר כאיש אחד" כאשר הם סיפרו על חוויותיהם. עוד לפני חילוצם, הם מינו את אחד מהם כביוגרף הרשמי שלהם ואחר כמשורר שלהם.[117]
הראשונה מבין תוכניות התעודה הרבות על הכורים שודרה לראשונה בסדרת הטלוויזיה Nova ברשת PBS האמריקאית ב-26 באוקטובר 2010.[118]
הנצחה
![Thumb](#/media/קובץ:"El_Rescate"_Monumento_a_los_33_mineros_ubicado_en_Av._Miguel_Ramírez_Rancagua.jpg)
נשיא צ'ילה סבסטיאן פיניירה הציע להפוך את "מחנה התקווה" לאתר הנצחה או למוזיאון לכבודם של הכורים.[104] הקפסולה "פניקס 2" ששמשה במבצע סן לורנסו הוצבה ב"כיכר החוקה" (Plaza de la Constitución), בחזית ארמון הנשיאות בסנטיאגו, בירת צ'ילה. אחת מקפסולות הגיבוי נמצאת בקופיאפו והשנייה נשלחה ב-2010 לסין להצגה בתערוכת אקספו 2010. התקיימו דיונים על מקום תצוגה קבוע עבור הקפסולה ועל אפשרות של הקמת מוזיאון. המקומות שהוצעו הם קופיאפו, העיר הקרובה למכרה סן חוסה והעיר טלקאוואנו, 2,100 ק"מ דרומה, שם היא נבנתה בסדנאות חיל הים הצ'יליאני.[119] קפסולת "פניקס 1" הוצגה בוועידת האגודה של הכורים בטורונטו, קנדה במרץ 2011, שם התארחו לורנס גולבורן וצוותי החילוץ שזכו לכבוד רב.[120] מאז 3 באוגוסט 2011, מוצגת ה"פניקס 2" במוזיאון האזורי של אטקמה בקופיאפו.[121]
בעודם לכודים במכרה, בחרו 33 הכורים פה אחד להתקשר עם סופר שיכתוב את סיפורם הרשמי באופן שאף אחד מהם לא יפיק רווחים מחוויותיהם של האחרים.[122] הכורים בחרו בהקטור טובר, עיתונאי מהלוס אנג'לס טיימס, זוכה פרס פוליצר. לטובר ניתנה הגישה הבלעדית לכורים ובאוקטובר 2014 הוא פרסם דיווח רשמי תחת הכותרת "החשיכה האפלה למטה: הסיפורים שלא סופרו על 33 הגברים שנקברו במכרה הצ'יליאני והנס שבזכותו הם שוחררו" (Deep Down Dark: The Untold Stories of 33 Men Buried in a Chilean Mine, and the Miracle That Set Them Free).[123] עוד קודם לכן יצאו לאור הספרים:
- "לכודים: כיצד העולם הציל 33 כורים מעומק של 2,000 רגל במדבר הצ'יליאני" (Trapped: How the World Rescued 33 Miners from 2,000 Feet Below the Chilean Desert) של מרק ארונסון באוגוסט 2011,[124]
- "נקברו חיים! כיצד שרדו 33 כורים 69 ימים עמוק מתחת למדבר הצ'יליאני" (Buried Alive!: How 33 Miners Survived 69 Days Deep Under the Chilean Desert) של איליין סקוט ב-2012[125]
- "33 גברים: בתוך ההישרדות המופלאה והחילוץ הדרמטי של הכורים הצ'יליאנים" (33 Men: Inside the Miraculous Survival and Dramatic Rescue of the Chilean Miners) של ג'ונתן פרנקלין באוקטובר 2011.[126]
סרט בשם "33 כנגד כל הסיכויים" (באנגלית: The 33), המבוסס על אירועי התאונה בוים על ידי פטריסיה ריגן על פי התסריט של מיקו אלאן וחוסה ריברה. המפיק מייק מדווי, שהפיק גם את אפוקליפסה עכשיו, עבד בצמוד לכורים, למשפחותיהם ולאלה שהיו מעורבים במבצע החילוץ. בסרט מככב אנטוניו בנדרס בתפקיד מריו "סופר מריו" ספולבדה. ספולבדה עצמו הביע את התלהבותו מכך שבנדרס יגלם את דמותו. השחקן הברזילאי, רודריגו סנטורו, מגלם את דמותו של לורנס גולבורן. עלילת הסרט מתמקדת בעיקר בתאונה ובמאמצי החילוץ שאחריה.[127][128] הסרט יצא לאקרנים, בתחילה בצ'ילה, ב-6 באוגוסט 2015 ובארצות הברית הוא יצא לאקרנים ב-13 בנובמבר 2015.[129]
- החילוץ הסתיים, צ'ילה חוגגת: "המשימה הושלמה", באתר ynet, 14 באוקטובר 2010
- סוכנויות הידיעות, העולם נושם לרווחה: בצ'ילה הסתיים מבצע חילוצם של 33 הכורים, באתר nrg, 13 באוקטובר 2010
- עמודי השער של עיתונות העולם מדווחים על חילוץ הכורים, באתר ניוזיאום
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
