אסלאם באירופה

מאז המחצית השנייה של המאה העשרים גדל מספרם של בני דת האסלאם באירופה באופן ניכר, הן בשל הגירה מאסיבית, בעיקר מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה, והן בשל שיעור ילודה גבוה ביחס לאוכלוסייה המקומית. מכוני מחקר שונים העוסקים בתחום מעריכים את מספר המוסלמים החיים במדינות אירופה נכון ל-2007 (לפני גל ההגירה הגדול מסוריה ואפריקה ב-2015) (להוציא את המדינות הדו-יבשתיות טורקיה, קזחסטן ואזרבייג'ן שהן בהגדרתן מדינות מוסלמיות) בין 38 ל-53 מיליון איש (5%–7%), מתוכם כ-20 מיליון בתחומי האיחוד האירופי (3%–4%)^[1][2]. האסלאם היא הדת השנייה בגודלה באירופה אחרי הנצרות (בהנחה שלא מתייחסים לחסרי השתייכות דתית).

האסלאם באירופה:

  <1% (איסלנד, אסטוניה, ארמניה, בלארוס, הונגריה, לטביה, ליטא, מולדובה, מונקו, מלטה, סלובקיה, סן מרינו, פולין, פורטוגל, פינלנד, צ'כיה, רומניה)

  1%-2% (אוקראינה, אירלנד, אנדורה, קרואטיה)

  2%-4% (לוקסמבורג, נורווגיה, סלובניה, סרביה)

  4%-5% (בריטניה, דנמרק, איטליה, ספרד, ליכטנשטיין)

  5%-10% (אוסטריה, בולגריה, בלגיה, גרמניה, הולנד, יוון, צרפת, שוודיה, שווייץ)

  10%-20% (גאורגיה, מונטנגרו, רוסיה)

  20%-30% (קפריסין)

  30%-40% (מקדוניה)

  40%-50% (בוסניה והרצגובינה)

  80%-90% (אלבניה)

  90%-95% (קוסובו)

  95%-100% (אזרבייג'ן, טורקיה; צפון קפריסין)

ישנם גם מספר לאומים אירופאיים שהם מוסלמים כבר מאות שנים וכיום לאחר התהפוכות ביבשת גם זכו למדינה ריבונית משל עצמם, וביניהם האלבנים, הבוסנים, האזרים, הטורקים והקזחים. בנוסף, ישנם גם לאומים מוסלמים אחרים ששכנו באירואסיה ועוד לא קיבלו עצמאות, אולם רובם שוכנים ברפובליקות של רוסיה כמו הטטרים, הצ'צ'נים, הצ'רקסים והאווארים.

רקע

מוסלמים הופיעו באירופה עוד בתקופת האסלאם המוקדמת, כחלק מתנופת ההתפשטות של האימפריה המוסלמית. תנופת הכיבוש הסתיימה בתבוסה מוסלמית בקרב טור בשנת 732 באזור צרפת.

החל מהמאה ה-18, מעצמות אירופה השתלטו על שטחים נרחבים באסיה (בעיקר בהודו ובארכיפלג המלזי) ואפריקה. מפגש זה בין האירופים והמוסלמים יצר תנועה המונית בין האירופים לשטחים אלו, ובין המוסלמים משטחים אלו לאירופה עצמה. לאחר שהמושבות האירופיות זכו לעצמאות, המדינות האירופאיות העניקו לתושבי המושבות זכות להגר לארצות האם. מקורה של רוב האוכלוסייה המוסלמית באירופה המערבית היא ממהגרים שבאו לאירופה החל ממחצית השנייה של המאה ה-20 מארצות מוסלמיות לחופי הים התיכון. בנוסף, בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים הובאו עובדים זרים ממדינות אפריקה ואסיה (בעיקר מתת-היבשת ההודית ומהארכיפלג המלזי) אל בלגיה, בריטניה, גרמניה, הולנד, סקנדינביה וצרפת.

לאחר שמדינות אלו שינו את חוקי ההגירה אליהן, השתנה גם אופי ההגירה. המוסלמים המהגרים אל אירופה החלו עושים זאת בדרכים שונות, ביניהן דרישה לאיחוד משפחות, נישואין עם בני ובנות זוג ממדינות מערביות, הסתננות לא חוקית, ובקשת מקלט מדיני. המדינות האירופאיות מנסות להיאבק בתופעה באמצעות חקיקה, למשל חוק 24 השנים (אנ') שנחקק בדנמרק ב-2004‏^[3].

גל ההתקוממויות בעקבות "האביב הערבי" ובעיקר מלחמת האזרחים בסוריה (2011-היום), הביא לגל נרחב של הגירת פליטים ומבקשי מקלט לאירופה. מספרם ההולך וגדל של המהגרים, אשר הושפע ישירות מהסכסוכים המתמשכים באפריקה ובמדינות המזרח התיכון, לצד גלים של מהגרי עבודה שפונים לאירופה המערבית בחיפוש אחר איכות חיים גבוהה יותר ותעסוקה, הביא למשבר ההגירה באירופה.

דמוגרפיה

אוכלוסיית המוסלמים באירופה מגוונת מאוד, והמוסלמים מגיעים אליה מאזורים רבים ושונים בעולם. האזורים באירופה שבהם יש רוב מוסלמי הם אלבניה, קוסובו, חלקים מבוסניה והרצגובינה וחבלי ארץ רוסיים בוולגה וצפון הקווקז.

המוסלמים במדינות מערב אירופה נוטים להתרכז באזורים עירוניים^[4]. קשה מאוד לדעת את המספרים הרשמיים של מספר המוסלמים שחיים במקומות כמו פריז בהם החוק אוסר לבדוק דת בסקרים ולכן צריך להתבסס על נתונים לא רשמיים כמו סקרים ומחקרים שבוצעו והמספרים ושיעורי האחוזים של המוסלמים בקרב מדינות אלו נוטים להשתנות מאוד ממחקר למחקר, בגלל הקושי למנות אוכלוסיות מהגרים ומתוך עניין פוליטי של קבוצות כוח שונות להשפיע על הנתונים. גופים המבקשים להציג את המוסלמים כמיעוט זעום נוהגים על פי רוב לדון בשיעור המוסלמים מתוך כלל האוכלוסייה במדינה מסוימת, בעוד שגופים המבקשים להציג את מספר המוסלמים כגדול נוהגים להציג את שיעור המוסלמים מקרב תושבי מטרופולינים וערים מרכזיות באירופה. שיעור גבוה של מוסלמים מסך האוכלוסייה העירונית ניתן למצוא בערים גדולות כגון פריז (10%) ומרסיי (25%), בריסל (17%), אנטוורפן (17%), רוטרדם (13%) ואמסטרדם (11%), לונדון (15%), מנצ'סטר (16%), פרנקפורט (13%), קופנהגן (10%) וכן העיר מאלמו בשוודיה (20%)^[5].

מדינות עם אוכלוסייה מוסלמית לא ילידית בולטות

מדינה	אחוז מוסלמים	אוכלוסייה מוסלמית	שנת עדכון
צרפת צרפת	10%[6]	6,500,000	2023
אנגליהויילס אנגליה וויילס	6.5%[7]	3,900,000	2021
הולנד הולנד	5%[8]	900,000	2019
בלגיה בלגיה	7%[9]	800,000	2017
גרמניה גרמניה	6.6%[10]	5,500,000	2021
אוסטריה אוסטריה	8%[11]	700,000	2016
איטליה איטליה	2.5%[12]	1,500,000	2022
דנמרק דנמרק	4.4%[13]	256,000	2017
אירלנד אירלנד	1.6%[14]	82,000	2022
שווייץ שווייץ	5%[15]	400,000	2019
ספרד ספרד	4.9%	2,349,288	2022
שוודיה שוודיה	7.5%[16]	800,000	2023
נורווגיה נורווגיה	3.3%[17]	182,607	2023

מדינות אירופאיות עם רוב מוסלמי

כולל מדינות אירואסייתיות:

• אזרבייג'ן אזרבייג'ן
• אלבניה אלבניה
• בוסניה והרצגובינה בוסניה והרצגובינה
• טורקיה טורקיה
• צפון קפריסין צפון קפריסין (קפריסין הטורקית)
• קוסובו קוסובו
• קזחסטן קזחסטן

גידול האוכלוסייה המוסלמית

קיימות כיום הערכות שונות באשר לעתיד גידול האוכלוסייה המוסלמית באירופה. אסלאם היא הדת הגדלה במהירות הגבוהה ביותר מבין כל הדתות^[18]. מאמר של הטיימס הבריטי^[19] מינואר 2009 המבוסס על נתוני מהמשרד לסטטיסטיקה לאומית (אנ') בבריטניה, מעלה כי האוכלוסייה המוסלמית בבריטניה גדלה בשיעור גבוה פי 10 מכל מגזר אוכלוסין אחר בממלכה המאוחדת. מחקר שבוצע עבור היומון הבריטי מגלה כי האוכלוסייה המוסלמית זינקה מ-500,000 ל-2.4 מיליון תושבים בתוך ארבע שנים בלבד, בין 2004 ל-2008.

האוכלוסייה המוסלמית באירופה הכפילה עצמה בתוך 30 שנה^[20] ותחזיות שונות צופות שעד 2050 בין 14% ל-20% מאוכלוסיית אירופה תהיה מורכבת ממוסלמים^[21][22]. תחזיות אלו מתבססות על המשך הגירה משמעותית, ולא רק על גידול טבעי.

אינטגרציה וגורמי מחלוקת

הצלחת תהליך האינטגרציה שמבקשת אירופה להעביר את המהגרים המוסלמים אינה ברורה. על פי מגזין פורבס בצרפת ובבריטניה, שיעור האבטלה בקרב המהגרים המוסלמים הוא 20%–40%. לפי מחקר מוקדם יותר של מכון פיו (Pew Institute) משנת 2006 עולה כי הבריטים לא מחבבים את המוסלמים במדינתם, ואילו המוסלמים באופן גורף רואים את הבריטים הלא-מוסלמים באור שלילי, אלים וחסר מוסר. עם זאת, בצרפת התמונה הפוכה – נדמה כי הצרפתים המוסלמים והלא-מוסלמים מביעים אהדה וחיבה הדדית^[23].

עם זאת, בין הגורמים העיקריים לתסיסת המחלוקת באירופה נמצאים נושאים כמו חופש הביטוי, חירות הדת, רצח על רקע כבוד המשפחה, חוקי השריעה וקודי לבוש. זכויות הנשים מהוות אף הן מכשול לאינטגרציה בין מדינות אירופה והמוסלמים. נושאים כמו צניעות, תפקידן ומקומן של הנשים בחברה, השכלה, תעסוקה, חופש התנועה, נישואין בכפייה, קוד הלבוש ועוד עומדים בלב המחלוקת הוותיקה בין המוסלמים והמדינות החילוניות.

רצח על רקע "כבוד המשפחה"

קרן האוכלוסין של האומות המאוחדות (UNFPA) מעריכה כי מספר הרציחות על רקע כבוד המשפחה בעולם מגיע בשנה לכ-5,000^[24] וגם אירופה נאבקת כיום בעשרות מקרי רצח על כבוד המשפחה בנוסף לאלפי מקרי אלימות אחרים שלא מסתיימים במוות בשנה של מהגרים מוסלמים – אף שמרבית הרציחות אינן ידועות כלל^[25]. על-פי הקוראן, אין הבדל בין העונש הניתן לגברים ולנשים על יחסי מין אסורים – אם האישה איננה נשואה, דינם מוות. בקרב אוכלוסיות המהגרים, גברים וצעירים מוסלמיים ממעמד סוציואקונומי נמוך מבצעים רצח על חילול כבוד המשפחה נגד נשים הנוטלות חלק בחיי הקהילה החילונית, או נוטלות חלק בתנועות פוליטיות ובחיי הציבור – כדי לבסס את מעמדם הפטריארכלי בחברה המוסלמית המהגרת^[26]. מבין המקרים המפורסמים: בשנת 2005 פרסם העיתון הגרמני "דר שפיגל" דיווח על רציחתן של שש נשים מוסלמיות בברלין בידי בני-משפחתן^[27]. בפברואר באותה שנה התפרסם באירופה סיפורה של האטון סרקה (Hatun Sürücü), שנרצחה בידי אחיה לאחר שעזבה את בעלה אליו נישאה מנישואין כפויים^[28]. כאמור, קיים קושי באירופה לעקוב אחר מעשי הרצח על רקע כבוד המשפחה, משום שנעשים מאמצים גדולים לשמור את המקרים בתוך הקהילה המוסלמית ו"לנקות את הכביסה המלוכלכת בבית". אחוזי התמיכה בקרב המוסלמים ברצח על רקע כבוד המשפחה הם גבוהים יחסית: כאחד מכל עשרה מוסלמים בבריטניה מאמין כי הדבר מוצדק^[29].

חופש הביטוי וביקורת הדת

חופש הביטוי והביקורת נגד הדת מציבים אתגר לאינטגרציה בין הקהילה המוסלמית לבין החברה האירופאית המקומית. מנהיגי הדת המוסלמיים קוראים בריש גלי לריסון חופש הביטוי – שנתפס במערב כזכות בסיסית. אנשי רוח, ציבור ותרבות אירופאים המביעים ביקורת כלפי האסלאם סופגים חדשות לפרקים איומים על חייהם. למותר לציין את סיפורו של מחבר "פסוקי השטן" סלמאן רושדי, רצח תאו ואן-גוך (סופר וקולנוען, נרצח בנובמבר 2004 בידי מוסלמי יליד הולנד, בעקבות סרט שביים ואן-גוך על היחס לנשים באסלאם^[30]) וההפגנות האלימות שפקדו את רחבי אירופה בעקבות פרסום קריקטורת מוחמד ב-2005‏^[31] ב-2015 פרצו טרוריסטים אסלאמיים למשרדי מערכת העיתון הצרפתי שרלי הבדו וטבחו בחברי המערכת בעקבות פרסום הקריקטורה בעיתון.

חוק השריעה ובתי-הדין המוסלמיים

אחד הנושאים השרויים במחלוקת בבריטניה הוא שאלת החלתם של חוקי השריעה במדינה. השריעה היא קובץ בלתי מוגדר של חוקי דת האסלאם המבוססים על הקוראן. בבריטניה קיים מספר לא מוגדר של "מועצות שריעה" המכונות בטעות גם "בתי דין של השריעה". למועצות אלה אין סמכות לשנות החלטות של בתי משפט בריטיים, להמליץ או לפסוק בניגוד לחוק הבריטי^[32]. "מועצות" אלה בנויות על בסיס וולונטארי, אין להן חובת רישום ואין כל פיקוח על מעשיהן, מה שמגביר את החשדות נגדן. הימין הפוליטי באירופה ובבריטניה רואים בהתפשטות "מועצות השריעה" סכנה לתרבות החילונית^[33]. לטענתם מועצות השריעה יוצרות למעשה מערכת משפטית מקבילה למשפט הבריטי. מאידך נשמעו טענות מצד ארגוני נשים על אפליה ויחס מיזוגני כלפי נשים^[34]. בעקבות טענות אלו הוקמה ב-2016 על ידי שרה הפנים דאז, תרזה מיי, ועדת מחקר לבדיקת הנושא. הוועדה הגישה את מסקנותיה בשנת 2018. דו”ח המחקר העריך כי באנגליה ובוויילס פועלות בין 30 ל-85 מועצות שריעה, ביניהן מועצות מבוססות, שהחלו לפעול עוד בשנות ה-80 של המאה שעברה, אך גם מועצות קטנות ולא ידועות, הפועלות בחדרי חדרים. עיקר פעילותן של מועצות אלו היא בתיווך ובגישור בנושאי אישות. החוקרים מצאו שכ-90% מהפונים למועצות אלו הן נשים המבקשות להתגרש מבעליהן (בניגוד לנישואים בקהילה היהודית המחייבים גם רישום אזרחי, נישואים על פי דת האסלאם אינם מחייבים רישום אזרחי ואם בני הזוג לא ביצעו במקביל רישום אזרחי, אין לנישואים אלה מעמד רשמי במדינה. משום כך, נשים המבקשות להתגרש חייבות לפנות לעזרת מועצות אלו). למרות העובדה שרבים מהפונים הן נשים, רק מספר קטן של נשים חברות במועצות אלו. הוועדה הגישה מספר המלצות, ביניהן שינוי החוק כך שנישואים מוסלמיים יחויבו להירשם גם במרשם האזרחי, הגברת מודעות בקרב הקהילות המוסלמיות לגבי זכויות נשים, והקמת גוף רשמי שיפקח על מועצות השריעה.^[32]

מסגדים וצריחים

חלק מהאירופאים מודאגים מהתפשטות מוסדות הדת המוסלמיים במדינותיהם. כיום (נכון למאי 2025), ההערכה היא כי קיימים כ-7,861 מסגדים ברחבי אירופה.^[35] מספר זה כולל מסגדים רשמיים, מרכזים אסלאמיים, וחללים המשמשים לתפילה מוסלמית, אך ייתכן שאינו כולל את כל המקומות הלא-רשמיים או הקטנים יותר.

לבוש, צניעות וזכויות הנשים

סוגיית קוד הלבוש עומדת אף היא על הפרק. בלב הוויכוח עומדים הבורקה (לבוש המכסה נשים מכף רגל ועד ראש ומסתיר אף את עיניהן), הניקאב (רעלת פנים), והחיג'אב (מטפחת ראש), המושרשים במסורת המוסלמית ומקורם ככל הנראה בקוראן ובחדית'^[36]. המתנגדים ללבוּש הצניעות המוסלמי רואים בו חיץ ומכשול לאינטגרציה, ואיום על הצביון הלאומי והחילוני של מדינות אירופה. טענות אחרות בגנות לבוש הצניעות מושמעות בהקשר הביטחוני, בהתבסס על מספר מקרים שבהם טרוריסטים ורוצחים הסתתרו מאחורי בורקות ורעלות במטרה להתחמק מכוחות הביטחון.

נושא הלבוש עלה לדיון ציבורי בצרפת. במרץ 2004 נחקק בצרפת "חוק הרעלה" האוסר על לבישת סמלים או בגדים דתיים בבתי-הספר במדינה. יסוד החוק היווה פתח למשבר ערכים בחברה הצרפתית כמדינה ליברלית – מחד, חופש הביטוי ורגשות ליברליים המבקשים לאפשר לאדם לשמור על זהותו הדתית והאתנית, ואילו מנגד – ערכי הלאומיות, עקרון הפרדת הדת מהמדינה שבסיסו בהיסטוריה של צרפת יחד עם צביונה הליברלי של צרפת. החוק ספג ביקורת רבה, גם בצורת הפגנות אלימות בצרפת וברחבי העולם, אם-כי נהנה מתמיכה גורפת למדי בקרב הציבור ובקרב נבחרי הציבור בצרפת. החוק ספג ביקורת חמורה מארגוני זכויות אדם ואף מממשלת ארצות הברית.

ב-2006 החליטו שש רשויות מקומיות בבלגיה לאכוף איסור על לבישת הבורקה והניקאב באמצעות קנסות. מפעם לפעם נקראות בקשות לאכיפה ברמה הלאומית. בלגיה אף עומדת להפוך למדינה הראשונה באירופה שתאסור באופן רשמי על לבישת בורקה ורעלת פנים, אם תאושר הצעת החוק שהוגשה לאישור הפרלמנט, המבקשת לגזור עונש מאסר בפועל על נשים שתלבשנה בורקה.

בגרמניה, 8 מתוך 16 המדינות מנהיגות מגבלות בנוגע ללבוש הצניעות. בברלין חל איסור גורף על כל הסמלים הדתיים באשר הם בכל מוסדות הציבור. בחמש מהמדינות חל איסור על לבוש דתי, למעט לבוש נוצרי.

באיטליה נשמעים בשנים האחרונות קולות הקוראים לחרם על הבורקה ועל החיג'אב. בינואר 2010 הצהירה מארה קרפניה, השרה לענייני שוויון זכויות בממשלה, כי איטליה תצעד בקרוב בעקבות צרפת ותחרים את הבורקה ואת רעלות הפנים. דבריה של קרפניה זכו לתמיכה רחבה אף בקרב חברים באופוזיציה.

בהולנד נושא לבוש הלבוש עומד בלב מחלוקת קשה מזה שנים מספר. בערים אוטרכט ואמסטרדם עלו הצעות למנוע תשלומי קצבת ביטוח לאומי לנשים מובטלות שלובשות בורקות, מן הטעם כי הלבוש מונע מהן לקבל עבודה במדינה הלא-מוסלמית.

הבורקה, אותה לובשת אחת מכל 12 נשים בבריטניה, תופסת גם מקום של כבוד בכותרות העיתונים הבריטיים – אך הנושא הועלה לדיון בפרלמנט לראשונה רק בתחילת שנת 2010, בידי מפלגת UKIP.

ביקורת רבה נגד המתנגדים ללבוש הצניעות נשמעת גם מפי קולות אירופאיים מקומיים וחילוניים. המזרחנית וחוקרת הדתות קארן ארמסטרונג כותבת בזכות הרעלה ככלי להתנגדות להגמוניה המערבית. ביקורת נשמעת גם על התקשורת בבריטניה על כך שמאמריה תומכים באיסור לבוש הצניעות.

נושא נוסף שמהווה מרכז למחלוקת הוא תופעת השחתת איבר המין הנשי, הנפוצה בעיקר בקרב מהגרים מוסלמים מארצות אפריקה.

אלימות ופשע

שכונות בפרברי הערים האירופאיות, שבהן יש ריכוז גבוה של בני מיעוטים מוסלמיים הפכו למוקדים של פשע ואלימות, חלקה על רקע פלילי וחלקה על רקע אידאולוגי (אסלאמיזם ובדלנות). בחלק מהערים, כגון במאלמו, הגיע המצב לכך ששירותים רשמיים של המדינה או העירייה כגון משטרה, אמבולנסים ודואר אינם נכנסים לשכונות הללו מחשש שיותקפו באלימות על ידי המהגרים המוסלמים. באזורים אלה אין זה נחשב לבטוח להסתובב לבד בשעות החשיכה.

טרור מוסלמי באירופה

פיגועי הטרור האסלאמי באירופה נטלו חלק בעיצוב דעת הקהל האירופית. התקפות בלב היבשת כמו פיגועי הרכבות במדריד ב-2004, שבהן נרצחו 191 אנשים ונפצעו 2,050‏^[37]; הפיגועים ברכבות התחתית ובאוטובוס בלונדון ב-7 ביולי 2005 שבהם נהרגו 56 בני-אדם ונפצעו 700‏^[37]; מתקפת הטרור בדרום צרפת (2012) שבה מחבל מוסלמי הרג שלושה חיילים צרפתים וטבח באכזריות במורה ובשלושה ילדים יהודים; הפיגוע בבורגס ב-2012, שבו נרצחו שישה ישראלים, הפיגוע בבנייני המגורים בלב מוסקבה שגבה את חייהם של 300 אזרחים ב-1999‏^[38], הפיגוע במטרו במוסקבה ב-29 במרץ שגבה את חייהם של 40 אזרחים ופצע למעלה ממאה (ולווה כמעט מיד אחר-כך בפיגוע נוסף בדגסטאן)^[39], הטבח בבסלאן בספטמבר 2004 שבו נחטפו 1,300 בני-ערובה ומהם נרצחו 344 אזרחים (מהם 186 ילדים)^[40] כמו-גם פיגועים המוניים רבים ברחבי רוסיה משנות ה-90 של המאה ה-20 ועד היום.

מחקר שערך מכון Pew בשנת 2006 העלה כי החששות מפני עליית הקיצוניות האסלאמית היא דאגה המשותפת לאירופאים הלא-מוסלמים והמוסלמים כאחד, אם-כי אחוז לא מבוטל מהמוסלמים באירופה מביעים תמיכה בטרור^[41]:

פיגועי התאבדות כנגד אזרחים
	לעיתים / לעיתים קרובות	לעיתים רחוקות	לעולם-לא
מוסלמים בצרפת	16%	19%	64%
מוסלמים בספרד	16%	9%	69%
מוסלמים בבריטניה	15%	9%	70%
מוסלמים בגרמניה	7%	6%	83%

החששות מקבלים מקום ביטוי עז בכל מדינות אירופה. בגרמניה למעלה מ-50% מביעים חשש רב מפני עליית האסלאם הקיצוני^[41].

גורמים אלו, ולא פחות מהם גם גורמים כמו הפוליטיקה העולמית, המלחמות בעיראק ואפגניסטן, יחסה של אירופה לישראל ולארצות הברית, משפיעים ללא ספק על דעת הקהל האירופאית והמוסלמית באירופה. ואכן מכון Pew מעלה כי המערביים נוטים לראות במוסלמים פנאטים, אלימים ונטולי סובלנות, ואילו המוסלמים סבורים שהאירופאים הם אנוכיים, חסרי-מוסר, אלימים ופנאטיים^[41].

לא ניתן להתעלם מכך שהמפגש בין עולם המושגים האסלאמיים, המושרש בספר הקוראן העומד כאנטי-תיזה מוחלטת לתרבות האירופאית החילונית (ובעיקר להיבטיה המיניים), עשוי להעלות איבה קשה בין שתי התרבויות השונות. כפי שמרמזים דבריו של אימאם בבלגיה: "בעוד זמן לא רב אנחנו נעלה לשלטון במדינה זו. אלה המבקרים אותנו היום עוד יתחרטו. הם יצטרכו לשרת אותנו. היכונו, כי השעה קרובה"^[42]. דבריו של האימאם נאמרים על רקע התפיסה המוסלמית, לפיה העולם מחולק לחלקים: דאר אל-אסלאם (دار الإسلام) – בית האסלאם, האזור שכבר הוכפף לשלטון מוסלמי, ומתקיימים בו חוקי האסלאם, כמו ערב הסעודית וחלק מהמזרח התיכון, ודאר אל-חרב (دار الحرب) – מקום המלחמה, האזור שבו מתנהלת מלחמה. דאר אל-אמן (دار الامن) – הקמת מדינה לא-אסלאמית באזור של דאר אל-אסלאם מהווה בעיה קשה בהשקפת העולם המוסלמית, ויש מוסלמים הסבורים כי אי אפשר להשלים עם מצב כזה, אלא באופן זמני ומוגבל.

ראו גם

• "אללה אסלאם" – מיני סדרה של צבי יחזקאלי על התנגשות בין תרבות המהגרים המוסלמים לאירופאים הקלאסיים
• SIOE
• מדינות הבלקן
• העולם המוסלמי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אסלאם באירופה בוויקישיתוף

• אשר שכטר, המבצר האירופי תחת מתקפה: הדילמה שעמה מתמודדת אירופה נמצאת בשיאה, באתר TheMarker‏, 9 בינואר 2015
• דיוויד סטברו, האם הקהילה המוסלמית בשוודיה היא חזית חדשה במלחמת התרבות או פתח לדו-קיום?, באתר הארץ, 18 בפברואר 2015
• אקונומיסט, משבר הפליטים | שביל הבריחה: מה יכולה אירופה לעשות בתגובה לגל הפליטים, באתר TheMarker‏, 6 במרץ 2016
• אסלאם - אירופה, דף שער בספרייה הלאומית