הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות

הסכמי שביתת הנשק ממלחמת העצמאות, המכונים גם הסכמי רודוס, נחתמו בין ישראל לארבעת שכנותיה, מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, קבעו את סיום הלחימה הרשמי של מלחמת העצמאות. ההסכמים, אשר נחתמו ב-1949, כללו הפסקת אש, קביעת קווי שביתת נשק (שכונו לימים "הקו הירוק") והקמת מנגנונים לפיקוח ופתרון תקריות. ההסכמים הדגישו כי קווים אלה אינם מהווים גבולות קבע, ונועדו לשמש כבסיס ליציבות אזורית.

ישראל ושכנותיה בגבולות הסכמי שביתת הנשק – 1949

הצוות הצבאי הישראלי לשיחות שביתת הנשק, 1949

ועדת שביתת הנשק ישראל-מצרים נפגשת בשטח לקביעת תוואי הגבול

בית ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית בשנים 1955–1967 ליד גבול רצועת עזה. במעבר הגבול הסמוך לבית הוחזרו לישראל בחסות האו"ם מלחי האונייה "בת גלים" שנשבו בידי המצרים בשנת 1953 במהלך ניסיונם לעבור את תעלת סואץ. עד מבצע הר געש בנובמבר 1955 התכנסה הוועדה באזור המפורז בעוג'ה אל-חפיר

עיראק, שמסרה את השטחים שהחזיקה לצבא ירדן, סירבה להשתתף בשיחות ולחתום על הסכמי שביתת הנשק, ולכן באופן רשמי נמצאת מאז במצב מלחמה עם ישראל.

רקע

בסוף שנת 1948 היה ניצחונה של מדינת ישראל במלחמת העצמאות ברור. ב-22 באוקטובר אותה שנה, לאחר הצלחת מבצע יואב, הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש, אך זו לא יושמה בפועל. מיד לאחר מכן פתח צה"ל במבצע חירם, שבמהלכו נכבש הגליל העליון. בהמשך, במהלך מבצע חורב שנועד להוציא את הכוחות המצריים מהנגב, הגיע צה"ל עד סמוך לאל עריש.

ב-16 בנובמבר 1948 קראה מועצת הביטחון של האו"ם לכל הצדדים לפתוח במשא ומתן על שביתת נשק. קריאה זו עוגנה ב-29 בדצמבר בהחלטה רשמית של המועצה, בחסותו של המתווך מטעם האו"ם, ראלף באנץ'. שיחות שביתת הנשק נפתחו ב-12 בינואר 1949 במלון "השושנים" שברודוס, ומכאן כונו "הסכמי רודוס". במקביל למשא ומתן נמשכו הקרבות בחלק מהחזיתות, במטרה ליצור עובדות בשטח. הלחימה הסתיימה ב-10 במרץ 1949 עם כיבוש אילת במבצע עובדה. סיומה הרשמי של מלחמת העצמאות נקבע עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון עם סוריה ב-20 ביולי 1949.

בהסכמים נקבע מנגנון פיקוח של משקיפי או"ם, באמצעות ארבע ועדות שביתת נשק משותפות, שכללו נציגים מישראל ומכל אחת מהמדינות החותמות. בהסכמים אלו עוצב לראשונה תוואי "הקו הירוק", ששימש כגבולה של ישראל עד מלחמת ששת הימים. בשנת 1950 פרסמו ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וצרפת את ההצהרה המשולשת, שנועדה להבטיח את שמירת הסטטוס קוו הטריטוריאלי שנקבע בעקבות הסכמים אלה.

ההסכם עם מצרים

ב-1 בינואר 1949, בתיווך אמריקאי, הבריטים העמידו אולטימטום לישראל לסגת משטחים שתפסה בחצי האי סיני, ואיימו לפעול צבאית בשיתוף עם הכוחות המצריים בהתאם לאמנה האנגלו-מצרית מ-1936. כוחות הצבא הבריטי הועבר לעקבה, והתקבלו דיווחים על כוונה לכבוש את הנגב עם סיוע מכוחות ירדניים, עיראקיים ומצריים. הלחץ הבינלאומי הביא לכך שכבר למחרת נסוגו כוחות ישראל מסיני. בשל המצור על הכוח המצרי ברצועת עזה וכן כיתור החטיבה המצרית בכיס פלוג'ה, נאלצה מצרים לפתוח ב-12 בינואר במשא ומתן לשביתת נשק עם ישראל. הדיונים נערכו היווני רודוס בתיווך האו"ם וראלף באנץ'^[1]. בראש משלחת ישראל עמד המנהל הכללי של משרד החוץ ולטר איתן, כשלצידו ראובן שילוח ואליהו ששון ויועץ משפטי מטעם משרד החוץ. בראש הצוות הצבאי עמד האלוף יגאל ידין, ושני קציני מודיעין: רב-סרן אריה סימון ורב-סרן יהושפט הרכבי. האלוף דוד שאלתיאל וסגן-אלוף יצחק רבין השתתפו בחלק מהשיחות. בראש המשלחת המצרית עמד קולונל מוחמד סיף אל-דין, כשלצידו שני קולונלים ושני קציני מודיעין, יועץ משפטי ושני יועצים מדיניים.

הדיונים היו ממושכים עקב תנאים מוקדמים מחמירים מצד מצרים כמו נסיגת צה"ל מבאר שבע. עם זאת, במהרה החל משא ומתן ישיר בין הצדדים, ללא עזרת נציגי האו"ם. ההסכם נחתם לבסוף ב־24 בפברואר 1949^[2], וקבע שהנגב יישאר בשלטון מדינת ישראל, אך מוצב בית הקברות מערבית לרפיח יעבור למצרים. בנוסף קבע ההסכם שהחטיבה המצרית המכותרת תשוב למצרים, ושאזור עוג'ה אל חפיר יפורז. ההסכם קבע כי באזור עזה ישרטט קו הגבול במרחק של 3 ק"מ לכביש מג'דל-עזה ודרומה עד לגבול הבין-לאומי^[3]. עם הגעת הצוותים לשרטט את הקו בשטח, התברר כי הוא חוצה באזור הדרומי את כפרי עבסאן ומפריד בין בתי הכפר לאדמותיו. בעקבות זאת, הושגה הסכמה לשנות את קו הגבול כך שיכלול את עבסאן. לכן, באזור דרום הרצועה קו שביתת הנשק מתרחק יותר מ-3 ק"מ מהכביש, ולכן באזור קיבוץ נירים נוצרה ה"ברך" של הרצועה. בתמורה לכך קיבלה ישראל שטח שווה בצפון הרצועה, כאשר תחומה הצפוני שורטט צמוד דרומית יותר (לימים נבנה שם מושב נתיב העשרה) במקום ליד קיבוץ יד מרדכי. ההסכם, שהוגדר כ"פשרת שעה", נחתם בפברואר 1950, ומכאן שקו שביתת הנשק עם מצרים המשורטט במפות ובשטח הוא מ-1950 ולא הקו שהוסכם עליו תחילה ב-1949.

ההסכם עם לבנון

זמן קצר לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים בנובמבר 1948^[4] ובתום מבצע חירם^[5], החלו המגעים בין ממשלת ישראל ללבנון. בשיחות מקדימות שנערכו בפריז הביעה ישראל נכונות לפנות כמה כפרים שהיו בשליטתה, והושגה הסכמה עקרונית לפתוח במשא ומתן להסכם שביתת נשק. בינואר 1949 פינתה ישראל חמישה כפרים^[5], אולם השיחות נדחו ל-1 במרץ. הם התקיימו באזור ראש הנקרה, בהשתתפות משלחת ישראלית בראשות סגן-אלוף מרדכי מקלף והשתתפו בה נציגי משרד החוץ יהושע פלמון ושבתאי רוזן. מנגד המשלחת הלבנונית כללה את רמטכ"ל צבא לבנון תופיק סלים, שני קצינים נוספים ונציג ממשרד החוץ הלבנוני^[6]. נציג האו"ם אנרי ויז'יה שימש כמתווך.

המשא ומתן התנהל כשיחות ישירות, ללא מעורבות מהותית מצד האו"ם, והושגה הסכמה עקרונית על עיקרי ההסכם. עם זאת, התהליך נמשך כשלושה שבועות בעקבות ניסיון ישראלי לנצל את ההסכם עם לבנון כדי ללחוץ על סוריה לסגת משטחי ישראל. הדרישה המרכזית של ישראל הייתה לכרוך את החתימה על ההסכם עם לבנון, וכן את הפינוי מהכפרים הלבנוניים, בנסיגת סוריה משטחים שהחזיקה בגבול ישראל לאורך נהר הירדן ובמזרח הכנרת. ישראל נימקה זאת בטענה שגבולה הצפוני, מראש הנקרה ועד הכנרת, מהווה יחידה גאוגרפית אחת, ויש להחיל על כולו את עקרון הנסיגה לגבול הבין-לאומי.

בתחילה ניתנה הוראה למשלחת הישראלית להכין את ההסכם, אך לדחות את החתימה עד שסוריה תסכים לסגת מהשטחים שהחזיקה בשטח ישראל. נציגי משרד החוץ לא הסכימו עם העמדה הביטחונית, אך פעלו לפיה. עקב החשש שישראל תואשם בהכשלת השיחות ויופעל עליה לחץ בין-לאומי, היא הציעה להכניס סעיף בהסכם הקובע לוח זמנים לפינוי, שיהיה מותנה בנסיגות סוריות. נציג האו"ם ויז'יה התנגד לכך בחריפות והשיחות הוקפאו. בסופו של דבר נאלצה לוותר על התנאי הזה ולחתום לאלתר על ההסכם עם לבנון, ללא הישגים מהותיים מול סוריה, עקב שילוב של שיקולים מדיניים וצבאיים:

• חשש שהעיכוב יפגע בסיכויי קבלתה של ישראל לאו"ם, בטענה שהיא מכשילה את המשא ומתן.
• בנוסף, לקראת כינוס מדינות ערב מול ועדת הפיוס של האו"ם, לא רצו שמצרים תהיה המדינה היחידה עם הסכם.
• בן-גוריון האמין שחתימה על הסכם עם לבנון תחזק את מעמד ישראל במערכת הבין-לאומית, תסייע בדרישות הטריטוריאליות דרום הנגב, ויסייע במשא ומתן עם ירדן.

ההחלטה הישראלית נפלה ב-17 במרץ 1949, והסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון נחתם ב-23 במרץ 1949^[7]. על פי ההסכם, צבא לבנון נסוג מראש הנקרה, התקיימו חילופי שבויים (שישה ישראלים תמורת 36 לבנונים)^[8], וצה"ל נסוג מאחד-עשר כפרים שנכבשו במלחמה עד לנהר הליטני^[9]. כן פינה את אזור עמק עיון, שבו עיבדו חקלאי מטולה חלקות חקלאיות הרשומות על שמם בטאבו בצידון מתקופת המנדט הבריטי, אף שהאזור נכלל בשטח המנדט הצרפתי מאז הסכם ניוקומב-פולה (1923) ובשטח לבנון מאז הקמתה ב-1943^[10].

ההסכם עם ירדן

השיחות הרשמיות בין ישראל לירדן החלו ברודוס ב-4 במרץ 1949. השתתפו בהן מצד ישראל: ראובן שילוח (ראש המשלחת), סגן-אלוף משה דיין, סגן-אלוף דן לנר, והיועץ המשפטי שבתאי רוזן. כעבור זמן צורף גם יעקב שמעוני. שני קצינים ישראליים, יהושפט הרכבי ושאול רמתי, צורפו למשלחת, אך לא נמנו עם חבריה הרשמיים. בראש המשלחת הירדנית עמד קולונל אחמד צדקי אל-ג'ונדי, ועם חבריה נמנו: ליטנאנט-קולונל מוחמד אל-מעאייטה, קפטן עלי אבו נוואר, מייג'ור ראדי הנדאוי, והיועץ המשפטי ריאד אל-מופלח. מטעם האו"ם ניהל את השיחות ראלף באנץ'. השיחות עם ירדן התנהלו באווירה ידידותית וביחסי קרבה בין המשלחות, אולם המשלחת הירדנית הייתה מורכבת מאישים בדרג מדיני וצבאי נמוך יחסית, שהיו מחוסרי סמכות ממשית ולא הוסמכו להחליט בנושאים המרכזיים. הדיונים המכריעים לא נערכו ברודוס, אלא במגעים ישירים עם המלך ונציגיו.

השיחות היו מורכבות וקשות בגלל הגבול הארוך והמפותל המשותף לה ולמדינת ישראל. החזית הירדנית השתרעה לאורך קווים ארוכים ומפותלים, שמשני עבריה ישבו מרבית התושבים היהודים והערבים של ארץ-ישראל. בחלקה הצפוני והמרכזי החזיק הצבא העיראקי, ובקטעים אחרים בחלקה הדרומי ישב הצבא המצרי. בירושלים הפריד קו החזית בין שתי האוכלוסיות וחצה את העיר לשתיים. בחזית זו התמקד לב-לבו של הסכסוך היהודי-ערבי.

המערכה הצבאית העיקרית בחזית הירדנית הסתיימה עם ההפוגה השנייה, ב-18 ביולי 1948. קווי ההפוגה נשארו בתוקפם עד לפתיחת שיחות שביתת-הנשק, פרט לחלק מהקווים בדרומו של פרוזדור ירושלים ובהר חברון, שהצבא המצרי החזיק בהם. קווים אלו שונו במהלך מבצעי "ההר" ו"יקב" (19–22 באוקטובר 1948), שנערכו בו-בזמן עם מבצע יואב. קווי ההפוגה סטו במקומות רבים מגבולות החלוקה, וקבעו מציאות צבאית חדשה בארץ-ישראל: הגליל המערבי, לוד, רמלה, יפו, חלקים בדרום יהודה והנגב הצפוני, בכלל זה העיר באר-שבע, שהוקצו כולם למדינה הערבית, נמצאו בשליטת ישראל. רצועת עזה נותקה ממרכז הארץ וישב בה הצבא המצרי. רק בשרון הצליחו העיראקים לכבוש שטח קטן שהוקצה למדינה היהודית. בירושלים הצליחו שני המפקדים המקומיים, עבדאללה א-תל ומשה דיין, בעזרת נציגי האו"ם, למצוא הסדר שימנע את חילופי האש והתקריות הבלתי-פוסקות בעיר. ב-30 בנובמבר 1948 חתמו על "הסכם הפוגה כנה", ששם קץ לחילופי האש וקבע קו הפוגה מוסכם^[11]. הצלחת המגעים עודדה את הצדדים ואת אנשי האו"ם להמשיך בשיחות ולהרחיב את תחולתו של ההסכם, אך המשא-ומתן שניהלו בראשית דצמבר לא הוכתר בהצלחה, ונפסק במחצית החודש ביוזמת ישראל.

אולם המגעים עם ממלכת ירדן לא נותקו, וב-26 בדצמבר פתחו שני הצדדים בשיחות ישירות ביניהם, שהוגדרו כשיחות שביתת-נשק שתורחבנה לשיחות שלום. בשיחות אלה, שהגיעו עד לשלב של החלפת כתבי הרשאה, התבררו נקודות המחלוקת בין הצדדים: מלך ירדן ביקש הסדר שיתבסס על שילוב של תוכנית החלוקה ותוכנית ברנאדוט, ואילו נציגי ישראל הציגו את המצב הצבאי כבסיס להסדר. המלך חתר לספח לממלכתו את הנגב הדרומי, אך היה מוכן להכיר באינטרסים ישראליים באזור ולהסכים לחלוקתו בין שתי המדינות; הוא רצה שישראל תוותר על לוד ורמלה לטובת ירדן, או שתסכים להחזרת פליטי שתי הערים למקומותיהם; בראשית המגעים תבעו נציגי ירדן מעמד של מובלעת ערבית ליפו, אך בהמשכם לא הוצגה דרישה זו. בשיחות הישירות שקיים המלך עם נציגי ישראל ביקש למנוע את סיפוח רצועת עזה למצרים, דחה את רעיון בינאום ירושלים והציע לחלקה בין ירדן וישראל. הירדנים הציעו חילופי שטחים בירושלים, כדי לפתור את בעיית ניתוקה של בית לחם מהאזור הערבי וניתוקה של הדרך להר הצופים מהאזור היהודי, אך השטחים שהציעו להחלפה היו כולם בידי ישראל. לעומת זאת דחו הירדנים הצעה ישראלית לחילופי שטחים שהיו בידי ישראל בדרום העיר תמורת שטחים ערבים בצפונה. הירדנים הביעו הסכמה למסירת הרובע היהודי של העיר העתיקה ליהודים, עם סידורי מעבר מתאימים. לאחר שבשיחות המוקדמות התברר כי הירדנים שואפים לאחיזה בנגב, החל מבצע עוּבדה, שהתקיים בין 6 ל-10 במרץ 1949. מטרת המבצע הייתה לכבוש את כל שטחי הנגב לרבות אילת ולהשיג אחיזה במצדה ובעין גדי. המבצע נחל הצלחה, ורק לאחריו החלו השיחות עם הירדנים.

עיראק לא השתתפה בשיחות ומסרה את השטחים שהחזיקה לצבא ירדן. בכך התאפשר למלך עבדאללה להשתלט על השטחים שהעיראקים פינו, ללא כל מאמץ צבאי. ישראל שגרה מברק למתווך ובו נאמר כי החלפת העיראקים בירדנים עשויה להעניק יתרון ברור לירדנים ויש בכך משום הפרת ההפוגה, ובנוסף טענו אנשי המשלחת הישראלית שהשטחים שהועברו לירדן על ידי העיראקים ניתנים למשא ומתן ואינם שייכים לירדן. צה"ל פרסם את פקודת המבצע שן תחת שן (שת"ש) בהשתתפות חטיבת גבעתי וחטיבה 7, ומטרתו הייתה כיבוש ואדי עארה ודחיקת הצבא העיראקי מזרחה ממרכזי האוכלוסייה היהודית במרכז. המבצע עמד להתחיל ב-12 במרץ 1949, אך לבסוף בוטל לאחר שהירדנים נרתעו והסכימו לוויתורים ניכרים.

הסכם שביתת הנשק עם ירדן, שנחתם ב-3 באפריל 1949, חל על כל קו הפסקת האש בחזית הירדנית. במסגרת ההסכם סופחו ב-20 במאי 1949 יישובי ואדי עארה לשטח מדינת ישראל. כמו כן, ניתן לישראל אזור "המשולש" וכן אזורים נרחבים בין אזור ראש העין וכפר קאסם בצפון, דרך אזור שבו שוכנת היום העיר שוהם ועד האזור בו שוכנת היום העיר מודיעין בדרום. שבויי העיר העתיקה של ירושלים וגוש עציון הוחזרו למדינת ישראל. בנוסף, התחייבה ישראל לפנות את המורדות הדרומיים של הר חברון. בהסכם נקבע שישראלים יוכלו לפקוד את המקומות הקדושים במזרח ירושלים, בהם הכותל המערבי והר הזיתים, וגם מקומות ציבוריים כמו האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה, וכי תתאפשר תנועת ישראלים בכביש לטרון-ירושלים (כיום חלק מכביש 1), אך השלטון הירדני לא כיבד את החלק הזה בהסכם. בעת שנחתם ההסכם נראה היה שיש סיכוי להסדר מדיני בעתיד, שבמסגרתו יוסדרו הבעיות שלא נפתרו, כמו סוגיית ירושלים ולטרון (שבאה לקיצה אחרי מלחמת ששת הימים), המפעלים הכלכליים ובעיית הפליטים הפלסטינים (בשונה משאר המדינות השכנות שאליהם ברחו פליטים פלסטינים, ירדן הייתה היחידה שקלטה את הפליטים והעניקה להם אזרחות ירדנית). הירדנים התמהמהו בפינוי השטחים שנועדו לעבור לידי מדינת ישראל, ועל כן תוכנן מבצע צבאי שנקרא "קיצור הדרך", בו ישתלטו חיילי צה"ל על ואדי עארה. אולם בסופו של דבר השלימו הירדנים את הפינוי, ומ-23 במאי היה ואדי עארה פתוח לתנועת ישראלים. במסגרת ההסכם נותר מרבית אזור נהריים, ממזרח לירדן ומדרום לירמוך, בשליטת ישראל.

ההסכם עם סוריה

מפת הסכם שביתת הנשק עם סוריה (1949). שלושת האזורים המפורזים מסומנים בגוון כהה. שלושתם ממערב לגבולות הסכם ניוקומב-פולה – הגבול המנדטורי הבין-לאומי מ־1923, ובגבולות המדינה היהודית על פי החלטת החלוקה:
הצפוני – רמת הבניאס מול הקיבוצים דן, דפנה ושאר ישוב.
המרכזי – רצועה צרה המתחילה בחופה המזרחי של ימת החולה, ממשיכה מדרום לימה במשולש גאוגרפי ובמרכזו המושבה משמר הירדן, ולאחריו רצועת שטח צרה לאורך נהר הירדן (הגבול הבין-לאומי לאורך רצועה זו נמתח על הגדה המזרחית של הנהר) המתרחבת מעט בקרבת שפך הנהר לכנרת.
הדרומי – הגדול מכולם, בדרום רמת הגולן, הנושק לגדה המזרחית של הכנרת ומתכנס למפגש הגבולות ישראל, סוריה וירדן (אל-חמה).

השיחות עם סוריה נפתחו ב-5 באפריל 1949 בחורבת ירדה, והיו הארוכות והקשות מכולן. הן נמשכו למעלה ממאה ימים, עם הפסקות מרובות, בין היתר בשל עלייתו לשלטון של חוסני א-זעים בסוריה, שביקש להפגין קו תקיף, וכן מאחר שעם סיום הקרבות היה הצבא הסורי היחיד שהחזיק בשטח שיועד למדינה היהודית לפי תוכנית החלוקה. ישראל דרשה נסיגה מלאה של הסורים מהשטחים הללו, ותכננה לשם כך את "מבצע אורן", מתקפה רחבת היקף בצפון שכללה גם הפצצת דמשק, אך המבצע בוטל בשל התקדמות במשא ומתן. את ישראל ייצגו חברי המשלחת ששוחחו קודם לכן עם לבנון, בראשות סא"ל מרדכי מקלף. את סוריה ייצגו קצינים בכירים בראשות פאוזי סלו ויועץ משפטי. עיקר הדיונים נסוב סביב נסיגה סורית תוך ניסיון לפצותה, אך הצדדים הציגו עמדות נוקשות והדיונים נקלעו למבוי סתום כבר בראשיתם. הסורים הציעו הצעות שנדחו על הסף, כמו נסיגה ישראלית מהגליל העליון או קביעת קווי שביתת-נשק חלקיים בלבד, רק בגזרת בניאס-החולה. ישראל מצידה חששה מהסכם שיגביל אותה צבאית אם סוריה תתמיד בסירובה.

ב-29 באפריל הופסקו השיחות זמנית. ניסיון נוסף ב-2 במאי, בפגישה בין נציגי ישראל לנציגי זעים בראש פינה, נכשל אף הוא. ב-10 במאי חודשו השיחות, אך הצעה סורית לא הבטיחה נסיגה מלאה של כוחותיה, מה שהותירה ללא התקדמות. גם הצעת פשרה מעורפלת של ראלף באנץ' לא התקבלה. לאחר שהתברר שגם ב-17 במאי אין התקדמות, קיבלה משלחת ישראל הוראה להפסיק את השיחות אם לא תובטח נסיגה ברורה של סוריה. ואכן, הן הופסקו ללא מועד לחידוש. לבסוף, חזרו הצדדים לשולחן הדיונים בעקבות פשרת ביניים של באנץ'. ישראל עמדה על כך שהאזורים ממערב לגבול הבין-לאומי לא יורחבו, חרף ניסיונות סוריה להכליל בהם גם את החולה, צמח וסביבתה. לבסוף התקבלה עמדת ישראל, והוסכם על קו שביתת-נשק.

ההסכם שביתת הנשק עם סוריה נחתם ב-20 ביולי 1949^[12]. סוריה פינתה את משמר הירדן, השיבה את שבויי הקרב, ונסוגה אל מעבר לגבול הבין-לאומי. השטחים שממערב לגבול הפכו לאזורים מפורזים, אך מעמדם נותר שנוי במחלוקת: ישראל ראתה בהם שטחים ריבוניים והקימה בהם יישובים כמו גדות, האון, תל קציר ומעגן. זאת בעוד שסוריה ראתה בהם שטחי הפקר והתנגדה לכל פעילות אזרחית או צבאית בתחומם, לרבות התיישבות וחקלאות^[13]. חילוקי דעות אלה הביאו לתקריות גבול רבות והיוו אחד מהגורמים לפרוץ מלחמת ששת הימים.

לקריאה נוספת

• שמואל כהן-שני: בנעליים מאובקות ובעניבה, המהלכים הצבאיים והמדיניים לסיומה של מלחמת העצמאות, הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2002
• ימימה רוזנטל (עורכת): תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 3: שיחות שביתת הנשק עם מדינות ערב דצמבר 1948 – יולי 1949, ירושלים, גנזך המדינה, תשמ"ג
• אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, מכון בן-גוריון, 2012.
• משה יגר, ראשיתו של שירות החוץ 1948–1967, הוצאת כרמל, 2021, עמ' 34–38.
• ד"ר רפאל ג'. בוכניק-חן, דיפלומט ואיש סוד – וולטר איתן, מייסד משרד החוץ הישראלי, דרורים, 2022.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות

• הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב, 1949, ארכיון המדינה. כולל גם את המפות הרשמיות.

• נוסח הסכם שביתת הנשק עם סוריה באתר הקרן לשיתוף פעולה כלכלי

• מפה מפורטת של ארץ ישראל בתקופת המנדט באתר הפלסטיני "PalestineRemembered". זו המפה הרשמית ששימשה את הצדדים בשיחות עם ירדן והיא נושאת את חתימותיהם של משה דיין וקולונל אחמד צדקי אל-ג'ונדי ראש משלחת ירדן. (המפה נמצאת גם בקובץ הסכמי שביתת הנשק לעיל).
• מגבולות תוכנית כ"ט בנובמבר – 1947 לגבולות הקו הירוק (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• סרטון הממחיש ויזואלית את ההבדלים בין ההצעות השונות לחלוקת ארץ ישראל המערבית בתקופת המנדט הבריטי, סרטון באתר יוטיוב
• חתימת הסכם רודוס, גנזך המדינה (התחלה 0:54 עד 1:53)
• נאום ראש האופוזיציה מנחם בגין בעת הצעת אי אמון בממשלת ישראל בעקבות חתימה על הסכם שביתת הנשק עם ירדן – 4 באפריל 1949
• ישראל, היסטוריה שביתות נשק, מלחמת השחרור, 1948–1949, דף שער בספרייה הלאומית