לוחמי חרות ישראל

לוחמי חרות ישראל (בראשי תיבות: לח"י) הייתה ארגון מחתרת של "פורשים" בארץ ישראל שפעל נגד המנדט הבריטי מ-1940 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948. מטרת הארגון המוצהרת הייתה שחרור ארץ ישראל מידי השלטון הבריטי בכח, והקמת מדינה יהודית בה.

לוחמי חרות ישראל
לח"י

תקופת הפעילות	1940–1948 (כ־8 שנים)
אידאולוגיה	ציונות רוויזיוניסטית לאומנות[1][2][3][4]
קבוצות אתניות	יהודים
מייסדים	אברהם שטרן
מנהיגים	אברהם שטרן (יאיר) ישראל אלדד נתן ילין מור יצחק שמיר
מדינה	פלשתינה (א"י)
הבא	צבא הגנה לישראל
מתנגדים	הממלכה המאוחדת האימפריה הבריטית ההגנה
קרבות	מלחמת העולם השנייה מלחמת העצמאות

אברהם שטרן, מייסדו ומפקדו הראשון של הארגון

אנדרטת לח"י בפתח תקווה

מקימי הארגון היו פורשי הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שהתנגדו להפסקת המאבק בשלטון המנדט הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה. בתחילה חיפש הלח"י ברית עם מדינות הציר (איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית) במלחמתו בכובש הבריטי.^[5][6][7] לאחר רצח מייסד הארגון אברהם שטרן על ידי הבריטים ב-1942, החליטה הנהגת הלח"י החדשה לתמוך בברית המועצות שתחת יוסיף סטלין וב"בולשביזם הלאומי" (National Bolshevism).^[8][9][10]

דרך הפעולה העיקרית של הלח"י הייתה ביצוע התנקשויות בחייהם של בכירי ממשלת המנדט והצבא הבריטי בארץ ישראל. לח"י הוכרז כארגון טרור על ידי ממשלת המנדט נגדה פעל, ואחרי רצח ברנדוט הוכרז ככזה גם על ידי ממשלת ישראל. החוק שהגדיר את לח"י כארגון טרור בוטל ב-1979.^[11] נטען כי הארגון ראה בביצוע של פעולות כנגד נציגים^[12] כלי לגיטימי והכרחי להגשמת החזון הציוני.^[12][13]

ב-1980 הכירה מדינת ישראל בתרומת ארגון לח"י להקמתה, וראתה בו גוף לוחם שסייע בהקמת המדינה. באותה שנה נוצר "אות הלח"י", שהוענק לחברי המחתרת.

תולדות

הפילוג מהאצ"ל

בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 היו רוב מנהיגי האצ"ל בכלא הבריטי כיון שנעצרו ארבעה ימים לאחר פרסום "הספר הלבן", במאי 1939. הנהגת היישוב קראה לשיתוף פעולה עם הבריטים במלחמתם בגרמניה, ואכן רבים מבני היישוב התגייסו לצבא הבריטי ועזרו לבריטים במאמץ המלחמתי. גם הנהגת התנועה הרוויזיוניסטית דגלה בהשתתפות במלחמה בנאצים, ובספטמבר 1939 הורה דוד רזיאל מנהיג האצ"ל, ממקום מעצרו, לחדול מפעולות התקפיות של האצ"ל כנגד הבריטים על מנת שלא להפריע למהלך המלחמה נגד גרמניה וכדי לאחד כוחות עם אנגליה ובעלות בריתה.

הכרזתו של רזיאל הביאה לשיאו את המאבק הפנימי בתוך האצ"ל על דרכו של הארגון. בראש החולקים על רזיאל ניצב אברהם שטרן ("יאיר"). עם שחרורו של רזיאל מהכלא באוקטובר 1939, ושחרור שאר חברי מפקדת האצ"ל ביוני 1940, הגיעו הדברים לכדי עימות גלוי בין רזיאל לשטרן, והפילוג באצ"ל היה לעובדה מוגמרת. לאחר שזאב ז'בוטינסקי, בחליפת מכתבים בהולים מארצות הברית, נאלץ לבחור בסוגיית זהות מפקד האצ"ל לטובת דוד רזיאל, נפרד סופית פלג הפורשים, בראשות שטרן, מהארגון. הפלג קרא לעצמו תחילה בשם "הארגון הצבאי הלאומי בישראל", בשונה מ"הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל" ממנו פרש, אך מאוחר יותר, ב-1943 (אחרי רצח אברהם (יאיר) שטרן) שינה שמו ל"לוחמי חרות ישראל".

הארגון והחברים בו

עמוד השער של ירחון "החזית" של לח"י. לח"י הוציא במהלך השנים מספר עיתונים נוספים בהם "במחתרת", "המעש" ו"מברק"

בראש המחתרת עמד אברהם שטרן עד רציחתו ב-12 בפברואר 1942 בידי קצין הבולשת הבריטית ג'פרי מורטון, בדירת המסתור שלו בתל אביב. אחרי הירצחו הוקמה הנהגה שחבריה היו יצחק שמיר (אז יצחק יזרניצקי או בכינויו מיכאל), ישראל שייב (אלדד) ונתן פרידמן-ילין (גרא), יהושע זטלר, יצחק חסון, יעקב אליאב, יעקב גרנק, גאולה כהן, יהושע כהן, דוד שומרון ועמוס קינן. ב-1942, לאחר רצח שטרן, שימש יהושע כהן כראש המחתרת בפועל למשך כחצי שנה, אף שלא מונה לתפקיד באופן רשמי. בתקופה זו הוא הנהיג את שרידי הארגון, כי רוב חברי ההנהגה שקמה לאחר הרצח היו כלואים בכלא הבריטי. כל אותו זמן הסתתר כהן עם זוגתו נחמה (נחה) בפרדסים, עד לבריחתו של יצחק שמיר מהכלא והעברת הפיקוד אליו.

לח"י היה ארגון קטן שמנה מאות אנשים בלבד, אך הם ביצעו פעולות נועזות נגד השלטון הבריטי, בהן הפעלת מוקשים נגד שוטרים בריטיים והתקפות על יעדים בריטיים. הבריטים כינו את הארגון "כנופיית שטרן" (The Stern Gang, או בערבית "ג'מעאת שטרן"), כדי לבטא את תיעובם כלפיו וכדי להמעיט בערכו כארגון לוחם. למימון פעילותו עסק הארגון לעיתים בשוד בנקים. הארגון הפיץ שבועון קיר בשם "החזית" ולאחר מכן גם את ביטאון הארגון "המעש", וכן הפעיל תחנת שידור מחתרתית: "קול המחתרת העברית". הקריינית בתחנה הייתה גאולה כהן, הקריין היה מרפיש נתן-גד, וטכנאי השידור היה יעקב יצחקי^[14] (אלכס). חברים רבים הצטרפו ללח"י דרך תנועת הנוער הדתית ברית החשמונאים.

אנשי "ההגנה" ראו בלח"י ובאצ"ל ארגונים פורשים שפעלו בניגוד להוראות המוסדות הלאומיים. לכן הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) עקב, עצר, וחקר בעינויים לוחמי לח"י. בתום מלחמת העולם השנייה, ב-1 בנובמבר 1945, הצטרף לח"י ל"תנועת המרי העברי" שאיחדה את כל הכוחות הלוחמים בשטחי המנדט. עם זאת, לח"י ואצ"ל המשיכו במאבק המזוין גם לאחר שההגנה פסקה מכך, ולח"י אף הרחיב את פעילותו אל מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

כללי ההתנהגות במחתרת כפי שהועברו לחברי הארגון:^[15]

• אל תביא חברים לחדרך ובעיקר לא חברי מחתרת אחרים.
• אל תתידד עם השכנים או בעל הבית ואל תספר על תולדותיך לבעלי הבית.
• אף פעם אל תקנה מצרכיך בחנות שליד ביתך. חפש חנות רחוקה שלא ידעו היכן אתה גר.
• אל תשוחח עם אנשים על התנועה.
• אל תגלה אף פעם את השקפותיך האמיתיות.
• אל תציג את עצמך כלאומני, עדיף שמאלני.
• אם יש באפשרותך, קשט את חדרך בתמונות המתאימות להשקפותיך הבדויות, למשל תמונה של ויצמן או קארל מרקס.
• בהתחמקות ממעקב השתמש בחדרי מדרגות ובמעברים בין חצרות.
• כאשר אתה נכנס לחדרך בלילה, חכה כ־10 דקות לפני שתעלה את האור.

אידאולוגיה

עיקרי התחיה כפי שפורסמו בגיליון השני של "במחתרת" ביטאונה של לח"י

הגראפיטי: "הלאה האימפריאליזם האנגלי!", שנותר עד ימינו על קיר בית חפץ בשכונת הבוכרים בירושלים

כמו האצ"ל, גם לח"י היה מזוהה פוליטית עם התנועה הרוויזיוניסטית. מצע הארגון נוסח ב"שמונה עשר עקרונות התחייה", שנכתבו על ידי אברהם שטרן, שם הגדיר את יעוד התנועה:

• גאולת הארץ
• תקומת המלכות
• תחיית האומה

משפט המפתח בעקרונות התחייה: "אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחיית האומה ללא תקומת המלכות".

ארבעת העקרונות הראשונים מדברים על ייחודו של עם ישראל, זכותו על מכורתו, היא ארץ ישראל מהפרת ועד נהר מצרים, ועל ייעודה של התנועה. ששת הבאים מדברים על תפקידי הארגון: חינוך העם, איחוד העם, כריתת בריתות, הקמת כוח לוחם, כיבוש הארץ ומלחמה במפריעים למטרות אלו. שאר העקרונות מדברים על תפקידי התנועה לאחר שחרור הארץ מהשלטון הבריטי: הקמת משטר צדק, הפרחת השממה, קיבוץ גלויות, החייאת השפה העברית ובניית בית המקדש השלישי.

לח"י דגל באידאולוגיה אנטי-אימפריאליסטית. לשיטתו, השלטון הבריטי בשטחי ארץ ישראל היה כיבוש לא חוקי. אסירי לח"י סירבו להגן על עצמם בבית המשפט של המנדט הבריטי בטענה שאין סמכות לכובש זר לשופטם, והוא אינו חוקי. מאותה סיבה סירבו אסירי לח"י לבקש חנינה, גם במקרים בהם בקשה זו יכלה לבטל עונש מוות. אחד מאסירי לח"י, משה ברזני, התאבד בכלא יחד עם לוחם האצ"ל מאיר פיינשטיין, על מנת למנוע מהבריטים להוציא אותם להורג בתלייה.

מימוש אידאולוגיה זו נעשה בפעולות גרילה והתנקשויות בחיי נציגי השלטון הבריטי, בהם חיילים ושוטרים, בתחנות משמר ובסיסי צבא בריטיים. הארגון פעל בעיקר במרכזי היישוב העיקריים: ירושלים, תל אביב וחיפה. חלק מאידאולוגיית הארגון דן בהפרחת השממה אך רק מקץ מלחמת העצמאות והתפרקות המחתרת, יכלו יוצאי המחתרת להקים (ב-1949) את היישוב נוה יאיר.

המנון לח"י ("חיילים אלמונים") נכתב על ידי אברהם שטרן, מייסד ומפקד לח"י, כאשר בטרם הוקם הלח"י שימש המנון זה את האצ"ל. בשירים נוספים שנכתבו על ידו, כמו הרי את מקודשת לי והשבועה, באים לידי ביטוי באופן בולט ערכי לח"י וסגנונו, המעלים על נס את ההתמסרות לארץ ולאומה, ואת הנכונות להקריב גם את החיים עבורן - ולמען תקומת מלכות ישראל בארצו.

לאחר מות שטרן ב-1942, החליטה הנהגת לח"י החדשה לתמוך בברית המועצות שתחת יוסיף סטלין וב"בולשביזם הלאומי" (אנ').^[8][9][10]

הזכות על הארץ

ראשי לח"י האמינו בבעלות המוחלטת של עם ישראל על ארץ ישראל כזכות טבעית ונצחית, אותה יש לממש בזכות עצמה ולא רק כתגובה על מצוקת היהודים בגלות, או לשם "פתרון שאלת היהודים" - כפי שסבר בנימין זאב הרצל. הם האמינו בכיבוש הארץ בכוח הזרוע ("ארץ נכבשת בדם"), ולא ברכישתה בכסף, או בהשגתה באמצעים מדיניים ובחסדי שליטים ומעצמות. כמו כן האמינו הם גם כי הנשק והכוח הצבאי הם הדרך הטבעית והמקובלת להגשמת המטרות הלאומיות, והם אינם אמצעי אחרון של הגנה עצמית.

היחס לערבים

עיקר המחלוקת בין הזרמים השונים בלח"י היה ביחס לתושביה הערבים של ארץ ישראל: בעוד שפלג אחד, עליו נמנה בין היתר ישראל אלדד (שייב), ראה בתושביה הערבים של הארץ זרים שאת בעייתם יש לפתור בדרך של חילופי אוכלוסין, הפלג השני בראשות נתן ילין-מור-פרידמן ואליהו בית צורי הושפע מהכנענים, ודגל בהשתלבות ב"מרחב השמי". קבוצה זו (עליה נמנה גם עמוס קינן) סברה כי המכנה המשותף בין ה"צבר" הישראלי לתושב הערבי גדול מהמכנה המשותף שבין הצבר לבין היהודי הגלותי. עם חברי לח"י נמנו גם ערבים, למשל יוסף אבו גוש ואחרים מקרב בני כפרו, אבו גוש. אבו גוש שאף גם הוא לסילוק הבריטים מארץ ישראל ולחיים בשכנות טובה עם היהודים.^[16] מאחר שמטרתו העיקרית של הלח"י הייתה מלחמה בבריטניה, אותה הגדיר "כובש זר", נמצאו בשני פלגי הארגון אנשים שלא שללו ברית עם הערבים נגד הבריטים. ואולם בפועל, בוצעו פעולות אלימות רבות כנגד תושבים ערבים.

הפניות לשלטון הפשיסטי והנאצי

מכתב מינואר 1941 שצורף להצעה לשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית

בספטמבר 1940 ניהל הלח"י משא ומתן עם איטליה הפשיסטית לקראת חתימת הסכם בשם "הסכם ירושלים 1940", שלא הגיע לכלל חתימה. ההסכם נולד ביוזמת פרובוקציה של אדם בשם משה רוטשטיין שהופעל על ידי האצ"ל, והדבר הגיע אף לידיעת הבולשת הבריטית, כשהצד האיטלקי לכאורה להסכם היה בדוי; עם זאת, שטרן ביטא במשא ומתן את שאיפותיו וכוונותיו האמיתיות לחבור למדינות הציר במלחמה בבריטים. זאת, הן בשל קרבה אידאולוגית לאיטלקים והן משום היותם אויביו של האויב הבריטי, ויכלו לעזור לעם היהודי לכבוש את ארצו. אף שנתגבש נוסח סופי להסכם, הוא לא הבשיל לכדי חתימה. חביב כנען, חוקר תולדות היישוב, כתב כי הסיבה לכך הייתה שבשלב בו ההסכם היה מוכן כבר לחתימה, בא רוטשטיין בדרישה כי שטרן ייפגש עם נציג ממשלת איטליה לחתימה עליו. שטרן מוכן היה לנסוע לפגישה, אך חבריו הטילו וטו על פגישה כזו, והמשא ומתן בא לקיצו. יוסף הלר, חוקר תולדות לח"י הסביר כי בסוף 1940, לאחר תבוסת איטליה בפלישה ליוון ובמערכה במדבר המערבי, איבד שטרן ככל הנראה את התקווה למימוש ההסכם, ואז המיר את איטליה הכושלת בגרמניה הנאצית המצליחה, הסכם שאף הוא לא קרם עור וגידים.

בסוף 1940 נציג לח"י נפתלי לובינצ'יק נשלח לביירות, שם נפגש עם נציג השלטון הנאצי ורנר אוטו פון הנטיג ומסר הצעה בשם לח"י לקחת חלק פעיל במלחמה לצד גרמניה, בתמורה לסיוע גרמני בהעלאת יהודים לארץ ישראל. פון הנטיג העביר את המכתב לשגרירות הגרמנית באנקרה, אך לא ידוע על תשובה רשמית למכתב מצד גרמניה. אנשי לח"י ניסו ליצור קשר עם הגרמנים שנית בדצמבר 1941, שוב ללא הצלחה. מטרת הארגון הייתה להילחם בבריטים שהתנגדו להעלאת יהודים, על ידי פנייה לגרמנים שיעזרו בסיוע העלאת יהודים לארץ ישראל. הרעיון נבע מכך שהגרמנים לא רצו את היהודים באירופה, בעוד שהבריטים לא רצו את היהודים בארץ ישראל - מכאן שצריך להילחם קודם כל נגד האויב הבריטי כדי לפתוח את שערי ארץ ישראל לפליטים היהודים.

לאחר כישלון שליחותו של לובינצ'יק לא שקטו אנשי לח"י על השמרים וניסו לחדש את הקשר עם גרמניה הנאצית. לאחר הניצחון במערכה בסוריה ובלבנון, ביולי 1941 שלטו כבר בעלות הברית בסוריה, וניתן היה להגיע דרכה לגבול טורקיה הנייטרלית, בה שכנה שגרירות של גרמניה. בדצמבר 1941 יצא נתן ילין-מור לסוריה, לעבוד - כביכול - בביצורים שבנה קבלן יהודי מארץ ישראל בצפון סוריה, ולמעשה כדי להגיע משם לטורקיה וליצור קשר עם הגרמנים, כדי לשכנעם להושיט עזרה ללח"י במלחמתו באויב המשותף – בריטניה. ילין-מור יצר קשר עם מבריחי גבול ועמד לצאת לטורקיה. המודיעין הבריטי גילה זאת, ובינואר 1942 אסר את ילין-מור והביאו למחנה מעצר בארץ.^{[דרוש מקור]}

פעילות הארגון והלחימה נגדו

פעולות הלח"י כוונו בעיקר נגד הבריטים בתקופת המנדט. לא ידוע על מקרים בהם הארגון תקף אזרחים בריטיים שלא היו בשירות השלטון, למעט פצצה שכוונה נגד רוי פאראן, (חוטפו וכנראה גם רוצחו של אלכסנדר רובוביץ, נער חבר הארגון) אך התפוצצה על אחיו.^{[דרוש מקור]} לשם מימון פעולותיהם עסקו אנשי הלח"י גם בפעולות שוד, שכונו בפיהם "החרמות". בין היתר בוצעו פעולות כאלה כנגד סניפי בנקים (מקומיים וזרים), סוחרי זהב ויהלומים, פקיד של המשביר המרכזי ומכונית דואר.

בהנהגת אברהם שטרן (יאיר)

בתחילת דצמבר 1941 פשטה המשטרה הבריטית על דירה ליד התחנה המרכזית של תל אביב; אנשי מפתח רבים של המחתרת (בהם יצחק שמיר ויהושע זטלר) נלכדו ונאסרו בפעולה זאת, מה שהוביל את שטרן להחלטה לפגוע בעוצמה במנגנון הבילוש הבריטי. הייתה זו תקופה קשה למחתרת: קופתה הייתה כמעט ריקה לגמרי בשלב זה, ואנשיה נאלצו לבצע ניסיונות שוד שכשלו. רבים הושלכו למאסר עקב הלשנות, ואף בעל ברית לא נראה באופק. כלל היישוב העברי גילה איבה כלפי המחתרת שנתפסה כקיצונית מדי, ואף פגעה בקצינים יהודים.

הכרוז פורסם על ידי לח"י ביום 26.01.42 בעקבות הפעולה ברחוב יעל

בין הפעולות שיזם שטרן כנגד הבולשת הבריטית הייתה ההתנקשות ברחוב יעל 8: המטרה, יש שטענו, הייתה לחסל את הקצין הבריטי ג'פרי מורטון שהוביל את הפעילות נגד לח"י. התוכנית הייתה להטמין מלכודת בגג הבניין של רחוב יעל 8 בתל אביב. אחד מאנשי לח"י הפעיל מטען נפץ קטן ופיזר דם (של חיה) בחדר על הגג ובמדרגות, מה שגרם לבהלה בקרב השכנים שהזעיקו את המשטרה. ג'פרי מורטון היה עסוק באותה עת ולכן ביקש מהקצין שלמה שיף, שהיה מפקד מחוז תל אביב, לצאת אל המקום. שיף וקצינים נוספים שהתלוו אליו נכנסו לחדר בעליית הגג ומטען שני שהוטמן מראש הופעל על ידי איש לח"י מבניין סמוך. שיף נהרג במקום, נחום גולדמן, קצין נוסף מהיישוב העברי ששירת במשטרה הבריטית והקצין הבריטי טורטון שהיו עמו מתו מפצעיהם למחרת היום. הפעולה גרמה לזעזוע רב ביישוב היהודי, והעיתונות העברית גינתה את הרצח. שני כרוזים שפורסמו לאחר הפעולה על ידי 'הארגון הצבאי הלאומי בישראל' ו'ארגון צבאי לאומי' (שמות קוד ללח"י באותם הימים), הביעו תמיכה והצדיקו את הפעולה, כולל הפגיעה בשיף וגולדמן. שני אלה שירתו במשטרה הבריטית כשליחים מטעם ארגון "ההגנה", וסייעו לה ולמאבק היישוב היהודי רבות. בהודעות לח"י נרשם כך: "הקצינים שיף וגולדמן נדונו למוות על ידי בית הדין העליון של הארגון. פסק דין זה נתאשר על ידי המנהיג והמפקד של הא.צ.ל. בישראל, והוצא לפועל ביום ב' שבט תש"ב 20 בינואר 1942 בשעה 09:20 בבוקר בתל אביב... על המשטרה להימנע מכל התערבות בפעולות חברי הארגון בשעת מילוי תפקידם הלאומי. התראה זו מופנית גם לקויסלינים של הסוכנות היהודית, וגם למפלגה הרויזיוניסטית".^[17] בפרסום כרוז לח"י מיום 26 בינואר 1942 הוסבר מדוע הותר דמם של שיף וגודלמן ונכתב: "...הלקח: הקצינים והשוטרים היהודים, וכל איש ביישוב, נדרשים למלא את חובתם הלאומית ולעמוד לימיננו למען תקומת המלכות העברית בציון. אנו מתרים פעם נוספת בכל המלשינים שכירי השלטון הזר ומשרתיו, כי אם לא יחדלו מייד לסייע לו, נוסיף ללחום בהם עד חרמה. ידינו תשיגם באשר הם שם, ושום כח לא יצילם מעברתנו".

לוחית זיכרון ברחוב דיזנגוף 30 לאנשי לח"י שנרצחו במקום על ידי בלשי ה-C.I.D ב-27/1/1942

רציחתו של יאיר

המנון לח"י (חיילים אלמונים)
חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים, וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת. כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים: מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת. פזמון בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים, בַּלֵּילוֹת הַשְׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ, בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים, וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!
מילים ולחן: אברהם שטרן

ב-27 בינואר 1942 פרצו בלשי ה-C.I.D לדירה ברחוב דיזנגוף 30 בתל אביב בה שהו ארבעה אנשי לח"י. האנגלים פתחו באש ופצעו אותם קשה. אברהם אמפר^[18] וזליג ז'ק^[19] נפטרו אחר כך מפצעיהם. השניים האחרים, יעקב לבשטיין ומשה סבוראי, נתפסו ונכלאו. לאורך השנים היו שהאשימו את סבוראי, וטענו כי פליטת פה שלו בעת ששכב בבית החולים תחת השגחת שוטרים בריטים היא שחשפה את מקום מחבואו של יאיר, סבוראי עצמו דחה טענה זאת בתוקף ואף ניהל שורה של משפטי דיבה נגד טענה זו.

ב-12 בפברואר 1942 פרצה הבולשת האנגלית לדירתו של סבוראי ברחוב מזרחי (שקרוי היום רחוב שטרן), ומצאה את יאיר שהסתתר שם. יאיר נאזק וקצין הבולשת הבריטי ג'פרי מורטון ציווה על הנוכחים לצאת מהדירה, ואז ירה ביאיר האזוק, שמת במקום (לאחר האירוע מורטון טען שיאיר ניסה לברוח ובחלוף השנים שינה עדותו, ובספרו כתב כי חשש שיאיר נשא מטען נפץ).

זאת הייתה נקודת השפל של לח"י, הבריטים הצליחו לעצור את רוב המפקדים. חברי המפקדה חנוך קלעי ובנימין זרעוני הסגירו עצמם לבריטים. מי שהמשיך את פעילות המחתרת היה יהושע כהן שהסתתר בפרדסי רעננה. יצחק שמיר, לאחר שהצליח לברוח ממחנה המעצר מזרע, תפס את הפיקוד והחל בשיקום הלח"י.

מדיניות נשיאת נשק שלא בתפקיד הייתה בעוכרי המחתרת. לאחר שנרצח ירחמיאל אהרונסון ומתי שמואלביץ נידון למוות - בהיותם נושאי נשק, שונתה מדיניות זאת.

לאחר רצח שטרן

בנובמבר 1943 נמלטו 20 אנשי לח"י ממחנה המעצר בלטרון, דרך מנהרה ארוכה שחפרו במשך חודשים רבים בעזרת כלי הגינון שניתנו להם.

בחודשים פברואר-ספטמבר 1944 אנשי לח"י תקפו את הבריטים ברחובות, הטמינו מוקשים במכוניותיהם, ירו בהם בעת מרדף אחרי אנשי לח"י ופוצצו את בנין הבולשת בירושלים. בפעולות אלה נהרגו ונפצעו מספר גדול של שוטרים וקצינים בריטים, וגם מספר יהודים ששרתו במשטרת המנדט, ושהו במקרה באותו מקום. מספר אנשי לח"י נהרגו בפעולות ואחרים נאסרו והובאו בפני בתי דין צבאיים. נאשמי לח"י השתמשו בבתי המשפט לצורך הסברת מעשיהם. הנאשמים הפכו למאשימים ושללו את חוקיות שלטון הכיבוש הבריטי. תחבולות ומאמצים רבים הושקעו בניסיונות להתנקש בחייהם של ראשי כוחות הביטחון הבריטים ושל אישים בכירים המסמלים את השלטון הבריטי בארץ. רוב התוכניות הללו לא יצאו לפועל או נכשלו, לרוב בגלל עזרת ההגנה לבריטים.

ב-19 באוקטובר 1944 ממשלת המנדט הגלתה מאות עצירים חברי האצ"ל ולח"י למחנות מעצר באפריקה. הגולים ערכו ניסיונות בריחה אחדים, אך רק מעטים מהבורחים הצליחו בכך. העצירים שלא נרצחו באפריקה בידי השומרים שוחררו וחזרו ארצה רק לאחר קום המדינה, ב-12 ביולי 1948.

אנשי לח"י הוציאו להורג את מי שנחשדו בשיתוף פעולה עם הבריטים. כך הוציאו להורג בשנים 1943–1948 את יוסף דוידסקו, מוותיקי מחתרת נילי, את ישראל פריצקר איש מש"י, את אנשי לח"י יהודה אריה לוי ואברהם וילנצ'יק, את ורה דוכס וחיה זיידנברג, את הנער ארנסט מיכאל שנאל ואחרים שעזרו לבריטים נגד המחתרות. בשורות הנהרגים על בגידה נמנו גם נתינים זרים וביניהם מיכאיל קליסזצ'וק ("זיידק"), פולני נוצרי שהיה מנהל מועדון פליטים, אשר נרצח בינואר 1948 לאור זה שהיה בקשר עם כנופיות ערביות, וככל הנראה סייע להן.

אנדרטה ל-11 לוחמי לח"י שנפלו במבצע פיצוץ מחסני הרכבת הבריטים ב-1946, סמוך לקריית אתא

לוח זיכרון בשדרות בן-גוריון בחיפה, לזכר התנקשות של לח"י שנערכה במקום

גן לח"י בפתח תקווה

• 7 באוגוסט 1944: ניסיון התנקשות בנציב העליון הבריטי הרולד מקמייקל. מקמייקל נחלץ בשלום מההתנקשות אך אשתו נפצעה.
• 29 בספטמבר 1944: ההתנקשות תומאס ג'יימס וילקין, בכיר בבולשת של המשטרה הבריטית בארץ ישראל ומהאחראים לרצח אברהם שטרן.
• 6 בנובמבר 1944: ההתנקשות בלורד מוין, שר המושבות הבריטי, שהיה אחראי למדיניות "הספר הלבן", בעת שביקר בקהיר. ההתנקשות זכתה לתהודה עולמית, ובמשפט שהתנהל בפני בית דין מצרי הייתה למבצעיה, אליהו חכים ואליהו בית צורי, הזדמנות לגנות את האימפריה הבריטית. הם נידונו למוות וב-1945 הועלו לגרדום. לח"י ראה בהתנקשות בלורד מוין הישג גדול בפריצת דרך אל דעת הקהל העולמית, ואולם הנהגת היישוב והתנועה הציונית ראו בכך המחשה קיצונית לנזק הנגרם ליהודים בארץ ישראל.
• 1 בנובמבר 1945: במסגרת ליל הרכבות פוצץ כוח משותף של האצ"ל ולח"י את צומת המסילות בלוד תוך כדי ניהול קרב עם הבריטים.
• דצמבר 1945: פשיטה משותפת של האצ"ל ולח"י על מבני המשטרה בירושלים וביפו. מרכז המשטרה במגרש הרוסים פוצץ.
• 6 בפברואר 1946: התקפת לח"י בחולון בה הוחרמה כמות גדולה של נשק שהייתה במחנה בריטי ליד שכונת אגרובנק בחולון. לאחר ההתקפה השתוללו חיילים בריטים קולוניאליים ברחובות השכונה, ורצחו שלושה אזרחים תמימים.
• 25 בפברואר 1946: קבוצה של לוחמי לח"י חדרה למנחת סירקין ופוצצה 8 מטוסים של חיל האוויר המלכותי. הפעולה בוצעה במסגרת התקפת שדות התעופה הבריטיים ובתיאום עם תנועת המרי העברי.
• 2 באפריל 1946: פיצוץ הגשר ומסילת הרכבת מעל נחל נעמן.
• 17 ביוני 1946 אור לי"ט בסיוון ה'תש"ו: ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה, במסגרתה פוצצו מכונות, קטרים ומתקנים. בדרכם חזרה נתקלו אנשי לח"י במחסום טנקים בריטי, וספגו 11 הרוגים ו-22 שבויים. כאשר הועמדו לדין הם סירבו לשתף פעולה במשפט, נידונו שלא בפניהם למוות אך העונש של כולם הומתק למאסר עולם. פחות משבועיים אחרי שגזרי הדין של הנידונים למוות הומרו למאסר עולם, חידש לח"י את פעולותיו.^[20]
• 9 בספטמבר 1946: חיסול קצין הבולשת מרטין במושבה הגרמנית בחיפה. מרטין זיהה את יצחק שמיר במסדר זיהוי ב-29 ביולי 1946 והביא למאסרו ולשילוחו לאריתריאה.
• 25 באפריל 1947: בפעולה בחניון הצבא הבריטי ברחוב הירקון בתל אביב נהרגו שבעה צנחנים בריטים מהדיוויזיה שכונתה ביישוב ה"כלניות", בשל הכומתות האדומות שחבשו. הבריטים ראו בפעולה זו רצח לכל דבר, וטענו כי החיילים הבריטים נורו בשנתם ולא היו חמושים (מה שהתגלה כלא נכון). גם נתן אלתרמן הוקיע פעולה זו, בשיר "דרושה מטפלת", שבו כתב על פלוגה לאומית מאורגנת "אשר שחטה קבוצת חיילים לא מוגנת, בחצר, באוהל ובתוך המיטה, והוציאה כרוזים אחרי השחיטה". בראיון שהעניק ל"מעריב" הגן יעקב בנאי על הפעולה ואמר:

הפעולה ברחוב הירקון לא הייתה רצח. זה היה קרב. נכנסנו כדי להחרים נשק. 'הכלניות' ששמרו שם לא ישנו. התפתח קרב יריות והם נהרגו.

— זיכרונות של כלניות, באתר nrg, ריאיון לאריק בנדר, "מעריב", 18.10.05

• 26 באפריל 1947: חיסול קצין הבולשת אלברט אדוארד קונקווסט בחיפה.
• 12 בנובמבר 1947: מספר פעולות נקמה על רצח נערי לח"י ברעננה.
• 4 בינואר 1948: פיצוץ בניין העירייה ביפו - בית הסראייה, בפיצוץ נהרגו כ-14 ערבים ונפצעו עשרות רבות.
• 29 בפברואר 1948: פיצוץ קו הרכבת בין חיפה לקהיר, מצפון לרחובות. 28 חיילים בריטים נהרגו ו-35 נפצעו.
• 31 במרץ 1948: פיצוץ קו הרכבת בין חיפה לקהיר, ליד בנימינה. 40 אזרחים, רובם ערבים, נהרגו, ו-60 נפצעו.^[21]
• 9 באפריל 1948: האצ"ל והלח"י תקפו את דיר יאסין (אירוע הקרוי פרשת דיר יאסין).
• 17 בספטמבר 1948: רצח שליח האו"ם, פולקה ברנדוט, בירושלים.

תנועת המרי העברי

אבן זיכרון ללח"י, ביער לח"י ליד משמר איילון

בשנת 1944–1945 הפעילה ההגנה "פעולה למניעת הטרור" (הסזון, בו הוסגרו לבריטים מאות לוחמי מחתרות ונתלו על ידם) ולח"י נאלץ להפסיק את פעולותיו היזומות למשך מספר חודשים. חודשי ההפוגה נוצלו לגיבוש ה"חטיבה הלוחמת" לח"י ולהכנות לפעולות לחימה חדשות. פותח הייצור העצמי של כלי נשק (בעיקר תת-מקלעים "סטן") ושל חומרי נפץ. כמו כן פותחו באותה תקופה שירות הידיעות של לח"י וכלי ההסברה שלו.

עם סיום מלחמת העולם השנייה הסכימו ההגנה (שכבר ראו שמהבטחותיהם של הבריטים לא יצא דבר), האצ"ל והלח"י לכונן במשותף את "תנועת המרי העברי". (אוקטובר 1945). המבצעים המשותפים העיקריים של לח"י והאצ"ל מנובמבר 1945 עד יוני 1946 היו: התקפה על תחנת הרכבת המרכזית בלוד, התקפה על מרכזי הבולשת בירושלים וביפו, ניסיון לשחרר אסירים מבית הסוהר המרכזי בירושלים, התקפה על שדות תעופה בריטיים, כאשר לח"י השמיד מטוסים בריטיים בכפר סירקין.

במקביל ערך לח"י שורת "מבצעי רכש" כלומר התקפות לשם השגת נשק מחוץ להסדר תנועת המרי.

הגדולה בפעולות לח"י במסגרת "תנועת המרי" הייתה ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. נגרם נזק כבד לקטרים, מנופים, מכונות ומחסנים.

הפעולה הראשונה אחרי פירוק "תנועת המרי" הייתה פיצוץ בנין הבולשת ביפו (9.09.46). בכך נפתחו שנה ורבע של מלחמות התשה והטרדה בלתי פוסקת בבריטים. הפעולות נערכו במקביל ובנפרד על ידי לח"י ואצ"ל, תוך מידה מוגבלת של תיאום בין שני הארגונים ומסירת הודעות מוקדמות כדי למנוע הפרעות הדדיות. לח"י ביצע בתקופה זו מאות פיגועים והתקפות על אנשי השלטון וכוחות הביטחון הבריטי. יריות ורימונים פגעו בחיילים ושוטרים. כבישים ומסילות ברזל מוקשו, מכוניות ורכבות פוצצו. חובלו מתקני ממשלה ורשתות הטלפון והטלגרף, הותקפו תחנות משטרה ותחנות צבא. מספר האבדות בקרב הבריטים הסתכם במאות.

כדי להבטיח את אנשיהם מפני ההתקפות, החלו הבריטים בקיץ 1946 לרכז את המשרדים והמגורים באזורי ביטחון מיוחדים ושמורים. אזורים אלה הוקמו בשלוש הערים הגדולות. בשנים 1946–1947 לוחמי לח"י החדירו מכוניות תופת למפקדת המחנה הצבאי בצריפין, לחצר מרכז המשטרה בחיפה^[22] ולבסיס המשטרה הניידת בשרונה.

כמו כן נערכה התקפת יריות ורימונים על היוצאים מבית קולנוע באזור מחנות הצבא שליד פרדס חנה. בנוסף לכך הובערו 11 מכלי דלק במפרץ חיפה. יש להזכיר את הברחת קריינית "קול המחתרת העברית" גאולה כהן שנשפטה ל-7 שנות מאסר בעזרת אוהדים ערבים של לח"י. כמו כן יש לזכור את מותם של איש לח"י משה ברזני ושל איש האצ"ל מאיר פיינשטיין שנידונו למוות והתאבדו בכלא ירושלים כדי לא ליפול בידי שוביהם הבריטים. השניים תכננו להרוג עצמם עם תלייניהם הבריטים בעזרת רימונים שהורכבו על ידי אסיר לח"י אבל כשלא הצליחו לגרום לרב לוותר על כוונתו להיות נוכח בשעת התלייה ויתרו על תוכניתם ופוצצו את עצמם שעות ספורות לפני שעמדו לעלות לגרדום. לפני שפוצצו עצמם בעזרת הרימונים שהוברחו לתאם בתוך תפוזים, דאגו משה ומאיר שהסוהר הבריטי ששמר עליהם לא ייפגע. ספרון עם מסר פרידה מהסוהר, נמצא במוזיאון בירושלים, ליד התא בו הוחזקו. במסר שכתבו לסוהר, מודים לו משה ומאיר, על היחס האנושי שהפגין כלפיהם, שלא כדרך סוהרים בריטים רבים.

לאחר הקמת המדינה

גיוס לצה"ל

עם ההכרזה על עצמאות ישראל במאי 1948 החליט מרכז לח"י לקבל את מרות המדינה ולגייס את לוחמי המחתרת לצה"ל. ב-29 במאי 1948 התקיים לראשונה בתולדות המחתרת מסדר פומבי של לוחמי לח"י בשייח' מוניס (בשטח קמפוס אוניברסיטת תל אביב של ימינו), במסגרתו התגייסו כ-700 לוחמי לח"י לצה"ל, רובם לחטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה.^[23][24] במלחמת העצמאות אך כ-300 לוחמי לח"י פעלו כמסגרת עצמאית באזור ירושלים, שנותרה מחוץ לתחומי מפת החלוקה ויועדה למעמד בינלאומי. 50 לוחמים קיבלו פטור משירות על מנת שהתנועה תוכל לקיים פעילות מפלגתית ותנועת נוער.

חטיבת לח"י בירושלים

בירושלים פעלה המחתרת כארגון נפרד, אך בתיאום ובשיתוף פעולה עם האצ"ל וההגנה. על החטיבה פיקד יהושע זטלר. במסגרת הפעילות הוקם מחנה "דרור" בטלביה. מחנה "אלדד" ומחנה "יואב" הוקמו על אדמות הכפרים ליפתא ושייח' באדר אשר לח"י כבשה. במסגרת החטיבה הוקמה ה"מחלקה הדתית לח"י", המחלקה נועדה עבור תלמידי ישיבות ובני ירושלים החרדים והדתיים אשר חפצו להצטרף אל שורות לח"י. פעילות החטיבה התמקדה בלחימה נגד הערבים, באיתור משתפי פעולה עם הבריטים והערבים. בין פעולותיה הבולטות נמנו השתתפות במבצע קלשון, כיבוש הכפר דיר יאסין, רצח הקונסול הפולני ויטולד הולאניצקי ובפרט, ההתנקשות במתווך האו"ם, פולקה ברנדוט בספטמבר 1948.

בעקבות ההתנקשות הכריזה הממשלה הזמנית על לח"י ארגון טרור,^[25][26] הארגון פוזר, חברים רבים נאסרו וראשי לח"י נידונו למאסר (אך שוחררו מאוחר יותר בחנינה כללית) אשר ניתנה לאחר הבחירות לכנסת הראשונה.

השתלבות בפוליטיקה

יוצאי הארגון התמודדו בבחירות לאספה המכוננת בשם "מפלגת הלוחמים" וזכו במושב אחד, שמטעמה נבחר נתן ילין-מור. עקב חילוקי דעות, המפלגה לא התמודדה בבחירות לכנסת השנייה.

הנצחה

אות לח"י

בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של לח"י וראתה בו גוף לוחם שסייע בתקומת המדינה. באותה שנה נוצר "אות לח"י" שהוענק לחברי המחתרת. צבעו אדום, שחור, אפור, כחול ולבן.

העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל מנתה 125 חללים אשר נפלו בהיותם בשורות לח"י. יום כ"ה בשבט, יום הירצחו של יאיר, נקבע, כיום הזיכרון לחללי לח"י. מדי שנה מארגנת העמותה טקס לזכרם על קברו של יאיר בבית העלמין נחלת יצחק, בתל אביב.

ב-1985 הוקם בבית שבו נרצח יאיר, בשכונת פלורנטין בתל אביב, מוזיאון למורשת לח"י.

ב-11 בספטמבר 2005 נחנכה אנדרטת לח"י ביער לח"י ליד משמר איילון. באנדרטה של הפסלת איילת ביתן-שלונסקי, מונצחים 125 חללי לח"י.^[27]

לקריאה נוספת

אנדרטה לזכר חללי האצ"ל ולח"י, בבית הקברות נחלת יצחק

אנדרטת לח"י ליד מושב משמר איילון

• נחמיה בן–תור, ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י) (חמישה כרכים), הוצאת "יאיר", 2010
• בני מוריס, קורבנות, הוצאת עם עובד, 2003
• יוסף הלר, לח"י: אידאולוגיה ופוליטיקה 1949-1940, מרכז זלמן שזר ובית ההוצאה כתר, ירושלים, 1989, 628 עמ'
• צבי פרנק, לח"י מאין ולאן, הוצאת יאיר, תל אביב, 1992, 64 עמ'
• עופר רגב, נסיך ירושלים, התנקשות לח"י ברוזן ברנדוט
• נתן ילין-מור, לוחמי חרות ישראל, הוצאת שקמונה, 1974
• פנחס גינוסר, בצאת לח"י מהמחתרת, פרוטקול הוועידה הארצית 1949, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1985
• אודי לבל, הדרך אל הפנתיאון - אצ"ל לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי, הוצאת כרמל, ירושלים, 2008
• אריה אלדד, העצים והשבבים, כנרת, זמורה, דביר, 2020^[28]

שלט מורשת על פיצוץ בתים בקטמון על ידי לח"י, בסמוך למוזיאון האסלאם ברחוב הפלמ"ח בירושלים

הנצחה

• ורד אברהם, לוחמי חרות ישראל במלחמת העצמאות, (4 כרכים), הוצאת "יאיר" ע"ש אברהם שטרן, תשנ"ח
• יעקב חרותי, אמת אחת ולא שתיים, הוצאת "יאיר"
• איבינסקי זאב, לח"י צבת ראשונה, הוצאת "יאיר", ת"א תשס"ג 2003
• לוחמי חרות ישראל, כתבים א'+ב'. הוצאת הוועד להוצאת כתבי לח"י, 1959
• עמנואל כ"ץ, לוחמי חרות ישראל (לח"י), הוצ' האגודה להנצחה, בית יאיר, ת"א, תשמ"ז (1987). כולל בסופו ביבליוגרפיה ארוכה
• מתי שמואלביץ, בימים אדומים - זיכרונות איש לח"י, הוצאת משרד הביטחון
• גאולה כהן, סיפורה של לוחמת, הוצאת קרני
• יעקב בנאי (מזל), חיילים אלמונים, ספר מבצעי לח"י
• לח"י - אנשים כרכים א'-ב', הוצאת "יאיר", 2002

ביוגרפיות של אנשי לח"י

• יצחק שמיר, סיכומו של דבר, הוצאת עידנים, תשנ"ד-1994. (אוטוביוגרפיה; יצא לאור באותה שנה באנגלית)
• משה שמיר, יאיר - רומן ביוגרפי
• ישראל אלדד, מעשר ראשון
• עזרא יכין, אלנקם - סיפורו של לוחם חרות ישראל, הוצאת יאיר, תל אביב (מהדורה י"ג - תשס"ח).
• עופר רגב, לוחם חרות ירושלים, זיכרונות ויומן הכלא של יהושע זטלר
• מלכה הפנר, בדמייך חיי - רומן אוטוביוגרפי, הוצאת הדר, 1978.
• נתן ילין-מור, שנות בטרם, הוצאת כנרת, 1990.
• יעקב אליאב, מבוקש, הוצאת במחתרת, 1983.
• יצחק חסון, הזקן ואני: סיפורו האישי של ראש המודיעין של הלח"י ומפקד ירושלים, הוצאה שלישית, נערך על ידי בתו של יצחק חסון, הוצאת אסיף, 2021.
• גאולה כהן, סיפורה של לוחמת, רומן אוטוביוגרפי, הוצאת המדרשה הלאומית, מהדורה ראשונה 1961.
• טובה ומשה סבוראי, מאצ"ל ללח"י, הוצאת המחברים, 1989.
• יהושע זטלר, לוחם חרות ירושלים-זכרונותיו של יהושע זטלר, הוצאת "פורת", 2007.
• חיים דבירי, אנו מתחבקים במבט, הוצאת "משגב", 1993.
• יורם שיאון, ממעין חרוד עד ירושלים, התשס"ז.
• יעקב גרנק - דב, אגדת דב הבלונדיני מלח"י , נחמיה בן-תור, הוצאת יאיר, התשע"ג 2013.
• רחל גלעדי ולאה ענבר, עליהן לא כתבו, הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, 1997.
• יצחק פס, מורשת לח"י: ישראל אלדד, נתן ילין־מור והמערכה על הזהות, ההיסטוריה והזיכרון, הוצאת מוסד הרצל, 2021
• נורית גרץ, על דעת עצמו, סיפורו של עמוס קינן, עם עובד, 2008

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: לח"י
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לוחמי חרות ישראל

• לוחמי חירות ישראל, דף שער בספרייה הלאומית
• לוחמי חרות ישראל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אתר העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל (לח"י)
• ספרייה הדיגיטלית בתוך האתר של העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל כוללת עשרות ספרים מסוגות שונות על המחתרת
• עדויות של לוחמי חרות ישראל, 143 ראיונות שנערכו על ידי עמותת תולדות ישראל- לתיעוד דור תש"ח
• יהודה לפידות, הארגון הצבאי הלאומי בישראל (לימים לוחמי חרות ישראל-לח"י), באתר דעת
• לוחמי חרות ישראל, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"(הקישור אינו פעיל, 11.4.2020)
• נדב שרגאי, ויצמן לצ'רצ'יל: יהודים הסגירו אנשי לח"י לבריטים, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2008
• יוסי מלמן, שהצעירים יעבדו קצת, באתר הארץ, 12 בינואר 2005
• גילי חסקין, "האצ"ל בישראל" – ארגונו הפורש של 'יאיר', באתר הבית של גילי חסקין (נא לוודא שהקישור תקין)
• גילי חסקין, מ'האצ"ל בישראל' ללח"י, באתר הבית של גילי חסקין (נא לוודא שהקישור תקין)
• פנחס גינוסר, ‏מחקר חלוצי על לח"י – אורות וצללים, קתדרה 64, יולי 1992, עמ' 171-140; המשך: הנ"ל, ‏מחקר חלוצי על לח"י – אורות וצללים (חלק שני), קתדרה 65, ספטמבר 1992, עמ' 158-137
• יוסף הלר, ‏לח"י בין ימין לשמאל – הערות לבקורת, קתדרה 71, מרץ 1994, עמ' 111-74
  • פנחס גינוסר, ‏תשובה ליוסף הלר, קתדרה 71, מרץ 1994, עמ' 115-112
• המנון לח"י - חיילים אלמונים, באתר יוטיוב
• הרי את מקודשת לי מולדת באתר יוטיוב.
• 'השבועה' באתר יוטיוב.
• שמונים שנה לרצח אברהם שטרן (יאיר), באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 27 בינואר 2022, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי
• עופר אדרת, כיצד ניסו בלח"י לרתום את הנאצים לברית נגד הבריטים, באתר הארץ, 19 ביוני 2023