הסכם השילומים

הסכם בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, הידוע בשם הסכם השילומים (בגרמנית: Wiedergutmachung – "תיקון העוול"; מכונה גם "הסכם לוקסמבורג"), הוא הסכם שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית, על ידי שר החוץ משה שרת והקנצלר הגרמני קונראד אדנאואר, ב-10 בספטמבר 1952 בלוקסמבורג, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965[1], סכום של כ-3 מיליארד מארק מערב גרמני כפיצוי על העול הכבד שנפל על מדינת ישראל ליישב מחדש מספר גדול של פליטים יהודים חסרי אמצעים שנעקרו ממקומם ואיבדו את נכסיהם בתקופת השואה[2], בגלל מעשי הנאצים. ההסכם נכנס לתוקף במטה האומות המאוחדות בניו יורק, ב-27 במרץ 1953, בעת חילופי כתבי אישור של הממשלות, שהביאו להפשרה הדרגתית ביחסי גרמניה המערבית–ישראל, כ-8 שנים לאחר תום השואה.

במקביל להסכם עם מדינת ישראל, נחתם הסכם פיצויים עם ארגונים יהודיים שונים שקיבלו פיצויים בשם העם היהודי. פרופ' פרנץ ביהם, אחד השושבינים של ההסכם מהצד הגרמני נימק את מתן הפיצויים הגלובליים לישראל ולארגונים היהודים, בצורך לשקם את העם היהודי שנפגע בגלל מעשי הנאצים. לדבריו, מתן הפיצויים גם לארגונים היהודיים נועד להתגבר על הקושי בכך שמדינת ישראל אינה מייצגת את כל העם היהודי אלא את אזרחיה בלבד[3].

עקרון מתן השילומים לנפגעי המשטר הנאצי נקבע בחוזי השלום בין המדינות המנצחות לבין גרמניה, ובבונדסטאג של גרמניה המערבית הוסכם על כך פה אחד. הפיצויים האישיים הועברו גם לניצולים זכאים שלא ישבו בישראל ולא היו אזרחים ישראלים. בהסכם נקבע כי גרמניה המערבית תשלם שני שלישים מהפיצויים ואילו גרמניה המזרחית תשלם את השליש הנותר. גרמניה המזרחית סרבה להיות צד בהסכם ולא שילמה פיצויים לישראל או לניצולי השואה. ב-1991, לאחר איחוד גרמניה, הועלו מספר סעיפים בהסכם לדיון מחדש בעקבות הטענה כי גרמניה המאוחדת ירשה את מחויבויותיה של גרמניה המזרחית (ראו להלן).

הסכם השילומים לא נועד להחליף ולא פגע בזכותם של אזרחי ישראל לפיצויים ישירות מממשלת גרמניה המערבית על נזקים שנגרמו להם[4]. פיצויים אלו כללו רנטות לניצולי השואה, שהיוו תשלום חודשי קבוע לשם מימון הוצאות רפואיות, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה, וכפיצוי על אובדן זכויות בסיסיות כגון הזכות ללימודים לניצולים שהיו ילדים וכדומה. גובה הפיצויים נקבע לפי קריטריונים שאמדו את מידת הנזק שנגרם לניצול השואה. הסכם השילומים גם לא החליף את המנגנונים להשבת רכוש יהודי שנשדד. חלק מהפיצויים על רכוש הקהילות היהודיות בגרמניה עצמה (בתי כנסת ומבני ציבור שהוחרמו) ניתן לקהילות שנותרו בגרמניה המערבית.