הקונפדרציה הגרמנית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקונפדרציה הגרמנית (בגרמנית: Deutscher Bund) הייתה איחוד רופף של מדינות במרכז אירופה, אשר נוסד בקונגרס וינה (1815) והתקיים במשך 51 שנים, עד שנת 1866. ביסוד האיחוד עמד הצורך לארגן מחדש את מדינות האימפריה הרומית הקדושה, אשר קרסה בשנת 1806. בשנים שלאחר קריסת האימפריה הרומית הקדושה ועד לתבוסתו הסופית של נפוליאון בווטרלו בשנת 1815, חלק מאותן מדינות אוגדו בקונפדרציה של הריין.
| |||
 | |||
| חדר הישיבות של האספה הפדרלית בפרנקפורט | |||
.svg) | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | קונפדרציה | ||
| ראש המדינה | קיסרי אוסטריה | ||
| קיסרי אוסטריה |
פרנץ הראשון קיסר אוסטריה פרדיננד הראשון, קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה | ||
| שפה נפוצה | גרמנית, צ'כית, איטלקית, סלובנית, פולנית, הולנדית ועוד. | ||
| עיר בירה | פרנקפורט 50°06′37″N 8°40′56″E | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | תבוסת נפוליאון בקרב ווטרלו וקונגרס וינה | ||
| תאריך | 1815 | ||
| פירוק | ניצחון גרמניה במלחמה האוסטרו-פרוסית והקמת הקונפדרציה הצפון-גרמנית | ||
| תאריך | 1866 | ||
| ישות קודמת |
הקונפדרציה של הריין  האימפריה האוסטרית .svg){kind=small} ממלכת פרוסיה | ||
| ישות יורשת |
 הקונפדרציה הצפון-גרמנית האימפריה האוסטרית  ממלכת בוואריה  ממלכת וירטמברג .svg){kind=small} הדוכסות הגדולה של באדן  הדוכסות הגדולה של הסן  הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג  נסיכות ליכטנשטיין | ||
.svg)
.svg)
שטח הקונפדרציה הגרמנית היה זהה במידה רבה לשטח האימפריה בזמן המהפכה הצרפתית (מלבד השטח שבו נמצאת בלגיה). מספרן של המדינות החברות בקונפדרציה, שבתקופת האימפריה מנה מאות בודדות, קוצץ לכשלושה תריסרים בלבד. עם זאת, המדינות זכו לריבונות מלאה ולהכרה דיפלומטית גורפת. הן קשרו עצמן בברית הגנה משותפת והחזיקו יחדיו בביצורים במיינץ, לוקסמבורג, ראשטאדט, אולם ולנדאו. אספה פדרלית התכנסה באופן קבוע בעיר פרנקפורט.
הקונפדרציה קרסה בשנת 1866 לאחר המלחמה האוסטרו-פרוסית, ותחתיה הוקמה הקונפדרציה הצפון-גרמנית. כל מדינות הקונפדרציה הגרמנית נעשו חלק מהאימפריה הגרמנית של אוטו פון ביסמרק לאחר איחוד גרמניה בשנת 1871, להוציא את אוסטריה, לוקסמבורג, לימבורג וליכטנשטיין.
שלהי המאה ה-18 היו תקופה רצופה בשינויים פוליטיים, כלכליים, אינטלקטואליים ותרבותיים שהגיעו לשיאם במהפכה הצרפתית. התאוריות והלכי הרוח החדשים היו תגובה להתפוררות הסדר התרבותי הישן, כמו גם לחידושים בדפוסי הכלכלה הייצור, וליתר דיוק – עלייתו של הקפיטליזם התעשייתי.
עם זאת, תבוסתו של נפוליאון אפשרה למדינות ריאקציוניות ומסורתיות כגון ממלכת פרוסיה והאימפריה האוסטרית להוסיף ולהתקיים, במה שהניח את היסודות לקונגרס וינה ב-1815, ברית שתכליתה להתנגד לשאיפות המהפכניות לשינוי. המעצמות שהשתתפו בקונגרס ביקשו להשיב את הסדר הטרום-מלחמתי לאירופה ולהתנגד הן לליברליזם והן ללאומיות, תוך סירוס האיום הצרפתי. האימפריה האוסטרית, שמעמדה ביבשת היה לכאורה חזק ויציב יותר תחת הנהגתו של קלמנס פון מטרניך השמרן, עתידה הייתה לחסום גם את מדינות הלאום הגרמנית והאיטלקית שנוצרו לקראת סוף המאה ה-19. ואולם מאזן הכוחות הריאקציוני של קונגרס וינה, שנועד לפגוע בלאומיות הגרמנית והאיטלקית, נחל כישלון.
לאחר התבוסה האחרונה שנחל נפוליאון בווטרלו ב-1815, התאחדו מדינות האימפריה הרומית הקדושה לשעבר ויצרו את הקונפדרציה הגרמנית – ארגון רופף למדי, במיוחד לאור העובדה ששני היריבים הגדולים בקונפדרציה – האימפריה האוסטרית מחד וממלכת פרוסיה מאידך – חששו מפני השתלטות של אחד הצדדים על האיחוד כולו.
רגש מהפכני בפרוסיה – שתהא למדינה הגרמנית הדומיננטית, בסיסה הפוליטי של האימפריה הגרמנית ומעצמה מן הדרג הראשון – נתפס בעיני בני התקופה כבלתי סביר, וזאת בשל היותה של פרוסיה בעבר ממלכה זניחה שרובה שטחים סלאבים שנכבשו מפולין[1]. המבנה החברתי-כלכלי של פרוסיה היה מסורתי למדי: אף על פי שהמערכת החקלאית שלה עברה תהליך של ביזור עוד בתקופת המסדר הטבטוני, האצולה הפרוסית הרחיבה במאות הבאות את נכסיה על חשבונם של האיכרים באותן אדמות טאוטוניות, שהלכו ונעשו צמיתים משוללי הון והשפעה. תהליך העיור בפרוסיה היה אף הוא איטי בהשוואה למדינות אחרות. האצילים בעלי הקרקעות צמצמו את אספקתם לערים, ובכך לא זו בלבד שהבטיחו את תלותן בבעלי הקרקעות, הם גם פגעו בקצב צמיחתן והפחיתו את הפוטנציאל המהפכני בהן. בזמן המלחמות הנפוליאוניות הייתה פרוסיה מדינה מפגרת, ריכוזית, ללא משטר פרלמנטרי יציב, הנשענת על מבנה היררכי נוקשה שבקודקודו האריסטוקרטיה הצבאית ובעלת האדמות[דרוש מקור].
מלבד פרוסיה, בגרמניה כולה – או ליתר דיוק, במדינות גרמניות רבות – הקשו פיצול פוליטי, סכסוכי אינטרסים בין אצילים וסוחרים וכן מערכת הגילדות, אשר לא עודדה תחרות וחדשנות, על תהליך התיעוש. מעמד הביניים נותר קטן בהיקפו, במה שהקנה ל"סדר הישן" בגרמניה מידה רבה יותר של יציבות מאשר בצרפת[דרוש מקור]. ואולם פגיעותה של פרוסיה לצבאו של נפוליאון בראשית המאה ה-19 שימשה עבור אצילים גרמנים רבים הוכחה לכך, שגרמניה חלשה, מפולגת ומפגרת עשויה ליפול טרף לשכנתה המתועשת והמאוחדת ממערב[דרוש מקור].
ההפסדים שהנחילה צרפת הנפוליאונית לפרוסיה הדגישו את הצורך ברפורמות כלכליות, מינהליות וחברתיות, אשר יביאו למערכת פקידות יעילה יותר ויעודדו חינוך ערכי ומקצועי[דרוש מקור]. הרפורמות הליברליות לכאורה של קרל אוגוסט פון הרדנבורג והרוזן שטיין, ששאבו השראה מהאופן בו ארגן נפוליאון את הנסיכויות הגרמניות והאיטלקיות, היו שמרניות במהותן ונועדו לשמר את המוסדות ואת זכויות היתר של האריסטוקרטיה בעידן של רפורמה, ריאקציה ומהפכנות על ידי הקמת צבא פרוסי לאומי[דרוש מקור].
הרפורמות הניחו את התשתית לעוצמתה הצבאית העתידית של פרוסיה, בכך שהביאו להתמקצעות של הצבא ולגיוס חובה כללי. רפורמות קרקעיות סיימו את המונופול של בעלי האדמות – היונקרים – על הקרקע, ובאופן זה בוטלה גם הצמיתות ושאר מנהגים פיאודליים. הדבר אפשר גם את ראשית התיעוש במסגרת המוסדות האריסטוקרטיים המסורתיים.
התקופה שבין כינון הקונפדרציה הגרמנית ועד לכישלון מהפכת "אביב העמים" במרץ 1848 ידועה בכינוי "פורמרץ" (Vormärz) או "טרום-מרץ", בהתייחס לחודש בו פרצו המהומות הלאומיות. אף על פי שהלך הרוח של המהפכה הצרפתית היה כביכול בשליטה בתקופה שלאחר קונגרס וינה, הסכסוך בין השמרנים לבין הלאומנים הליברלים, ממשיכי המהפכה, לא נפתר כליל[דרוש מקור]. החתך הסוציולוגי של המחנות היה ברור למדי: בעוד שהאחרונים עסקו במסחר ותעשייה וחיו כבורגנים בערי הקונפדרציה, הכוחות השמרנים כללו את האריסטוקרטיה הצבאית ובעלת האדמות בפרוסיה (היונקרים), תומכי בית הבסבורג באימפריה האוסטרית, וכן שליטי נסיכויות וערי-מדינה קטנות ברחבי גרמניה.
אוסטריה נהנתה מההשפעה הגדולה ביותר בקונפדרציה הגרמנית, והתנגדה נחרצות לליברליזם הלאומי. מטרניך ראה בלאומיות, ובמיוחד בתנועת הנוער הלאומית הגרמנית, סכנה מוחשית, שלא זו בלבד שתערער על מעמדה הבכיר של אוסטריה בקונפדרציה, אלא אף עלולה להצית רגשות לאומיים בקרב אוכלוסיית האימפריה האוסטרית עצמה. בהיותה אימפריה רב-לאומית ורב-לשונית, שבה הסלאבים והמדיארים נהנו מרוב ברור ביחס למיעוט הגרמני השולט, החשש מפני גילויי לאומיות צ'כית, סלובקית, הונגרית, פולנית, סרבית או קרואטית, מהולים בליברליזם בורגני, היה בהחלט מהותי[דרוש מקור].
במהלך עידן "פורמרץ" הופיעו אישים כדוגמת יוהאן גוטליב פיכטה ויוהאן גוטפריד פון הרדר, אשר העלו על נס את הלאומיות הרומנטית. אחרים הפיצו רעיונות אלה בקרב הנוער. בפסטיבל ורטבורג ב-1817 תואר מרטין לותר כלאומן גרמני לכל דבר, ואילו הלותרניזם עצמו קושר ללאומיות הגרמנית, מתוך מגמה לעורר הבט דתי לכמיהות הלאומיות הגרמניות[דרוש מקור]. הפסטיבל הגיע לשיאו בשריפת ספרים וסמלים ריאקציונרים במהותם, ככתביו של הסופר הגרמני אוגוסט פון קוצבו. שנתיים מאוחר יותר הואשם פון קוצבו בריגול לטובת רוסיה הצארית – מדינה רב-לאומית נוספת אשר ניסתה בכל כוחה לשמור על הסדר הישן שלפני המהפכה הצרפתית – אולם בטרם נשפט, נרצח על ידי סטודנט גרמני. מטרניך, שליטה השמרן של אוסטריה, הגיב בתקיפות, והשתמש באירוע זה כדי לשכנע את אספת הקונפדרציה לפרסם את צווי קרלסבד ב-1819, אשר פירקו אחוות סטודנטים לאומיות (Burschenschaften), הגבירו הפיקוח על העיתונות הליברלית והגבילו משמעותית את החופש האקדמי.
בינתיים, פרוסיה הוסיפה לדכא גילויי ליברליזם בתחומה, והמשיכה במגמות ה"רפורמה מגבוה"[דרוש מקור]. בשנת 1834 נעשה מאמץ חשוב למיסוד הקונפדרציה עם כינון איחוד מכסים בין המדינות החברות, ה"צולפראיין" (Zollverein). במקביל, המשטר הפרוסי המשיך ברוח התוכניות שהגו שטיין והרדנברג פחות משני עשורים קודם לכן, ועודד את פיתוח התעשיות הכבדות במטרה למגר את הפיגור הכלכלי של פרוסיה מחד, ולהפחית את חששותיה מפני אויבותיה החזקות מאידך. עם זאת, העלייה בהיקף הייצור התעשייתי הביאה להתחזקות מעמד הביניים הפרוסי, אשר תבע עוצמה פוליטית רבה יותר, ונתן ביטוי לשאיפותיו הלאומיות בדבר איחוד מדיני של פרוסיה עם יתר מדינות הקונפדרציה. איחוד המכסים פתח שוק משותף, שבו הוסרו היטלי המכס המקומיים בין מדינות הקונפדרציה ותוקננו משקלים, מידות ומטבעות. בשנת 1842 ה"צולפראיין" כבר כלל את רוב המדינות הגרמניות (אוסטריה הייתה המדינה הבולטת היחידה שלא נטלה בו חלק). היה זה הבסיס לכלכלה טרום-לאומית.
בעשרים השנים הבאות התוצר הגרמני הוכפל. יצור הפחם, במיוחד, זינק בעשרות אחוזים[דרוש מקור]. התעשיינים הגרמניים, בתורם, ובמיוחד משפחת קרופ, הפגינו יכולתם ביישום טכנולוגיה חדשה בפיתוחי נשק. הדבר שיפר את הביטחון הגרמני באופן משמעותי, והותיר את המדינה הפרוסית ואת שליטיה האצילים בטוחים מפני איומים חיצוניים. היצרנים הגרמניים ייצרו בכמות ניכרת גם עבור המגזר הלא ביטחוני, כך שהמצב בו בריטניה מספקת כמחצית מצורכי השוק הגרמני כבר לא התקיים.
עם זאת, באמצעות פיתוח בסיס תעשייתי חיזקה המדינה הפרוסית את מעמד הביניים והגדילה את היקפו, ואגב כך התחזקה גם התנועה הלאומית-ליברלית. האינטגרציה הכלכלית מזה, והמודעות הלאומית הגוברת במדינות הקונפדרציה מזה, הביאו לכך שהאפשרות לפיה כל מדינות הקונפדרציה יתאחדו לכדי מדינת לאום גרמנית לא נראתה עוד כתלושה מהמציאות: הקונפדרציה הגרמנית החלה מקיימת ברובה מאפיינים של טרום-מדינה.
הגורם המרכזי שבאמצעותו שרד המשטר השמרני של פרוסיה את עידן "פורמרץ" ואת ניצוצות הלאומיות שהופיעו בו היה קיומה של קואליציה רופפת בין האריסטוקרטיה השמרנית לבין קבוצות תעשיינים וסוחרים, קואליציה שהתבססה ברובה על ליכוד אינטרסים זמני[דרוש מקור]. בניתוחם את כישלון מהפכות אביב העמים ב-1848, קבעו מרקס ואנגלס כי "בורגנות שהיא חלשה מכדי ליטול בעצמה את רסן השלטון, ומתמסרת לפיכך לזרועות בעלי האדמות האצילים והפקידות המלכותית, ממירה את הזכות לשלוט בזכות להרוויח כסף."[דרוש מקור]
אף על פי שעד שנת 1848 הושגה יציבות יחסית, הנובעת בעיקר מנכונותם של די תעשיינים וסוחרים "להמיר את הזכות לשלוט בזכות להרוויח כסף", בעלי האדמות האצילים ברחבי גרמניה מצאו כי בסיסם הכלכלי הולך ושוקע, וכך נשחקים כוחם השלטוני והיציבות הכללית[דרוש מקור]. שהרי, אף שה"צולפראיין" הביא לקידמה כלכלית ולייצור המוני, ואף סיפק את צורכי הבורגנות לזמן מה, הוא הגדיל את מספר הנמנים עם מעמד הביניים הגרמני – בסיס התמיכה החברתי של ערכי הלאומיות והליברליזם, אותם שאפה המדינה הפרוסית לדכא.
ה"צולפראיין" היה בבחינת צעד חשוב לקראת אינטגרציה כלכלית של מדינה גרמנית מודרנית, מתועשת וקפיטליסטית, תוך שהוא מסיים את עידן הגילדות שרווח במשך מאות שנים בנסיכויות הגרמניות. בעלי המלאכה, הבורגנות הזעירה ואנשי הגילדות, שלא היו מסוגלים להתחרות עם היעילות התעשייתית החדשה, איבדו בהדרגה את פרנסתם. בסיסם החברתי עבר אפוא תסיסה, שעתידה לאיים כעבור מספר עשורים על קואליציית האצילים-תעשיינים ששלטה ברייך השני. פערי המעמדות החריפים, חולשת המסורת הדמוקרטית ובסיס התמיכה הצר של האריסטוקרטיה הצבאית ובעלת הקרקעות – כל אלה היו קשיים שעמם נאלצה גרמניה להתמודד בעקבות ה"צולפראיין". בתקופתו של ביסמרק הם יטופלו באמצעים אוטוריטריים, ובמיוחד בהתייחס למיעוטים המאיימים על יציבות המשטר, לרבות הקתולים, הפולנים והסוציאליסטים.
ה"צולפראיין" אף החליש את הדומיננטיות האוסטרית בקונפדרציה כיחידה כלכלית. בשנים הבאות, המדינות הגרמניות החלו לראות בפרוסיה, ולא באוסטריה, כמנהיגת הקונפדרציה.
חרף השלכותיו החיוביות, לא היה בכוחו של ה"צולפראיין" לבדו כדי לשכך את כמיהת מעמד הביניים הגרמני לעוצמה פוליטית, שתשרת את מטרותיו האידאולוגיות. חדשות בדבר המהפכה הלאומית שהתרחשה בפריז ב-1848, הראשונה בסדרת מהפכות שהתרחשו באירופה וזכו לכינוי אביב העמים, הגיעו לאוזניהם של בורגנים ליברלים ממורמרים ושל פועלים רדיקלים בגרמניה ובאירופה כולה. ב-15 במרץ 1848, נתיניו של מלך פרוסיה פרידריך וילהלם הרביעי ביטאו את שאיפותיהם הפוליטית המדוכאות זה שנים באמצעות הפגנות אלימות בברלין. כשם שהמלך הצרפתי לואי פיליפ נמלט לבריטניה, כך נכנע המלך הפרוסי לתביעות המהפכניות, בהבטיחו חוקה, פרלמנט ותמיכה באיחוד גרמניה.
בינתיים, מנקודת המבט של המלך הפרוסי, משטרו נותר בעינו והמצב לא החמיר כמו בצרפת. האריסטוקרטיה השמרנית בצרפת איבדה רבות מכוחה לאור מהפכות 1789, 1830, ו-1848. זו הייתה אחת הסיבות לפרוץ מלחמת אזרחים בין קבוצות מהפכניות – הבורגנים המתונים אשר העדיפו סדר ודמוקרטיה חוקתית, והסוציאליסטים, הנתמכים על ידי המוני הפועלים הפריזאים. בפריז נשאו הפועלים את הדגל האדום, שלראשונה הופיע כסמל הפרולטריון. הלחימה האכזרית, שדוכאה לאחר מכן בכוח רב, הותירה שנאה מרה בין הבורגנות לבין הפועלים בצרפת.
ב-18 במאי 1848, נפתח הדיון בפרלמנט הקונפדרציה שבפרנקפורט בדיון סוער בין המצדדים בפתרון "גרמניה הקטנה" (Kleindeutsche) – מתן הכתר האימפריאלי לפרוסיה – לבין התומכים בפתרון "גרמניה הגדולה" (Grossdeutsche) – מתן הכתר האימפריאלי לבית הבסבורג בווינה, במה שיספח את אוסטריה גופא ואת בוהמיה (אך לא את הונגריה) למדינה הגרמנית החדשה.
במהלך דיוני הפרלמנט בדבר אופייה של המדינה הגרמנית המאוחדת (מאי–דצמבר 1848), שהיו רצופים בהתנגדויות השמרנים לרפורמטורים, חלה מגמה של הקצנה בקרב האריסטוקרטיה השמרנית. בהיעדר בסיס כלכלי מוצק, פנתה האריסטוקרטיה לפוליטיקה על מנת לשמור על שלטונה. כיוון שהצבא הפרוסי היה נאמן למעמד העליון, ואילו האיכרים נותרו ברובם אדישים למתרחש, שב ביטחונו העצמי של המלך פרידריך וילהלם. וכך, שעה שהפרלמנט פרסם את "הצהרת זכויות העם הגרמני", בנוסף לחוקה (שהשמיטה את אוסטריה הסרבנית), הוצע הכתר הקיסרי לפרידריך וילהלם; אלא שזה "סירב ליטול כתר מהביוב", ובכך ביטל את יוזמת האיחוד כולה. הצירים שבו לביתם, והצבא הפרוסי דיכא המהומות שפרצו בעקבות פעולת המלך. אלפי ליברלים בני המעמד הבינוני היגרו מהמדינה, בעיקר לארצות הברית.
ב-1850 פרסם המלך הפרוסי חוקה משלו, בתגובה לכישלון הניסיון ל"מהפכה מלמטה". הוא ביקש לכונן קונפדרציה של מדינות צפון גרמניות, שבה תרוכז הסמכות בידי האריסטוקרטיה והקייזר. עם זאת, לחץ אוסטרי ורוסי, שנבע מחששן מגרמניה חזקה הנשלטת על ידי פרוסיה, הביא את המלך לחזור בו מתוכניתו במסגרת ועידת אולמוץ, במה שנודע לימים בתור "השפלת אולמוץ".
ערך מורחב – איחוד גרמניה (המאה ה-19)
זמן מה לאחר "השפלת אולמוץ" נתנה תחלופת הדורות בפוליטיקה הפרוסית את אותותיה, כאשר דור מדינאים חדש עלה לשלטון וניאות להיענות לתביעות העממיות לאיחוד לאומי של גרמניה, בהמשיכם את המסורת הפרוסית האוטוקרטית של "מהפכה מגבוה". לצורך כך, נדרשו המנהיגים הפרוסים להמשיך בביצוע משימה פרדוקסלית לכאורה של מודרניזציה שמרנית. ביסמרק, בדומה לשטיין והרדנברג, ביקש לשמר את מעמד האצולה הפרוסית בתקופה רצופת תמורות. למעשה, ביסמרק, בעצמו "יונקר" (אציל צבאי בעל אדמות) מונה על ידי הקייזר וילהלם הראשון על מנת לפגוע בליברלים אשר התנגדו לתוכניתו של הקייזר לחזק את הצבא. בהדרגה, ה"יונקרים" בהנהגתו של ביסמרק גברו על מעמד הביניים הגרמני, ושיככו את תביעותיו המהפכניות שהביע ב-1848 על ידי יצירת הזדמנויות כלכליות חדשות עבור מגזריו העירוניים.
תהליך המודרניזציה השמרנית לא התרחש בגרמניה בלבד. קאבור באיטליה; שטיין, הרדנברג וביסמרק בגרמניה; והמדינאים בתקופת מייג'י ביפן – כולם נחשבו לשמרנים בקשת הפוליטית של זמנם ושל מדינתם, אך היו נכונים להשתמש בכך כמכשיר לביצוע רפורמה, מודרניזציה ואיחוד לאומי. אף על פי שכולם נמנו על המעמדות העליונים, הם נתפסו כזרים ביחס לסדר הישן; ודווקא בשל כך ניתן לזהות את תרומתם לבנייתן של חברות חדשות.
היו צד לקונפדרציה הגרמנית החל מכינונה בשנת 1815 ועד לסופה ב-1866.
- האימפריה האוסטרית (ללא גליציה, הונגריה, טרנסילבניה, בוקובינה, לומברדיה-ונציה, דלמטיה וקרואטיה)
- ארכידוכסות אוסטריה (בשנת 1849 חולקה לאוסטריה עילית ואוסטריה תחתית)
- בוהמיה
- קרינתיה
- קרניולה
- גוריציה וגרדישה
- איסטריה
- מורבייה
- זלצבורג
- שלזיה האוסטרית
- שטיריה
- טריאסטה
- טירול
- פורארלברג
- ממלכת פרוסיה (ללא פוזן, מזרח פרוסיה ומערב פרוסיה)
- ממלכת בוואריה
- ממלכת סקסוניה
- ממלכת הנובר
- ממלכת וירטמברג
- הדוכסות הגדולה של באדן
- נסיכות הבוחר מהסן
- הדוכסות הגדולה של הסן
- דוכסות הולשטיין (ודוכסות שלזוויג, משנת 1848)
- הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג
- דוכסות לימבורג (משנת 1839)
- דוכסות בראונשווייג
- הדוכסות הגדולה של מקלנבורג-שוורין
- הדוכסות הגדולה של מקלנבורג-שטרליץ
- דוכסות נסאו
- הדוכסות הגדולה של סקסוניה-ויימאר-אייזנך
- דוכסות סקסוניה-גותה-אלטנבורג
- דוכסות סקסוניה-קובורג-זאלפלד
- דוכסות סקסוניה-מיינינגן
- דוכסות סקסוניה-הילדבורגהאוזן (דוכסות סקסוניה-אלטנבורג משנת 1826)
- דוכסות אולדנבורג (דוכסות גדולה משנת 1829)
- דוכסות אנהלט-דסאו (דוכסות אנהלט משנת 1863)
- דוכסות אנהלט-ברנבורג (עד שנת 1863)
- דוכסות אנהלט-קתן (עד שנת 1847)
- נסיכות שוורצבורג-זונדרסהאוזן
- נסיכות שוורצבורג-רודולשטדט
- נסיכות הוהנצולרן-הכינגן (עד 1850)
- נסיכות הוהנצולרן-זיגמרינגן (עד 1850)
- נסיכות ליכטנשטיין
- נסיכות ולדק ופירמונט
- נסיכות רויס הקו הבכיר
- נסיכות רויס הקו הזוטר
- נסיכות שאומבורג-ליפה
- נסיכות ליפה
- רוזנות הסן-הומבורג (משנת 1817)
- דוכסות סקסוניה-לאוונבורג
- העיר החופשית ליבק
- העיר החופשית פרנקפורט
- העיר החופשית ברמן
- העיר החופשית המבורג
- הקונפדרציה הגרמנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הקונפדרציה הגרמנית (1815-1866), דף שער בספרייה הלאומית
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
