Loading AI tools
יומנה האישי של נערה צעירה על חוויותיה במחבוא באמסטרדם בתקופת השואה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יומנה של אנה פרנק (בהולנדית: Het Achterhuis. Dagboekbrieven 14 Juni 1942 – 1 Augustus 1944 - "הבית האחורי רישומי יומן 14 ביוני 1942 - 1 באוגוסט 1944", באנגלית: "The Diary of a Young Girl" - יומנה של נערה צעירה) הוא ספר שנכתב במקור בהולנדית, ומבוסס על היומן האישי שכתבה אנה פרנק בעת ששהתה עם משפחתה במחבוא, מאימת השלטון הנאצי באגף האחורי הנסתר של בית בעיר אמסטרדם בתקופת השואה בין השנים 1942 ל-1944.
עטיפת ההוצאה הראשונה של הספר "המחבוא" ("יומנה של אנה פרנק") | |
מידע כללי | |
---|---|
מאת | אנה פרנק |
שפת המקור | הולנדית |
סוגה | יומן, אוטוביוגרפיה, diary literature |
נושא | Netherlands in World War II, השואה |
מקום התרחשות | בית אנה פרנק |
הוצאה | |
מקום הוצאה | ממלכת ארצות השפלה |
תאריך הוצאה | 25 ביוני 1947 |
עורך | Jan Romein |
פרסים | |
רשימת 100 הספרים של המאה של לה מונד | |
היומן של אנה פרנק נחשב ליצירה האישית הפופולרית ביותר בספרות השואה, אך יותר מכך, זהו רב-מכר בינלאומי ששומר על מעמדו לאורך שנים רבות. על פי נתוני מוזיאון בית אנה פרנק נמכרו לא פחות מ-33 מיליון עותקים של הספר ב-75 שפות (נכון לשנת 2010). הספר מחזיק בשני שיאים נוספים: זהו רב המכר הגדול ביותר בשפה ההולנדית, והיומן האישי הנמכר ביותר בכל הזמנים. הספר נכלל ברשימות ספרים שונות כאחד הספרים החשובים של המאה העשרים[1][2].
על רקע עליית הנאצים לשלטון בגרמניה היגרה משפחת פרנק לאמסטרדם במטרה להתחיל את חייה מחדש. באמסטרדם פתח אוטו פרנק סניף של חברת אופקטה, שעסקה בהפצה של פקטין לשימוש בתעשיית המזון. משרדי החברה נקבעו בבית שנודע לאחר מלחמת העולם השנייה כבית אנה פרנק. ליום הולדתה ה-13, בשנת 1942, קיבלה אנה ספר, אותו ראתה בחלון ראווה של חנות, ימים מספר לפני האירוע. זה היה ספרון בעל דפים חלקים שנועד לאיסוף חתימות, בעל כריכת בד משובצת בצבעי אדום-לבן, שננעלה על ידי מנעול קטן. אנה פרנק החליטה להשתמש בו כיומן אישי והחלה לכתוב בו מיד. את תוכן היומן שמרה אנה לעצמה, ולא הניחה לאיש לקרוא בו, בעוד שאת הסיפורים הקצרים שכתבה במקביל, ופורסמו בספר סיפורים מן האגף הנסתר, היא הקריאה בפני משפחתה.
לאחר כיבוש הולנד על ידי הגרמנים עברה המשפחה ב-6 ביולי 1942 להתגורר במחבוא שהוכן מראש בחלק האחורי של בית משרדים ברחוב פרינסנחראכט 263 (Prinsengracht, בעברית: "תעלת הנסיך"). בסופו של דבר התגוררו במחבוא בני משפחת פרנק - אוטו ואדית פרנק, ובנותיהם אנה ואחותה הבכורה, מרגוט. אליהם הצטרפו בני משפחת ואן-פלס – הרמן, אוגוסטה ובנם בן ה-16 פטר, ולבסוף פרידריך פפר, רופא שיניים יהודי וחבר קרוב של בני הזוג פרנק.
אנשי הקשר של משפחת פרנק ואנשי שלומם היו אחדים מעובדיו של אוטו פרנק – ויקטור קוגלר, יוהנס קליימן, מיפ חיס ובעלה יאן ובפ ווסקאול. אנשים אלו היו הקשר היחיד של משפחת פרנק ותושבי המחבוא האחרים לעולם החיצון. הם סיפקו את צורכיהם, דאגו לשלומם והביאו להם חדשות מהולנד, מאירופה ומהעולם.
בבוקר של 4 באוגוסט 1944 פרצו למחבוא שוטרים ממשטרת הסדר, שפעלו על סמך הלשנה של אדם שנותר אלמוני עד היום. מיפ חיס ובפ ווסקאול שוחררו לאחר חקירה קצרה על ידי המשטרה. למחרת היום הם חזרו למחבוא ושם מצאה מיפ חיס את יומנה של אנה פרנק ואלבומי תמונות של המשפחה.
משפחת פרנק ושאר דיירי המחבוא נלקחו למטה הגסטאפו ומשם הועברו, לאחר חקירה, לבית מעצר בו שהו יומיים ולאחר מכן הועברו למחנה המעבר המשטרתי ליהודים וֶסְטֶרְבּוֹרְק. ב-3 בספטמבר 1944 יצאה קבוצת דיירי המחבוא במשלוח האחרון מוסטרבורק לאושוויץ, משם הועברו האחיות לבית פרנק ב-28 באוקטובר לברגן-בלזן. על פי עדויות מאוחרות של אסירות נפטרה אנה ממחלת הטיפוס במהלך מרץ 1945.
אוטו פרנק שרד את אושוויץ ועם שחרור המחנה חזר לאמסטרדם, בה מצא מקלט בביתם של מיפ ויאן חיס. הוא החל לחפש את אשתו ובנותיו, אך לאחר שבועות מספר הובהר כי כולן נרצחו[3].
בחודש יולי 1945, לאחר שהצלב האדום אישר את דבר מותן של האחיות לבית פרנק, מסרה מיפ חיס את הניירות שנמצאו במחבוא לאחר פשיטת הגסטאפו, ניירות ששמרה על מנת למסור חזרה לאנה פרנק, לכשתשוב. בעדות מאוחרת ציין אוטו פרנק כי אף על פי שידע על כתיבת היומן, הוא לא תיאר לעצמו כי התוצאה של עבודתה של אנה תהיה תיאור מדויק של הזמן שעבר על חבורת המסתתרים במחבוא. בזכרונותיו הוא מתאר את התהליך הכאוב של קריאת היומן שכתבה בתו המנוחה. תהליך אשר העלה באוטו זכרונות של רגעים ואירועים שתוארו ביומן יחד עם הזיכרון של אנה מקריאה קטעים מכתביה. קריאת היומן הביאה את אוטו פרנק להכרה לראשונה בעולמה הפרטי של אנה, עולם המתואר בפירוט ביומן אך שאותו לא חלקה עם איש מעולם. הוא מציין: "עבורי הייתה זו התגלות... לא ידעתי על עומק מחשבותיה ורגשותיה... היא שמרה בקרבה את כל הרגשות הללו".
אוטו פרנק מסר את כתב היד הערוך גולמית להיסטוריונית ההולנדית אנני רומיין-ורסכור (Annie Romein-Verschoor)[4], שלא הצליחה למצוא מוציא לאור שיסכים לפרסם אותו. היא העבירה את כתב היד לבעלה יאן רומיין, שכתב עליו מאמר ב-3 באפריל 1946 תחת הכותרת "קולו של ילד" בעיתון ההולנדי הט פרול (Het Parool, בעברית: הסיסמה, או המוטו)[5]. בכתבה נאמר: "בקול ילדותי ומגומגם מגולמת כל האימה מהפשיזם ובעוצמה העולה על כל העדויות ממשפטי נירנברג כולם". הכתבה אכן עוררה את העניין ביומן והוא פורסם לראשונה בשנת 1947 בהולנד בהוצאת "Contact Publishing" בשם "הבית האחורי" (Het Achterhuis). בעברית פורסם היומן בשם "אנה פרנק יומנה של נערה: 14 ביוני 1942 - 1 באוגוסט 1944". הספר תורגם מן המקור ההולנדי על ידי שמואל שניצר, ויצא לאור בהוצאת קרני בשנת 1953.
לאחר פרסום היומן הפך אוטו פרנק לשומר על מורשת בתו אנה ונותר ב"תפקיד" זה עד יום מותו. במחקר על חיי אנה פרנק מצוטט אוטו פרנק: "זהו תפקיד ייחודי. במהלך חיים רגיל של משפחה זהו תפקידו של ילדו של אדם מפורסם לשאת בכבוד ובנטל של השמירה על הגחלת, במקרה שלי התהפכו היוצרות". הוא גם חזר על דברי המוציא לאור של היומן בנוגע להצלחה הלא-צפויה של הספר: "הוא אמר שהיומן מכיל ומכסה את כל תחומי החיים והעניין האנושי כך שכל קורא מוצא דבר מה הנוגע לו באופן אישי". דברים דומים אמר שמעון ויזנטל על חשיבות יומנה של אנה פרנק בהנצחת השואה: "אנשים מזדהים עם ילדה זו, ואומרים בלבם - זו השואה, זו הייתה משפחה כמשפחתי. וכך יכול אתה להבין כל זאת"[6].
בשנת 1986 פרסם המכון ההולנדי לתיעוד מלחמתי גרסה מורחבת ומוערת של היומן, ובה הגרסה הערוכה והמצונזרת והגרסה השלמה, וכן מחקרים המאמתים את אמיתות היומן ומחקרים על תולדות משפחת פרנק והיומן[7]. גם גרסה זו כוללת קטעים שצונזרו על פי בקשת משפחת פרנק מאחר שהם מכילים תיאורים "לא מדויקים", או לא מחמיאים, שנתנה אנה פרנק להוריה. בשנת 1995 תורגם היומן מחדש לאנגלית בהסתמך על הגרסה המלאה ההולנדית. גרסה זו תורגמה גם לעברית[8]. בשנת 1999 הודיע קורנליוס סוג'יק, נשיא מוזיאון השואה האמריקני, כי בטרם מותו העביר לו אוטו פרנק 5 דפים נוספים מהיומן, דפים שהוצאו מהיומן המקורי על ידי אוטו פרנק בטרם פרסומו לראשונה בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20. בדפים אלו נכללו הערות והארות של אנה על חיי הנישואים של אוטו ואדית פרנק. אוטו פרנק ככל הנראה לא רצה בפרסומם בגלל הביקורת של אנה כלפי אדית. דוגמה לחלקים חסרים אלו ניתן לראות בהערה שכתבה אנה ב-8 בפברואר 1944 יום לאחר שהתווכחה עם אמה, אשר ממנה ערך אוטו 47 שורות שלא פורסמו. בגרסה המקורית שפורסמה נכתב רק "אמא שתקה ואני נאלצתי, כעבור רגע, לתת לה נשיקת לילה טוב. המאורע אולי היה חסר חשיבות, אבל אני מתרגזת מכל דבר". ב-47 השורות שהושמטו, אנה מבקרת את נישואי הוריה ותוהה עד כמה בדיוק אביה מעריך את אמה[9]. לאחר הסדרת שאלות זכויות היוצרים, נכללו גם דפים אלו החל ממהדורת 2001 של היומן המוער[10].
בנוסף ליומן, הותירה אחריה אנה פרנק סיפורים קצרים ורומן שלא הושלם, שנאספו לספר בשם "סיפורים מן האגף הנסתר" (במקור ההולנדי: Verhalen rondom het Achterhuis), שיצא לאור בשנת 1949. מהדורה נוספת ומורחבת יצאה בשנת 1960 ומהדורה נוספת ושלמה יצאה לאור בשנת 1982. כתבים אלו פורסמו שוב ביחד עם הגרסה המלאה והמוערת של היומן בשנת 2003. בשנת 2023 יצא לאור הספר אנה פרנק המותאם לילדים, על ידי ארי פולמן, רבים מן הילדים ואף מהאנשים אחלו לעיין בו ולאהוב. ולאחר כמה זמן יצא הספר השני- לאן נעלמה אנה פרנק, וגם זאת הייתה הצלחה מסחררת. [דרוש מקור]
הגרסה המורחבת והמוערת של היומן, שיצאה לאור על ידי המכון ההולנדי לתיעוד מלחמתי בשנת 1986, מכילה את הגרסאות הנפרדות של היומן שלא היו גלויות לציבור עד אז.
במהלך כתיבת טקסט ב', אנה פרנק הגדירה את מקומו של הקורא כצופה המודע חלקית לכל הקורה, הן במחבוא והן בחיי אנה עצמה, ומציינת במפורש: "אף על פי שאספר לך הרבה, עדיין, למרות זאת, תדע רק מעט על החיים שלנו". הישות אליה פונה אנה פרנק היא למעשה לא הקורא, אלא דמות בשם קיטי (הולנדית: Kitty). זהותה של דמות זאת נחשפה, לפחות באופן חלקי על ידי מרים פרסלר (Mirjam Pressler) בספרה "אנה פרנק: חיים נסתרים" (Anne Frank: A Hidden Life) ולפי מחקר זה קיטי היא דמות מסדרת ספרי הילדים "Joop ter Heul" של סיסי ואן מרקסוולט (Cissy van Marxveldt). ספריה של ואן מרקסוולט אינם נחשבים לספרות מופת הולנדית אך היו פופולריים בקרב נערות ונשים הולנדיות צעירות החל משנות ה-20 של המאה ה-20 ועדיין נמכרים לקהל של נשים צעירות במספרים לא מבוטלים. מחקרים מראים את ההשפעה של ספרים אלה על יומנה של אנה פרנק הן במבנה והן בתוכן[13]. סדרת הספרים Joop ter Heul הייתה בת ארבעה ספרים שפורסמו עד מותה של אנה פרנק (ספר חמישי פורסם בשנת 1946), ובהם מתוארים חייה של נערה בת למשפחה מבוססת מאמסטרדם בשם יופ טר הול. הסדרה עוקבת אחר התבגרותה, נישואיה, לידת ילדיה ומעורבותה במפעלי צדקה. קווי דמיון בין חייה של יופ לחייה של אנה יכולים להסביר את המשיכה של אנה פרנק לדמות ולספרים - יופ קשורה מאוד לאביה, ומאידך סובלת ממערכת יחסים מתוחה עם אמה, ליופ (ולאנה) יש אחות בוגרת האהובה על כולם, יופ וגם אנה הן דמויות המקרינות חיות, עליצות ואהבת חיים כלפי חוץ, אך מתמודדות עם רגשות של חוסר ביטחון עצמי ועולם פנימי עשיר ו"רציני". קיטי הספרותית היא אחת מחברותיה של יופ המתוארת כדמות הדומה לה ביותר. בנוסף לכך, שמה המלא של הדמות, "קיט פרנקן" (Kit Franken), נושא דמיון מסוים לשמה של אנה פרנק. יכול להיות כי עובדות אלו הביאו את אנה להשתמש בשמה כדמות אליה היא פונה ואתה היא מזדהה. ההשפעה והדמיון בין שתי היצירות הספרותיות ניכרת גם במבנה - הסדרה Joop ter Heul מתחילה בפרק בו הגיבורה כותבת מכתבים לחברים אך נאלצת להפסיק במצוות אביה, ומשקיעה את כישרון כתיבתה בכתיבת יומן ההופך למעשה לספר הראשון בסדרה.
בטקסט א' מציינת אנה במכתב מיום 22 בספטמבר 1942, המופנה לראשונה ל"קיטי", כי היא סיימה לקרוא במהירות ובהתלהבות רבה את ספרי הסדרה, ומיום זה ועד דצמבר היא כתבה את כל הטקסטים ביומנה כמכתבים המופנים לדמויות מספרי הסדרה - אך לא לגיבורה הראשית "יופ". במכתבים אלו פורשת אנה את קורות חייה ומשפחתה במחבוא ואף משלבת ומשבצת בהם קטעים המופנים או מתייחסים לדמויות הדמיוניות. בטקסט א' אנה כותבת "מכתבים" למספר דמויות מסדרת הספרים, אך לאחר ספטמבר 1942, מסיבות לא ידועות, מעלימה אנה את מגוון הדמויות ואת נטייתה לכתוב לדמויות בספרים אותם קראה, ככל הנראה מתוך כוונה לפשט את קו העלילה ולהקטין את מספר הדמויות ומורכבות היחסים בספר. קיטי המופיעה בטקסט ב' היא דמות שנבנתה במכוון כחברה דמיונית. כלומר, קיטי איננה דמות מספרי הילדים, אלא מהווה למעשה האנשה של היומן. ברישום הראשון של טקסט ב' והיחיד שלא נכתב כמכתב מסבירה אנה כי "הסיבה שהתחלתי לכתוב יומן היא מאחר שאין לי חברה כזו באמת", וממשיכה לפרט: " על מנת לגבש בעיני רוחי את דמותה של החברה לה חיכיתי זמן רב כל-כך, איני רוצה לרשום סדרה של תכונות כמו שרוב האנשים עושים, אני רוצה שהיומן עצמו יהיה לי לחברה ואני אקרא לה קיטי".
אור נוסף נשפך על האבולוציה של הדמות "קיטי" בסיפור הקצר שכתבה אנה פרנק ונושא את השם "קיטי", תחילה בקובץ סיפורים נפרד ולאחר מכן העתיקה אותו אל טקסט ב' על מנת שיפורסם כחלק מספרה העתידי (ואוטו פרנק השמיט אותו מטקסט ג'). בסיפור זה קיטי היא האלטר אגו של אנה פרנק[14] - היא בלונדינית עם עיניים כחולות, יתומה מאב וחיה עם אמא אוהבת ושישה אחים ואחיות. היא נוצרייה אדוקה המשוטטת באופן חופשי בכל מקום שתרצה, שאיפתה בחיים היא לעבוד בבית חרושת, להינשא וללדת ילדים. אחיה הבכור, פיטר, מתואר כדמות אב חזקה גברית ונדיבה - ועל בסיס ההנחה כי קיטי היא דמות מראה של אנה, ייתכן כי דמותו של פיטר היא האלטר אגו של פיטר ואן-פלס. קטעים נוספים בטקסט ב' שופכים אור נוסף על מערכת היחסים בין אנה לקיטי: 2 מכתבים נפתחים מתוך טעות סופר ב"אנה היקרה" (במקום "קיטי היקרה"), וייתכן שהדבר מוכיח כי אנה ראתה זהות בינה לבין הדמות הדמיונית שנמצאת מחוץ לתחומי המציאות של עולמה של אנה פרנק ואולי של אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, אך נכתבה כחברה קרובה ואפילו אינטימית של אנה פרנק ובה בעת מרוחקת ממנה. קיטי של טקסט ג' מגדירה את תפקידו של הקורא העתידי ביומן כצופה מהצד[15].
דמותה של קיטי הונצחה בסרט איפה אנה פרנק.
במקביל לפרסום היומן פעל אוטו פרנק להפוך את היומן מסיפור טרגי של נערה יהודייה בשואה, לספר בעל מסר אוניברסלי של אמונה בטוב ובערכים הומניים. על רקע סבל בל יתואר, הפכה אנה פרנק לסמל לנעורים, דמות אנושית עמה קל להזדהות, ואוטו פרנק הפך דמות אב ששיתף את מאזיניו בכאבו על אובדן משפחתו. באופן מודגש הובלעו העובדות הבסיסיות וההיסטוריות של חיי אנה פרנק ובעיקר יהדותה. הדוגמה הבולטת ביותר למגמה זו אירעה עם המחזת היומן על ידי מאיר לוין בשנת 1952, התסריט נדחה על ידי אוטו פרנק שכתב למחזאי על עמדתו: "[היומן] הוא לא ספר יהודי, אז אל תהפוך אותו למחזה יהודי". באותה רוח השמיט אוטו פרנק ביטויים אנטי גרמניים מהיומן, ואף אישר הפצה בגרמניה תרגום לגרמנית בו הוכנסו שינויים נוספים וצונזרו ביטויים העלולים להיות צורמים לקורא הגרמני. כך יכול קורא מהדורה זו להתרשם כי אין אשמה של העם הגרמני בכל מהלך האירועים שהובילו לבריחת משפחת פרנק למחבוא וברדיפת יהודי הולנד ואירופה. במאמר על אנה פרנק המתייחס בעיקר ליומן על הקשריו היהודיים והאוניברסליים כותבת פרופסור דינה פורת, ראש המכון לחקר האנטישמיות והמופקדת הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב, כי הגרסה היפנית תורגמה כך שהקוראים יוכלו להזדהות עם החורבן של משפחת פרנק ולא לשקוע באבל על קטסטרופות לאומיות כמו הרס הירושימה ונגסאקי וחורבן האימפריה היפנית[16].
היומן מסתיים עם גילוי המחבוא, וכפועל יוצא מכך נחסכים מהקורא תיאורים קשים של מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה שבהם שהתה אנה פרנק בחלק האחרון והטרגי של חייה, תיאורים נפוצים בזיכרונות של ניצולים אחרים ששרדו את אימי המחנות. היומן של אנה פרנק, בניגוד ליומנים שנכתבו במזרח אירופה, אינו מתאר את שגרת חיי הגטאות על זוועות ההרעבה והמחלות והמפגש עם מכונת ההשמדה הגרמנית דרך האקציות, ומעט הידיעות על הרג יהודים משתקפות ביומן כסיפור רקע. במאמרה על אנה פרנק, מציינת פרופסור דינה פורת כי כתוצאה מכך הקורא ביומן נחשף לשואה אך גם לא מתוודע לזוועה. היא מתארת את היומן כספר שבו-זמנית עוסק בשואה - ומתעלם מהשואה[16]. במאמרו "הלקח שלא נלמד מאנה פרנק", כתב ברונו בטלהיים כי כל ניסיון להפיק מוסר-השכל אופטימי מחיי אנה פרנק בהכרח שולל אפשרות להגיע להבנות על השואה "אם כל בני האדם טובים מיסודם, אז אושוויץ לא היה קיים ואין אפשרות כי יחזור"[17].
במאמרה "מערכה בת ארבעים שנה – יומנה של אנה פרנק ומכחישי השואה", כותבת דינה פורת על הפיכת היומן מ"יומן לכל", כהגדרתה, ליומן בעל משיכה לקהל הקוראים האמריקאי, בתהליך אותו היא מגדירה "האמריקניזציה". הקדמת אלינור רוזוולט למהדורה האמריקאית משנת 1952 משקפת גישה זו: "היומן שלה מספר לנו רבות על עצמנו ועל ילדינו שלנו. זאת גם הסיבה שבגללה חשתי כמה אנו קרובים כולנו לחווייתה של אנה". פרופסור פורת מציינת כי הזדהות גורפת זו אפשרית מאחר שאנה פרנק הפכה לדמות אוניברסלית, מנותקת מהיהדות והשואה, "ומרחיקה את היומן מן היהודים ומסבלם ודנה בבעיות אנושיות אוניברסליות"[18].
ב-25 ביוני 2022, לרגל 75 שנים להוצאתו לאור של היומן, העלה מנוע החיפוש "גוגל" גוגל דודל לציון האירוע[19][20]. ה"דודל" כלל מצגת מאויירת בשילוב תמונות, שכללה קטעים מן היומן והוצג לגולשים במעל ל-25 מדינות[21].
בעברית פורסם היומן בשם "אנה פרנק יומנה של נערה: 14 ביוני 1942 - 1 באוגוסט 1944".
הספר תורגם מן המקור ההולנדי על ידי שמואל שניצר[22], ויצא לאור בהוצאת קרני בשנת 1953. בטרם ההפצה לחנויות ערך העיתון מעריב (ששמואל שניצר היה בו חבר מערכת) מסע קידום מכירות, שכלל פרסום פרקים מהיומן בעיתון. בסוף שנות החמישים הפך הספר לרב-מכר בישראל. הספר נכנס לרשימת הספרים שנקראו בבתי הספר התיכוניים, ומערכת העיתון דבר שלחה את הספר כמתנה למנויים.
דמותה של אנה פרנק הפכה לסמל שילדי ישראל יוכלו להזדהות איתו, דבר שלא היה ברור מאליו: זיכרון השואה במדינת ישראל, בעשורים הראשונים לקיומה, סבב בעיקר סביב מיתוס ה"גבורה" וההתנגדות המזוינת לגרמניה הנאצית - אתוס שאנה פרנק בנסיבות חייה ומותה לא הייתה חלק ממנו (ראו: זיכרון השואה בישראל). עם זאת, הכתיבה הישירה והאלמנט האנושי והאוניברסלי ביומן, הביאו להזדהות של הקוראים עם אנה פרנק וסימפתיה עם גורלה.
עם השנים יצאו עיבודים מודרניים של הספר. בשנת 2020 יצא יומנה של אנה פרנק בדמוי פודקאסט המאפשר האזנה לסיפורה של אנה בדיבובה של אליאנה תדהר[23].
בשנת 1986 פרסם המכון ההולנדי לתיעוד מלחמתי גרסה מורחבת ומוערת של היומן ובה הגרסה הערוכה והמצונזרת והגרסה השלמה וכן מחקרים המאמתים את אמיתות היומן ומחקרים על תולדות משפחת פרנק והיומן[7]. גם גרסה זו כוללת קטעים שצונזרו על פי בקשת משפחת פרנק מאחר שהם מכילים תיאורים "לא מדויקים" או לא מחמיאים שנתנה אנה פרנק להוריה.
בשנת 1995 תורגם היומן מחדש לאנגלית בהסתמך על הגרסה המלאה ההולנדית. גרסה זו תורגמה גם לעברית[8] ולסינית.
בשנת 1999 הודיע קורנליס סוג'יק (Suijk), נשיא מוזיאון השואה האמריקני, כי טרם מותו, העביר לו אוטו פרנק חמישה דפים נוספים מהיומן, דפים שהוצאו מהיומן המקורי על ידי אוטו פרנק בטרם פרסומו לראשונה בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20. בדפים אלו נכללו הערות והארות על חיי הנישואים של אוטו ואדית פרנק. לאחר הסדרת שאלות של זכויות יוצרים נכללו דפים אלו החל ממהדורת 2001 של היומן המוער[10].
בשנת 2010 יצא היומן בגרסת קומיקס על ידי האמן סיד ג'קובסון. בגרסה זו מובא היומן בפורמט גרפי-ציורי. הספר מתחיל בפגישה הראשונה של הורי אנה פרנק ומסתיים עם מותו של אוטו פרנק בגיל 91. הספר נצמד ללא סטיה לסיפור חייה של אנה פרנק ובקטעים נבחרים מתואר העולם שחי מחוץ למחבוא, על מנת לתת לקורא רקע היסטורי ופרספקטיבה[24].
בספטמבר 2017 יצא לאור רומן גרפי שכתבו הבמאי ארי פולמן יחד עם המאייר דוד פולונסקי. הרומן ממחיש באיורים את היומן[25].
היומן של אנה פרנק נחשב ליצירה האישית הפופולרית ביותר הנוגעת לתקופת השואה. אך יותר מכך, זהו רב-מכר בינלאומי ששומר על מעמדו לאורך שנים רבות. על פי נתוני מוזיאון בית אנה פרנק נמכרו לא פחות מ-33 מיליון עותקים של הספר ב-75 שפות (נכון לשנת 2010). הספר מחזיק בשני שיאים נוספים: זהו רב המכר הגדול ביותר בשפה ההולנדית והיומן האישי הנמכר ביותר בכל הזמנים.
היומן חורג מתחומי הסוגה או העניין ההיסטורי-אנושי וסגולותיו, ועומד כיצירה ספרותית בעלת ערך בזכות עצמה. המחזאי מאיר לוין הכיר בעובדה זו וכתב: "[כתיבתה של אנה פרנק]... שומרת על מתח האופייני לרומן כתוב היטב". על בסיס אמונה זו הביא לוין את יומנה של אנה פרנק לתודעת הקהל האמריקני באמצע שנות ה-50. בספרו האוטוביוגרפי "האובססיה" (1972), הוא מתאר את האחיזה של סיפורה של אנה פרנק בנפשו, אחיזה שלא נתנה לו מנוח.
הערכה דומה לאיכויות הספרותיות של יומנה של אנה פרנק הביע ג'ון ברימן, מגדולי המשוררים האמריקאים המודרניים, שכתב כי היומן הוא תיאור ייחודי של "המהפך העובר על ילד בדרכו לבגרות באופן מדויק, בטוח ובסגנון חסכוני המהמם את הקורא בכנות שבו".
את ההקדמה למהדורה האמריקאית הראשונה של הספר כתבה אלינור רוזוולט וציינה כי היומן "נכתב על ידי נערה צעירה שאיננה מפחדת מהאמת, זהו אחד הספרים החכמים והמרגשים ביותר שקראתי על המלחמה והשפעתה על בני אנוש"[26].
קולה של אנה פרנק ככותבת הומאנית וסמל של השואה ובאספקט רחב יותר - סמל של עמידת רוח האדם מול גזירות ושינאה קיבל הד בדברי פוליטיקאים והוגי דעות. כך מוזכרת אנה פרנק בנאום משנת 1961 של הנשיא ג'ון קנדי "מכל ההמונים שלאורך ההיסטוריה דיברו על זכויות האדם בזמנים של סבל ואבדן, אין קול משכנע יותר מזה של אנה פרנק". נלסון מנדלה בנאום בשנת 1994 בפני קהל ביוהנסבורג ציין כי קרא את יומנה של אנה פרנק בהיותו בכלא ושאב ממנו עידוד והשראה. באותה שנה אמר ואצלב האוול כי "מורשתה של אנה פרנק עדיין רלוונטית והיא נוגעת לכל אחד מאיתנו"[27].
חוקרת הספרות העברית רחל פלדחי ברנר כתבה במחקר על היומן כי הוא "יצירה ספרותית יוצאת דופן שנכתבה על ידי סופרת יוצאת דופן ונכתב בנסיבות יוצאות דופן"[28].
יומנה של אנה פרנק זכה לפופולריות עצומה, והפך במובנים מסוימים לסמלה של השואה[18]. כיוון שכך רבים ממכחישי השואה יצאו כנגדו. לותר שטילאו, מורה גרמני, שטען כי היומן היה זיוף, היה הראשון בסדרה של תביעות, שאוטו פרנק ניהל במהלך השנים, כדי להגן על שמו הטוב של היומן. רובר פוריסון, וזיגפריד ורבקה פרסמו ספר התוקף את דמותה של אנה ומאשים אותה בפרובוקטיביות. כמו כן הם טענו כי היוצר של היומן הוא אוטו פרנק, ולא בתו. הגדיל מהם לעשות מכחיש השואה דילטב פלדרר אשר פרסם ספר בו הוא מכנה את היומן, כרומן פדופילי פורנוגרפי הראשון מסוגו. למרות מאמציהם של מכחישי השואה, היומן עמד בכל המתקפות על אמינותו.
השאלה על כשרונה הספרותי של אנה פרנק עולה מפעם לפעם אך העניין והמחקר המקיף מצביעים כי הצד הספרותי של היומן אינו היחיד וכי חשיבות רבה וערך רב יש למהות. בהקדמה למהדורה ההולנדית הראשונה שפורסמה בשנת 1947 מציינת העורכת אנני רומיין: "יומן זה איננו פרי עטו של סופר בעל שם אף על פי שהיא הייתה עשויה להפוך לכזו, אבל אין משמעות לשאלה טרגית זו מאחר שהיומן כה טהור ומדויק..." חוקר הספרות ההולנדי הרי מוליש כתב כי יומנה של אנה פרנק שייך לקטגוריה ספרותית מיוחדת "חפץ שנמצא" (object trouve) הוא דן בשאלת "מה היה אם" וכותב כי למרות כשרונה הספרותי של אנה פרנק ספק אם היומן או ספר שהייתה כותבת בעצמה לאחר המלחמה היה זוכה לפרסום נרחב או מעמד מיוחד כמו הספר שפורסם לאחר מותה.[29]
ברישום מיום 25 במרץ 1944 המופיע בטקסט א' בלבד אנה פרנק כותבת על שאיפותיה בעתיד כסופרת ועל מטרת כתיבתה: ”... אני גם אמרתי לפיטר דברים נוספים, קשים פחות, שאני בדרך כלל שומרת לעצמי כך אמרתי לו שאני רוצה להמשיך לכתוב וגם אם לא אהפוך לסופרת, אני לא אזניח את הכתיבה בעת שאעסוק בעבודה אחרת. או כן, אני לא רוצה לחיות ללא מטרה כמו רוב האנשים. אני רוצה להיות לתועלת או מקור להנאה לאנשים שסביבי שלא מכירים אותי. אני רוצה להמשיך לחיות לאחר מותי! ולכן אני אסירת תודה לאלוהים שנתן לי את המתנה הזו, האפשרות הזו להתפתח ולכתוב להביע את כל שיש בי”.
אנה פרנק בעצמה נמנעה מלכלול פסקה זו בטקסט ב', אך אביה הוסיף את המשפט המתחיל במילים "אני רוצה להמשיך לחיות לאחר מותי" לרישום ליום 5 באפריל 1944 בספר הידוע כטקסט ג'. דבריה של אנה מביעים רצון לאלמוות ספרותי דרך ההבנה האוניברסלית בקרב הקוראים לגבי זהותה של אנה פרנק. זהות זו מורכבת משתי פרסונות כפי שעולה מהרישום האחרון ביומן בו היא מתארת אנה פרנק אחת אותה היא מגדירה כחובשת מסיכת "ליצן עליז" בפומבי ואנה פרנק שנייה "טובה יותר מעמיקה וטהורה" שאיש לא מכיר ושבאה לידי ביטוי "כאשר אנחנו לבד", דמות זו שהיא מעיין פרסונה ספרותית של אנה פרנק נועדה לממש את הכרתה כי רק דרך כתיבתה היא תזכה להכרה כסופרת. דבריה מתארים את חזונה כי הטקסט שכתבה יהיה הצהרה אישית מחד (תועלת) ורישום של קורות חייה (מקור להנאה). ברישום מיום 29 במרץ מרחיבה אנה פרנק על מטרת הספר העתידי: "תארו לעצמכם כמה מעניין יהיה לפרסם רומן בשם 'האגף הסודי'. השם עשוי לגרום לאנשים להאמין כי מדובר בספר בלשי. אבל ברצינות, יהיה זה מצחיק אם רק בעוד 10 שנים יספרו לאנשים איך אנו - היהודים חיינו ומה אכלנו ועל מה דיברנו..."
חוקרת הספרות אדריאנה קרצר קובעת במחקר על ספרות ילדים העוסקת בשואה כי ספרים מסוג זה המבוססים על הצהרה אישית מוסיפים את מימד הסיבתיות את התשובה לשאלת ה"למה" שנעדר מספרי שואה של סופרי מבוגרים ומוסיפה כי יומן המבוסס על רישום קורות חיים חורג ממודל זה מאחר שיומנים אלו נכתבו ללא ידיעה על הסוף העתיד לבוא וחסרים את המסקנה המעצבת את הנרטיב[30]. במסגרת זו היומן של אנה פרנק הוא חריג העומד בין סיפורת לבין ספר זיכרונות (memoir), כתיבתה של אנה פרנק מגלה את ההבנה העמוקה שלה לגבי מצבה וניסיונה אף על פי שהיא כותבת מבלי לדעת את סוף הסיפור ומבלי לנסות ולפרש את המתחולל מחוץ לקירות בית המסתור.
בסיכומו של דבר הפופולריות הרבה של היומן והעניין האוניברסלי בו מוכיחים כי אנה פרנק הצליחה ליצור נרטיב שיהיה נגיש למיליוני קוראים, בניתוח ספרותי ניתן להצביע על שתי האסטרטגיות העיקריות שאנה פרנק קבעה לספר - הפיכתו למלא חיות (מסב הנאה) ונגיש לציבור (מועיל). היא מנצלת את האפשרויות הגלומות במראית עין של מציאות מדומה ומעניקה לקורא את ההרגשה של שותפות בחיי היום יום במחבוא, כך הופך הספר לכאורה ליומן חיים. היא מוסיפה הערות לכאורה ספונטניות כגון "כל כך שקט עכשיו" ולעיתים שוברת קטעים ארוכים ל"מכתבים" קצרים וממוקדים יותר על ידי משפטים כגון "מישהו קורא לי" או "אמשיך מחר". עריכה משמעותית יותר נרשמה בפסקה בטקסט ב' המתייחסת ליום 5 ביוני - היום בו משפחת פרנק נכנסה למחבוא - לאחר שהיא מספרת את הרכילות האחרונה מחצר בית הספר מפסיקה אנה את שטף הסיפור, עוברת לכתיבה בזמן הווה, ומציינת כי פעמון הכניסה מצלצל ועליה להפסיק את הכתיבה. מסתבר כי האורח הלא צפוי היה קצין אס אס שמסר את הניירות המצווים על התייצבות אחותה של אנה מרגוט פרנק, בפסקה הבאה לכאורה בטקסט המשוכתב המתוארכת ליום 8 ביולי מציינת אנה כי "נראה ששנים עברו בין היום ליום ראשון" ומנסה להפיג במשפט זה את המתח שנבנה בלב הקורא. וכך גם רישום מאוחר יותר בטקסט א המקורי "אתמול הרגשנו שוב פחד נורא..." הופך בטקסט ב' לפסקה המאפשרת לקורא להרגיש כנוטל חלק באירועים: "היד שלי עדיין רועדת אף על פי שעברו שעתיים מאז הזעזוע...". דרך כתיבה זו מצליחה לתת לקורא הרגשת מעורבות ונעשית באופן טבעי כל כך שהקורא מקבל את ההרגשה שהוא קורא את טקסט שנכתב על ידי ילדה כשרונית בת 13 אף על פי שהטקסט נכתב על ידי נערה בת 15, כך לדוגמה המחקר שערך המשורר ג'ון ברימן מסתמך על טקסט ג' שהיה היחיד הזמין לחוקר ולקורא בעת פרסום המחקר בשנת 1976, ברימן ניסה להתוות את התפתחותה הנפשית של אנה פרנק מילדה לאדם בוגר. הוא הסתמך על טקסטים שנכתבו מחדש על ידי אנה פרנק (טקסט ב') מתוך הבנה כי נכתבו על ידי ילדה אך למעשה נכתבו כשנתיים לאחר התאריך הנקוב ב"רישום ביומן".[31]. על מנת שלא לאבד את החוט של הסיפור מנחה אנה את הקורא דרך העובדות המרכיבות את שגרת חייה ואת המציאות של החיים תחת כיבוש ורדיפות כך הופכות פסקאות המכילות מידע מיומן אישי לטקסט ציבורי, כך בטקסט א' - היומן האישי רשמה אנה פרנק את החוקים שנחקקו על מנת לבודד את היהודים מהאוכלוסייה ההולנדית וחוקים שהלכו בעקבות חוקי נירנברג וקבעו הלכות של אפליה כנגד היהודים, וזאת בפסקה ארוכה אחת, רשימה זו הועתקה לטקסט ג' (היומן המודפס) כנספח לרישום מ-20 ביוני 1942, לעומת זאת ברישום לכאורה ליום זה בטקסט ב' הערוך בידי אנה, הפכה הרשימה היבשה לתיאור ספרותי של החיים בהולנד הכבושה, באמצעות אנקדוטות ותיאורים קצרים של רגעים מחייה מעבירה אנה פרנק את המידע לקורא מבלי לנתק אותו מהסיפור. כך למשל הקורא לומד שחנויות מסוימות היו "מחוץ לתחום" ליהודים כשאנה מספרת שהיא הלכה עם חברות לגלידרייה "אואזיס" או "דלפי" אליהן מותר ליהודים להיכנס, איסור השימוש בתחבורה הציבורית מתואר ברישום ליום 24 ביוני בטקסט ב' בו היא כתבה כי הרכבת הקלה (tram) היא מותרות האסורות ליהודים וברישום ליום 5 ביולי בטקסט ב' היא מציינת כי יהודים יכלו ללמוד רק בבתי ספר מיוחדים.
אנה פרנק לא רק הוסיפה טקסט לכתיבתה המקורית אלא גם ביצעה שורה של מחיקות וצנזרה קטעים שחשבה שלא יהיו ראויים לפרסום מעצם היותם אישיים ביותר. בינואר 1944 היא מציינת ברישום ביומן האישי (טקסט א') המעיד על קריאה חוזרת ונשנית ביומנה ושינוי נקודת מבטה: "אני לא יכולה להאמין שהייתי יצור תמים וילדותי... אני באמת מסמיקה כאשר אני קוראת את הפסקאות עם נושאים שהייתי צריכה להותיר לדמיון, כתבתי את הכל בגילוי לב בוטה!"
צנזורה עצמית זאת באה לידי ביטוי בעיקר בתיאור היחסים של עם פיטר ואן-פלס. בטקסט א' היחס לפיטר ותשומת הלב של אנה אליו יודעים עליות ומורדות, השיא הוא תיאור מפורט של יחסי קרבה וניצנים של התעניינות רומנטית. בטקסט ב' דמותו היא בעלת נוכחות מינורית וקטעים נרחבים המתארים את החיזור והעניין בעל האופי המיני שנרקם בין פיטר ואנה שמופיעים בפירוט בטקסט א' נעדרים מטקסט ב' וחוזרים מופיעים במלואם בטקסט ג'. קטעים אלו מהווים את הבסיס וציר העלילה לתסריט ולמחזה שהופק על בסיס היומן בשנת 1953. התוצאה של תיקונים אלו היא טקסט בעל משקל בוגר שלא נסחף לרגשנות של סיפור אהבה בין שני מתבגרים ושומר על המיקוד כסיפור על התפתחות אישית של אנה פרנק וחייה במחבוא. מערכת יחסים נוספת שעוברת שכתוב ועריכה מצד אנה פרנק היא מערכת היחסים עם האם, טקסט א' חושף מערכת יחסים קשה ומתוחה בין האם לבת אך בטקסט ב' - בהקשר של קריאה מחדש לכאורה ביומן: "היום בבוקר כאשר לא היה לי מה לעשות, הפכתי בדפי היומן..." מגלה אנה פנים בוגרות יותר ומציינת כי אי ההבנה היא דו-צדדית.
מבקרי ספרות וחוקרי שואה מתחו ביקורת על העובדה שהשואה איננה מוזכרת ואינה מהווה חלק מהיומן, וכי התיאורים והנידון ביומן אינם חורגים מגבולות המחבוא וכך זוועות השלטון הנאצי מוסתרות מעיני הקורא[32] חוקרים אחרים מציינים כי אין צורך לתיאורים של אירועי השואה המוכרים בדרך כלל לקורא, על פי טענות אלו חיי היום יום חורגים מתחומי החיים המוכרים ה"נורמליים" מעצם התנהלותם במחבוא, האיום הלא מרומז להתפרצות המציאות האלימה אל תוך שגרה זו הופך את אירועי השואה לרקע לאירועים במחבוא[33]. המשורר ג'ון ברימן מציין כי החיים של אנה פרנק אותם הוא מגדיר "רגילים לכאורה" ("pseudo-ordinary") והשתקפותם ביומן הופכים את היצירה לספרות שואה (Holocaust literature) המתארת נכוחה את החיים בצל המציאות של רדיפת והשמדת יהדות אירופה[34].
החוקרת ברברה ציארלו (Chiarello, Barbara) מציינת במחקר על היומן כי אנה מצליחה למשוך את הקורא אל תוך עולמה התרבותי וכל פסקה הופכת את הקורא למשתתף עקיף, תופעה המסתיימת רק כאשר שטף הכתיבה משתנה ודמותה הופכת לדומיננטית בטקסט[35].
אנה עצמה עומדת על הפרדוקס בכתיבת מכתבים שלעולם לא יישלחו ובוודאי לא יזכו לתשובה: "מי מלבדי יקרא אי-פעם את המכתבים האלו? ממי מלבד עצמי אזכה לנחמה?". הצורך והרצון לנהל חליפת מכתבים והצורך בתשובה, למרות ובגלל מגבלות התקשורת עם העולם החיצוני, עוברים כחוט השני בטקסט א'. כך היא כותבת - ביומנה האישי - לחברתה ה"אמיתית" - דמות בשר ודם מהעולם החיצון ז'קלין ואן מרסן (Jacqueline van Maarsen) וכותבת מכתב המרמז על משחק דמיון לפיו היא מקבל מכתב תשובה ("ג'קי היקרה, שמחתי לקבל את תשובתך").
קטעים אחרים, העוסקים המחזור החודשי הוכנסו לטקסט ג' בגרסתו האנגלית ואמהות רבות במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 עודדו את בנותיהן לקרוא את היומן חלקן מתוך תקווה שהדבר יפתור אותן מהצורך לשוחח על הנושא שנחשב מביך וחלקן מאחר שהעריכו כי אנה פרנק טיפלה בנושא העדין באופן "טהור". חוקרת ההיסטוריה של המגדר Berteke Waaldijk מציינת במחקר המוקדש לקריאת יומנה של אנה פרנק כטקסט נשי כי יש אירוניה בעובדה שטקסט שצונזר מהיומן ההולנדי וקולה של אנה פרנק הושתק שימש כתחליף לקול האם עבור נערות אחרות[36].
את היוזמה להפוך את יומנה של אנה פרנק למחזה ניתן לזקוף לזכותו של מאיר לוין (באנגלית: Meyer Levin; 7 באוקטובר 1905, שיקגו – 9 ביולי 1981, ירושלים), סופר ועיתונאי יהודי-אמריקאי. אשתו טרסקה טורס הניחה בידיו את התרגום הצרפתי של היומן שכבש את לבו ודמיונו של לוין. במהלך מלחמת העולם השנייה היה לוין כתב צבאי עבור סוכנויות ידיעות אמריקאיות ויהודיות וסיקר את חודשי המלחמה האחרונים ואת גורל הניצולים של מחנות הריכוז וההשמדה. תקופה זו הייתה בעל חשיבות אישית ללוין שהתמודד עם זהותו היהודית והאמריקאית בעוד שהמפגש עם הניצולים הביא את לוין להכרה כי עליו להיות קולם של הקורבנות היהודים של גרמניה הנאצית, אך כתב בספרו האוטוביוגרפי שיצא בשנת 1950:[37] "הבנתי כי לא אוכל לכתוב את הסיפור של יהודי אירופה. טרגדיה זו לא יכולה להכתב על ידי אדם הזר לניסיונם, מאחר שלניצולים יש נקודת מבט שאנו לא נוכל להשיג. יום אחר מספר ייצא מתוכם". הוא מעיד כי קולה של אנה פרנק היה הקול שהוא חיפש ולדבריו "הקול הגיע אלי מהקבר".
בספטמבר 1950 יצר לוין קשר עם המוציא לאור הצרפתי של היומן, ודרכו עם אוטו פרנק. הוא הצליח לשכנע אותו באפשרות להעלות את היומן כמחזה, ובמקביל קישר אותו עם מוציאים לאור באנגליה ובארצות הברית וכתב ביקורת נלהבת על היומן במוסף הספרותי המוערך של העיתון רב ההשפעה הניו יורק טיימס, שהבטיח את הצלחתו המסחררת של הספר שהמהדורה הראשונה של ההוצאה האמריקאית אזלה ביום הראשון ליציאתו לחנויות. בסך הכל נמכרו שלוש ההדפסות הראשונות בהיקף של 45,000 עותקים בתוך מספר שבועות.
מאיר לוין המשיך לפעול להפיכת היומן למחזה. הן על ידי איתור מפיקים והן על ידי כתיבת התסריט בעצמו - למורת רוחו של אוטו פרנק. היחסים בין השותפים הפכו מידידות קרובה ליריבות ולאחר מכן לאיבה שהסתיימה בבתי המשפט. בשנת 1952 היו המגעים להעלאת המחזה על בימות ברודוויי בשיאם אך המחזה של לוין נדחה מאחר שהדגש שבו על יהדותה של אנה פרנק ואיבתה לגרמנים קיבלו - על פי תפיסת אוטו פרנק - דגש לא נכון במחזה. לוין טען כי הסיבה הנוספת לדחיית המחזה שלו היא היותו יהודי, ציוני וסוציאליסט ששורשיו במזרח אירופה, בעוד אוטו פרנק הוא יהודי "מתבולל" שמעולם לא יכול היה להתנתק מקשריו עם התרבות הגרמנית וכי מעשיו היו בניגוד למורשתה הרוחנית של אנה פרנק[38].
המחזה של לוין שנשא את השם אנה פרנק הוצג בשנת 1966 בישראל למול אולמות מלאים, אך ההצגות הופסקו משנתקבלה דרישה מטעם עורכי דינו של אוטו פרנק בטענה להפרת זכויות יוצרים[38].
הכותבים ההולנדיים ג'סיקה דורלאכר (אנ') ולאון דה וינטר (אנ') כתבו ב-2013 מחזה חדש בשם "אנה" על פי יומניה של אנה פרנק, כולל הקטעים המצונזרים שנוספו אליהם מאוחר יותר. המחזה הועלה ב-2016 בעברית בתיאטרון הקאמרי.
הצלחת המחזה הובילה להפקת סרט בשנת 1959 שהתבסס על המחזה המקורי. הסרט, בבימויו של ג'ורג סטיבנס ובכיכובם של מילי פרקינס כאנה פרנק, ג'וזף שילדקראוט בתפקיד אוטו פרנק ושלי וינטרס בתפקיד "פטרונלה ואן-דאן", זכה להצלחה כלכלית ניכרת ו-3 פרסי אוסקר[45]. בספרה על אנה פרנק כתבה ההיסטוריונית מליסה מולר כי המחזה והסרט היו בעלי השפעה ניכרת על מעמדה של אנה פרנק כסמל ולהמחשת סיפורה.
ביום 28 בספטמבר 1979 שידרה רשת טלוויזיה יפנית TV Asahi סרט אנימה על יומנה של אנה פרנק שנשא את השם "אנה נו ניקי" (יפנית:アンネの日記) בהפקת ניפון אולפני אנימציה. גרסה נוספת הנושאת את אותו שם יצאה לאקרנים ב-19 באוגוסט 1995 כסרט באורך מלא הנושא את אותו שם, שהופק על ידי החברה היפנית "קובישי-גיישה מאדהאוסו" (יפנית: 株式会社 マッドハウス). הסרטים שילבו קטעים מיומנה של אנה פרנק עם סיפורים קצרים מפרי עטה שפורסמו בנפרד בספר "סיפורים מן המחבוא סיפורים מן האגף הנסתר". גרסת 1995 יצאה גם בדיבוב לשפה הצרפתית עם כתוביות לשפה האנגלית[46].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.