שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

מרדכי שלו

מבקר ספרות ומחנך ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מרדכי שלו
Remove ads

מרדכי שלו (17 באוקטובר 1926[1] - 6 באוקטובר 2014) היה מסאי ומבקר ספרות ישראלי, מורה לספרות ואיש ספרות ומקרא.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...
Remove ads

ביוגרפיה

סכם
פרספקטיבה

מרדכי שלו נולד לצפורה ומאיר שלו (בסלבסקי) בירושלים, היה בוגר הגמנסיה העברית, ואף התגורר בה באחרית ימיו ועד פטירתו.

בגיל 17, בעת טיול במדבר יהודה של אגודת המשוטטים, החליק במפולת עפר ופגע בעליזה גורביץ', שהייתה אף היא בת 17, שהלכה בעקבותיו, וכך החלה ידידותם. בשנת 1945 הצטרף ללח"י, והיה פעיל במערכת היומון ושידורי הרדיו של הארגון[2]. בעקבותיו הצטרפה גם עליזה ללח"י. בהוראת לח"י עבר לתל אביב, ובעקבות געגועיו לעליזה עברה גם היא לתל אביב, והשניים התגוררו בחדר שכור ברחוב המלך ג'ורג'. השניים נישאו בשלהי 1948, והתגרשו בהסכמה כעבור שנה. עליזה גורביץ' נישאה למשורר אורי צבי גרינברג, אותו פגשה בעת אחד מביקוריו של שלו אצלו, ולימים נודעה כמשוררת בשם העט "עין טור מלכא".

בהמשך לפעילותו בלח"י היה, אחרי קום המדינה, נואם מרכזי בוועידת "מפלגת הלוחמים" מיסודו של לח"י בה קידם פשרה: תמיכה במהפכה פרולטרית לפי קווים סוציאליסטיים אך עם ייחודיות עברית[3]. נשא בשנית את הציירת ריקה שידלובסקי, בתם של עליזה ואהרון שידלובסקי, ממייסדי קבוצת כנרת. למרדכי וריקה שלו נולדו שני ילדים: המתמטיקאי והסופר ענר שלו, הנשוי לפרופסור דנה שלו מהחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית (בתה של הסופרת וחוקרת המקרא אריאלה דים-גולדברג), והסופרת צרויה שלו, הנשואה לסופר איל מגד. אחיו של מרדכי שלו היה הסופר והמשורר יצחק שלו, ואחיינו היה הסופר מאיר שלו.

Thumb
קברי מרדכי שלו ורעייתו ריקה שלו בבית הקברות כנרת

הוא לימד בתיכון בית ירח שבעמק הירדן. על השתלבותו שם סיפר מפיו בנו, ענר שלו: "כשנכנסתי לכיתה היה ציור גדול של שתים־עשרה גולגולות על הלוח. שאלתי מה זה. התלמידים פרצו בצחוק ולא ענו. בסוף אחד מהם אמר, אלה שנים־עשר המורים לתנ"ך שהיו לנו לפניך. ... שבועות אחדים אחר כך הייתי כבר המורה הנערץ ביותר בבית ירח."[4]

הוא עבר ללמד בבית ברל, שם גם התגורר וגידל את ילדיו. בהמשך נמנה עם מייסדי "מכון כרם" להכשרת מורים, שנוסד ב-1975 כמכון הומניסטי יהודי המכשיר בעלי תואר ראשון להוראה בתחומי היהדות, מדעי הרוח, האמנויות והמוזיקה. בשנת 2000 קיבל את פרס עקביהו "לספר שירים עבריים או ספר עברי מתחום הביקורת הספרותית".

נפטר בביתו בירושלים, והובא לקבורה בבית הקברות כנרת.

בתו, צרויה שלו, מספרת כיצד עבד מרדכי שלו על מאמר אחד במשך שנים רבות, ועל כך שסירב להוציא לאור את כתביו בספרים, ושמעולם לא הסכים לעזוב את הארץ, ולו ליום אחד, "כי נסיעה לחו"ל זה עניין בורגני נהנתני, וארץ לא עוזבים"[5].

הסופר והמחנך מוקי צור כתב, בתגובה לסדרת המאמרים של מרדכי שלו אודות פרנץ קפקא, כי:

"כשבאתי לעמק הירדן סיפרו לי התלמידים בתיכון על מורה אגדי. 'הוא המורה הטוב בעולם!', אמרו. למרדכי שלו היה מפתח זהב של תלמידיו. היה לו כישרון להפוך את הלימוד להרפתקה אינטלקטואלית ואת לקחי הלימוד לדרך מחייבת. מלח"י בא ואל שידלובסקי איש העלייה השנייה הגיע. היה בו העושר העברי של איש לח"י ושל האנרכיזם הפציפיסטי של חלק מאנשי העלייה השנייה. עומס הרוח תמך ביצר החירות. אחרי מלחמת יום-הכיפורים הוא עסק במדרשים ובמקורות יהודיים. נחמיה גינזבורג מגבעת חיים איחוד, המאמן הרוחני הנפלא, למד אצלו ולחש לי מה הוא מלמד. בגניבה מסר לידי אפילו חוברת מקורות, שאף כי באה כולה ממקורות גלויים בספרים, בידו היא נהפכה לחוברת סודית. צרויה שלו עשתה את ספרה הד עמוק למדרשי החורבן שאסף אביה"[6].
Remove ads

יצירתו של מרדכי שלו

סכם
פרספקטיבה

עיקר יצירתו הכתובה של מרדכי שלו היא בביקורות פרשניות על יצירות מפתח ביצירה העברית והעולמית. שיטתו התאפיינה בזיהוי היצירות אותן הוא מפרש כ"חידות" שהמפרש "פותר", כחלק מז'אנר ספרותי עתיק יומין. אליבא דשלו, האקספרסיוניזם "שינה לבלי הכר את טעמה של החידה עד שנעשתה מנוכרת לעצמה וכבר אינה יודעת שהיא חידה"[7]. פתרונותיו של שלו מצטיינים במקוריותם וברוחב היריעה שלהם, כך שהביקורת הספרותית הופכת לביקורת תרבות, ועם זאת הם מנומקים היטב. כך, למשל, אמר א. ב. יהושע על "פתרונו" של שלו ל"חידת" סיפורו הקצר של יהושע "שלושה ימים וילד", כי עם קריאת פתרונו של שלו היה ”מרותק, המום, מופתע ומשויך מאוד. היה זה אחד הגילויים המפתיעים ביותר, מעין אנליזה קטנה”[8].

לגבי יצירתו שבעל-פה כמורה ופדגוג, מעיר תלמידו של מרדכי שלו, איש החינוך ומי שכיהן בעבר כמנהלו האקדמי של מכון מנדל למנהיגות ד"ר דניאל מרום, שעולמו היצירתי של שלו היה רחב בהרבה ממה שהשתקף מפרסומיו, ושהשיטה הפרשנית הספרותית שלו היא יישום אחד בלבד של תפיסה הגותית ישראלית מקיפה שיושמה (בידי שלו עצמו ובידי אחרים, כולל ד"ר מרום) גם בתחומי החינוך והוראת דרך, הגות, מחקר, ועוד[9].

יונתן רטוש כתב על שלו כי ”אי אפשר להכחיש כי מועטים עד מאוד הם אצלנו המבקרים שהגיעו לרמה כזאת בגישתם לביקורת”[10][1]

במאמר מבוא מקיף שהקדים לפרסום חוזר של מאמריו על קפקא[1] כולל אבידב ליפסקר-אלבק ”ביוגרפיה ספרותית מפורטת על עבודותיו אשר עד כה לא זכו לתיעוד מסוכם כראוי להן”. ליפסקר מוסיף כי ”כתיבתו של החוקר והמבקר מרדכי שלו היא דוגמה מופתית לעבודה של מעצב תרבות לוחם”.

במשך חייו סירב שלו להוציא ספר שיכנס את יצירותיו, ורק סמוך למותו הביע את הסכמתו[11]. בשנת 2018 הוצאת דביר פרסמה את הספר גונבים את הבשורה, בו נכללו יצירותיו הבולטות ביותר של שלו. מסה מרכזית בספר היא "גונבים את הבשורה", שפורסמה לראשונה בכתב העת אלפיים[12].

פרשנותו ל"מחכים לגודו" של סמואל בקט

במסתו "גונבים את הבשורה"[13] ניגש מרדכי שלו לפרשנות "מחכים לגודו" של סמואל בקט. במסה מציג מרדכי שלו את שיטתו הגורסת "פתרון" ל"חידות" ספרותיות ותרבותיות מרכזיות, ומציב את בעיית היהודים אחרי אושוויץ במוקד התרבות האירופית.

עיקרי "פתרונו" של שלו הם שה"חידה" עוסקת בתגובת בני התרבות האירופאית להשתלטות היהדות (בדמות הנצרות) על עולמם האלילי, תגובה הנעה בין זעם רצחני לבין ניסיון לרשת את היהודים ולגנוב את הבשורה שנועדה להם (כפי שמרמז שם המאמר), שכן:

ככל שגוברת המשיכה הסמויה אל היהדות - כן גוברים גם רגשות התיעוב והשנאה כלפיה, המשמשים מנגנוני הגנה רבי-עוצמה מפני הצורך והדחף להשלים מה שרק החלו בו הנצרות והאיסלם.. ניתן לומר, מתוך קריאה לעומק במחכים לגודו וביוליסס, כי מנקודת מבט מסוימת הממלאת תפקיד חשוב ביצירות אלה, דברי ימי האנושות הם דברי ימי התייהדות האנושות שטרם נשלמו.

— גונבים את הבשורה[14]

מאמר תגובה של דניאל שליט התפרסם בכתב העת "דימוי"[15]. התייחסות למסה מופיעה גם בנאומה של טובה אילן, "לחיות ביחד"[16].

תגובתו ופרשנותו ליצירתו של נתן אלתרמן

בסוף שנות ה-40 פרסם שלו (תחת שם העט "בן בַּלְאֲדָן") טור מחורז בשם "טור מול טור" ביומון לח"י "מברק" ובכרוזי לח"י "המעש" ו"חזית הנוער" שהודבקו על הקירות, ובו התעמת עם "הטור השביעי" של אלתרמן ב"דבר" תוך שימוש בשפה וסגנון אלתרמניים וציטוט פסוקים וחרוזים מתוך שיריו של המשורר.[17] שירי התגובה היו יצירות מרשימות, ומרדכי שלו אף שמע ש"שירות הידיעות" של "ההגנה" חשד כי אלתרמן עצמו הוא "בן בלאדן", שכן רק כך אפשר להסביר את רמתם הגבוהה של השירים. אלתרמן עצמו אמר למשורר יונתן רטוש שכתיבתו של "בן בלאדן" "חוצה את שירתי וכתובה נהדר", וביקש ממנו להסדיר לו פגישה עמו, אך שלו סירב. שיאו של העימות היה בבית הבא בו פונה שלו ישירות אל אלתרמן:

זֶה הַכֹּל, בְּחַיַּי,
אַךְ עֲנֵנִי חָבֵר
(בִּשְׂכַר טִרְחָתִי)
שְׁאֵלָה לִי כַּזַּיִת:
אֵיךְ בְּחֵיק הַמַּפַּא"י
הוֹפֵךְ מְשׁוֹרֵר
(מְשׁורֵר אֲמִתִּי!)
לְכֶלֶב בַּיִת?

בשנת 1949 פרסם שלו, תחת שם-העט "ש. מרדכי" ביקורת על יצירתו של אלתרמן בשם "חרוזי נ. אלתרמן על ארץ הנגב" בכתב-העת "סולם"[18][19].

יצירתו המרכזית של שלו על אלתרמן היא מסתו הגדולה, "מי מפחד משמחת עניים", שהופיעה לראשונה בכתב העת "אלפיים" חוברות 6-5, תשנ"ב 1992. המסה הופיעה שנית תוך קיצור ועיבוד (שכן המחבר השמיט חלק ניכר ממערכת ההנמקות הספרותיות והמסורתיות לתזות שלו) בכתב העת "עיונים בתקומת ישראל"[20]. נוסח "מתוקן ומשוכלל" הופיע, ביוזמתו של שלו, כחלק המרכזי במסכת בשם "נתן אלתרמן - שמחת עניים" בעריכת עלי אלון ויריב בן אהרון במסגרת "מחברת שדמות" (מספר 14) בהוצאת הקיבוץ המאוחד המדרשה באורנים, תשס"א 2001 (עם ציור שער של ריקה שלו).

תמצית "פתרונו" של שלו היא שמחזור השירים עוסק בעימות בין הציונות ליהדות: ”משום שהציונות, שנועדה, מעיקרה, להציל את העם היהודי ולגואלו - נועדה כביכול, גם הפעם בלא כל זיקה לאיום כלשהו, לחסלו!” (מי מפחד משמחת עניים[21]). וזאת על רקע אירועי התקופה - הצבא הגרמני שהתקרב אז לשערי הארץ ולידת בתו של המשורר, תרצה אתר.

התגובה הראשונה על המסה התפרסמה בד-בבד עם פרסום חלקה השני במאמר מאת עמוס עוז[22]. התייחסויות נוספות ניתן למצוא בספרה של רות קרטון-בלום "בין הצל והלץ"[23], ובמאמרו של עוזי שביט "אפוקליפסה, אסכטולוגיה וישועה ב'שמחת-עניים' של אלתרמן" (הופיע בספר היובל לגרשון שקד 2000). נסים קלדרון כתב מאמר ביקורת בשם "הבדלים - ימים אדומים ומחשבה ספרותית"[24]. אלישע פורת כתב ביקורת מקיפה על "שמחת עניים מסכת נתן אלתרמן"[25]. המסה נידונה במאמרו של דודו פלמה "בעד ההתנתקות (מהיהדות)"[26].

ביקורת מקיפה על המסה מופיעה בשער הרביעי של הספר "שורת המורדים: מחקרים בספרות העברית החדשה" מאת בועז ערפלי (הוצאת כרמל 2009), במאמר שכותרתו "לא יהדות, לא ציונות: מרדכי שָלֵו כותב מחדש את שמחת עניים". בתיאור הספר באתר ההוצאה מתוארת הביקורת כך: "אם שלושת השערים הראשונים של הספר דנים בנציגים בולטים של מסורת המרד שעיצבה את התרבות העברית החדשה, הרי השער הרביעי מציג ניסיונות אופייניים להסיג את התרבות הזאת לאחור ולטשטש את המסורת החדשה שפרנסה אותה. המאמר הראשון והמרכזי בשער הזה חושף את המגמה הזאת - "ייהודו" של אלתרמן - בבסיס פרשנותו של מרדכי שלו ליצירתו המופלאה שמחת עניים, ומראה שפירוש זה איננו אלא אחיזת עיניים"[27]. המאמר הופיע ארבע שנים קודם לכן באותו שם בקתרסיס כתב עת לביקורת במדעי הרוח והחברה[28].

בהמשך חזר שלו לאלתרמן ול"שמחת עניים" בסדרת מאמרים שפרסם ב"הארץ", בהם חזר אל היצירה במלאת 60 שנה לכתיבתה במסגרת ביקורתו על ישראל שאחרי תהליך אוסלו. הוא פרסם ארבעה מאמרים בנושא: "שנה למלחמת ראש השנה ושישים שנה ל'שמחת עניים'"[29], "דור אוסלו ודור ה'כאילו'"[30], "משטורם אונד דרנג לדרנג נאך אוסטן"[31], ו"חג המולד הנוצרי וחג המולד הצברי"[32].

פרשנותו ליצירותיו של פרנץ קפקא

מאמר ראשון של שלו על קפקא, "ביטול מושג הגורל ב'המשפט' לקפקא"[33] התפרסם ב-1953, ובו טען שלו כי האירועים בספר אינם נובעים מכוח עליון שאין לשנותו, אלא דווקא מרצונו החופשי ובחירותיו של יוסף ק[34].

פרשנותו של שלו על "לפני החוק" של קפקא פורסמה כסדרת מאמרים ב"הארץ" בשלושת הרגלים תשנ"ח. בסדרה המקורית תוכננו ארבעה מאמרים, אך רק שלושה מהם פורסמו. בסוכות תשנ"ח פורסמו הטקסטים המקוריים עליהם מסתמכת סדרת המאמרים, "לפני החוק" של פרנץ קפקא בתרגום אילנה המרמן ומעשה ברב ובבן יחיד מאת רבי נחמן מברסלב, וכן המאמר הראשון "מעשה התאבדות הוא לא ללכת לבית-הכנסת"[35]. בפסח תשנ"ח פורסם המאמר השני "קפקא, ברגמן וסדר פסח"[36], ובשבועות המאמר השלישי "ובשערו הפתוח אינך חפץ לבוא"[37]. מערכת "הארץ" הוסיפה אחר כך הערה סתומה (ומשובשת) לפיה "מאמר ההמשך בסדרת המאמרים של מרדכי שלו לא נדפסה מסיבות שאינן תלויות במחבר וב'תרבות וספרות'."

על פי "פתרונו" של שלו ליצירה, קפקא מדבר בה על יחסו למורשתו היהודית, כך

שרתיעתו של קפקא מחלק ניכר ממה שנראה לו, בצדק או שלא בצדק, כתכונותיו של היהודי האותנטי, חרף הערצתו הרבה אליו - היא היא העומדת, בדרך של פרויקציה, מאחרי סירובו כביכול של יהודי זה בדמות השומר להרשות לו את הכניסה לחוק.

— ובשערו הפתוח אינך חפץ לבוא[38]

.

ב-3 ביולי 1998 פורסם ב"הארץ" מבחר ובו חמש תגובות על סדרת המאמרים הזו תחת הכותרת "הגול המהמם של מרדכי שלו"[6]. המערכת הקדימה הערה לפיה המאמרים עוררו הדים רבים. בין המגיבים היו עמוס עוז, שהלין במכתב אל מרדכי שלו על כי

"גזלו ממני את אחת השמחות הגדולות שפיללתי להן - המשך מאמרך - והשאירוני תלוי ומרחף בין האשה לבין החיצונים ובין השומר לבין הגבים". בהמשך כותב עוז "בינתיים אומר לך רק זאת שבמהלך המסע שלך מקפקא אל ר' נחמן ואל עגנון ואל ספר הזהר ואל הקלישאה האנטישמית, ובדרך המוארת שאתה סולל מלפני שער החוק אל בין החומות ואל מה שהשומר חוצץ בינינו לבינו - בדרך העוברת גם ב'תנ"ך של המקובלים' (בואכה אפוריזם מס' 83) - המסע עמך הוא לא רק מרתק ומסעיר אלא גם משכנע. ובעיקר, בעיני, 'זיהוי' השומר בעל הצווארון המפורעש. והפירוש שלך, בהיותו משכנע - הוא מדהים ואף מאיר-לב. זה אחינו פרנץ קפקא שהיו בו הרהורי עלייה ואף התעניין, כמסופר, באפשרות להשתקע בקיבוץ בית אלפא ולהיות בו מנהל חשבונות או כיוצא בזה (מפני שידע כי לא יצלח לעבודה חקלאית). ציירו לעצמכם מטאמורפוסיס כזה: החבר אפרים כפרי, מנהל חשבונות ופנקסן של ק"ק בית-אלפא"[6].

מוקי צור כתב בתגובתו את הציטוט לעיל אודות שלו כמורה, וככלל הביקורות היו נלהבות מאוד.

המאמר הרביעי החסר פורסם לבסוף במסגרת פרק מיוחד שהוקדש לביקורתו של שלו על קפקא בתוך "מעשה סיפור - מחקרים בסיפורת היהודית"[1] כרך ג בעריכתם של אבידב ליפסקר-אלבק ורלה קושלבסקי, שפורסם בשנת 2013. אחרי פתח דבר מאת ליפסקר הופיעו שלושת המאמרים של שלו אודות "לפני החוק" מעיתון הארץ ואחריהם המאמר הרביעי החסר תחת השם "קפקא והספרות הישראלית החדשה".

פרשנותו ליצירתו של א. ב. יהושע

מרדכי שלו חזר אל יצירתו של א. ב. יהושע כמה פעמים במהלך השנים. בשנת 1968 פרסם ב"הארץ" שני מאמרים אודות "שלושה ימים וילד"[39], שעוררו את תגובתו לעיל של יהושע. בשנת 1970 פרסם מאמר המשך ב"הארץ" בשם "הערבים כפתרון ספרותי"[40], ובשנת 1972 פרסם שני מאמרים נוספים בשם "מסיפור אקטואלי לטקסט ריטואלי [על בתחילת קיץ 1970]"[41]. את מכלול פרשנותו על היצירות סיכם שלו במאמרו "חותם העקידה ב'שלושה ימים וילד', ב'תחילת קיץ 1970' ו'מר מאני'" שהתפרסם בקובץ "בכיוון הנגדי - קובץ מחקרים על מר מאני לא"ב יהושע"[42].

על "מסיפור אקטואלי לטקסט ריטואלי" הגיב מרדכי שלגי במאמר "זה אני הנשחט, בני"[43].

חנן חבר, במאמרו "עברית בעטו של ערבי : שישה פרקים על 'ערבסקות' מאת אנטון שמאס"[44] משלב את מאמרו של שלו, "הערבים כפתרון ספרותי" במארג ספרותי ומטה-ספרותי מורכב במסגרת הרומן של שמאס "ערבסקות". לפי חבר, שמאס מתאר את בר-און, המקבילה הבדיונית של א. ב. יהושע, כמי שמנסה ברומן החדש שלו להתמודד (לשווא) עם הביקורת של שלו. חנן חבר גם בוחר לפתוח את מאמרו "רוב כמיעוט לאומי בסיפורת ישראלית מראשית שנות השישים"[45] בציטוט נרחב ממאמרו זה של שלו, אליו הוא חוזר במהלך המאמר.

בשנת 2010 נדפס שוב המאמר "הערבים כפתרון ספרותי" במסגרת קובץ המאמרים "מבטים מצטלבים; עיונים ביצירת א"ב יהושע"[46].

פרשנותו ליצירתו של עמוס עוז

בשנת 1968 פרסם שלו מאמר בשם "מיכאל שלי לעמוס עוז"[47], בו הוא מדבר בין היתר על השתקפות יחסי יהודים-ערבים ביחסי הגיבורה חנה עם חבריה התאומים הערבים.

מרדכי שלו פרסם את ביקורתו על "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז ובאמצעותה על החילוניות הישראלית החדשה כסדרת מאמרים נוספת ב"הארץ". המאמרים הם: "'סיפור על אהבה וחושך' כסיפור ייעוד"[48], "ההתאבדות כמשל"[49], "תרבויות, התאבדויות וגילוי עריות"[50], ו"מוקסם והוזה כולי"[51] אליו צירף כ'הערה מאוחרת' הבהרה קצרה בשם "במישור הנסתר"[52]. הדברים התפרסמו גם במאמר "הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוזיקה: מאוסלו עד ז'נבה דרך 'שמחת עניים', 'שיר לשלום' ו'סיפור על אהבה וחושך'" ב"דימוי" גיליון 23 בחורף תשס"ד (עמודים 10–34).

שלו רואה בספר השתקפות של משבר התרבות של הציונות שכשלה במשימה להנחיל תרבות ולהיעדרותו של ”הקשר התרבותי החי בין הדורות, ולהעברת התרבות שאיננה”[50]. ואז,

כשבני אדם מפסיקים להעביר תרבות ומתחילים להעביר שברי תרבויות בלבד - נוצר הרקע לסוג מסוים של התאבדויות ... מבחינה זו, כל הצברים, ולא רק עמוס עוז, הם בני מתאבדים, שהרי כל מי שחדל להעביר תרבות הוא מתאבד. לכן אמר קפקא: "מעשה התאבדות הוא לא ללכת לבית הכנסת", אבל אמר גם דברים אחרים ואפילו הפוכים...

— תרבויות, התאבדויות וגילוי עריות[50]

בהמשך קושר שלו את הדברים לפוליטיקה עכשווית ולתהליך אוסלו. יצוין שגם כאן, כמו בכתיבתו אודות קפקא, הוא מבטיח בסוף המאמר האחרון כי ”מאמר מסיים ומסכם לסדרה, כולל המשך לתשובות, יתפרסם במלאות שנתיים ל'מלחמת ראש השנה'”[51], כלומר בספטמבר 2002, אך מאמר כזה לא פורסם.

בין הביקורות על המאמרים ניתן לציין את מאמרו של בעז ערפלי "מעשה התאבדות הוא (לא) ללכת לבית הכנסת"[53] שהוא תגובה למאמר "תרבויות, התאבדויות וגילוי עריות", ואת מאמרו של יונתן כהן "שלוש הערות למאמרו של מרדכי שלו", תגובה למאמר ב'דימוי' שהתפרסמה אף היא ב"דימוי" (גיליון 24 חורף תשס"ה, עמ' 77). ב"הארץ" התפרסמו שני מקבצים של תגובות, ביוני ובאוגוסט 2002[54].

ביקורתו על סופרי דור המדינה

מיד עם סיום מלחמת העצמאות פרסם מרדכי שלו ב"סולם" סדרה של ארבעה מאמרים על הספרות החדשה באותו זמן, תחת הכותרת "ספרות המלחמה של מדינת ישראל". המאמרים היו - חלק א: "בערבות הנגב" או: בלי חזון, חלק ב - דבר החיילים האפורים - או תחליף לחזון, חלק ג - נתן שחם או מעבר לחזון, וחלק ד - מבוכה וסדיזם. כדרכו, שילב שלו בדבריו ביקורת תרבות כוללת על עמדותיהם של הסופרים בני דורו[55].

בהמשך פרסם שלו ביקורת על ספרו של "ס. יזהר - חרבת חזעה[56]. לפי אניטה שפירא[57], שלו מציג את דור הצברים כמנותקים מערכים יהודיים, ולכן גם לאומיים, נבוכים, ונגררים לסדיזם ילדותי במקום שנאה בוגרת - ”הצבר הוא לא מעל, אלא מתחת, לשנאה”. הוא טוען שבחרבת חזעה יפי הנפש הופכים לגרועים מהנאצים, שכן ”לנאצים לפחות היתה תורת גזע, אך גיבוריו של יזהר רוצחים מתוך שעמום”.

ביקורתו כלפי האליטה האינטלקטואלית והספרותית של השמאל הציוני

בביקורתו שלו חושף את שטחיותה וריקנותה של "הדאגה לערבים" בשמם של ערכים הומניסטיים אוניברסליים ביצירות סופרי האליטה. "מה שהוגדר קודם לכן כ'פתרון ספרותי' קלוקל היה לסימפטום של הדחקה עמוקה ומטרידה: רגשות האשמה (של האליטות הישראליות הצעירות) על הכיבוש המשחית לא היו בעיקרם אלא תחליף זול ורדוד לרגשות האשמה האמיתיים, המקוריים והמודחקים שלהן על בגידתן במורשת הראשונית של תנועת העבודה וערכיה"[58] ובעיקר על נטישת יעוד ההגשמה. לטענת שלו רק אחרי שנפתור את בעיותינו כלפי ערכינו ומורשתנו יבוא פתרונה של הבעיה היהודית-ערבית.

ביקורתו על ישעיהו ליבוביץ

מרדכי שלו פרסם ביקורות רבות על כתביו, אמירותיו ועקרונותיו של ישעיהו ליבוביץ, ואלה זכו גם לשלל תגובות ותגובות-נגד חריפות. ראשית הביקורת של שלו על ליבוביץ הייתה בסדרת מאמרים שהתפרסמו ב"הארץ" בשנת 1976 תחת הכותרת "הבשורה על פי ליבוביץ"[59].

על המאמרים הללו הגיב לייבוביץ בשלושה מאמרים שהתפרסמו בהארץ תחת הכותרת "לשמה ושלא לשמה"[60].

בהמשך התפרסמו הדברים במאמר "הבשורה על פי ליבוביץ" שהתפרסם בשנת 1983 בתוך "שלילה לשמה, כלפי ישעיהו לייבוביץ"[61] והתפרסם בהמשך גם בסימן קריאה[62], מאמר שהתפרסם בשנת 1986 ב"דבר"[63], ואת המאמר "על הצורך בבאבא ליבוביץ" שהתפרסם ב"כל העיר"[64] בשנת 1994 בעקבות פטירתו של ליבוביץ. שלל תגובות על המאמר הזה פורסמו ב"כל העיר"[65] ובספרו של מיכאל ששר "ליבוביץ, כופר או מאמין?" שיצא בהוצאת כתר 2002.

מאמר נוסף של שלו בנושא פורסם בשנת 1995 ב"האומה" בשם "ישעיהו ליבוביץ - ההיבט ה'נבואי'"[66].

בשנת 2000 פרסם מרדכי שלו סדרה של ארבעה מאמרים אודות ליבוביץ ב"הארץ", שכללה את "באג אלפיים"[67], "כיצד יכול האפס המוחלט לחיות על פי הציווי המוחלט?"[68], "יהודי שאינו קיים"[69], ו"שלו או ליבוביץ - מי צודק?"[70]. הוא חזר אל הנושא בשנת 2004 במאמר "נגד ליבוביץ'"[71] שהתפרסם כחלק מקבוצת מאמרים במלאת עשור לפטירתו של ליבוביץ, ואלישע פורת סיכם את בקורתו של שלו על לייבוביץ[72].

ביקורתו של שלו על ליבוביץ התמקדה בפער שבין יכולותיו ופעולותיו.

"כאדם החי חיי רוח עשירים ועמוקים... הסתירות כשלעצמן מעוררות כבוד והערצה - אך לא אופן טיפולו בהן" וכך תקפתי קשות את ליבוביץ בחייו, ובהיותו במלוא כוחו - לא רק על עצם קיומן של הסתירות שבהן ראיתי גם חלק מסימניה המובהקים של כל אישיות גדולה, אלא בעיקר על בריחתו מן ההתמודדות עמן ועל שיטתו הנפסדת להטיל אותן כמעט תמיד על אחרים.

— שלו או ליבוביץ - מי צודק?[70]

כל מי שקרא את ליבוביץ' בעיניים בלתי משוחדות יודע בוודאות גמורה מה היה ייעודו המקורי, שבו בגד וממנו ערק. ייעודו המקורי, הראוי להערכה, היה לנהל מאבק על עיצובה של מדינת ישראל כמדינת הלכה, תוך כדי עיצוב מהפכני חדש של ההלכה עצמה. זה היה אמור להיות מפעל אדירים, וכדי להתייצב בראש המאבק הזה היה צורך בכישורים רב-תחומיים, במישורים רבים ושונים, ובראש וראשונה במישור הפילוסופי, התיאולוגי, המדעי, המסורתי והחברתי, שכולם, אם כי חלק ניכר מהם רק בכוח, עמדו לרשותו. לליבוביץ' לא היה אומץ לב לנהל את המאבק הנורא הזה, וכשהגיע הרגע לפתוח בו - הוא ערק ממנו. גולת הכותרת של עריקה זו היתה הסכמתו לשמש כעורך "האנציקלופדיה העברית", עריכה שסתמה את הגולל על מפעלו המקורי שטרם התחיל בו. היא היתה בזבוז אדיר של כוחותיו, ולא הביאה לשום תוצאות מיוחדות במינן בתחום האנציקלופדי, אם להשתמש בלשון המעטה.

— נגד לייבוביץ[71]

פרשנותו לכתביו של ש"י עגנון

מרדכי שלו פרסם את פרשנותו לסיפור "אל הרופא" מאת ש"י עגנון בסדרה של ארבעה מאמרים בעיתון "הארץ"[73] תחת הכותרת "הגשר השחור והרופא השיכור". המאמרים מסוכמים במאמר מאת מוטי שלגי.[74] במאמרו מייחס שלגי לשלו זיהוי בטקסט של ”ביקורת סמויה אך מתוחכמת על כי היהודים לא עולים לארץ ישראל אלא מבקשים את עזרת הגאולה מהגויים השיכורים[74]”

שלו פרסם את ביקורתו על יצירתו של עגנון "ספר המעשים" במאמר "דיוקנו של הגיבור כמחבר 'ספר המעשים'"[75].

מאמר של שלו אודות עגנון, "חבלי משיח וייסורי גאולה בתלמוד ובסיפור 'המטפחת' לעגנון"[76], נכלל בחוברות "גלות וגאולה" (ר' בהמשך).

עבודתו הפדגוגית

"גלות וגאולה" הוא שמם של קורסים שנתיים שנתן מרדכי שלו בשנים 1978-1985 בבית הספר לעובדי הוראה בכירים של משרד החינוך, במכון כרם וביד בן -צבי בירושלים. הקורסים נשענו על טקסטים מקוריים מתחומים מגוונים ומתקופות שונות, פרי מחקר רב-שנים של מרדכי שלו. טקסטים מקוריים אלה כונסו ב-32 חוברות שהיוו תשתית לשיעורי מרדכי שלו במסגרת הקורסים השנתיים. במהלך שיעוריו, ניהל מרדכי שלו משא ומתן עם הלומדים בעקבות קריאה, עיון ודיון במקורות רלוונטיים מתוך סדרת החוברות, בהתאם לנושא השיעור: המצווה והחטא, רשות, בר נפלי, חוצפה, ניכור ונבואה, הלכה חדשה, גורמי הניכור, שירה ונבואה ועוד. מרדכי שלו לא נהג להרצות. הוא דרבן את תלמידיו להתמודד באופן אקטיבי עם הרעיונות והערכים שעלו מן הקריאה בטקסטים. הוא נהג להעשיר בכל שנה את שיעוריו בטקסטים נוספים ולהציב בפני הלומדים אתגרים אינטלקטואליים חדשים.

"גלות וגאולה" הוא גם שמה של סדרה בת 3 חוברות המבוססות על השיעורים שניתנו בקורס השנתי בשנת 1984, בבית הספר לעובדי הוראה בכירים בירושלים. את השיעורים ב-1984 רשמה מפיו וערכה ענת שבו-פרלמוטר[75][76].

בית הספר לעובדי הוראה בכירים של משרד החינוך חדל להתקיים בשנת 2006.

בספריית מכון כרם מצויים עותקים של 32 חוברות המקורות ושל 3 כרכי גלות וגאולה שתיעדו את הקורס של שנת 1984 .

בסדרת החוברות, בנה מרדכי שלו תוכנית לימודים מקיפה לפדגוגיה החושפת ומתמודדת עם קונפליקטים בין מסורות הציונות, היהדות וההומניזם. שלו מנסח בבהירות ובעוצמה את הקונפליקטים בין שלוש המסורות ומציע פדגוגיה שתסייע ללומד להתמודד בהם באופן פורה. היחידה לטיפוח חזון במנהיגות חינוך מטעם מכון מנדל למנהיגות אמצה פרדיגמה זו כבסיס לאחד מתחומי הפיתוח שלה ואף הציגה את יסודות "גלות וגאולה" בפני עמיתי ובוגרי המכון כתפיסת חזון כולל לחינוך הישראלי[9].

"יהדות והומניזם" היא חוברת משנת תשנ"ה המבוססת על שיעוריו של מרדכי שלו בשנים תשמ"ז - תשנ"ה במכון כרם בתוספת חוברת עם מקורות שצירף אל ההרצאות. את ההרצאות רשמה מפיו וערכה יונינה פלורסהיים. בנוסף מצויות במכון כרם קלטות שמע המתעדות שיעורים של שלו תחת כותרת זו[77].

לפי תלמידו של מרדכי שלו, איש החינוך ומנהלו האקדמי של מכון מנדל למנהיגות דניאל מרום "”הפילוסופיה הישראלית השיטתית, אשר מנחה במובהק את תוכניות הלימודים שיצר שלו, עומדת ביסוד כל עולם היצירה שלו והשיטה הלימודית שהוא פיתח כדי ללמד את התוכניות משתקפת גם באופן כתיבתו ההגותית והפרשנית. המעוניין להכיר את המכלול השלווי ואף לנסות ולהפעיל את שיטתו בהקשרים אחרים חייב לעמוד על יסודותיה של פילוסופיה זו ועל העקרונות שעל פיהם עיצב ולימד את 'גלות וגאולה' ו'יהדות והומניזם'.”" מרום מספר כי ניסה ללמד ולהכשיר אנשי חינוך אחרים ללמד את התוכניות הללו ואף לפתח יחידות חדשות בהשראתן וברוחן בהקשרים שונים, כולל לקהלים לא ישראלים ולא יהודים. מרום מוסיף שאנשי חינוך אחרים שרואים עצמם תלמידים של שלו ושניסו ליישם את שיטתו כוללים את ד"ר רוני מגידוב ואת שירה ברוייר, מנהלת תיכון פלך[9].

פרסומים ומאמרים אחרים

את ביקורתו על המשוררת דליה רביקוביץ והקשר בין שירה "פורטרט" ומגילת "איכה" סיכם שלו במאמר "דליה רביקוביץ, משוררת מקוננת" שהתפרסם בשני חלקים בהארץ[78] בשנת 1969 ופורסם גם בתוך "כתמי אור; חמישים שנות ביקורת ומחקר על יצירתה של דליה רביקוביץ"[79].

שלו פרסם (לפחות) עוד שני מאמרים בסולם בשנת 1952: "מעבר להומאניזם (ליום העשור למותו של אברהם שטרן-יאיר)"[80] ו"שבירת כלים"[81].

המאמר "פגישה על הירדן" התפרסם הן בתוך "בחבלי מסורת ותמורה; אסופת מאמרים לזכרו של אריה לנג"[82] והן ב"דבר" ערה"ש תשמ"ז[83]. לפי תמצית המאמר שברמב"י, המאמר עוסק בפירוש הסיפור התלמודי[84] על פגישתם של ריש לקיש ורבה בר בר חנה על הירדן, בה מוכיח הראשון את האחרון על ישיבת היהודים בגלות בבל.

בשנת 1984 פרסם שלו את המאמר "עם ישראל איכה" ב"הארץ"[85], בו התייחס למדיניות הנהגת היישוב בזכות העלייה הסלקטיבית בזמן המנדט. המאמר עורר הדים: יעקב שביט הגיב ב"עם ישראל איכה? - העולים והמשאבים"[86] ושלו השיב ופירט עוד את עמדתו באותו הגיליון. ישראל מידד הגיב על "עלייה סלקטיבית נוסח ויצמן"[87], פרופ' ישעיהו פרידמן הגיב "על ויצמן יצא הקצף"[88], ומאוחר יותר פרסם דניאל דורון מאמר תגובה בשם "אוטופיה הרסנית"[89].

בין שאר פרסומיו של מרדכי שלו ניתן לציין את המאמר "תורה ועוז" שהתפרסם בתוך "סגולה לאריאלה: מאסף לדברי מחקר וספרות לזכרה של אריאלה דים-גולדברג"[90]; וכן המאמר "פרקי יומן" למאיר הר-ציון, שהתפרסם בהארץ[91].

אמירות קצרות של שלו התפרסמו כמה פעמים. בהארץ, במסגרת לקט זכרונות על המשורר הגרמני (והעברי) אריה לודוויג שטראוס, מצוטט מרדכי שלו המוגדר שם כ"מסאי" תחת הכותרת "ניתוחי תהילים": ”אריה לודוויג שטראוס? תהילים... תהילים... שטראוס כתב ניתוחים נפלאים של כמה משירי תהילים ואף על פי שהוא גם גדול כמשורר, טוביה ריבנר עשה הרבה כדי שלא יישכח. מכל יצירתו הברוכה קרובים לי בעיקר הניתוחים הספרותיים של מזמורי תהילים”[92]. שלו צוטט גם במעריב במסגרת מדור ציטוטים שנקרא "סוף פסוק", בו צוטט פעמיים: ”הלהיטות להוציא ספרים היא קטלנית”[93] ו”תרבות זמננו, עבודת היצר שבה, נושאת אופי של דת לכל דבר, כשמליוני אנשים הולכים, ערב ערב, להשתתף בריטואל המודרני של האונס והרצח, שמשום מה קוראים לו סרט”[94].

Remove ads

רשימת פרסומים

סכם
פרספקטיבה

הערה: בהיעדר ביבליוגרפיה רשמית (באתר רמב"י מוזכרים רק כתריסר מאמרים), רשימת הפרסומים היא בהכרח חלקית ובתהליך השלמה מתמיד.

מידע נוסף מספר, שם (פ"ח = פרסום חוזר של מאמר קודם) ...
Remove ads

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרדכי שלו בוויקישיתוף
Remove ads

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads
Remove ads