שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

עמוס עוז

סופר ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עמוס עוז
Remove ads

עמוס עוז (קלוזנר; 4 במאי 1939, ט"ו באייר ה'תרצ"ט28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.[1]

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

עוז נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו לכ-45 שפות בכ-50 מדינות, והוא נחשב לסופר הישראלי המתורגם ביותר בעולם.[2][3][4] זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל לספרות לשנת תשנ"ח (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. שמו הוזכר מספר פעמים כמועמד לפרס נובל לספרות.

Remove ads

ביוגרפיה

סכם
פרספקטיבה
Thumb
נילי ועמוס עוז בניו יורק, 2008
Thumb
תצוגה של ספרי עמוס עוז בכניסה לארכיון קיבוץ חולדה

נולד בשם עמוס קלוזנר (נהגה לעיתים: קְלַאוּזְנֶר, קְלוֹיזנֶר) בירושלים למשפחת משכילים רוויזיוניסטים ידועה. אביו, יהודה אריה קלוזנר, נולד באודסה שבאוקראינה והיה דוקטור לספרות עברית. עבד כספרן בספרייה הלאומית. אמו, פניה לבית מוסמן, למדה פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת פראג ובאוניברסיטה העברית בירושלים. דוד אביו של עוז, פרופ' יוסף קלוזנר, היה ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולימים מועמד תנועת החרות בבחירות 1949 לנשיאות ישראל, שבהן הפסיד לחיים ויצמן.[5] סבו מצד אמו היה בעל טחנת קמח בעיר רובנו שבאוקראינה של היום, ועלה לישראל בשנת 1934. אמו התאבדה כשהיה בן 12.

גדל בשכונת כרם אברהם בירושלים. בכיתה ב' למד אצל שכנתו המשוררת זלדה. אף על פי שמשפחתו הייתה רחוקה מהדת, ולאביו הייתה דעה שלילית על הדת ממוסדת[6], למד עוז בבית הספר העממי הדתי "תחכמוני", שעל פי תיאורו של עוז בספרו "פה ושם בארץ ישראל", היה "בית־ספר לאומי־מסורתי לבנים, מוסד ברוח "המזרחי" - המפד"ל, ובו הגישו לנו תפריט לימודי בתערובת של יידישקייט מדושנת־נחת עם ניחוח רויזיוניסטי קל."[7] חלק מלימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה העברית רחביה. עוז היה חניך בשבט מצדה של תנועת הצופים[8].

בגיל 14 וחצי עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, שם הגיע למשפחה המאמצת, משפחת חולדאי (בנם רון מכהן כראש עיריית תל אביב-יפו). עמוס נקשר רגשית להורים, עוזר והנקה, אצלם התגורר בין השנים 1954–1958[9].

שירת בצה"ל בגדוד 50, אז חלק מחטיבת הצנחנים, ולאחר מכן למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית. בתחילת 1965 הוא קיבל תואר ראשון בהצטיינות[10].

עוז נשא לאישה את נילי, חברת קיבוץ חולדה, בתו של ספרן הקיבוץ. לזוג נולדו שלושה ילדים. בנותיו, ההיסטוריונית פרופ' פניה עוז-זלצברגר וגליה עוז עוסקות אף הן בכתיבה ספרותית. בנו הצעיר דניאל הוא משורר ומוזיקאי.[11] שנים אחדות לאחר הולדת בנו, עזבו עוז ומשפחתו את הקיבוץ מפאת מחלת הקצרת שבה לקה הבן, ועברו לערד. בערד חי יותר מעשרים שנה ושם נכתבו רוב ספריו. בשנותיו האחרונות התגורר בנווה אביבים שבתל אביב.[12]

עוז נפטר ב-28 בדצמבר 2018 לאחר מאבק במחלת הסרטן, כשהוא בן 79.[13] הוא הובא לקבורה בבית הקברות של קיבוץ חולדה.

בינו לבין בתו גליה עוז שרר נתק בן ארבע וחצי שנים. בשנת 2021 יצא לאור ספר אוטוביוגרפי מאת גליה עוז, "דבר שמתחפש לאהבה", ובו היא טוענת כי הרקע לנתק הוא אלימות והשפלה מתמשכים שספגה מצד אביה.[14][15] מנגד, אלמנתו, נילי, בתו הבכורה, פניה ובנו, דניאל, טוענים כי דבריה של גליה שונים לחלוטין מהאופן בו הם זוכרים אותו.[17] בחודש פברואר 2022 יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים ספרו של דניאל עוז, אחיה של גליה, בשם "אוסף צדפים" על טענותיה של גליה כלפי בני משפחתם.

Remove ads

יצירתו הספרותית

סכם
פרספקטיבה
Thumb
עוז חותם על אחד מספריו, 2017

חוקרי ספרות עוסקים ביסודיות בחקר יצירותיו של עוז, ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוקם ארכיון עליו ועל יצירתו.

בספריו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית.

ספרו הראשון של עוז, "ארצות התן", יצא לאור בשנת 1965 ועורר מיד את תשומת לבה של הביקורת. דרך התיאור של עוז בספרו הראשון שונה מדרכי התיאור הריאליסטיים שלו בספריו הבאים, בהם הוא לא מרבה בסמלים ובמבנים מטפוריים, בעוד שב"ארצות התן" הוא מתאר מציאות חדשה של הקיבוץ, עם התמוטטות הערכים של דור הפלמ"ח, תוך שימוש במבנים תמטיים שונים, כמו המבנה הפרודי, שמעמיד באור מגוחך את הערכים של הדור הקודם, או מטפורות ותיאורים שמשדרים מאבק, אלימות ואימה.[18]

הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968, תורגם ל-34 שפות,[19] ויצא ב-41 מהדורות.[20] הספר מתאר את סיפור אהבתה ונישואיה של נערה על רקע ירושלים של שנות החמישים. הוא חודר למסתרי עולמה של האישה, חנה, ועוקב אחר הסיוטים ההולכים ומשתלטים עליה. תוך כדי כך הקורא מתוודע לאווירה של ירושלים, לשכונותיה ולסמטאותיה.

בתשובה לשאלתה של אילנה דיין במסגרת התוכנית "מי שמדבר", מצטט עוז את שורות הפתיחה של הספר "מיכאל שלי" כשורות האהובות עליו ביותר.

אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות.

מיכאל שלי

השפע והמגוון של הניתוחים על הספר "מיכאל שלי" הביא את עוז לתגובה, שניתן ללמוד ממנה מעט על יחסו הכולל לגישות ספרותיות המונחות מראש על ידי תאוריות למיניהן:[21]

שחררו קצת. ציונות ופוסט־ציונות, מיזוגיניה ואוריינטליזם, החפצה והגמוניה וחתרנות ואינטרסים ופריבילגיות, פסיכוזה ודפרסיה, ירושלים מאוחדת או מחולקת, דמות הערבי בספרות העברית — כל אלה נושאים נכבדים הראויים לדיון מעמיק. ואני לפעמים משתתף בדיון הזה ומקווה שגם חנה עדיין משתתפת. אבל אנא, אל תרתמו את הרומאן הזה, אל תרתמו שום רומאן, למשוך כמו פרד צולע את כל העגלות המלאות או הריקות האלה. שחררו קצת.

בשנת 1999 נבחר הרומן "מיכאל שלי" כאחד ממאה הרומנים הגדולים של המאה ה-20 על ידי חבר השופטים ומועדון הקוראים של הוצאת ברטלסמן הבינלאומית.[22]

בספר "קופסה שחורה" צייר עוז את אופייה הייחודי של כל אחת מהדמויות באמצעות מכתביה בלבד. הדמויות בספר שונות מאוד זו מזו, ומתפתחות ועוברות תהליכים המשתקפים בהתכתבות ביניהן ככל שהעלילה מתפתחת.

הופעת הספר האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" שפכה אור חדש על דמותה של חנה, והסבירה במידה רבה את דמותה המיוסרת, כפי שעוז מתאר אותה. יגאל שוורץ כתב כי בספר זה "הצליח עמוס עוז במשימה שלא הוא ולא סופרים ישראלים אחרים הצליחו עד אז: לפרוץ דרך 'לעברנו' – כלומר, לחלק המוקדם בביוגרפיה הפרטית-הקולקטיבית של הקהילה הנדונה, הכוללת את שנות הילדות של דורו של עוז ואת קורותיהם של דור ההורים שלהם וכמה שלוחות לקורותיהם של דור הסב".[23]

עוז חושף בספרו האוטוביוגרפי את השפעתו הגדולה של המספר האמריקני שרווד אנדרסון על כתיבתו:

שרווד אנדרסן [...] שחרר לי את היד הכותבת [...] האירועים שסביבם נסבו סיפורי 'ווינסבורג אוהיו' היו כולם פעוטים ויומיומיים, קרוצים מחומרים של רכילות מקומית או של חלומות קטנים שאינם מתממשים [...] שרווד אנדרסון פקח את עיני לכתוב על מה שסביבי. בזכותו תפסתי פתאום שהעולם הכתוב לא תלוי במילנו ולונדון אלא הוא חג תמיד סביב היד הכותבת במקום שבו היא כותבת: כאן אתה - כאן מרכז היקום

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 544–547

את הטענות על קשר בין דמותה של חנה לבין דמותה של אמו המתוארת ב"סיפור על אהבה וחושך", הכחיש עוז מכל וכל וטען כי מדובר בשתי דמויות שונות לחלוטין. הספר תורגם ל-30 שפות ונמכר בכמיליון עותקים. ב-2015 הופק על פי הספר סרט שכתבה וביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בסרט את התפקיד הראשי.

הספר העיוני יהודים ומילים נכתב בשיתוף עם בתו ההיסטוריונית פניה עוז-זלצברגר. הספר יצא לאור במקורו באנגלית (Jews and Words) בהוצאת הספרים של אוניברסיטת ייל בשנת 2012, כתוספת לסדרת הספרים "ספריית פוזן לתרבות יהודית", ובעברית בכתר הוצאה לאור בשנת 2014, בתרגומה של ברוריה בן ברוך ובעיבודם של המחברים. עוז ובתו תרים בספר אחר הקשר בין יהודים ומילים במהלך ההיסטוריה והספרות היהודית. באמצעות שילוב בין מחקר וסיפור, היסטוריה ושעשוע אינטלקטואלי, הם מבססים את המסקנה ש"קו הרצף היהודי איננו ביולוגי אלא מילולי". הספר נותן מקום של כבוד לטקסטים כתובים כאחד היסודות הבסיסיים לתרבותו של עם בכלל ושל העם היהודי בפרט.

נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד. עמוס עוז הוא מהסופרים הישראליים המתורגמים ביותר. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות[24] והוא זכה בשורה של פרסים ספרותיים בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) והפרס להנצחת טולסטוי (2018).

כאב היתמות

התאבדות אמו של עוז הותירה חותם ברור על יצירתו. נושא היתמות, נטישת אם והפצע הפתוח חוזרים ומופיעים בכתביו. בשנים הראשונות תוך כדי ניסיונו לטשטוש החוויה האישית הקשה שעבר, אך לאחר פרסום האוטוביוגרפיה שלו "סיפור על אהבה וחושך" בו תיאר במפורט את אישיותה המיוחדת, קשריהם החמים, וחשף פרטים מדויקים על התאבדותה, הפך הנושא והדיון בו לרווח בדברי המבקרים.[25]

אבנר הולצמן עוקב במאמרו "גג, סבתא ופצע" אחר התפתחות הנושא בכתביו ובראיונותיו של עוז.[26] בשנים הראשונות הזכיר עוז את המקרה במילים קצרות יבשות, אך מעיון בתיאור שפרסם ב"הארץ שלנו" בגיל שלוש עשרה וחצי בלבד,[27] ובייחוד ברשימה שפרסם בכתב העת "פרוזה" בשנת 1977 במסגרת דיון כללי על המוות, ניתן להתרשם מעוצמת הפצע שמעולם לא הגליד:

הבור והסיד, העפר והשיש, תנו לה בבקשה לצאת אלי. רק לרגע. [...] תנו לה לצאת אלי, אנחנו מוכרחים לדבר רגע, אני מוכרח לשאול, והיא חייבת להסביר לי, בבקשה, תנו לה לצאת רק לרגע, אחרת ייגמר הכל בכי רע, ונשים חפות מפשע תשלמנה מחיר כבד ומיותר

פרוזה, גיליון 12–13, (1977), עמ' 6

אווה המבורגר ב"מקום אחר", חנה גונן ב"מיכאל שלי", האֵם ב"הר העצה הרעה", ועוד, הן רק דוגמאות לרישומה של החוויה הקשה שהותירה ביצירותיו נטישתה של אמו.[26]

Remove ads

מעורבותו הציבורית

סכם
פרספקטיבה
Thumb
עמוס עוז, 2005
Thumb
עוז ולימור שריר בהרצאה על רופא כפרי מאת קפקא באוניברסיטת תל אביב
Thumb
לוחית זיכרון בכניסה לביתו של עמוס עוז בתל אביב

בנוסף לספרי סיפורת רבים, פרסם גם מאמרי דעה רבים בעיתונים. עמוס עוז נמנה עם אישי הרוח המובילים בשמאל הפוליטי בישראל, והדבר התבטא גם בתחום הציבורי בו נהג להתבטא בקביעות, במיוחד באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, אז זכה לסיקור רב בתקשורת בישראל. ראשית פעילותו הציבורית הייתה בתחילת שנות ה-60, כשהיה פעיל בקבוצת "מן היסוד" הסוציאל-דמוקרטית, שתמכה בפנחס לבון במאבקו נגד ראש הממשלה דוד בן-גוריון על רקע "העסק הביש"[28][29][30] והתנגדה לריכוזיות הממלכתית שלו.

ב-1967, לקראת מלחמת ששת הימים, כתב עוז את פקודת היום לעוצבת הפלדה – אוסף של יחידות שריון בפיקודו של ישראל טל והפקודה הוקראה על ידי טל. לאחר מלחמת ששת הימים היה עוז מעורב ביצירת קובץ השיחות "שיח לוחמים".[31]

כבר באוגוסט 1967 יצא עוז נגד הכיבוש,[32] והמשיך בכך עד סוף ימיו.[33] היה פעיל בוועד לשלום וביטחון,[34] תמך במפלגת מוקד ובמחנה של"י, והיה מדובריה הראשונים של תנועת "שלום עכשיו".[35] היה מקורב לשמעון פרס והרבה לייעץ לו, על אף שמעולם לא תמך במפלגת העבודה.[37] החל משנות התשעים תמך במרצ. בבחירות לכנסת ה-16 בשנת 2003, הופיע עוז בתשדירי הבחירות של מרצ, וקרא לציבור להצביע לה. לקראת הבחירות לכנסת ה-17 מוקם עוז במקום ה-116 ברשימת מרצ[38] ולקראת הבחירות לכנסת ה-18 מוקם עוז במקום ה-115 ברשימת התנועה החדשה מרצ.

עמדותיו של עוז היו יוניות מובהקות בתחום המדיני וסוציאל-דמוקרטיות בתחום הכלכלי-חברתי. חרף התנגדותו למפעל ההתנחלות כבר מתחילתו, הרב יואל בן נון סיפר שבביקורו בעפרה אמר עוז שהתנגד לעלייתה על הקרקע ויתנגד להורדתה אפילו אם יצטרכו להמתין לריבונות היהודית 200 שנה.[39]

ב-21 בפברואר 1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פרסם, יחד עם יהודה עמיחי, א. ב. יהושע ועמוס אילון, מכתב בניו יורק טיימס, בו הפצירו הסופרים ביהודי ארצות הברית "שיביעו את דעתם בקול" לגבי מדיניות ישראל בשטחים.[40]

בנאומו בעצרת "שלום עכשיו" בשנת 1989 כינה את תנועת כך ודומיהם: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים, ורוצחים שהגיחו מתוך פינה אפלה של היהדות מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף".[41]

בין השאר אמר:

מול רעיון גירושם והגלייתם של הערבים, המכונה אצלנו בלשון שקרית 'טרנספר'... עלינו לקום ולומר בחריפות ובפשטות: זה רעיון בלתי אפשרי מפני שאנחנו לא ניתן לכם לגרש את הערבים גם אפילו נצטרך לפלג את המדינה ואת הצבא. אפילו אם נצטרך להשתטח תחת גלגלי המשאיות. אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים. הגליה המונית בכוח לא תהיה, מפני שאנחנו לא ניתן שתהיה... הימין הישראלי צריך לדעת שיש מעשים שאם ינסה לעשותם הוא יגרום להתפרקות המדינה

ישי מנוחין (עורך), על דמוקרטיה וציות, יש גבול, 1990, עמ' 140.

עוז היה בין המברכים הראשיים על הסכמי אוסלו וההידברות עם אש"ף ב-1993. בנאומיו ובמאמריו תקף את השמאל הלא-ציוני, "עד כדי התבטלות עצמית" כלשונו,[42] והדגיש את היותו ציוני.

לקראת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה – 2001 פרסמה קבוצת פעילי שלום, ועוז בתוכה, מודעה בולטת בעיתון "הארץ", בה שללו את שיבת הפליטים הפלסטינים לתחומי מדינת ישראל, "כי פירוש הדבר יהיה חיסולה של מדינת ישראל... שיבה גורפת של פליטים פלסטינים לישראל סותרת את עקרון זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי".[43]

בשנת 2002 אמר:

צריך להבין שכל הזמן הזה מתנהלות כאן, משני הצדדים, שתי מלחמות, שמנהלים אותן אנשים: יש מלחמה של העם הפלסטיני, שרוצה להיות עם חופשי בארצו, וזו בעיקרה מלחמה צודקת שכל אדם הגון צריך לתמוך בה, גם אם הוא סולד מהאמצעים שהם נוקטים במלחמה הזו. ויש מלחמה שנייה, לאומנית, אסלאמית, שמיועדת לקחת מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, וזו מלחמה שבה ישראל צודקת לחלוטין, וגם בה צריך כל אדם הגון לתמוך.[44]

באותה שנה אמר:

...הבעיה הכי גדולה שלנו היא היעדר הסולידריות החברתית. מתפתח כאן אגואיזם גס ובוטה, שאפילו לא מתבייש בעצמו. לפני 20 שנה ילדה מבית שאן אמרה בטלוויזיה: 'אני רעבה', ואמות הספים רעדו. נכון, חלק מזה היה מס שפתיים, אבל היה לפחות מס שפתיים. היום, גם אם היא תמות מרעב בשידור חי, לא יקרה כלום, חוץ מרייטינג גבוה וקופירייטרים שישתמשו בזה לצורכיהם. מי שחשב פעם בתמימות שהקטר של היזמים והעשירים ימשוך אחריו רכבת ארוכה שבה יתקדמו גם הקרונות האחוריים - טעה. זה לא קורה. הקטרים רצים, והקרונות האחוריים נשארים מאחור, על מסילות מחלידות.[44]

באחד מנאומיו אמר עוז: "אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שרפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כפית, לכל אחד יש כפית."[45] על בסיס ציטוט זה הוקם באחד מביקוריו בארצות סקנדינביה 'מסדר הכפית', שחבריו נוהגים לתלות על בגדיהם כפית קטנה.[46] רווחי המסדר משמשים למענק לאנשים ולפרויקטים שתורמים לחברה ברוח המסדר: "בעד סובלנות, נגד פנאטיות".

עוז נמנה עם מנסחי יוזמת ז'נבה באוקטובר 2003. ב-2008 תמך בתחילה במבצע עופרת יצוקה, אולם עם התמשכות המבצע נסוג מתמיכתו, כינה כמה מן הפעולות שנעשו על ידי צה"ל פשעי מלחמה, וקרא למצות את הדין עם האחראים.[47]

במרץ 2011 שלח עוז למרוואן ברגותי, היושב בכלא הישראלי באשמת רצח חמישה ישראלים ומעורבות בטרור, את הגרסה הערבית של ספרו "סיפור על אהבה וחושך" כולל הקדשה אישית, שכתב בה: "בתקווה שניפגש בקרוב בשלום ובחופש". לנוכח ביקורת בחוגי הימין על המעשה, הסביר עוז שעשה זאת מפני שהקריאה בספר עזרה לערבים רבים לראות את כוונותיו של הצד הישראלי, כיוון ש"הרומן הוא ההיסטוריה האישית והעמוקה של המשפחה שלי, אבל הוא בעיקר מספר את סיפורה של הציונות, את סיבותיה ומקורותיה".[48][49]

במאי 2014 אמר: "'תג מחיר' ונוער הגבעות הם כינויים מתוקים למפלצת שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה: קבוצות נאו-נאציות עבריות. אין שום דבר בעולם שהנאו-נאצים עושים והקבוצות האלה לא עושות פה למיעוט."[50][51]

בנובמבר 2015 הודיע כי לא יופיע יותר באירועים שמארגן משרד החוץ בנציגויות דיפלומטיות של ישראל בעולם, וזאת במחאה על מדיניות הממשלה.[52]

עוז היה חבר המועצה הציבורית של ארגון השמאל "בצלם".[53]

Remove ads

הוקרה ופרסים

סכם
פרספקטיבה

עוז זכה בפרסים נוספים: אות לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית, פרס חופש הביטוי הנורווגי, המדליה הבינלאומית לסובלנות, מטעם המועצה האקומנית הפולנית, בפרס קורינה הגרמני על מפעל חייו, ופרס נסיך אסטוריאס לספרות לשנת 2007.[63][64]

  • באוקטובר 2013 הוענק לו פרס ניומן על מפעל חיים בספרות
  • באוקטובר 2013 הוכרז כזוכה בפרס קפקא
  • בשנת 2014 קיבל עיטור מלכותי ממלך ספרד.
  • בשנת 2014 זכה ספרו "בין חברים" בפרס ה-"The National Jewish book award", ארצות הברית.
  • בשנת 2014 זכה בפרס "The Siegfrid Lenz Literary Prize", מטעם העיר המבורג.
  • ביוני 2014 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה האירית טריניטי קולג', והיה לישראלי הראשון שזוכה בתואר זה באירלנד.
  • במאי 2015 זכה בפרס מטעם המחלקה ללימודי ישראל באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.
  • באוקטובר 2015 זכה בפרס הקוריאני על שם הסופרת פארק קיונג ני (1926–2008) הנחשבת לאחת הסופרות הנערצות בקוריאה הדרומית. זהו הפרס הספרותי החשוב ביותר שמעניקה קוריאה הדרומית.
  • בשנת 2016 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מילאנו (אנ').
  • בשנת 2016 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סאן מרטין, בואנוס איירס.
  • בשנת 2016 זכה בפרס אוניברסיטת רנמין, סין.
  • בשנת 2016 זכה בפרס בוטארי לאטס גרינצאנה (איטליה).
  • בשנת 2016 זכה בפרס בינלאומי לספרות מטעם העיר ויג'באנו (איטליה).
  • בשנת 2017 זכה בפרס אברהם גייגר (ספ') (ברלין).
  • בשנת 2017 זכה בפרס ז'ינגדונג לספרות (סין) על ספרו "תמונות מחיי הכפר".
  • בשנת 2017 זכה בפרס כנסיית הר ציון על ספרו "הבשורה על פי יהודה".
  • בשנת 2017 נכנס ספרו "הבשורה על פי יהודה" לרשימה הקצרה של "פרס מאן בוקר הבינלאומי".
  • בשנת 2018 זכה בפרס "יאסנאיה פוליאנה" במוסקבה - הפרס להנצחת לב טולסטוי (הקרוי על שם המקום בו נולד וחי רוב חייו) על ספרו "הבשורה על פי יהודה" בקטגוריית הרומן הזר הטוב ביותר ברוסיה לשנת 2018.
  • בשנת 2018 זכה בפרס "סטיג דאגרמן" בשוודיה על ספרו "הבשורה על פי יהודה".
  • בשנת 2018 זכה בפרס פסטיבל הספרים של טאורמינה בסיציליה על ספרו "הבשורה על פי יהודה".
Thumb
רחוב עמוס עוז בהרצליה

הנצחה

  • לאחר מותו נקראה הספרייה העירונית ערד על שמו.
Remove ads

ספריו

סיפורת

עיון

  • באור התכלת העזה (מאמרים ורשימות, 1979)
  • פה ושם בארץ ישראל התרשמויות ממסע אישי שערך בארץ (1983)
  • ממורדות הלבנון (מאמרים ורשימות, 1987)
  • שתיקת השמים: עגנון משתומם על אלוהים (1993): קריאה מעמיקה בשלושה מסיפוריו של ש"י עגנון: "תהלה", "סיפור פשוט" ו"תמול שלשום".
  • מתחילים סיפור (מסות, 1996)
  • כל התקוות: מחשבות על זהות ישראלית (מסות, 1998)
  • בעצם יש כאן שתי מלחמות (מאמרים, 2002)
  • על מדרונות הר הגעש (שלוש מסות, 2006)
  • יהודים ומילים (יחד עם פניה עוז-זלצברגר, 2014)
  • שלום לקנאים (שלוש מחשבות, 2017)
  • ממה עשוי התפוח? (שיחות עם שירה חדד, 2018)[66]
  • כל החשבון עוד לא נגמר (הרצאתו האחרונה, הודפס על ידי משפחתו לאחר מותו, 2019)
Remove ads

עיבודים לספריו

סכם
פרספקטיבה

קולנוע

חלק מספריו של עוז עובדו לקולנוע:

קולנוע תיעודי

  • עוז השתתף בסרט התיעודי אל בורות המים שביים מוטי קירשנבאום (1982)
  • עוז גיבור הסרט "עמוס עוז - הישר לתוך השמש הקיצית" של יונתן צור ומאשה צור (2009)
  • עוז היה גיבור סרטו של יאיר קדר החלון הרביעי, עמוס עוז (2022)

תיאטרון

מוזיקה

בשנת 2009 יצא לאור אלבום מוזיקלי, "אותו הים", הכולל 16 שירים שהולחנו על ידי רונית אופיר ובוצעו על ידי רמי הראל, המבוססים על ספרו של עוז "אותו הים". בחלקם מצטרף אל המוזיקה קולו של המחבר שקורא ממילותיו.

Remove ads

לקריאה נוספת

Remove ads

קישורים חיצוניים

סכם
פרספקטיבה
מידע נוסף מיזמי קרן ויקימדיה ...

הרצאותיו:

כתבות וראיונות:

מכּתביו:

על יצירתו:
מאמרים נוספים על יצירתו נכללים בערכים העוסקים ביצירות ספציפיות של עמוס עוז.

Remove ads

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads