אקספרסיוניזם
זרם באמנות המודרנית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האקספרסיוניזם הוא זרם תרבותי, שמעמיד במרכז היצירה האמנותית את רגשותיו של היוצר ואת ראייתו הפנימית. הזרם האקספרסיוניסטי בא לידי ביטוי בציור, בספרות, במוזיקה, בקולנוע ולמעשה בכל ענפי התרבות. הוא רווח במידה רבה ביותר בין דוברי הגרמנית, אך מקורות השפעתו והוא עצמו באו לידי ביטוי בארצות רבות – כולל בארץ ישראל, ובעיקר בסקנדינביה, בעולם האנגלו סקסי ובמזרח אירופה. זרם אבנגרדי זה שניצניו במאה ה-19; החל לקרום עור וגידים סביב שנת 1910, ושגשג בין שתי מלחמות העולם – והוא למעשה ממשיך להשפיע על התרבות עד עצם היום הזה.
.jpg) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר |
אדוורד מונק  |
| תאריך יצירה |
1893 |
| טכניקה וחומרים | שמן, טמפרה ופסטל על קרטון |
| רוחב |
73.5 ס״מ |
| גובה |
91 ס״מ |
| נתונים על היצירה | |
| מיקום | הגלריה הלאומית, אוסלו |
| קואורדינטות | 59°54′58″N 10°44′15″E |
  | |
![Thumb](#/media/קובץ:Ernst_Ludwig_Kirchner_-_Poster_for_the_exhibition_for_the_artists'_group_"Die_Brücke"_at_the_Arnold_Gallery_Dresden_-_Google_Art_Project.jpg)
,_oil_on_canvas,_52.1_x_54.6_cm,_Stiftung_Sammlung_E.G._Bührle,_Zurich.jpg)
מבחינת האמנות הוויזואלית, האקספרסיוניזם כולל מלבד הפוביזם, גם את הקוביזם, הפוטוריזם, הקונטרוקטיביזם, הדאדאיזם, הסוריאליזם ועוד. זרם זה צמח על רקע האימפרסיוניזם, כתגובת נגד רבת עוצמה לשטחיותם ולרדידותם של הריאליזם והנטורליזם של סוף המאה ה-19.
היצירה האקספרסיוניסטית מתאפיינת בהבעה של רגשות ('אקספרסיה'), לרוב שליליים כגון כאב, ייאוש, חרדה, תחושת שקיעה. רגשות אלו ביטאו לכתחילה, את הלך הרוח של תקופת מפנה המאה העשרים, ה-Fin de Siècle, והחששות שהיא טמנה בחובה, אשר התממשו בשתי מלחמות העולם העקובות מדם.
במובנה הרחב ביותר משמשת המילה "אקספרסיוניזם" לתיאור כל אמנות שצומחת מתוך רגשות סובייקטיביים, ולא מתצפיות אובייקטיביות. אמנם, לאורך כל תולדות האמנות אמנים ביטאו את מאווייהם ביצירותיהם, אלא שלא כאקספרסיוניזם, הביטוי הרגשי היה משני ליצירה ולא הנושא העיקרי שבה.
האקספרסיוניזם משך לשורותיו יהודים רבים ומתנגדי משטר או מוחאים כנגדו. עם עליית הנאציזם, נאסרה פעילותו בגרמניה, בתואנה שזאת אמנות מנוונת והיא אף הוצאה אל מחוץ לחוק. אבל אקספרסיוניסטים המשיכו לפעול מחוץ לגבולות גרמניה.[1]
השימוש במונח "אקספרסיוניזם" החל בשנת 1911 לתיאור תערוכה של תמונות קוביסטיות מוקדמות ופוביסטיות ב"זצסיון הברלינאי" (secession), ורק בשלב מאוחר יותר באותה שנה שימש המושג הזה לציון הזרם האומנותי.
אמנם אמנות ישנה – כגון זאת של מתיאס גרינוואלד, ברויגל הזקן, אל גרקו, וגויה; ואמנות חדישה כגון האקספרסיוניזם המופשט מוגדרות כאמנות אקספרסיוניסטית. אבל כאמור זרם אמנותי זה קיבל תנופה רצינית במעבר שבין המאה הי"ט למאה העשרים (ה'בל אפוק'); והוא פרח בעיקר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, בעקבות התמורות המדיניות, החברתיות והתרבותיות החשובות, שחלו בה. אקלים תרבותי זה עודד את הביטוי האישי; אשר נבע מכך שבעקבות גילויים מדעיים, לקראת סוף המאה ה-19 התחילו אמנים לשבור מוסכמות – לרבות בכל הנוגע לענייני דת. כמו כן, באותה העת החלו להתפרסם התיאוריות הפסיכואנליטיות של פרויד; ותפסה לה אחיזה הפילוסופיה של ניטשה.
בעקבות הלך רוח תרבותי זה, האמנות הפכה לבמה להשתחררות מחוויות כואבות, ונהייתה אישית ואינדיבידואליסטית; ואמנים רבים יצרו לעצמם חוקים משלהם ופתחו סגנון ייחודי המזוהה איתם. בלהט התמרדותם עמדו האומנים האקספרסיוניסטים על כך, שיש תוקף נחרץ לתגובתם הרגשית לנושא שאותו הם מבטאים. כתוצאה מכך, התפתחה בהם התפיסה שהצורה האמנותית האמיתית נובעת אך ורק מתוך צורך פנימי, ולעולם אי אפשר לכפות עליה את המסורת או את המוסכמות. בצאתם מנקודת מבט זו יכלו להצדיק את השימוש בכל אמצעי אמנותי שיש בו כדי לתת ביטוי לרגשותיהם – לרבות עיוות, צורות מסוגננות, צירופי צבע אלימים ומעוררי אסוציאציות. למעשה, האמנות האקספרסיוניסטית חדורה ברובה בתחושה של אלימות עזה.[2]
קיימים מכנים משותפים בין האקספרסיוניסטים, לנאו-אימפרסיוניסטים ולפוביסטים, אשר רובם ככולם פעלו בעיקר בצרפת. ביצירה אקספרסיוניסטית ניכרות גם השפעות מהאמנות הגותית (ימי הביניים), מהציור הפלמי (רנסאנס), מהרומנטיזם ומהאמנות הפרימיטיבית – שמקורה באפריקה ובאוקיאניה. הווה אומר, מקורות ההשפעה של האקספרסיוניזם רבים ומגוונים – וכך גם ביטוייה.
ניצניו של האקספרסיוניזם מצויים ביצירותיהם של סימבוליסטים ופוסט-אימפרסיוניסטים, בני המאה ה-19 כגון סזן, גוגן, וואן גוך, כמו גם בקרב סופרים לא מעטים. מההבט החזותי, מבחינת הנושאים וטיפולם וכן מבחינת הצבעוניות, יצירותיו של אדוורד מונק הנורווגי (1863–1944) מבשרות היטב את האקספרסיוניזם. סדרת ציוריו ותחריטיו מבטאת היסטריה ונוירוזה; וציורו המפורסם 'הצעקה' באים לידי ביטוי חרדה, פחד וייאוש, הן בדמות והן בתיאור של השמים, שמהווה הרקע לדמות. ג'יימס אנסור הבלגי מבטא הומור מקאברי בקומפוזיציות שלו, שבהן מופיעים שלדים ומסכות גרוטסקיות. באוסטריה היצירה האקספרסיוניסטית באה לידי ביטוי בעבודותיהם של שני ציירים מזרם היוגנדסטיל: אגון שילה (1890–1918) ואוסקר קוקושקה (1886–1980). למרות הקריירה הקצרה שלו, שילה השכיל לצייר ערום ארוטי מעוות, בעל עומק פסיכולוגי רב. הפורטרטים של קוקושקה מצוירים בסגנון קווי ועצבני, המבטא את הגיגיו האינטימיים והנוירוטיים של האדם.[3]
ציירים מובילים של הזרם האקספרסיוניסטי סגנונם מתאפיין בדרך כלל בצבעים אקספרסיביים (הבעתיים), במשיכות מכחול מהירות ודרמטיות ובעימות בין משטחי צבע. בדומה לפוביסטים, כדי לבטא את הרגש באופן חריף הם עושים שימוש בהתנגשות בין צבעים מנוגדים: אדום מול כחול, צהוב מול שחור. בנוסף לכך, הצבעים יכולים להיות עכורים ולא נקיים, כשקווי פסטל הם שנותנים הקפצה של אור לציור. לעיתים קיימת זרימה מן הכהה לבהיר. בדומה לקוביסטים, האקספרסיוניסטים עושים שימוש בקווים ובעיוות הפרספקטיבה. הנושאים מגוונים ומציגים את העיר המודרנית, סצנות השאובות מהפרימיטיביזם, ועוד.
כדוגמה, 'תמונת רחוב בברלין' של קירכנר מגלה סגנון המושפע מהפוביזם ומהקוביזם. במבט ראשון, נראה שהוא מתאר אנשים מתהלכים ברחוב לתומם. אבל במבט נוסף אפשר לחוש במתח מיני, הנוצר מהכובע הפאלי של האיש החודר לחלל דמוי V הנוצר בין שתי נשים ההולכות לכיוונו. מעניין שיצר זה זה אינו מבוטא באופן רומנטי, וניכר הניכור בין האנשים. האמנות האקספרסיוניסטית הגיעה לשיא ביטויה בציוריהם של בני חבורת "הגשר" (1905–1913) מדרזדן, וקבוצת "הפרש הכחול" (1911–1920) ממינכן. לאחר המלחמה פעלה קבוצה בשם 'האובייקטיביות החדשה'.[4] בעוד שלאקספרסיוניזם הטהור היו מגמות פסיכולוגיסטיות; הגשר התאפיין בכיוונו האינדיבידואליסטי, ל-'פרש הכחול' הייתה מגמה מיסטית, ואילו 'הוביקטיביות החדשה' תפסה כיוון ריאליסטי, אשר התמקד במחאה הפוליטית.
בין יוצרי 'הגשר' (die Bruecke) נמנים ארנסט לודויג קירכנר (1838–1880), אריך הקל (1883–1970), אמיל נולדה (1867–1956), קרל שמידט רוטלוף (1884–1976) ומאקס פכשטיין (1881–1955). יעדם היה ליצר אמנות חדשה המבטאה סגנון מהפכני. מוטיב הגשר מופיע ביצירותיהם אשר בהם חיות-הבר מיוצגות רבות (פוביזם), כמו גם הפיסול האפריקני ואמנות ימי הביניים. סגנונם מתאפיין באלימות, בבוטות, בשימוש בצבעים באופן שרירותי, ובצורות מסוגננות ורבות הבעה.
בין אמני 'הפרש הכחול' נמנים אוגוסט מקה (1887–1914), פרנץ מרק (1880–1916) – שהקים את הקבוצה וכן הרוסי וסילי קנדינסקי (1866–1944. שמם מקורו בסוס שהוא מוטיב החוזר על עצמו בציוריו של מרק וכן בציור שעל גבי כריכת החוברת, שהם הוציאו לאור – אביר בצבע כחול-שחור על גבי סוס. קנדינסקי הפגין עניין גובר בעולם הרוחניות ובדה-מטריאליזציה של האובייקט. בציור 'הכתם האדום' לוהט כתם אדום, וסביבו מתפתלים ומתערבבים צורות וצבעים שונים. את מקום האובייקט תופס הצבע, הקו, הצורה והתנועה שבאמצעותם מצליח האמן להעביר את הרגש. באופן כללי, הקו המוביל של תת-זרם זה הוא יצירה של יצירות בעלות סגנון עצמאי, שהמשותף להן הוא צבעוניות רבה ונטייה לאבסטרקטיות. אף כי אלקסיי פון יוולנסקי (1864–1941) לא השתייך לחוג זה, יצירותיו אף הן הושפעו מרעיונותיו של 'הפרש הכחול'.
לאחר מלחמת העולם הראשונה פעלו מקס בקמן (1884–1950), אשר יצר עוד לפניה; ובהשראתה הוא צייר את 'הלילה', המציג את אימת העינויים בצילה של המלחמה. יצירתו של אוטו דיקס מתאפיינת בריאליזם חסר רחמים. כבן קבוצת הדאדא, ג'ורג' גרוס ערך קריקטורות, השמות ללעג את הקפיטליזם של רפובליקת ויימאר.[5]
פרנזי יושבת על כיסא, מאת ארנסט קירכנר (1910) Museo Thyssen-Bornemisza, Madrid.
Ecce homo (1925), לוויס קורינת, Pinacoteca de Basilea.
טירול (1914), מאת פרנץ מרק Staatsgalerie Moderner Kunst, Múnich.
הפרש בקירקס מאת קירכנר (1913), Pinakothek der Moderne, Múnich.
קליבן, דמות ממחזהו של שייקספיר 'הסופה' מאת פרנץ מרק (1914), Kunstmuseum, Basilea.
שלוש המתרחצות מאת קירכנר (1913) בגלריה לאמנות של ווילס הדרומית
שתי עלמות על הדשא מאת אוטו מולר (1926), Staatsgalerie Moderner Kunst, Múnich.
הסוסים הגדולים מאת פרנץ מרק (1911), Walker Art Center, Mineápolis.
ג'ורג הקדוש מאת אוגוסט מקה Kolumba Museum, KOELN.
פוגה מאת קנדינסקי (1914), Fundatión Beyeler, Riehen (Suiza).
טחנת הקסמים מאת פרנץ מרק (1913), Art Institute of Chicago, Chicago.
דיוקן עצמי של Marianne von Werefkin (1910), Städtische Galerie im Lenbachhaus, Múnich.
הירידה מהצלב מאת מקס בקמן (1917) MoMA, Nueva York
אם כורעת ברך עם ילד מאת Paula Modersohn-Becker, Alte Nationalgalerie, Staatliche Museen zu Berlin, Berlín.
זוג נשים מאת אגון שילה (1915) Magyar Szépmüvészeti Múzeum, Budapest.
ערום שוכב מאת אמדיאו מודיליאני (1919) Museum of Modern Art, New York.
סצנה בבית קפה Jules Pascin, Museum of Fine Arts, Boston.
פריון Frits Van den Berghe, Kunstmuseum aan Zee, Oostende.
המהפנט (1912), Bohumil Kubišta, Galerie výtvarných umění, Ostrava.
הארז הבודד (1907) מאת Tivadar Kosztka Csontváry, Csontváry Museum, Pécs.
קיקי ממונפרנס (1920) Gustaw Gwozdecki.
ארנסט קירכנר, רחוב בברלין, 1913
_(1914).jpg)
_-_Franz_Marc_(Kunstmuseum_Basel).jpg)
.jpg)
האדריכלות האקספרסיוניסטית התפתחה בקרב מספר קבוצות של אדריכלים וביניהן 'תערוכת ורקבונד' (Deutscher Werkbund), אשר נערכה בקלן בשנת 1914; וכן 'Arbeitsrat für 'Kunst, ו-'der Ring' שפעלו בברלין. פעילות דומה לזאת שהייתה בגרמניה, התרחשה בהולנד; אשר בה פעלה אסכולת אמסטרדם (בהולנדית: Amsterdamse School) בין השנים 1910 ל-1930 לערך. בין מבשריה נמנים ון דה ולדה, אנטוני גאודי, וכן יוזף מריה אולבריך. בין דמויותיה הבולטות נמנים ברונו טאוט, אריך מנדלסון, ולטר גרופיוס, לודוויג מיס ון דר רוהה והנס פולציג.
האדריכלות האקספרסיוניסטית הייתה יצירה של יחידים, אבל במכתבי השרשרת המכונים "שרשרת הזכוכית" (בגרמנית: Die Gläserne Kette) מזדקר המכנה המשותף שביניהם. בתכתובת ענפה זו שנערכה בין אדריכלים אלו, הם ביטאו את עמדותיהם האקספרסיוניסטיות בתחום האדריכלות.
בין האירועים המציינים האדריכלות אקספרסיוניסטית ניתן למנות את "התיאטרון הגדול" (בגרמנית: Großes Schauspielhaus) שהוצג בברלין בשנת 1919. המבנה המזוהה יותר מכל עם זרם האדריכלות האקספרסיוניסטית הוא מגדל איינשטיין, שבנה אריך מנדלסון, בפוטסדאם. עד לשנת 1925 נטשו רוב הדמויות המובילות באדריכלות האקספרסיוניסטית, כמו גם אקספרסיוניסטים בתחומי אמנות אחרים, תנועה זו לטובת זרמים חדשים, מעשיים יותר, באדריכלות.
האדריכלות האקספרסיוניסטית הושפעה מהמצאתם של חומרי בניין חדשים ומייעול תהליך הייצור של הלבנים, הזכוכית והפלדה. היא מתאפיינת במונומנטליות שלה ובאופייה האוטופי ולעיתים המתועש. זאת יצירה שבמידה רבה דחתה כל דוגמה אסתטית. בין המאפיינים החוזרים על עצמם באדריכלות האקספרסיוניסטית נמנים המאפיינים הבאים: עיוות הצורה ליצירת תגובה רגשית; שבירת הרמוניה ומוסכמות אסתטיות; הכפפת הריאליזם לביטויים סימבוליים או רגשיים; שפע של עבודות על הנייר ומודלים, בהם מושם הדגש על גילוי החדש; ביכור ייצוג של רעיונות על פני העבודה המעשית המוגמרת. היא עושה שימוש במוטיבים מתוך תופעות טבע, כגון מערות, הרים, ברק, גבישים, ותצורות סלע; ייצוג צורות של מינרלים ויסודות בסיסיים; ייצוג פלורה ומודלים אורגניים. כל אלו אפיינו את האר נובו; וקיימת בהם נטייה מודגשת לאדריכלות גותית, רומנסקית ורוקוקו.[6]
Goetheanum מאת שטיינר, בדורנאך
מבנה הזכוכית בתערוכת קלן, מאת ברונו טאוט (1914)
'מגדל איינשטיין' (1919–1922) מאת אריך מנדלסון, בפוטסדם
Chilehaus, מאת פריץ הגר, בהמבורג
בין הפסלים האקספרסיוניסטיים הבולטים ניתן לציין את ארנסט ברלך, וילהלם להמברוק, קלהה קולוויץ; וכן אמני 'הגשר' (קירכנר, הקל, שמידט-רוטלוף). ברלך הושפע מהאמנות העממית הרוסית, מהפיסול הגרמני ומברויגל. ליצירותיו אופי קריקטורי, ובהן ניכרת עבודה על הנפח, העומק והתנועתיות. אם בהתחלת דרכו, הוא התמקד בסצנות מהיומיום, לאחר המלחמה הוא נטה לבטא פחד, חרדה ואימה – וזאת באמצעות קוויו השבורים וזוויותיו החדות. עיקר עבודותיו עשויות בגבס או בעץ ולעיתים רחוקות בברונזה. בין עבודותיו הבולטות ניתן לציין את 'הנוקם', 'המוות בחיים', 'החלילן', 'השותה' ועוד. יצירותיו של להמברוק שהתחנך בפריס, מתאפיינות בקוויהן הקלסיים והגאומטריים לעיתים; כמו כן, הן הושפעו מרודן וממיול. אף על פי כן, הן טעונות רגשית. בין יצירותיו ניתן לציין את 'אישה כורעת ברך' (1911), ו-'צעיר עומד על רגליו'. אמני הגשר יצירותיהם מגולפות בעץ, והם עסקו בפיסול בעץ. בעבודותיהם ניכרת השפעה מהאמנות האפריקנית והאוקיאנית.
אחרי המלחמה בפיסול האקספרסיוניסטי חלה הטיה לכיוון שימוש בקווים גאומטריים, בסגנון אבסטרקטי, בשימוש בערום. בין הפסלים הבולטים נמנים רודולף בלינג, אוסקר שלמר, אוטו פרוינדליך, גאורג קולבה, גרררד מרקס, אוולד מטרה, ברנרד הוטגר, ארנסט אולדנבורג, רנה זינטניס. מחוץ לגרמניה פעלו אנטואן בורדל, יעקב אפשטיין, איוון מסטרוביץ, ויקטוריו מצ'ו, אוגוסט זמויסקי וואינו אלטונן, אנטונייטה רפאל שהיא, יחד עם בעלה Mario Mafai (אנ') ייסדו אסכולת רומא (אנ').[7]
'הנפש הלוחמת' (1928) מאת ארנסט ברלך בקיל.
אמא ותאומים (1927) מאת קטה קולוויץ
Eva auf dem Schwan (1906),OF Bernhard Hoetger
Wilhelm Lehmbruck
בדומה לאמנות החזותית, אף בספרות האקספרסיוניסטית בולטים המוטיבים של המלחמה, העיר, האימה, אבדן הזהות האישית, והעימות הבין-דורי. לפניה, הספרות מיעטה לעסוק בנושאים טאבו כמו השיגעון, החולי, העיוות, המיניות, המוות, וכן המקברי, הגרוטסקי, המעורר חלחלה ועוד. ביצירותיהם הסופרים מבקרים בצורה חריפה את החברה שבה הם מתנהלים, המיליטריזם של קיסר גרמניה, ניכורו של היחיד בעידן התעשייתי, הדיכוי שהוא חווה במסגרת מערכות המשפחה, הדת והמוסר, והמשבר הקיומי שאליו מערכות אלו גוררות את היחיד. העולם הנראה מיוצג כבית סוהר, המונע את תפיסת מהותם של הדברים.
בין מבשרי האקספרסיוניזם בספרות נמנים המחזאים בני המאה ה-19, גיאורג ביכנר, פרנק ודקינד ואוגוסט שטרינדברג. ביכנר כתב 'מותו של דנטון' (1835) ו-'ווייצ'ק' (1836). יצירות אלו מתאפיינות באינטרוספקציה פסיכולוגית של הדמויות, ומשולבים בהן מוטיבים קומיים, טרגיים וסטיריים, וחילופי משלבי שפה. ודקינד חיבר את "האביב מתעורר", העוסק במיניות ובהתבגרות מינית, וחולל שערורייה. שני המחזות "רוח האדמה" (1895) ו"תיבת פנדורה" (1904), המוכרים גם כ"מחזות לולו", הם מחזותיו הידועים ביותר. שניהם שימשו מאוחר יותר כבסיס עלילתי לאופרה "לולו" מאת אלבן ברג. "תיבת פנדורה" שימש אף כבסיס לסרט אילם הנושא שם זה מאת ג.וו. פאבסט (1929). יצירתו של ודקינד, מבקרת את ההתנהגות וההליכות בחברה הבורגנית, ובעיקר בכל הנוגע ליחס למין.
קיימים מספר זרמים אקספרסיוניסטיים בפרוזה: האחד הוא רפלקסיבי, ניסויי, אבסטרקטי וסובייקטיבי יותר – ונציגיו הבולטים הם קרל איינשטיין, גוטפריד בן ואלברט אהרנשטיין. השני הוא נטורליסטי ואובייקטיבי יותר; ונציגיו הבולטים הם אלפרד דבלין, גיאורג היים וקזימיר אדשמיד. בלתי ניתן לקיטלוג הוא הסופר הנודע פרנץ קפקא. האקספרסיוניזם השפיע על יצירתו של ריינר מריה רילקה. "ברלין, אלכסנדרפלאץ" הוא יצירתו החשובה ביותר והמוכרת ביותר של דבלין, משנת 1929. זהו הרומן החשוב הראשון בספרות הגרמנית שתיאר את חיי העיר הגדולה ונחשב לציון דרך בהיסטוריה של הרומנים המודרניים. את טכניקות הקולאז' והסימולטניות שבהן השתמש דבלין בספרו אימץ כבר במהלך עבודתו בכתב העת "דר שטורם", ומקורן בתנועת הפוטוריזם האיטלקית של הסופר פיליפו תומאזו מרינטי.
בין המשוררים האקספרסיוניסטים נמנים פרנץ ורפל, גאורג טרקל, גוטפריד בן, יוהנס בכר, אלזה לסקר-שולר, אלפרד וולפנשטיין ווילהלם קלם. יצירתו של טרקאל מעוררת תעוקה בלב הקורא הנוגעת בלב-ליבן של החרדות האנושיות. אלזה לסקר שולר הייתה אחת מהנשים הבודדות השייכות לזרם השירה האקספרסיוניסטי; היא ברחה מהמשטר הנאצי ובילתה את שנותיה האחרונות בארץ ישראל. בן החל את דרכו כיוצר אקספרסיוניסט לפני מלחמת העולם הראשונה בפרסמו קובץ קטן של שירים פרי עטו בשם "חדר מתים" (1912), העוסק בניוון ובריקבון הפיזי של הגוף. שירתו פורשת בפנינו ניהיליזם מופנם: פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית אשר רואה בביטוי האמנותי הפעולה היחידה בעלת תכלית. בשיריו המוקדמים בן עשה שימוש בניסיונו הרפואי ובטרמינולוגיה מתחום זה על מנת לצייר תפיסה חולנית של האנושות כעוד זן מלא תחלואים של בעל חיים. לרבים מהיוצרים האקספרסיוניסטים היה גורל אישי טרגי: חלקם נפלו במלחמה גיאורג היים, ארנסט שטדלר ואוגוסט שטראם. אחרים מתו בדמי ימיהם וביניהם קורד אדלר, ולטר פרל, גאורג הכט, הוגו הינץ, הנס לייבולד ואלפרד ליכטנשטיין.
השפה האקספרסיוניסטית מתאפיינת בדינמיות שלה, בבהירות, בתמציות ובבוטות. היצירה האקספרסיוניסטית מדגישה את המכוער, האבסורד, הסוטה, המעוות, הגרוטסקי, האפוקליפטי, הנטוש. שפתה של השירה האקספרסיוניסטית היא נבואית, אידיאליסטית, אוטופית ומשיחית; והיא קוראת לאחווה אנושית.[8] בניגוד לספרות הריאליסטית, בעלת הראייה הפוזיטיביסטית, הספרות האקספרסיוניסטית מסתייגת מהשרשור הארגומנטטיבי, ולקשר בין מרחב וזמן, ובין סיבה ותוצאה. מועט ניתוח העובדות או הסיבות. הסופר מציג את המציאות המעוותת מנקודת מבטו הפנימית, תוך שהוא מבטא תחושות ורגשות אנושיים וסובייקטיביים. ביצירה האקספרסיוניסטית מודגשים הבו-זמניות, ושבורים בה הרצף הכרונולוגי והגיון השיח. בסיפור מובאת רק זווית ראייתו של המחבר, והוא מבכר את המציאות הפנימית על זאת החיצונית. הוא מתאר דמויות המתנהלות באופן אוטונומי, תוך שהן חושפות את עומקן הפסיכולוגי, מצבן בעולם, וזהותן. רגשי הניכור מובילים אותן להתנהגויות מסורבלות, פסיכוטיות, אלימות, וחסרות הגיון וקוהרנטיות.
אין ספק כי קפקא הוא הנודע מבין הסופרים האקספרסיוניסטים. הוא ביטא ביצירתו את האבסורד ב'גלגול', ב'משפט', ב'טירה' ובשאר יצירתו. סגנונו מתאפיין בהיעדר הגיון ורצף, בפיתוליו ובחללים, שעל הקורא להשלים בעצמו. באמצעות משלים, קפקא מדגים ביצירתו את הבדידות והניכור של האדם המודרני, את אבדן הכיוון אצלו למול חברה עירונית ומתועשת, את אבדן ביטחונו וייאושו, וחוסר האונים למול כוחות בלתי מזוהים, אשר למעשה בידיהם נמצא גורלו.[9]
נכון שהספרות האקספרסיוניסטית פרחה בארצות דוברות גרמנית, אך זאת הייתה תופעה כלל עולמית; אשר התמקדה גם בארצות הסקנדינביות ובארצות דוברות האנגלית. בתחום המחזאות בלטו סמואל בקט, ושון או-קסי היו איריים; ואילו יוג'ין או ניל, אלמר רייס, טנסי וויליאמס, ארתור מילר פעלו בארצות הברית. בתחום השירה בלטו ת"ס אליוט הבריטי, רודולף ברובי יוהנסן ותום כריסטינסן הדנים, וכן פור לגרקוויסט ואדית סדרגרן השוודים. בתחום הפרוזה בלטו ויינדהם לוויס, מלקולם לוורי, ארנסט המינגוויי, ד"ה לורנס, אליאס קנתי, וויליאם פולקנר, ג'מס ג'ויס.
התיאטרון האקספרסיוניסטי ביקש לתווך בין הפילוסופיה למציאות, לצקת אידיאלים חדשים ולבנות חברה מוסרית. אופייני שבמחזה האקספרסיוניסטי הדמויות מכונות לא בשמן הפרטי כי אם בתפקידן בחברה: חייל, גנן, מקבץ נדבות וכו'. הוא שם את הדגש על החרות האישית, הביטוי הסובייקטיבי, הלא-רציונלי ועל סוגיות אשר היו בגדר של טאבו. האווירה בהצגה היא של אינטרוספקציה, ורבים בה המונולוגים.[10]
המחזאים האקספרסיוניסטים הושפעו משטרינדברג – וביניהם נמנים גאורג קייזר, קרל שטרנהיים, ארנסט טולר, פרידריך פון אונרוה, ריינהרד זורגה, ולטר הזנקלבר, ארנסט ברלך. ראויים לציון הם מקס ריינהרדט, ארווין פיסקטור, וברטולט ברכט. מקס ריינהרדט ניהל את ה'דויטשס תיאטר', והיה במאי, שחקן תיאטרון, מנהל אמנותי ומפיק קולנוע. הוא במיוחד נתן את דעתו לתאורה, ויצר משחקי אורות וצללים בהצגותיו. בכדי למשוך את תשומת לב הקהל, הוא מיקד את האור לעבר דמות או מקום מסוים; וכן ערך שינויים בעוצמתו, ומשחקי אור אחרים. הטכניקות שלו השפיעו גם על הקולנוע הגרמני. ארווין פיסקטור הוא יצר מה שכונה 'תיאטרון פוליטי', שהתיימר למלא תפקיד דידקטי ואידאולוגי. את הטכניקות שלו, אימץ ברכט ב-'ברלינר אנסמבל'. ברכט למעשה היה בעיקר פוסט-אקספרסיוניסט, ויצר את 'התיאטרון האפי'. בין יצירותיו הנודעות ניתן לציין את 'מעגל הגיר הקווקזי', 'חיי גליליאו', 'הנפש הטובה מסצ'ואן', 'אמא קוראז' וילדיה' ועוד.
הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני הוא זרם קולנועי שנוצר בגרמניה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בהשפעת המחזאות והתיאטרון האקספרסיוניסטיים. על אף שתקופת הפריחה שלו הייתה מאוחרת יחסית לשאר הזרם וקצרה ביותר (ראשון הסרטים, "הקבינט של ד"ר קליגרי" נוצר ב-1919, ואילו "מטרופוליס" נוצר ב-1926 ונחשב לאחד מאחרוני הסרטים בסוגה זו), הרי שהשפעת הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני על הקולנוע העולמי הייתה גדולה. קולנוע זה, שנכשל במשימה לפרוץ את גבולות הקולנוע האירופי האיכותי, ולהפוך לנחלת ההמונים בעולם כולו, הטביע את חותמו על הקולנוע האמריקני המסחרי באופן ישיר ובעקיפין. בעקבות עליית הנאציזם, מגדולי הבמאים והשחקנים הגרמנים כפריץ לאנג, הגרו מגרמניה ומצאו את פרנסתם בהוליווד, והחדירו לתעשייה האמריקנית תכנים וצורות השאובים מן המסורת האקספרסיוניסטית הגרמנית. בראייה היסטורית ניתן לראות בקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני הדים לתקופה רבת האירועים והסוערת בה נוצר, כמו גם לאימי התקופה העתידה לבוא. על כל פנים, הדים לקולנוע זה נמצאו בסרטי אימה הוליוודיים משנות ה-30 ואילך, ולאחר מכן בסרטים בסגנון "הסרט האפל".
הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני ניחן במספר מאפיינים צורניים ותוכניים:
- משחקי אור וצל המבוססים על ניגודים חדים, ומשחק בצללים. עניין הצללים בולט במיוחד בסרטו של מורנאו "נוספרטו", אך הוא נוכח מאוד ברבים מסרטי הזרם.
- תפאורה מוזרה, אקסצנטרית, המבוססת על זוויות חדות, פרספקטיבה מעוותת, רהיטים מוארכים במיוחד, היוצרים הרגשה של הזיה או חלום תעתועים. שימוש בהשתקפויות ובמראות, לעיתים מראות המשקפות מראה מעוות.
- דמויות המצויות על סף השיגעון או מעבר לו, בעלות נטייה פלילית בולטת.
- סיפור המסופר בצורה סובייקטיבית.
- נוכחות של אופל או רוע אשר בא לידי ביטוי בצורה של אישה.
בין אנשי הקולנוע האקספרסיוניסטיים המובילים נמנים רוברט וינה, פאול וגנר, פרידריך וילהלם מורנאו, פריץ לאנג, גאורג וילהלם פבסט, פאול לני, יוזף פון שטרנברג, ארנסט לוביטש, קונרד ויידט, קרל גרינה, לופו פיק, רוברט זיודמק, ארטור רוביסון ואוולד אנדרה דופון.
אם נוטלים את 'הקבינט של ד"ר קליגרי' כדוגמה, הרי הסרט השתמש בתפאורה שיצרו ריימן, וורם ורוהריג. אלו יצרו אווירה בלתי ריאליסטית בעליל, בעלת פרספקטיבה מעוותת וחסרת דיוק ארכיטקטוני. האיפור, כמו גם המשחק, היו מוגזמים. משחקי האור והצל שיקפו את האורות והצללים בנפשם של הגיבורים. השחקן קונרד ויידט שיחק באופן מוגזם, ובלתי ריאליסטי. העלילה הייתה עלילת אימים, העוסקת בחולה נפש, כאשר בסיום הסרט מסתבר כי כל הסרט היה אך הזיה שנבעה ממחלתו. נקודת המבט הסובייקטיבית של הסרט הייתה מרכיב חשוב בסיווגו כאקספרסיוניסטי. הסרט צולם במלואו באולפן, באופן שלא היה אופייני באותה התקופה, דבר שאיפשר שליטה מלאה בכל המרכיבים הצורניים.
מוזיקה אקספרסיוניסטית היא מוזיקה שנכתבה על ידי המלחינים ארנולד שנברג, אלבן ברג ואנטון פון וברן. שלושת המלחינים כונו "האסכולה הווינאית השנייה". המוזיקה שהם יצרו נבעה מלב ליבו של הרעיון האקספרסיוניסטי באמנות של תחילת המאה העשרים.
הרעיונות על האדם הרדוף, מלא הפחדים והטירוף הנובע מחיי העיר של תחילת המאה העשרים, מובעים ביצירותיהם במוזיקה חסרת מרכז טונאלי; אשר נשמעת מתוחה ביותר ומלאת תזזית. שנברג כתב בתחילת דרכו מוזיקה פוסט רומנטית המזכירה את סגנונו של מורהו גוסטב מאהלר. דוגמה לכך ניתן לשמוע ביצירה "ליל זוך". מאוחר יותר ביטל שנברג את הטונאליות לחלוטין ויצר מוזיקה אטונאלית. הסיבה לביטול הטונאליות נבעה כנראה אצל שנברג מרצון ליצור משהו חדשני על פני המוזיקה הרומנטית, אשר לדידו מיצתה את עצמה. כמו כן, הוא התייחס להתפתחות השפה המוזיקלית מהטונאליות הפשוטה בקלאסיקה דרך הכרומטיקה הרומנטית ועד לביטול מרכז טונאלי לחלוטין. מניעו השני נבע מתפיסתו האסתטית האקספרסיוניסטית, המביאה נושאים קשים באופן מוזיקלי; אשר דרש מרכיב דיסוננטי ומחוספס.
רעיונותיו של שנברג - המורה הפליגו בשנות העשרים של המאה ה-20, כאשר הוא המציא את שיטת שנים-עשר הטונים. זאת דואגת מראש, שלא יהיה צליל אחד חשוב מהאחרים ביצירה, על ידי סידור הצלילים בשורה או סדר כלשהו שאין בו תחושה טונאלית – ומתוך כך שתיווצר יצירה ללא מרכז טונאלי. המוזיקה האקספרסיוניסטית היוותה נקודת ציון משמעותית לכל מלחיני העולם, בדומה למה שעשתה המוזיקה של "טריסטן ואיזולדה" מאת ואגנר. שני תלמידיו של שנברג - ברג ווברן - המשיכו כל אחד בדרכו את רעיונות מורם.
עם הופעת 'האובייקטיביות החדשה' יוצרי המוזיקה האקספרסיוניסטית פנו לכיוון יותר שימושי - ויצרו את מושג ה-'gebrauchsmusik'. מוזיקה זו הושפעה מהג'אז ומהקברט. בין אמניה נמנים אוסקר שלמר, פאול הינדמית, קורט וייל, אשר עבד עם ברכט.[11]
המוזיקה האקספרסיוניסטית השפיעה גם על האופרה: שנברג כתב 'משה ואהרון' וכן 'מהיום למחר', אבל האופרה המזוהה ביותר עם הזרם האקספרסיוניסטי היא 'ווצק' מאת אלבן ברג, שהתבסס על מחזהו של גאורג ביכנר. באופרה זו הופעלו כל האמצעים המוזיקליים, שהיו בשימוש מאז הקלציסיזם. ביצירה זו משולבת מוזיקה טונאלית ולא טונאלית, רצ'יטטיב ומוזיקה כלית, מוזיקה עממית ומוזיקה מתוחכמת עם קונטרפונקט דיסוננטי. אמצעים מוזיקליים 'משוגעים' אלו תורמים לביטוי הפסיכולוגי החזק של הדמות, המביעה בצורה סימבולית את פנימיותה של אישיות בלתי יציבה על רבדיה התת-הכרתיים. יצירה נוספת מאת ברג היא 'לולו', שבה נוכחים בנטישת האקספרסיוניזם.
בין יוצרי האופרה הנוספים נמנים פרנץ שרקר, ארנסט קרנק, אריך וולפגנג קורנגולד, ארווין שולהוף, ברתולד גולדשמידט, וויקטור אולמן. רובם היו יהודים ונרדפו בידי הנאצים. ויקטור אולמן בכלל הציג במחנה הריכוז טרזינשטט את יצירתו החשובה 'קיסר אטלנטיס', והוצא להורג במחנה אושוויץ. פרנץ שרקר יצר את 'המסומנים', שהיא יצירה מורכבת, שבה השתתפה תזמורת של 120 נגנים. בולטת בה אווירת הנכאים שלאחר מלחמת העולם השנייה. המוזיקה מתאפיינת בחדשנות, בצבעוניות הנועזת, ברדיקליות ובאניגמטיות שלה.
ארנסט קרנק יצר את ג'וני פוצח בשיר'; ומשום שהוא נתפס כאמן דקדנטי הוא ברח לארצות הברית. קורנגולד יצר את היצירה האפית והארוטית 'הנס של הליאן'. 'להבות' מאת שולהוף, היא עיבוד של 'דון ג'ואן', אשר הושפע מהתיאטרון הסיני ומהאופרה הצרפתית (דביסי ומיו בעיקר). יצירה זו שופעת במצבים פרדוקסליים ואבסורדים, החורגים מהמציאות ודמויי חלום.
המחול האקספרסיוניסטי למעשה התנתק מהבלט הקלסי. בהשפעת התיאוריות הפסיכואנליטיות של פרויד, הוא דגל בחופש ובשחרור התנועה ממוסכמות הקצב והאסתטיקה: לעיתים הריקוד בוצע ללא מוזיקה, ותוך אבדן מכוון של שיווי המשקל. הודגש אצלו הביטוי העצמי של הגוף וכן קשרו למרחב. המחול האקספרסיוניסטי מתאפיין בזיקתו לאבסטרקטי וכן בשיתוף של כל הגוף ובכך שהוא נעשה כשהרקדן יחף, ומחובר לאדמה. רודולף לאבאן הוא כוריאוגרף שביקש לשלב בריקוד גוף ונפש. עבודתו הניחה את היסודות לשיטת "ניתוח תנועה לאבאן" לתיאור ופירוש תנועה אנושית. הוא תרם גם לפיתוחים נוספים בשיטות הסמלה של תנועות ריקוד וניתוחן. לאבאן טען כי ניתוח תנועה (כתב מחול) הוא: ”...מעין דקדוק ותחביר של השפה של התנועה, העוסקים לא רק במבנה החיצוני של התנועה כי אם בתוכן המנטלי והרגשי שלה. הסדר הכוריאולוגי נשמע לחוקים והמבנים הנסתרים של התנועה, אשר כשהם מוכרים לנו באופן מודע – הופכים את התנועה לבעלת משמעות מובנת.“
אחת הביילרינות המפורסמות היא מרי ויגמן; אשר הקימה בית הספר בדרזדן, ש התקיים משנת 1920 עד 1942. סטודיו זה המשיך לפעול תחת השלטון הנאצי, ובהתאם להנחיות הממשלה פיטרה את הרקדנים והרקדניות היהודים שעבדו עבורה. בריקוד שלה היא נתנה מקום של כבוד לאימפרוביזציה. יצירותיה מתאפיינות בריבוי במחוות הגופניות, ובשימוש יתר באיפור – למען הדגשת ההבעה.
- משירי האקספרסיוניזם הגרמני: אלזה לסקר-שילר, גיאורג היים, גיאורג טראקל, אלפרד וולפנשטיין, אלפרד ליכטנשטיין (מגרמנית: שמעון זנדבנק), מתוך: דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ד'.
- האכספרסיוניזם הארצישראלי בשנות השלושים וקשריו עם אסכולת פאריס, טקסט וקטלוג: יונה פישר, מוציא לאור: מוזיאון ישראל, ירושלים, תשל"ב, 1971.
*Benson, Timothy. O. (et al.); Dimenberg, Edward (2001-09-17). Expressionist Utopias: Paradise, Metropolis, Architectural Fantasy (Weimar and Now: German Cultural Criticism). University of California Press.
*Pehnt, Wolfgang (1973). Expressionist Architecture.
*Thames and Hudson Whyte, Iain Boyd ed. (1985). Crystal Chain Letters: Architectural Fantasies by Bruno Taut and His Circle. The MIT Press
*Sharp, Dennis (1966). Modern Architecture and Expressionism. George Braziller: New York.
*Frampton, Kenneth (2004). Modern architecture - a critical history. Third edition. World of Art.
*Selz, Peter (1957), German Expressionist Painting, Berkeley: University of California Press
- אקספרסיוניזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- הרצאה על אקספרסיוניזם בציור, מרצה: ד"ר עדינה מאיר-מריל: "ברלין בין פריז למוסקבה - אמנות ואדריכלות בעת החדשה" סדרת הרצאות שנערכה במסגרת "צהרי יום ד'" - הרצאות בחסות הרקטור, אוניברסיטת תל אביב, 28.4.10
- הרצאה על האקספרסיוניזם בציור, הנרי אונגר, אֶקספרסיוניזם מהו? [1] אדוָורד מוּנק, קירשנֶר, אֵגוֹן שילֵה
אקספרסיוניזם (אמנות), דף שער בספרייה הלאומית
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
