שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
מועצת הביטחון של האומות המאוחדות
אחד מששת מוסדות האומות המאוחדות והגוף האמון על שמירת הביטחון והשלום בעולם מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
מועצת הביטחון של האומות המאוחדות (באנגלית: United Nations Security Council) היא אחד מששת הגופים העיקריים שכוננה מגילת האומות המאוחדות. תפקידה העיקרי הוא לקיים את השלום ואת הביטחון בעולם;[1] ובנוסף להמליץ על קבלת מדינות חדשות לעצרת הכללית,[2] ולאשר שינויים במגילת האומות המאוחדות.[3] סמכויותיה כפי שמפורטות במגילת האומות המאוחדות כוללות שמירת השלום, הטלת סנקציות בין-לאומיות והסמכת פעולה צבאית. מועצת הביטחון היא הגוף היחיד באו"ם בעל סמכות להוציא החלטות המחייבות את המדינות החברות.
בדומה לאו"ם בכללותו, מועצת הביטחון הוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה כדי לתקן את כישלונות חבר הלאומים בשמירה על שלום עולמי. היא קיימה את ישיבתה הראשונה ב-17 בינואר 1946, אולם הייתה משותקת למדי בעשורים שלאחר מכן בשל המלחמה הקרה בין ארצות הברית ובין ברית המועצות (ובעלות בריתן). עם זאת, היא אישרה התערבויות צבאיות במלחמת קוריאה ובמשבר קונגו ומשימות שמירת שלום בקפריסין, מערב גינאה החדשה ובחצי האי סיני. עם התפרקות ברית המועצות, מאמצי שמירת השלום של האו"ם גדלו באופן דרמטי בהיקפם, ומועצת הביטחון אישרה משימות צבאיות ושמירת שלום גדולות בכווית, נמיביה, קמבודיה, בוסניה והרצגובינה, רואנדה, סומליה, סודאן ובהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.
מועצת הביטחון מורכבת מחמש עשרה חברות, מתוכן חמש קבועות:[4] סין, צרפת, רוסיה, הממלכה המאוחדת וארצות הברית. חברות אלה היו המעצמות שניצחו במלחמת העולם השנייה (או המדינות היורשות המוכרות שלהן). בסמכות החברות הקבועות להטיל וטו על כל החלטה מהותית של מועצת הביטחון, כולל החלטות על קבלת מדינות חברות חדשות לאומות המאוחדות או מועמדים למשרת המזכיר הכללי. זכות וטו זו אינה חלה על ענייני העצרת הכללית או הצבעות שאינן מחייבות. עשר החברות האחרות נבחרות על בסיס אזורי לתקופת כהונה של שנתיים. נשיאות המועצה מתחלפת מדי חודש בין חבריה.
החלטות מועצת הביטחון נאכפות על ידי כוחות שמירת השלום של האו"ם, המורכבים מכוחות צבאיים שנשלחים בהתנדבות על ידי המדינות החברות וממומנים באופן עצמאי מתקציב האו"ם הראשי. בנובמבר 2021 היו 12 משימות שמירת שלום שכללו יותר מ-87,000 אנשי צוות מ-121 מדינות, עם תקציב שנתי כולל של כ-6.3 מיליארד דולר.[5]
Remove ads
היסטוריה
סכם
פרספקטיבה
רקע והקמה
במאה שקדמה להקמת האו"ם, קמו כמה ארגונים וועידות בין-לאומיים כדי לנסות ולהסדיר סכסוכים בין מדינות, כגון הוועד הבין-לאומי של הצלב האדום ואמנות האג של 1899 ו-1907.[6] בעקבות אובדן החיים העצום במלחמת העולם הראשונה, ועידת השלום של פריז הקימה את חבר הלאומים כדי לנסות ולשמר הרמוניה בין האומות.[7] הארגון הצליח ליישב כמה סכסוכים טריטוריאליים ויצר מבנים בין-לאומיים לתחומים כמו דואר, תעופה ופיקוח על אופיום, וחלקם נקלטו מאוחר יותר באו"ם.[8] עם זאת, לחבר הלאומים חסר היה ייצוג לעמים הקולוניאליים (אז מחצית מאוכלוסיית העולם) והשתתפות משמעותית של כמה מהמעצמות הגדולות, כולל ארצות הברית, ברית המועצות, גרמניה ויפן; הוא נכשל בפעולה נגד הפלישה היפנית למנצ'וריה ב-1931, המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה ב-1935, הכיבוש היפני של סין ב-1937, וההתפשטות הנאצית תחת אדולף היטלר שהתפתחה למלחמת העולם השנייה.[9]
_(B&W).jpg)
ב-1 בינואר 1942, חתמו נשיא ארצות הברית רוזוולט, ראש ממשלה הממלכה המאוחדת צ'רצ'יל, הדיפלומט הסובייטי מקסים ליטבינוב והמדינאי הסיני ט. ו. סונג (אז נציג הרפובליקה הסינית) על מסמך קצר, המבוסס על האמנה האטלנטית והצהרת לונדון,[10][11] שלימים נודע כהצהרת האומות המאוחדות. למחרת הוסיפו את חתימותיהם נציגי 22 מדינות נוספות.[12] המונח "האומות המאוחדות" היה בשימוש רשמי בפעם הראשונה עם חתימתן של 26 ממשלות ההצהרה. עד 1 במרץ 1945, 21 מדינות נוספות חתמו.[13] המונח "ארבע המעצמות" נטבע כדי להתייחס לארבע מדינות בעלות הברית הגדולות: ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, ברית המועצות והרפובליקה הסינית,[14] והן הפכו לבסיס הזרוע המבצעת של האומות המאוחדות, מועצת הביטחון.[15]
בעקבות ועידת מוסקבה ב-1943 וועידת טהרן, באמצע 1944, נפגשו המשלחות מ"ארבע הגדולות" של בעלות הברית – ברית המועצות, בריטניה, ארצות הברית והרפובליקה הסינית – לוועידת דמברטון אוקס בוושינגטון הבירה כדי לנהל משא ומתן על מבנה האו"ם,[16] והרכב מועצת הביטחון הפך במהרה לנושא הדומיננטי. צרפת, הרפובליקה הסינית, ברית המועצות, בריטניה וארצות הברית נבחרו כחברות קבועות במועצת הביטחון; ארצות הברית ניסתה להוסיף את ברזיל כחברה שישית אך נתקלה בהתנגדות מצד ראשי המשלחות הסובייטית והבריטית.[17] הנושא השנוי ביותר במחלוקת בדמברטון ובשיחות שבאו אחריו היה זכויות הווטו של החברות הקבועות. המשלחת הסובייטית טענה שעל כל מדינה להחזיק בזכות וטו מוחלטת ובאמצעותה למנוע אפילו את עצם הדיון בנושאים מסוימים, בעוד שהבריטים טענו שיש למנוע ממדינות להטיל וטו בהחלטות שבהן הן צד בדבר. בוועידת יאלטה בפברואר 1945, המשלחות האמריקנית, הבריטית והרוסית הסכימו שכל אחת מ"חמש הגדולות" תוכל להטיל וטו על כל פעולה של המועצה, אך לא על החלטות פרוצדורליות, כלומר החברות הקבועות לא תוכלנה למנוע דיון על החלטה.[18]
ב-25 באפריל 1945, החלה ועידת האו"ם לארגון בין-לאומי בסן פרנסיסקו, בהשתתפות חמישים ממשלות ומספר ארגונים לא-ממשלתיים שהיו מעורבים בניסוח מגילת האומות המאוחדות.[19] בוועידה המדינאי והמשפטן ה. ו. אוואט מהמשלחת האוסטרלית פעל להגביל עוד יותר את כוח הווטו של החברות הקבועות במועצת הביטחון.[20] מחשש שדחיית הווטו החזק תגרום לכישלון הוועידה, הצעתו נדחתה בעשרים קולות מול עשרה.[21]
האו"ם נכנס רשמית לתוקף ב-24 באוקטובר 1945 עם אשרור המגילה על ידי חמש החברות הקבועות דאז במועצת הביטחון ועל ידי רוב של 46 החותמות האחרות.[19] ב-17 בינואר 1946, מועצת הביטחון התכנסה לראשונה בצ'רץ' האוס, בלונדון, הממלכה המאוחדת.[22] לאחר מכן, בתקופה 1946–1951 היא קיימה ישיבות במטה הזמני של האומות המאוחדות בלייק סאקסס, ניו יורק, ששודרו בשידור חי ב-CBS בהגשת העיתונאי אדמונד צ'סטר ב-1949.[23][24][25]
המלחמה הקרה
.JPG)
כאמור מועצת הביטחון הייתה משותקת ברובה בעשורים הראשונים שלה בשל המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות ובעלות בריתן, ובדרך כלל הייתה מסוגלת להתערב רק בסכסוכים שלא היו קשורים למלחמה הקרה [26] (חריגה בולטת הייתה החלטת מועצת הביטחון מ-1950 שאישרה קואליציה בהנהגת ארצות הברית להדוף את הפלישה הצפון קוריאנית לדרום קוריאה, שעברה בהיעדרה של ברית המועצות.)[19][27] ב-1956, הוקם כוח שמירת השלום הראשון של האו"ם כדי לסיים את מלחמת סיני;[19] עם זאת, האו"ם לא היה מסוגל במקביל להתערב נגד פלישה ברית המועצות להונגריה בעקבות המהפכה ההונגרית של 1956.[28] חלוקות המלחמה הקרה שיתקו גם את ועדת הסגל הצבאי של מועצת הביטחון, שהוקמה לפי סעיפים 45–47 של מגילת האו"ם כדי לפקח על כוחות האו"ם וליצור בסיסים צבאיים של האו"ם. הוועדה המשיכה להתקיים על הנייר אך ברובה נטשה את עבודתה באמצע שנות ה-50.[29][30]
ב-1960, האו"ם פרס את מבצע האומות המאוחדות בקונגו (UNOC), הכוח הצבאי הגדול ביותר שהוקם דאז, כדי להחזיר את הסדר על כנו במדינת קטנגה הפורשת, והחזירה אותה לשליטת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו עד 1964.[31] ואולם, בכמה מהסכסוכים הגדולים של העשור, המעצמות העדיפו לנהל משא ומתן ישיר ביניהן ועקפו את מועצת הביטחון, כמו משבר הטילים בקובה או מלחמת וייטנאם.[32] בסכסוכים קטנים יותר ללא קשר מיידי למלחמה הקרה, מועצת הביטחון פרסה את הרשות המבצעת הזמנית של האומות המאוחדות במערב גינאה החדשה ב-1962 ואת כוח שמירת השלום של האומות המאוחדות בקפריסין ב-1964 – אחת ממשימות שמירת השלום הארוכות ביותר של האו"ם.[33][34]
ב-25 באוקטובר 1971, למרות התנגדות ארצות הברית, אך בתמיכת מדינות העולם השלישי רבות, יחד עם הרפובליקה הסוציאליסטית העממית של אלבניה, הרפובליקה העממית של סין הקומוניסטית החליפה את הרפובליקה הסינית (טייוואן) במושב במועצת הביטחון; עבור רבים ההצבעה נתפסה כסימן לדעיכת השפעת ארצות הברית בארגון.[35] עם נוכחות הולכת וגדלה של העולם השלישי וכישלון תיווך האו"ם בסכסוכים במזרח התיכון, וייטנאם וקשמיר, האו"ם הסיט יותר ויותר את תשומת לבו למטרותיו המשניות לכאורה של פיתוח כלכלי ותרבות. בשנות ה-70, תקציב האו"ם לפיתוח חברתי וכלכלי היה גדול בהרבה מתקציבו לשמירת שלום.[36]
לאחר המלחמה הקרה
לאחר המלחמה הקרה, האו"ם עסק בצורה נרחבת הרבה יותר במשימת שמירת השלום, ונטל משימות רבות יותר בעשר שנים מאשר בארבעת העשורים הקודמים.[37] בין 1988 ל-2000, מספר החלטות מועצת הביטחון שאומצו יותר מהוכפל, ותקציב שמירת השלום גדל פי יותר מעשרה.[38] האו"ם ניהל משא ומתן לסיום מלחמת האזרחים בסלבדור, השיק משימת שמירת שלום מוצלחת בנמיביה, ופיקח על בחירות דמוקרטיות בדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד ובקמבודיה שלאחר החמר רוז' (המשטר הקומוניסטי הקיצוני במדינה).[39]
ב-1991, מועצת הביטחון הפגינה תקיפות מחודשת בגנותה את פלישת עיראק לכווית ביום ההתקפה ומאוחר יותר באישור קואליציה בהנהגת ארצות הברית שהדפה בהצלחה את העיראקים.[40] תת-המזכיר הכללי בריאן אורקוהארט תיאר מאוחר יותר את התקוות שעוררו הצלחות אלה כ"רנסאנס כוזב" עבור הארגון, בהתחשב במשימות הבעייתיות יותר שבאו אחריהן.[41]
על אף שמגילת האו"ם נכתבה בעיקר כדי למנוע תוקפנות של מדינה אחת נגד אחרת, בתחילת שנות ה-90, האו"ם התמודד עם מספר משברים רציניים במקביל במדינות כמו האיטי, מוזמביק ויוגוסלביה לשעבר.[42] משימת האו"ם לבוסניה זכתה ללעג עולמי על משימתה הבלתי החלטית והמבולבלת מול טיהור אתני.[43] ב-1994, משימת הסיוע של האומות המאוחדות לרואנדה נכשלה בהתערבות כנגד רצח העם מול חוסר החלטיות של מועצת הביטחון.[44] בסוף שנות ה-90, התערבויות בין-לאומיות באישור האו"ם היו במגוון רחב יותר של צורות. משימת האו"ם במלחמת האזרחים בסיירה לאון 1991–2002 תוגברה על ידי הנחתים המלכותיים הבריטיים והפלישה לאפגניסטן ב-2001 באישור האו"ם פוקחה על ידי נאט"ו.[45] ב-2003, ארצות הברית פלשה לעיראק חרף כישלונה בהעברת החלטת מועצת הביטחון לאישור, ועוררה תהיות לגבי יעילות הארגון.[46] באותו העשור, מועצת הביטחון התערבה עם כוחות שמירת שלום במשברים כולל המלחמה בדארפור בסודאן וסכסוך קיבו ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. ב-2013, סקירה פנימית של פעולות האו"ם בקרבות האחרונים של מלחמת האזרחים בסרי לנקה ב-2009 הגיעה למסקנה שהארגון סבל מ"כישלון מערכתי".[47] בשלהי 2014, מצרים הציגה הצעה להרחבת ההאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, כך שתכלול את ישראל ואת איראן. כל חברי מועצת הביטחון חתומים על אמנה זו, וכל החברות הקבועות הן מדינות בעלות נשק גרעיני.[48]
Remove ads
תפקיד
סכם
פרספקטיבה
תפקידו של האו"ם בביטחון קולקטיבי בין-לאומי מוגדר במגילת האומות המאוחדות, המסמיכה את מועצת הביטחון לחקור כל מצב שמאיים על השלום הבין-לאומי; להמליץ על הליכים ליישוב סכסוכים בדרכי שלום; לקרוא למדינות חברות אחרות להפסיק באופן מלא או חלקי קשרים כלכליים וכן תקשורת ימית, אווירית, דואר ורדיו, או לנתק יחסים דיפלומטיים; ולאכוף את החלטותיה בכוח צבאי או בכל אמצעי הכרחי. מועצת הביטחון גם ממליצה לעצרת הכללית על מזכיר כללי חדש וממליצה על קבלת מדינות חדשות כחברות בארגון.[49][50] מועצת הביטחון פירשה באופן מסורתי את המנדט שלה כאחריות על ביטחון צבאי, אם כי שגריר ארצות הברית ריצ'רד הולברוק שכנע במהלך שנוי במחלוקת את הגוף להעביר החלטה על התפשטות האיידס באפריקה בשנת 2000.[51]
תחת פרק ו' של המגילה, "יישוב סכסוכים בדרכי שלום", מועצת הביטחון "רשאית לחקור כל סכסוך, או כל מצב העלול להוביל לחיכוך בין-לאומי או להוליד סכסוך". המועצה רשאית "להמליץ על הליכים או שיטות התאמה מתאימות" אם היא קובעת שהמצב עלול לסכן את השלום והביטחון הבין-לאומיים.[52] המלצות אלה נחשבות בדרך כלל כלא מחייבות, מכיוון שחסר להן מנגנון אכיפה.[53] מיעוט חוקרים, וביניהם מדען המדינה האמריקאי סטיבן זונס, טען שהחלטות שהתקבלו תחת פרק ו' הן "עדיין הנחיות של מועצת הביטחון ונבדלות רק בכך שאין להן את אותן אפשרויות אכיפה מחמירות, כמו שימוש בכוח צבאי".[54]
תחת פרק ז', למועצה יש סמכות רחבה יותר להחליט אילו צעדים יש לנקוט במצבים הכוללים "איומים על השלום, הפרות שלום או מעשי תוקפנות".[30] במצבים כאלה, המועצה אינה מוגבלת להמלצות אלא רשאית לנקוט בפעולה, כולל שימוש בכוח מזוין "כדי לשמור או להחזיר את השלום והביטחון הבין-לאומיים".[30] זה היה הבסיס המשפטי לפעולה צבאית של האו"ם בקוריאה ב-1950 במהלך מלחמת קוריאה ולשימוש בכוחות קואליציה בעיראק ובכווית ב-1991 ובלוב ב-2011.[55][56] החלטות המתקבלות תחת פרק ז', כמו סנקציות כלכליות, מחייבות את חברי האו"ם; מועצת הביטחון היא הגוף היחיד באו"ם בעל סמכות להוציא החלטות מחייבות.[57][58]
אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבין-לאומי מכירה בכך שלמועצת הביטחון יש סמכות להפנות מקרים לבית הדין במקרים שבהם בית הדין לא יכול היה להפעיל סמכות שיפוט אחרת.[59] המועצה הפעילה סמכות זו לראשונה במרץ 2005, כאשר הפנתה לבית הדין את "בירור המצב בדארפור מאז 1 ביולי 2002"; מכיוון שסודאן אינה צד לאמנת רומא, בית הדין לא היה יכול להפעיל סמכות שיפוט אחרת.[60][61] מועצת הביטחון הפנתה בפעם השנייה באורח זה בפברואר 2011 בבקשתה מבית הדין הפלילי הבין-לאומי לחקור את תגובתה האלימה של ממשלת לוב למלחמת האזרחים במדינה ב-2011.[62]
החלטת מועצת הביטחון 1674, שאומצה ב-28 באפריל 2006, "מאשרת מחדש את הוראות סעיפים 138 ו-139 של מסמך התוצאות של פסגת העולם 2005 בנוגע לאחריות להגן על אוכלוסיות מפני רצח עם, פשעי מלחמה, טיהור אתני ופשעים נגד האנושות".[63] מועצת הביטחון אישרה מחדש את האחריות להגן בהחלטה 1706 ב-31 באוגוסט של אותה שנה.[64] החלטות אלה מחייבות את מועצת הביטחון להגן על אזרחים בסכסוך מזוין, כולל נקיטת פעולה נגד רצח עם, פשעי מלחמה, טיהור אתני ופשעים נגד האנושות.[65]
Remove ads
הרכב המועצה
סכם
פרספקטיבה
במועצת הביטחון יש חמש חברות קבועות ועשר חברות מתחלפות. החברות הקבועות הן חמש המייסדות: ארצות הברית, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין (עד 1971 הרפובליקה הסינית ומ-1971 הרפובליקה העממית של סין). לחברות הקבועות זכות וטו על פי סעיף 27 של מגילת האו"ם, והצבעתה של אחת מחמש המדינות נגד הצעת החלטה של המועצה מונעת את קבלתה. מדינות אלו הן גם היחידות המורשות להחזיק נשק גרעיני על פי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT).
החברות הקבועות
ערך מורחב – החברות הקבועות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות
לחמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון יש את הכוח להטיל וטו על כל החלטה מהותית; הדבר מאפשר לחברה קבועה לחסום אימוץ של החלטה, אך לא למנוע או לסיים דיון.[66]
בהקמת האו"ם ב-1945, חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון היו הרפובליקה הסינית, צרפת (המיוצגת על ידי הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית), ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וארצות הברית. מאז חלו שני שינויים גדולים במושבים. המושב של סין הוחזק במקור על ידי הממשלה הלאומנית של צ'יאנג קאי-שק של הרפובליקה הסינית. עם זאת, הלאומנים נאלצו לסגת לאי טייוואן ב-1949, במהלך מלחמת האזרחים הסינית. המפלגה הקומוניסטית הסינית השתלטה על סין היבשתית, שנודעה מאז כרפובליקה העממית של סין. ב-1971, החלטת העצרת הכללית 2758 הכירה ברפובליקה העממית כנציגה החוקית של סין באו"ם והעניקה לה את המושב במועצת הביטחון שהוחזק על ידי הרפובליקה הסינית, שגורשה מהאו"ם לחלוטין ללא הזדמנות לחברות כמדינה נפרדת.[35] לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991, הפדרציה הרוסית הוכרה כמדינה היורשת החוקית של ברית המועצות ושמרה על עמדתה של האחרונה במועצת הביטחון.[67]
חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון היו המעצמות המנצחות במלחמת העולם השנייה[68] ושמרו על הכוחות הצבאיים החזקים ביותר בעולם מאז. הן עמדו מדי שנה בראש רשימת המדינות עם ההוצאות הצבאיות הגבוהות ביותר.[69] ב-2013, הן הוציאו יחד מעל טריליון דולר על הגנה, מעל ל-55% מההוצאות הצבאיות הגלובליות (ארצות הברית לבדה היוותה מעל 35%).[69] הן גם בין יצואניות הנשק הגדולות בעולם[70] והן המדינות היחידות המוכרות רשמית כ"מדינות נשק גרעיני" תחת אמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT), אם כי ישנן מדינות אחרות הידועות או החשודות כמחזיקות בנשק גרעיני.
גוש החברות הקבועות הדמוקרטיות המערביות בעלות מדיניות דומה (צרפת, בריטניה וארצות הברית) מכונה "P3".
זכות הווטו
לפי סעיף 27 של מגילת האו"ם, החלטות מועצת הביטחון בכל העניינים המהותיים דורשות תמיכה של תשע (כלומר 60%) מהחברות. הצבעה נגד או "וטו" של חברה קבועה מונעת אימוץ של הצעה, גם אם היא קיבלה את הקולות הנדרשים.[66] הימנעות אינה נחשבת כווטו ברוב המקרים, אם כי כל חמש החברות הקבועות חייבות להצביע בעד אימוץ כל תיקון למגילת האו"ם.[57] לא ניתן להטיל וטו על עניינים פרוצדורליים, כך שזכות הווטו אינה יכולה לשמש כדי להימנע מדיון בנושא. אותו הדבר תקף לגבי החלטות מסוימות לא מחייבות הנוגעות ישירות לחברות קבועות.[66] רוב הצבעות הוטו שימשו לחסימת מועמד למזכיר כללי או קבלת מדינה חברה, ולא במצבי ביטחון בין-לאומיים קריטיים.[71]
במשא ומתן שהוביל ליצירת האו"ם, כוח הווטו זכה להתנגדות של מדינות קטנות רבות ולמעשה נכפה עליהן על ידי מדינות הווטו – ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, סין, צרפת וברית המועצות – באיום שאחרת האו"ם לא יוקם. פרנסיס או. וילקוקס, יועץ למשלחת ארצות הברית לוועידה של 1945, תיאר את המצב:
בסן פרנסיסקו, הנושא הובהר בצורה חד משמעית על ידי מנהיגי חמש הגדולות: תהא המגילה עם הווטו או שלא תהא כלל. הסנאטור קונלי [מהמשלחת האמריקנית] קרע בדרמטיות עותק של המגילה במהלך אחד מנאומיו והזכיר למדינות הקטנות שהן תהיינה האשמות אם תתנגדנה לעיקרון האחדות. "אתם יכולים, אם תרצו," הוא אמר, "לחזור הביתה מוועידה זו ולומר שהבסתם את הווטו. אבל מה תהיה תשובתכם כשתישאלו: 'היכן המגילה?'"[72]
נכון ל-2012 הוטל וטו 269 פעמים מאז הקמת מועצת הביטחון. בתקופה זו, סין השתמשה בווטו 9 פעמים, צרפת 18, ברית המועצות או רוסיה 128, הממלכה המאוחדת 32, וארצות הברית 89. בערך שני שלישים מהחלטות הווטו של ברית המועצות או רוסיה היו בעשר השנים הראשונות לקיומה של מועצת הביטחון. בין 1996 ל-2012, ארצות הברית הטילה וטו על 13 החלטות, רוסיה על 7, וסין על 5, בעוד צרפת והממלכה המאוחדת לא השתמשו בווטו.[71]
וטו מוקדם של הקומיסר הסובייטי אנדריי וישינסקי מנע החלטה על נסיגת הכוחות הצרפתיים מסוריה ולבנון שהיו תחת מנדט צרפתי בפברואר 1946; וטו זה יצר את התקדים שחברות קבועות יכולות להשתמש בווטו בעניינים מחוץ לדאגות מיידיות של מלחמה ושלום. ברית המועצות המשיכה להטיל וטו על עניינים שונים, ביניהם קבלת אוסטריה, קמבודיה, ציילון, פינלנד, אירלנד, איטליה, יפן, לאוס, לוב, נפאל, פורטוגל, דרום וייטנאם וירדן כמדינות חברות באו"ם, ועיכבה את הצטרפותן במספר שנים. הממלכה המאוחדת וצרפת השתמשו בווטו כדי להימנע מגינוי מועצת הביטחון על פעולותיהן במלחמת סיני ב-1956. הווטו הראשון של ארצות הברית הגיע ב-1970, וחסם פעולת העצרת הכללית ברודזיה הדרומית. מ-1985 עד 1990, ארצות הברית הטילה וטו על 27 החלטות, בעיקר כדי לחסום החלטות שנתפסו כאנטי-ישראליות אך גם כדי להגן על האינטרסים שלה בפנמה ובקוריאה. ברית המועצות, ארצות הברית וסין הטילו כולן וטו על מועמדים למזכיר כללי, וארצות הברית השתמשה בווטו כדי לחסום את בחירתו מחדש של בוטרוס בוטרוס-גאלי ב-1996.[73]
החברות המתחלפות
לצד חמש החברות הקבועות, במועצת הביטחון של האומות המאוחדות יש חברות מתחלפות שמחזיקות במושבים שלהן על בסיס רוטציה לפי אזור גאוגרפי. חברות אלה משתתפות לעיתים בתדרוכים על ביטחון גלובלי.[74] בשני העשורים הראשונים לקיומה, למועצת הביטחון היו שש חברות מתחלפות, הראשונות שבהן היו אוסטרליה, ברזיל, מצרים, מקסיקו, הולנד ופולין. ב-1965, מספר החברות המתחלפות הורחב לעשר.[75]
עשר חברות לא קבועות אלה נבחרות על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות לתקופות של שנתיים המתחילות ב-1 בינואר, וחמש מהן מוחלפות מדי שנה.[76] כדי להיבחר, על המדינה המועמדת לקבל לפחות שני שלישים מכלל הקולות שהוצבעו עבור אותו מושב, עניין שעלול להוביל למבוי סתום, אם לשתי מועמדות תמיכה דומה. ב-1979, עימות בין קובה לקולומביה הסתיים רק לאחר שלושה חודשים ושיא של 154 סבבי הצבעה; בסופו של דבר שתיהן פרשו לטובת מקסיקו כמועמדת פשרה.[77] חברה פורשת אינה זכאית לבחירה מיידית מחדש.[50]
הקבוצה האפריקאית מיוצגת על ידי שלוש חברות; קבוצות אמריקה הלטינית והקריביים, אסיה-פסיפיק וקבוצת מערב אירופה ואחרות על ידי שתיים כל אחת; והקבוצה המזרח אירופית על ידי אחת. באופן מסורתי, אחד המושבים המוקצים לקבוצת אסיה-פסיפיק או לקבוצה האפריקאית מאויש על ידי מדינה מהעולם הערבי, לסירוגין בין הקבוצות.[78] כיום, בבחירות לכהונות המתחילות בשנים זוגיות בוחרות שתי חברות אפריקאיות, ואחת ממזרח אירופה, אסיה-פסיפיק, ואמריקה הלטינית והקריביים; "המושב הערבי" המסורתי נבחר לכהונה זו. כהונות המתחילות בשנים אי-זוגיות מורכבות משתי חברות ממערב אירופה ואחרות, ועוד מושב עבור כל אחת מאסיה-פסיפיק, אפריקה, ואמריקה הלטינית והקריביים.[77] במהלך בחירות למועצת הביטחון של האומות המאוחדות 2016, גם איטליה וגם הולנד לא השיגו את רוב שני השלישים הנדרש לבחירה. לאחר מכן הן הסכימו לחלק את הכהונה של קבוצת מערב אירופה ואחרות. זו הייתה הפעם הראשונה מזה למעלה מחמישה עשורים ששתי חברות הסכימו לעשות זאת.[79] בדרך כלל, מבוי סתום בלתי פתיר נפתר על ידי פרישת המדינות המועמדות לטובת מדינה חברה שלישית.
החברות הנבחרות הנוכחיות, עם האזורים שהן נבחרו לייצג, הן כדלקמן:[80][81][82][83][84][85]
נשיא המועצה
תפקידו של נשיא מועצת הביטחון כולל את קביעת סדר היום, ניהול ישיבותיה ופיקוח כלל המשברים. הנשיא מוסמך להוציא הן הצהרות נשיאותיות (בכפוף להסכמה בין חברי המועצה) והן תזכירים,[86][87] המשמשים להצהרת כוונות שמועצת הביטחון המלאה יכולה לאמץ בהמשך.[87] תפקיד נשיאות המועצה ממולא על ידי כל אחת מהחברות בתורה למשך חודש אחד, בהתאם לסדר האלפביתי האנגלי של שמות המדינות החברות. תקופת הכהונה הוסדר בהחלטה 14 של מועצת הביטחון של האו"ם.[88] רשימת המדינות שיכהנו בנשיאות ב-2025 היא כדלקמן:[89]
Remove ads
מקומות מפגש
סכם
פרספקטיבה
בניגוד לעצרת הכללית, מועצת הביטחון אינה מוגבלת למושבים. על כל מדינה במועצת הביטחון לדאוג לנציג זמין במטה האו"ם בכל עת למקרה שתידרש ישיבת חירום.[90] מועצת הביטחון מתכנסת יל פי רוב באולם ייעודי בבניין הוועידות של האומות המאוחדות בניו יורק. האולם תוכנן על ידי האדריכל הנורווגי ארנשטיין ארנברג והיה שי מנורווגיה. ציור הקיר של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות מאת האמן הנורווגי פר קרוג (1952) מתאר עוף החול עולה מאפרו, סמל ללידתו מחדש של העולם לאחר מלחמת העולם השנייה.[91]
מועצת הביטחון קיימה פגישות גם בערים שונות כולל ניירובי בקניה; אדיס אבבה באתיופיה; פנמה סיטי בפנמה; וז'נבה בשווייץ.[90] במרץ 2010, מועצת הביטחון עברה למתקן זמני בבניין העצרת הכללית בעת שהאולם הייעודי שופץ כחלק מתוכנית האב של האו"ם.[92] השיפוצים מומנו על ידי נורווגיה, התורמת המקורית של האולם, בעלות כוללת של 5 מיליון דולר.[93] האולם נפתח מחדש ב-16 באפריל 2013.[94]
נציגי המדינות החברות יושבים סביב שולחן בצורת פרסה. הנשיא יושב באמצע, מימינו המזכיר ומשמאלו סגן המזכיר. שאר הנציגים מסודרים בכיוון השעון לפי סדר אלפביתי מהנשיא. שני מושבים הנותרים בקצות השולחן שמורים לדוברים אורחים. סדר הישיבה של החברים מתחלף מדי חודש עם החלפת הנשיאות. הבשל האופי הציבורי של הישיבות באולם מועצת הביטחון, משלחות משתמשות באולם כדי להביע את עמדותיהן בדרכים שונות, כמו עזיבות הפגנתיות.[95]
חדר ההתייעצויות
בשל העין הציבורית הפקוחה על אולם מועצת הביטחון,[96] חלק ניכר מעבודת מועצת הביטחון מתנהל מאחורי דלתיים סגורות ב"התייעצויות בלתי רשמיות".[97][98]
ב-1978, מערב גרמניה מימנה את בניית חדר ישיבות סמוך לאולם מועצת הביטחון. החדר שימש ל"התייעצויות בלתי רשמיות", שהפכו במהרה לפורמט הישיבות העיקרי של מועצת הביטחון. ב-1994, התלונן השגריר הצרפתי למזכיר הכללי כי "התייעצויות בלתי רשמיות הפכו לשיטת העבודה האופיינית של המועצה, בעוד שישיבות פומביות, שהיו במקור הנורמה, הופכות נדירות יותר ויותר וריקות מתוכן: כולם יודעים שכאשר המועצה מתכנסת לישיבה פומבית הכול כבר הוחלט מראש".[99] כאשר רוסיה מימנה את שיפוץ חדר ההתייעצויות ב-2013, השגריר הרוסי כינה אותו "פשוט המקום המרתק ביותר בכל היקום הדיפלומטי".[100]
רק חברי מועצת הביטחון רשאים להיכנס לחדר הישיבות להתייעצויות. העיתונות אינה מורשית להיכנס, וחברות אחרות באומות המאוחדות אינן מוזמנות להתייעצויות.[101] אין תיעוד רשמי של ההתייעצויות הבלתי רשמיות.[102][103] כתוצאה מכך, המשלחות יכולות לנהל משא ומתן זו עם זו בסתר, לכרות עסקאות ופשרות ללא פרוטוקול. החשאיות של חדר הישיבות גם מאפשרת לנציגים להתייחס זה לזה בצורה ידידותית. באחת ההתייעצויות המוקדמות, נציג חדש ממדינה קומוניסטית החל במתקפת תעמולה נגד ארצות הברית, ונבלם על ידי הנציג הסובייטי: "אין אנו מדברים כך כאן".[98]
חברה קבועה יכולה להכריז במהלך ההתייעצות הבלתי רשמית על התנגדותה לצעד מסוים, מבלי להטיל וטו רשמי. מהלך זה מכונה "וטו כיס" וגורם לכך שהיוזמת תימנע על פי רוב מהבאת ההחלטה להצבעה, שכן ברור שהיא תיבלם. על החלטות מוטל וטו רק אם המדינה היוזמת נחושה עד כדי כך שברצונה לאלץ את החברה הקבועה להטיל וטו רשמי.[97][104] עד שהחלטה מגיעה לאולם מועצת הביטחון, היא כבר נדונה, הועלתה לדיון ותוקנה בהתייעצויות. הישיבה הפומבית של מועצת הביטחון היא בסך הכול אשרור פומבי של החלטה שכבר התקבלה בחשאיות.[97][105] למשל, החלטה 1373, החלטה מרחיקת לכת שחייבה את כל מדינות העולם לחוקק חוקי טרור ולהקפיא נכסי ארגוני טרור בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, אומצה ללא דיון פומבי בישיבה שנמשכה חמש דקות בלבד.[97][106]
מועצת הביטחון מקיימת הרבה יותר התייעצויות מאשר ישיבות פומביות. ב-2012, מועצת הביטחון קיימה 160 התייעצויות, 16 ישיבות פרטיות ו-9 ישיבות פומביות. בזמני משבר, מועצת הביטחון עדיין נפגשת בעיקר בהתייעצויות, אך היא גם מקיימת יותר ישיבות פומביות. לאחר הפלישה הרוסית לקרים ב-2014, מועצת הביטחון חזרה לדפוסי המלחמה הקרה, כך שרוסיה והמדינות המערביות לוויכוחים מילוליים מול מצלמות הטלוויזיה. ב-2016, מועצת הביטחון קיימה 150 התייעצויות, 19 ישיבות פרטיות ו-68 ישיבות פומביות.[107]
Remove ads
גופי משנה
סעיף 29 למגילה קובע שבסמכות מועצת הביטחון להקים גופי משנה לביצוע תפקידיה. סמכות זו משתקפת גם בכלל 28 של כללי הנוהל הזמניים. גופי המשנה שהוקמו על ידי מועצת הביטחון הם מגוונים למדי. הם כוללים גופים כמו ועדת מועצת הביטחון לקבלת חברות חדשים וכן את בית הדין הפלילי הבין-לאומי ליוגוסלביה לשעבר וגם את בית הדין הפלילי הבין-לאומי לרואנדה. ועדות הסנקציות הרבות שהוקמו כדי לפקח על יישום משטרי הסנקציות השונים גם הן גופי משנה של המועצה.
Remove ads
כוחות שמירת השלום
סכם
פרספקטיבה
לאחר אישור מועצת הביטחון, בסמכות האו"ם לשלוח כוחות שמירת שלום לאזורים שבהם התנהל סכסוך מזוין שהסתיים לאחרונה או הופסק זמנית, לשם אכיפת תנאי הסכמי השלום ולהרתעת הלוחמים מחידוש הלחימה. מאחר שהאו"ם נעדר צבא, כוחות שמירת השלום מגויסים בהתנדבות על ידי המדינות החברות. חיילים אלה מכונים לעיתים "הקסדות הכחולות" בשל הציוד הייחודי שלהם.[108][109] כוח שמירת השלום כולו קיבל את פרס נובל לשלום ב-1988.[110]
נכון ל-28 בפברואר 2023, לאו"ם היו 86,903 אנשי צוות במדים ואזרחים המשרתים ב-12 משימות שמירת שלום, ו-121 מדינות תורמות כוח אדם צבאי.[111] הגדולה ביותר הייתה משימת ייצוב הארגון של האומות המאוחדות ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו (MONUSCO), שכללה 20,688 אנשי צוות במדים. הקטנה ביותר, קבוצת המשקיפים הצבאיים של האומות המאוחדות בהודו ובפקיסטן (UNMOGIP), כללה 42 אנשי צוות במדים האחראים על פיקוח על הפסקת האש בג'אמו וקשמיר. שומרי שלום כחלק מארגון הפיקוח על שביתת הנשק של האומות המאוחדות (UNTSO) מוצבים במזרח התיכון מאז 1948, והיא משימת שמירת השלום הפעילה הארוכה ביותר.[112]
על כוחות שמירת השלום של האו"ם נמתחה ביקורת בכמה מקרים. שומרי השלום הואשמו באונס ילדים, שידול לזנות והתעללות מינית במהלך משימות שונות ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו,[113] האיטי,[114] ליבריה,[115] סודאן ובאזורים שכיום הם חלק מדרום סודאן,[116] בורונדי וחוף השנהב.[117] מדענים ציינו את כוחות שמירת השלום של האו"ם מנפאל שהגיעו לסייע לאחר רעידת האדמה בהאיטי ב-2010 כמקור סביר להתפרצות הכולרה במדינה בשנים 2010–2013, שגרמה למותם של יותר מ-8,000 תושבים [118]
תקציב שמירת שלום מוערך בנפרד מהתקציב הארגוני הראשי של האו"ם; בשנת הכספים 1 ביולי 2021 – 30 ביוני 2022, הוצאות שמירת השלום הסתכמו ב-6.38 מיליארד דולר.[119][120] פעולות השלום של האו"ם ממומנות על ידי הערכות, עם שימוש בנוסחה הנגזרת מסולם המימון הרגיל, אך כוללת תוספת משוקללת לחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון. תוספת זו משמשת לקיזוז שיעורי הערכת שמירת שלום מוזלים למדינות פחות מפותחות.
סכום זה מממן 10 מתוך 12 משימות שמירת השלום הנוכחיות של האו"ם, יחד עם פירוק המבצע ההיברידי של האומות המאוחדות והאיחוד האפריקני בדארפור (UNAMID) ותמיכה לוגיסטית למשימת האיחוד האפריקני בסומליה (AMISOM), המספקת את הטכנולוגיה, הלוגיסטיקה והתמיכה הכללית לכל פעולות השלום דרך מרכזי שירות גלובליים בברינדיזי (איטליה) ומרכז שירות אזורי באנטבה (אוגנדה). ארגון הפיקוח על שביתת הנשק של האו"ם (UNTSO) וקבוצת המשקיפים הצבאיים של האו"ם בהודו ובפקיסטן (UNMOGIP) אינם כלולים בתקציב פעולות שמירת השלום וממומנים דרך התקציב הרגיל של האו"ם.[119]
לתקציב 2020–2021, עשר המדינות המובילות בתרומות כספיות לפעולות שמירת השלום של האומות המאוחדות היו ארצות הברית (27.89%), סין (15.21%), יפן (8.56%), גרמניה (6.09%), בריטניה (5.79%), צרפת (5.61%), איטליה (3.30%), הפדרציה הרוסית (3.04%), קנדה (2.73%) ודרום קוריאה (2.26%).[119]
Remove ads
ביקורת והערכות
סכם
פרספקטיבה
בבחינת שישים השנים הראשונות לקיומה של מועצת הביטחון, ההיסטוריון הבריטי פול קנדי הסיק כי "כישלונות בולטים לא רק ליוו את ההישגים הרבים של האו"ם, הם האפילו עליהם", וזיהה ככישלונות מיוחדים את חוסר הרצון למנוע טבח על רקע אתני בבוסניה וברואנדה.[121] קנדי מייחס את הכישלונות לחוסר במשאבים צבאיים אמינים של האו"ם, וכותב כי "מעל הכול, ניתן להסיק שהנוהג של הכרזה (באמצעות החלטת מועצת הביטחון) על משימת שמירת שלום חדשה מבלי להבטיח שיהיו זמינים כוחות מזוינים מספיקים הוכח בדרך כלל כמתכון להשפלה ולאסון".[122]
מספר מחקרים בחנו את תגובתיות מועצת הביטחון לסכסוכים מזוינים. הממצאים מצביעים על כך שהמועצה נוטה יותר להתכנס ולדון בסכסוכים אינטנסיביים יותר שהובילו לסבל הומניטרי רב יותר, אך תגובתיותה מעוצבת גם על ידי האינטרסים הפוליטיים של המדינות החברות ובמיוחד של החברות הקבועות.[123]
מחקר של תאגיד RAND משנת 2005 הראה שהאו"ם הצליח בשניים מתוך שלושה מאמצי שמירת שלום. המחקר השווה מאמצי בניית אומה של האו"ם לאלה של ארצות הברית, ומצא ש-88% מהמקרים של האו"ם הובילו לשלום בר קיימא.[124] גם ב-2005, דו"ח הביטחון האנושי תיעד ירידה במספר המלחמות, רצח העם והפרות זכויות אדם מאז סוף המלחמה הקרה, והציג ראיות, אם כי נסיבתיות, שאקטיביזם בין-לאומי – שהובל בעיקר על ידי האו"ם – היה הגורם העיקרי לירידה בסכסוכים מזוינים מאז סוף המלחמה הקרה.[125]
החוקר סודהיר צ'לה ראג'אן טען ב-2006 שחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון, שכולן מעצמות גרעיניות, יצרו מועדון גרעיני בלעדי שמטפל בעיקר באינטרסים האסטרטגיים והמניעים הפוליטיים של החברות הקבועות – למשל, הגנה על הכוויתים עתירי הנפט ב-1991 אך הגנה לקויה על הרואנדים דלי המשאבים ב-1994.[126] מכיוון ששלוש מתוך חמש החברות הקבועות הן אירופיות, וארבע הן מדינות מפותחות לבנות בעיקרן, מועצת הביטחון תוארה כעמוד תווך של "אפרטהייד גלובלי" על ידי טיטוס אלכסנדר, יושב ראש לשעבר של אגודת האומות המאוחדות של וסטמינסטר.[127]
יש שמטילים ספק ביעילותה ורלוונטיותה של מועצת הביטחון משום שמקרים רבים, אין למעשה השלכות על הפרת החלטת מועצת הביטחון. במהלך משבר דארפור, מיליציות ג'נג'וויד, שנתמכו על ידי גורמים בממשלת סודאן, ביצעו אלימות נגד אוכלוסייה ילידית והרגו אלפי אזרחים. בטבח סרברניצה, כוחות סרביים ביצעו רצח עם נגד בוסנים, למרות שסרברניצה הוכרזה כאזור בטוח של האו"ם, המוגן על ידי 400 שומרי שלום הולנדים חמושים.[128]
מגילת האו"ם מעניקה את כל שלוש הסמכויות של הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת למועצת הביטחון.[129]
בנאום הפתיחה שלו בפסגת התנועה הבלתי מזדהים ה-16 באוגוסט 2012, האייתוללה עלי ח'אמנאי ביקר את מועצת הביטחון כבעלת "מבנה ומנגנון לא הגיוני, לא צודק ולחלוטין לא דמוקרטי" וקרא לרפורמה מלאה של הגוף.[130]
מועצת הביטחון ספגה ביקורת על כישלון בפתרון סכסוכים רבים – כולל קפריסין, סרי לנקה, סוריה, קוסובו, והסכסוך הישראלי-פלסטיני – המשקפים את הליקויים הרחבים יותר של האו"ם. למשל, במושב ה-68 של העצרת הכללית של האו"ם, ראש ממשלת ניו זילנד ג'ון קי ביקר בחריפות את חוסר הפעולה של האו"ם בסוריה, יותר משנתיים לאחר שהחלה מלחמת האזרחים בסוריה.[131]
ישנן עדויות לשוחד במועצת הביטחון. מדינות הנבחרות למועצת הביטחון זוכות לעלייה גדולה בסיוע חוץ מארצות הברית, בממוצע של 59% וכן עלייה של 8% בסיוע מהאו"ם, בעיקר מיוניסף.[132] העלייה משמעותית יותר בשנים שבהן מועצת הביטחון עוסקת בנושאים רלוונטיים לארצות הברית. יש גם עדויות לסיוע חוץ מוגבר למדינות נבחרות מיפן וגרמניה. מחקר אחד מצא שחברות במועצת הביטחון מתואמת עם צמיחה כלכלית מופחתת למדינה נתונה במהלך כהונתה בת השנתיים – צמיחה של 3.5% במהלך החברות לעומת 8.7% במשך ארבע שנים של אי-חברות – אם כי ההשפעה מונעת בעיקר על ידי מדינות אוטוריטריות אפריקאיות. חברות נבחרות חוות גם ירידה בדמוקרטיה ובחופש העיתונות.[133]
ביוני 2025, פקיסטן הפכה לחברה לא קבועה לשנתיים, ונבחרה כסגנית יושבת ראש ועדת הלוחמה בטרור של המועצה, יחד עם יושבת ראש ועדת מועצת הביטחון המפקחת על סנקציות נגד הטליבאן.[134][135] ההחלטה זכתה לביקורת מכמה מדינות, כולל הודו, שכן פקיסטן הואשמה במתן מחסה לכמה טרוריסטים המוגדרים על ידי האומות המאוחדות.[136]
Remove ads
רפורמת החברוּת
סכם
פרספקטיבה
- ערך מורחב – קריאות לשינויים במועצת הביטחון של האו"ם
הצעות לרפורמה במועצת הביטחון החלו כבר בוועידה שניסחה את מגילת האומות המאוחדות ונמשכות עד היום. ההיסטוריון הבריטי פול קנדי כתב, "הכול מסכימים שהמבנה הנוכחי לקוי, אך קונצנזוס על הדרך לתקנו נותר רחוק".[137]
התקיימו דיונים על הגדלת מספר החברות הקבועות. המדינות שהציגו את הדרישות המשמעותיות ביותר למושבים קבועים הן ברזיל, גרמניה, הודו ויפן. יפן וגרמניה, המעצמות המובסות העיקריות במלחמת העולם השנייה, היו התורמות השנייה והשלישית בהתאמה בגודלן לתקציב האו"ם, לפני שסין תפסה את המקום השני בשנים האחרונות. ברזיל והודו הן שתיים מהתורמות הגדולות ביותר של כוחות למשימות שמירת שלום במנדט של האו"ם.
איטליה, מעצמה מובסת נוספת במלחמת העולם השנייה וכיום התורמת השישית בגודלה לאו"ם, מובילה תנועה המכונה איחוד למען קונצנזוס שמתנגדת להרחבה אפשרית של המושבים הקבועים. חברות הליבה של הקבוצה כוללות את קנדה, דרום קוריאה, ספרד, אינדונזיה, מקסיקו, פקיסטן, טורקיה, ארגנטינה וקולומביה. התנועה פועלת ליצירת קטגוריה חדשה של מושבים, שאינם קבועים, אך נבחרים לתקופה ממושכת (מושבים חצי-קבועים). בכל הנוגע לקטגוריות המסורתיות של מושבים, הצעת האיחוד למען קונצנזוס אינה מרמזת על שינוי כלשהו, אלא רק על הכנסת מדינות קטנות ובינוניות לקבוצות הזכאיות למושבים רגילים. הצעה זו כוללת גם את שאלת הווטו, ומציעה מגוון אפשרויות שנע מביטול ועד הגבלת השימוש בווטו לעניינים הנוגעים לפרק השביעי בלבד העוסק ב"פעולה ביחס לאיומים על השלום, הפרות שלום ופעולות תוקפנות".
המזכיר הכללי לשעבר של האו"ם קופי אנאן ביקש מצוות יועצים להגיש המלצות לרפורמה באומות המאוחדות עד סוף 2004. אחד הצעדים המוצעים הוא להגדיל את מספר החברות הקבועות בחמש, שברוב ההצעות יכללו את ברזיל, גרמניה, הודו ויפן (המכונות מדינות ה-G4), מושב אחד מאפריקה (ככל הנראה בין מצרים, ניגריה או דרום אפריקה), ו/או מושב אחד מהליגה הערבית.[138] ב-21 בספטמבר 2004, מדינות ה-G4 פרסמו הצהרה משותפת בה תמכו הדדית בתביעת זו את זו למעמד קבוע, יחד עם שתי מדינות אפריקאיות. כיום ההצעה צריכה להתקבל על ידי שני שלישים מהעצרת הכללית (128 קולות).
החברות הקבועות, שכל אחת מהן מחזיקה בזכות וטו, הכריזו על עמדותיהן בנוגע לרפורמת מועצת הביטחון בחוסר רצון. ארצות הברית תמכה באופן חד-משמעי בחברות הקבועה של יפן והעניקה את תמיכתה להודו ולמספר קטן של חברות לא קבועות נוספות. בריטניה וצרפת תמכו בעיקרון בעמדת ה-G4, עם הרחבת החברות הקבועות והלא קבועות והצטרפות גרמניה, ברזיל, הודו ויפן למעמד של חברות קבועות, כמו גם הגברת הנוכחות של מדינות אפריקאיות במועצה. סין תמכה בייצוג חזק יותר של מדינות מתפתחות והתנגדה נחרצות לחברותה של יפן.[139]
ב-2017 דווח שמדינות ה-G4 היו מוכנות לוותר זמנית על זכות הווטו אם יוענקו להן מושבים קבועים במועצת הביטחון.[140] בספטמבר 2017, חברי בית הנבחרים האמריקאי עמי ברה ופרנק פאלון הגישו החלטה (H.Res.535) בבית הנבחרים של ארצות הברית (הקונגרס ה-115 של ארצות הברית), המבקשת תמיכה בהעלאת הודו לחברות קבועה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות.[141]
בעוד שהדיונים על הרחבת החברות הקבועה למדינות בודדות כמו ה-G4 נמשכים, הוצעו הצעות חלופיות לבחון מחדש את מבנה מועצת הביטחון. קרן נובל וורלד (NWF) מציעה גישה חדשנית, המציעה שחברות במועצת הביטחון וזכות הווטו יועברו ממדינות בודדות לארגונים המאגדים ריבונות כמו האיחוד האירופי. הצעה זו עולה בקנה אחד עם הנוהג של מועצת הביטחון לבחור חברות לא קבועות על בסיס אזורי, במטרה לשפר את קבלת ההחלטות והאפקטיביות של המועצה. האיחוד האירופי הוא דוגמה עיקרית לריבונות מאוגדת כזו, במיוחד בעקבות פסיקת בית הדין האירופי לצדק מ-1964 שקבעה את עליונות החוק האירופי על החוקים הלאומיים של המדינות החברות בו. ה-NWF דוגלת בכך שיישויות אזוריות כמו האיחוד האירופי יוכלו להיות זכאיות לחברות באו"ם במועצת הביטחון, שינוי שיאפשר רפורמה משמעותית מבלי צורך בתיקון למגילת האו"ם.[142][143]
ב-2025, בפסגת בריקס ה-17 בריו דה ז'ניירו, נשיא בריקס היוצא מברזיל, הנשיא לואיז אינסיו לולה דה סילבה, וראש ממשלת הודו נרנדרה מודי הדגישו את שאיפתם המשותפת להבטיח חברות קבועה במועצת הביטחון. מודי הדגיש את הצורך ברפורמה במועצת הביטחון כדי להגביר את האמינותה והאפקטיביות שלה באמצעות ייצוג טוב יותר של הדרום הגלובלי, וציין שכלכלות מפתח רבות נותרות מחוץ לתהליך קבלת ההחלטות. שני המנהיגים אישרו שרפורמת מועצת הביטחון תהיה בעדיפות עבור הודו במהלך נשיאותה הקרובה בבריקס ב-2026.[144][145]
Remove ads
ישראל ומועצת הביטחון
סכם
פרספקטיבה
היחסים בין ישראל למועצת הביטחון של האו"ם מורכבים ורבי פנים, ונעים בין תקופות של שיתוף פעולה לעימותים חריפים סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מחקרים אקדמיים מצביעים על שילוב מורכב של שיקולים פוליטיים ומשפטיים שמעצבים את היחסים הללו מאז קום המדינה.
ישראל היא המדינה הראשונה שגונתה על ידי מועצת הביטחון ב-13 בנובמבר 1966 בעקבות פעולת התגמול בכפר סמוע בירדן. הגינוי עבר ברוב של 14 קולות עם נמנעת אחת, ניו זילנד. ישראל מעולם לא נבחרה לכהן במועצת הביטחון. רק במאי 2004 קיבלה ישראל מעמד קבוע בקבוצת מערב אירופה ואחרות, לאחר שבשנים 2000–2004 היה לה מעמד של חברה זמנית בלבד.
בשנותיה הראשונות של ישראל, מועצת הביטחון מילאה תפקיד מרכזי בקבלתה לאו"ם. ב-4 במרץ 1949 אימצה המועצה את החלטה 69 שקבעה כי ישראל היא מדינה שוחרת שלום והמליצה לעצרת הכללית לקבלה כחברה. זה הוביל לקבלתה של ישראל לאו"ם ב-11 במאי 1949. למרות זאת, ישראל חשה פעמים רבות שהמועצה אינה מגלה אהדה כלפיה, בייחוד כשדנו בהפרות גבול ובעימותים עם מדינות ערב השכנות.[146]
החלטות מרכזיות והשלכותיהן
נקודת מפנה חשובה הגיעה אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר המועצה אימצה את החלטה 242 ב-22 בנובמבר 1967. ההחלטה קבעה את עקרון "אי-רכישת שטחים באמצעות מלחמה" ודרשה "נסיגת כוחות מזוינים ישראליים משטחים שנכבשו בסכסוך האחרון", תוך הכרה בזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה.[147] הניסוח העמום של ההחלטה – האם מדובר בנסיגה מ"השטחים" או מ"שטחים" – יצר מחלוקת פרשנית שנמשכת עד היום. חוקרים מסוימים טוענים שההחלטה דורשת נסיגה חלקית בלבד, בעוד אחרים רואים בה דרישה לנסיגה מלאה לגבולות 1967.[148]
במלחמת יום הכיפורים אימצה המועצה שלוש החלטות מרכזיות: החלטה 338 (22 באוקטובר 1973) שקראה להפסקת אש מיידית, החלטה 339 (23 באוקטובר) שהורתה על הצבת משקיפי או"ם, והחלטה 340 (25 באוקטובר) שדרשה חזרה לעמדות מ-22 באוקטובר. בעקבות מבצע ליטני, אימצה המועצה את החלטה 425 (19 במרץ 1978) שדרשה נסיגה ישראלית מלבנון והקימה את יוניפי"ל.
המועצה התייחסה שוב ושוב לסוגיית ההתנחלויות. החלטה 446 מ-1979 קבעה שההתנחלויות הישראליות בשטחים שנכבשו ב-1967 "חסרות תוקף חוקי ומהוות מכשול רציני להשגת שלום מקיף, צודק ובר-קיימא במזרח התיכון".[149] החלטה 478 מ-1980 גינתה את סיפוח מזרח ירושלים על ידי ישראל והכריזה שכל הצעדים החקיקתיים והמנהליים לשינוי מעמד העיר "בטלים ומבוטלים".[150] החלטה 2334 מ-23 בדצמבר 2016 חזרה וקבעה שההתנחלויות הישראליות בכל השטחים שנכבשו בשנת 1967 מהוות "הפרה בוטה של המשפט הבין-לאומי" ודרשה הפסקה מיידית של כל פעילות התנחלותית.[151]
כאשר החילה ישראל את חוקיה על רמת הגולן ב-1981, המועצה הגיבה בהחלטה 497 שהכריזה על המהלך כ"בטל ומבוטל וחסר תוקף משפטי בין-לאומי".[152] בהחלטה זו הדגישה מועצת הביטחון את העיקרון שאין לרכוש שטחים בכוח ודרשה מישראל לבטל את החלטתה.
בעימותים מאוחרים יותר, המועצה אימצה החלטות נוספות: החלטה 1701 (12 באוגוסט 2006) קראה להפסקת אש לסיום מלחמת לבנון השנייה ולפריסת כוחות יוניפי"ל מתוגברים בדרום לבנון. החלטה 1860 (9 בינואר 2009) דרשה הפסקת אש מיידית במבצע עופרת יצוקה ונסיגת כוחות צה"ל מרצועת עזה.
בית הדין הבין-לאומי לצדק תרם גם הוא לדיון המשפטי. בחוות דעתו המייעצת מ-2004, קבע בית הדין שבניית גדר ההפרדה בגדה המערבית וההתנחלויות מפרות את המשפט הבין-לאומי. בית הדין קבע שהשטחים הם "כבושים" ולא "שנויים במחלוקת", ושההתנחלויות אינן חוקיות על פי אמנת ז'נבה הרביעית.[153]
דינמיקת הווטו והשלכותיה
אחד המאפיינים הבולטים של יחסי ישראל – מועצת הביטחון הוא השימוש התכוף בזכות הווטו על ידי ארצות הברית. בין השנים 1989–2008 הטילה ארצות הברית וטו 13 פעמים, 11 מתוכן בהחלטות העוסקות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בסך הכול, למעלה מ-49 פעמים השתמשה ארצות הברית בווטו כדי להדוף החלטות ביקורתיות כלפי ישראל, במיוחד כאלה שקראו לסנקציות או לנסיגה חד-צדדית.[154] דפוס זה של הטלות וטו נדון בהרחבה בספרות האקדמית כגורם מרכזי המגביל את יעילות המועצה בטיפול בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
באוגוסט 2011 הועלתה במועצת הביטחון הצעה לניסוח הצהרה נשיאותית לגינוי מתקפת הטרור בדרום ישראל. ההצעה זכתה לתמיכת רוב חברות המועצה, אך לא אושרה עקב דרישת לבנון להוסיף להצהרה גינוי לפעולת התגובה של ישראל בעזה.
המועצה התייחסה גם להגנה על זכויות אזרחים תחת כיבוש, תוך הפניה לתחולת אמנת ז'נבה הרביעית וגינוי פרקטיקות כמו הריסת בתים ופינוי בכפייה.[155] ישראל לא יישמה עשרות החלטות של מועצת הביטחון, במיוחד אלה הנוגעות להתנחלויות, סיפוח וזכויות אדם. מחקרים אקדמיים מציינים שישראל לעיתים קרובות חולקת על האופי המחייב של החלטות אלה או מציינת ששיקולי הביטחון בעדיפות.[156][157][158]
תגובת המועצה למלחמת חרבות ברזל הדגישה שוב את האתגרים. החלטה 2728 ב-2024 דרשה הפסקת אש במהלך חודש הרמדאן ונקיטת צעדים הומניטריים, אך ישראל לא צייתה לה במלואה בטענה לצרכים ביטחוניים.[159] מקרה זה ממחיש את המתח המתמיד בין המחויבויות המשפטיות הבין-לאומיות, הריבונות הלאומית והציפיות של הקהילה הבין-לאומית.
היחסים בין ישראל למועצת הביטחון משקפים מתח בסיסי בין כללים משפטיים בין-לאומיים, אינטרסים גאופוליטיים והמציאות המורכבת בשטח. על אף שהמועצה נותרה פורום לדיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהחלטות הנוגעות בו, יכולתה להוביל לשינוי משמעותי מוגבלת בגלל מחלוקות פנימיות, השימוש בווטו והשפעות פוליטיות רחבות יותר. המתח בין נורמות משפטיות בין-לאומיות למציאות הפוליטית ולאינטרסים שונים ממשיך להגדיר את יחסים מורכבים אלה.
Remove ads
ראו גם
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות (בספרדית)- אתר האינטרנט הרשמי של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות (בסינית)
- אתר האינטרנט הרשמי של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות (בצרפתית)
- אתר האינטרנט הרשמי של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות (בערבית)
- אתר האינטרנט הרשמי של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות (ברוסית)
- אתר האינטרנט הרשמי של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות (באנגלית)
- רפורמה במועצת הביטחון, באתר "סיקור ממוקד"
- אתר מועצת הביטחון (באנגלית)
- מועצת הביטחון של האומות המאוחדות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
Remove ads
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads