שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

קלוד לנצמן

במאי סרטי קולנוע תיעודיים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קלוד לנצמן
Remove ads

קלוֹד לנצמן (בצרפתית: Claude Lanzmann; ‏27 בנובמבר 1925, בואה-קולומב שבצרפת – 5 ביולי 2018, פריז) היה במאי יהודי-צרפתי של סרטי קולנוע תיעודיים. מוכר בעיקר כיוצרו של הסרט התיעודי "שואה" מ-1985. כמעט כל סרטיו של לנצמן עוסקים בעם היהודי ובמדינת ישראל.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...
Remove ads

ביוגרפיה

סכם
פרספקטיבה

לנצמן נולד בשנת 1925 בבואה-קולומב (Bois-Colombes) שבצרפת, למשפחה יהודית בעלת שורשים במזרח אירופה. סבו מצד אביו, יצחק לנצמן, הגיע מעיירה ליד מינסק, בלארוס, ואמו של קלוד, פאולין (לבית גלוברמן, 1903–1995), נולדה על הספינה שבה נסעו הוריה מאודסה למרסיי. בעקבות גירושי הוריו בשנת 1934 עברו קלוד, אחיו הצעיר ז'אק (לימים סופר, תסריטאי וכותב שירים) ואחותו אוולין (אוולין ריי, לימים שחקנית תיאטרון) יחד עם אביהם לבריאוד שבמחוז לואר עילי (Haute-Loire). בספטמבר 1938 חזרה המשפחה לפריז, שם המשיך קלוד את לימודיו בבית הספר קונדורסה. בגיל 18 הצטרף לנצמן, יחד עם אביו, לתנועת ההתנגדות הצרפתית. הוא ריכז קבוצת מחתרת קומוניסטית של בית ספרו בעיר קלרמון-פראן עד לסוף המלחמה, הוא הבריח נשק והשתתף בהתקפות על שיירות הוורמרכט בפרובינציית אוברן[1].

לאחר המלחמה הצטרף לאמו ולבעלה החדש בפריז. האם עזבה את בעלה ואת ילדיה הקטנים עוד ב-1934 כשחשה חנוקה במסגרת המשפחה הבורגנית. היא עבדה כפועלת בבית חרושת עד שפגשה את אהבת חייה, פליט סרבי שהשתייך לחוגי המשוררים הסוריאליסטים והכיר לה את חוגי הבוהמה. לנצמן למד פילוסופיה בסורבון והתפרנס מעבודות מזדמנות. לאחר שהות בברלין ובטיבינגן, שם למד ולימד פילוסופיה, הוא חזר לפריז[1].

ב-1951 פגש לנצמן את ז'אן פול סארטר, והוא צירף אותו למערכת כתב העת הספרותי-פוליטי שערך במשותף עם סימון דה בובואר, "זמנים מודרניים", שם שימש מזכיר המערכת ואחר כך כעורך במשך עשרות שנים[2].

ב-1952 ביקר לנצמן לראשונה בישראל וסיפר כי המפגש עם המדינה היהודית הצעירה הכה אותו בהלם רוחני[1]. מאז ביקר עוד פעמים רבות. ב-1966 הגיע לביקור כאורח המגזין New Outlook לצורך עריכת סדרת ראיונות עם פולטיקאים ואנשי רוח עבור גיליון מיוחד של "זמנים מודרניים"[3]. שנה אחר כך ליווה את סארטר ודה־בובואר בעת ביקורם בישראל[4]. במרץ 1969 עמד בראש משלחת של אנשי שמאל מצרפת שהגיע להשתתף בסימפוזיון למען השלום[5]. בתחילת 1970 יצר סרט תיעודי קצר על ישראל עבור הטלוויזיה הצרפתית[6]. בשנים 1971–1973 שהה בישראל לצורך הפקת הסרט "ישראל, למה"[7].

ב-2009 יצא ספרו האוטוביוגרפי "הארנב מפטגוניה"[1][8]. הספר תורגם לעברית בידי חגית בת-עדה וראה אור בהוצאת כתר בשנת 2011[9].

Remove ads

קריירה קולנועית

סכם
פרספקטיבה

סרטו הראשון, "ישראל, למה", הציג ראיונות עם דמויות שונות בישראל של תחילת שנות ה-70, בהם רן כהן, יגאל ידין וצ'רלי ביטון[10].

סרטו השני, "שואה", הביע את גישתו של לנצמן לנושא תיעוד השואה: לנצמן התנגד נחרצות לחקירת הסיבות לרוע של גרמניה הנאצית, וטען כי חקירה שכזו היא בלתי אפשרית, גסה ובלתי מוסרית. אורכו של הסרט 9 שעות והוא כולל אך ורק ראיונות וצילומים עכשוויים של האתרים בהם התחוללה השואה, ללא חומרים מצולמים מתקופת השואה. לנצמן גם הוציא לאור ספר בשם "שואה", המהווה את תמליל הסרט.

בסרטו השלישי, "צה"ל", שחקר את המיתוס הצה"לי, נקט לנצמן גישה דומה וכלל בסרט אך ורק ראיונות עם דמויות שונות, בהן אריאל שרון, אהוד ברק, עמוס עוז ואביגדור בן-גל. ב-1997 וב-2001 יצאו שני סרטים שכוללים סיפורים שלא זכו להיכלל בסרט "שואה": "Un vivant qui passe", העוסק בסיפורו של נציג הצלב האדום שנשלח לדווח על המתרחש בטרזיינשטט, ו"סוביבור" (שם הסרט במקור: "סוביבור, 14 באוקטובר 1943, ארבע אחה"צ") העוסק במחנה סוביבור ובבריחה ממנו. מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ" אורי קליין כינה אותו אחד הסרטים החשובים אי פעם[11]. מבקר הקולנוע מאיר שניצר אמו שהוא "האירוע האינטלקטואלי והרגשי החריף ביותר שהקולנוע הציע אי פעם"[12].

ב-2010 יצא לאקרנים סרטו "דו"ח קרסקי", שיצר בתגובה לספרו של יאניק האנל על יאן קרסקי, לוחם מחתרת פולני בזמן מלחמת העולם השנייה. לנצמן טען שהספר מנסה לשכתב את ההיסטוריה, ועיוות את המידע שסיפק לו בריאיון בסרט "שואה"[13]. הסרט, שאורכו 49 דקות, כולל את עדותו המלאה של קרסקי מ-1978 שלא נכללה במלואה בסרט "שואה"[14].

בראשית 2014 יצא לאקרנים סרט נוסף של לנצמן, המתבסס על חומר שלא נכלל ב"שואה"[15], "אחרון הלא-צדיקים", המספר את סיפורו של בנימין מורמלשטיין, ראש היודנראט האחרון בטרזיינשטט[16].

Remove ads

חיים אישיים

בשנת 1958 לנצמן היה חלק ממשלחת של פעילי שמאל שביקרה בצפון קוריאה. לקראת סוף הביקור, הוא התאהב באחות מקומית וניהל רומן איתה, שהתגלה על ידי הרשויות. בשנת 2017 הוא יצר סרט תיעודי בשם "נאפאלם", בו האחות השתצתפה האחות שנשאה צלקות מהפצצות אמריקאיות במהלך מלחמת קוריאה.

בשנים 1952–1959, הוא חי עם סימון דה בובואר. לאחר שנפרדו נמשכה הידידות בין השניים, עד למותה ב–1986. בתקופת אהבתם, כתבה דה בובואר 112 מכתבים ללנצמן, אותם הוא שמר כל השנים, אך זמן קצר לפני מותו מכר אותם לספריית כתבי היד והספרים הנדירים של אוניברסיטת ייל, תמורת סכום לא ידוע[17].

בשנת 1963 הוא נישא לשחקנית הצרפתייה ג'ודית מגרה. באחד מביקוריו בישראל ב-1971 הכיר לו אורי אבנרי את הסופרת היהודייה-גרמנייה אנגליקה שרובסדורף, בעת שסעדו במסעדת "פינק" בירושלים[18]. השניים התאהבו, לנצמן התגרש ונישא לשרובסדורף במשכנות שאננים בירושלים בנובמבר 1974⁩[19], השניים התגרשו אחר כך. ב-1995 נישא לדומניק, מנישואים אלו נולדו ילדיו אנג'ליק לנצמן ופליקס לנצמן. קלוד לנצמן נפטר ב-5 ביולי 2018 בביתו בפריז, לאחר שחלה במשך מספר ימים. הוא היה בן 92[20]. לאחר מותו נחשף כי נולדה לו בת מחוץ לנישואים בישראל, עם עובדת בסינמטק ירושלים, אותה הכיר שהגיע להקרנת הבכורה בישראל של הסרט "שואה"[21].

לנצמן היה פעיל בתנועה ליהדות מתקדמת בצרפת[22].

פרסים והוקרה

סרטיו

Thumb
קלוד לנצמן וגילה אלמגור בערב פתיחת פסטיבל הסרטים בירושלים 2010

פרסומיו בתרגום לעברית

  • לצפור שוב אין כנפיים; תרגום: ורדי בן יעקב, ספרית מעריב 1979. ספר שערך קלוד לנצמן הכולל צרור מכתבים שכתב פטר שוויפרט, בן לאב גרמני נוצרי ולאם יהודיה, אשר החליט לנטוש את גרמניה כשנה לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, נדד ברחבי אירופה; לבסוף הצטרף לצבא צרפת החופשית ונפל בקרב ב-1945[24].
  • שואה; הקדמה מאת סימון דה בובואר; מצרפתית: איילה רהב, רמת גן: כנרת, 1986 (תמליל הסרט)[25]
  • הארנב מפטגוניה: זיכרונות; מצרפתית: חגית בת-עדה, ירושלים: כתר, תשע"א 2011 (Le Liévre de Patagonie)
Remove ads

קישורים חיצוניים

מידע נוסף מיזמי קרן ויקימדיה ...

בעקבות מותו:

Remove ads

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads
Remove ads