שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

היסטוריה

מחקר אירועי העבר ותיעודם מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היסטוריה
Remove ads

היסטוריה היא חקר מאורעות העבר בתולדות האנושות.[1][2] מבחינה מתודולוגית, מחקר זה מתבצע לרוב על סמך תעודות כתובות, תוך כדי פרשנות וניתוח רצפים של מאורעות מתועדים בעלי הֶקְשֶר משותף על ציר הזמן, שיכולים לתרום לראי התקופה הנחקרת.[1] תחום מחקר ההיסטוריה מתייחס אל חקר תרבויות בעלות מערכות כתב. תרבויות כאלה הופיעו לראשונה באזורים של המזרח התיכון בסוף האלף ה־4 לפנה"ס, ומאוחר יותר בשאר העולם. התקופה שלפני המצאת הכתב נקראת פרהיסטוריה, ונחקרות במסגרת מדע הארכאולוגיה. עם זאת, שינויים וחידושים במתודולוגיה ההיסטורית, בעיקר במרוצת המאה ה־20, הביאו לשימוש גובר בכלים שאינם טקסטואליים לחקר ההיסטוריה ולאימוץ מתודולוגיות של דיסציפלינות אחרות, כגון האתנוגרפיה, על מנת להתגבר על מגבלות אלו.

פירוש נוסף ערך זה עוסק בדיסציפלינה האקדמית. אם התכוונתם להיסטוריה הכללית של בני האדם ראו הערך ההיסטוריה האנושית. לשימושים אחרים ראו, ראו היסטוריה (פירושונים).
Thumb
לוח השחיקה של נערמר, אחד מהכתבים ההיסטוריים העתיקים ביותר שמתוארך בקירוב לשנת 3100 לפנה"ס, המתעד את איחוד מצרים העתיקה על ידי הפרעה נערמר.

היסטוריה היא תחום רחב הכולל ענפים רבים. חלקם מתמקדים בתקופות זמן ספציפיות, כגון העת העתיקה, בעוד שאחרים מתמקדים באזורים גאוגרפיים מסוימים, כגון היסטוריה של אפריקה. ענפים נושאיים של ההיסטוריה כוללים היסטוריה פוליטית, היסטוריה צבאית, היסטוריה חברתית והיסטוריה כלכלית. ענפים הקשורים לשיטות מחקר ולמקורות ספציפיים כוללים היסטוריה כמותית, היסטוריה השוואתית והיסטוריה שבעל-פה.

חלק מהחוקרים מסווגים את ההיסטוריה כתחום במדעי החברה, בעוד שאחרים רואים בה חלק ממדעי הרוח או דיסציפלינה היברידית (כלומר תחום לימוד המשלב יסודות של שני תחומים אחרים או יותר, ויוצר תחום ידע או פרקטיקה חדשות). מחלוקות דומות מקיפות את מטרת ההיסטוריה - למשל, האם מטרתה העיקרית היא תאורטית (כלומר, תפקידה הוא חשיפת האמת), או מעשית (כלומר, תפקידה הוא הפקת לקחים מהעבר). במובן כללי יותר, המונח היסטוריה אינו מתייחס לתחום אקדמי אלא לעבר עצמו, לזמנים בעבר, או לטקסטים בודדים אודותיו.

מחקר היסטורי מסתמך על מקורות ראשוניים ומשניים כדי לשחזר אירועים מהעבר ולאמת פרשנויות. ביקורת מקורות משמשת להערכת מקורות אלה, וכן להערכת האותנטיות, התוכן והאמינות שלהם. ההיסטוריונים שואפים לשלב נקודות מבט של מספר מקורות על מנת לפתח נרטיב קוהרנטי. לאסכולות שונות, כגון פוזיטיביזם, אסכולת האנאל, מרקסיזם ופוסטמודרניזם, ישנן גישות מתודולוגיות שונות להיסטוריה. בתחילת המאה ה־21 החלו מחקרים היסטוריים רבים להתבסס על אוריינות דיגיטלית וחיפושים במאגרי מידע אינטרנטיים לצורך עריכת מחקרים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים אודות העבר.

ההיסטוריה קשורה לתחומים רבים, כולל היסטוריוגרפיה, פילוסופיה, חינוך ופוליטיקה.

Remove ads

הגדרה ומינוח

סכם
פרספקטיבה

כדיסציפלינה אקדמית, היסטוריה היא חקר העבר, כאשר הדגש העיקרי הוא על העבר האנושי.[3] היא מתארת וממשיגה את מאורעות העבר על ידי איסוף וניתוח ראיות לבניית נרטיבים. אלה מכסים לא רק את האופן שבו אירועים התפתחו לאורך זמן, אלא גם מדוע הם התרחשו ובאילו הקשרים, תוך מתן הסבר על תנאי רקע רלוונטיים ומנגנונים סיבתיים. ההיסטוריה בוחנת גם את משמעותם של אירועים היסטוריים ואת המניעים האנושיים הבסיסיים המניעים אותם.[4][5][6]

במובן מעט שונה, היסטוריה מתייחסת לאירועי העבר עצמם. לפי פרשנות זו, היסטוריה היא האירועים שקרו בעבר ולא התחום האקדמי החוקר אותם. כאשר משתמשים בה כשם עצם ספיר, היסטוריה היא ייצוג העבר על ידי טקסט היסטורי. טקסטים היסטוריים הם תוצרים תרבותיים הכוללים פרשנות ושחזור פעילים. הנרטיבים המוצגים בהם יכולים להשתנות ככל שהיסטוריונים מגלים ראיות חדשות או מפרשים מחדש מקורות היסטוריים ידועים. העבר עצמו, לעומת זאת, הוא סטטי ובלתי ניתן לשינוי.[7] ישנם היסטוריונים המתמקדים בהיבטים הפרשניים וההסברים כדי להבדיל בין היסטוריות לכרוניקות, וטוענים שכרוניקות מקטלגות אירועים רק בסדר כרונולוגי, בעוד שההיסטוריה מכוונת להבנה מקיפה של הסיבות, ההקשרים וההשלכות שלהם.[8][א]

במקור, היסטוריה עסקה בעיקר במסמכים כתובים. היא התמקדה בהיסטוריה המתועדת (אנ') מאז המצאת הכתב (אנ'), והותירה את הפרהיסטוריה (דהיינו התקופה שלפני המצאת הכתב)[ב] לתחומים אחרים, דוגמת ארכאולוגיה.[11] היקפה התרחב במאה ה-20 כאשר היסטוריונים החלו להתעניין בעבר האנושי לפני המצאת הכתב.[12][ג]

ישנו דיון מתמשך בין ההיסטוריונים האם ההיסטוריה היא חלק ממדעי החברה או ממדעי הרוח. כמו במדעי חברה, ההיסטוריונים מנסחים השערות, מלקטים ראיות אובייקטיביות ומציגים טיעונים המבוססים על ראיות אלו. במקביל, היסטוריה קשורה קשר הדוק למדעי הרוח בשל הסתמכותה על היבטים סובייקטיביים הקשורים לפרשנות, סיפור סיפורים, חוויה אנושית ומורשת תרבותית.[14][15] ישנם היסטוריונים התומכים בתוקף בסיווג זה או אחר, בעוד שאחרים מאפיינים את ההיסטוריה כדיסציפלינה היברידית (כלומר תחום לימוד המשלב יסודות של שני תחומים אחרים או יותר, ויוצר תחום ידע או פרקטיקה חדשות) שאינה שייכת לקטגוריה אחת אלא למעט האחרת.[16] ההיסטוריה מנוגדת לפסאודו-היסטוריה, תווית המשמשת לתיאור פרקטיקות החורגות מהסטנדרטים ההיסטוריוגרפיים בעזרת הסתמכות על ראיות היסטוריות שנויות במחלוקת, התעלמות סלקטיבית מראיות אותנטיות, או שימוש באמצעים אחרים כדי לעוות את התיעוד ההיסטורי. לעיתים קרובות מחקות שיטות פסבדו-היסטוריות (המונעות על ידי אג'נדות אידאולוגיות ספציפיות) את המתודולוגיה ההיסטורית כדי לקדם נרטיבים מוטים ומטעים שחסרים ניתוח קפדני וקונצנזוס מדעי.[17]

מטרה

במרוצת השנים הועלו הצעות שונות לגבי מטרתה או ערכה של ההיסטוריה. ישנם היסטוריונים הטוענים שתפקידה העיקרי הוא גילוי טהור של אמת על העבר. השקפה זו מדגישה כי החתירה חסרת האינטרסים אחר האמת היא מטרה בפני עצמה, בעוד שמטרות חיצוניות, הקשורות לאידאולוגיה או לפוליטיקה, מאיימות לערער את דיוק המחקר ההיסטורי באמצעות עיוות העבר. במסגרת תפקיד זה מאתגרת ההיסטוריה גם מיתוסים מסורתיים חסרי תמיכה עובדתית.[18][ד]

נקודת מבט שונה מציעה כי הערך העיקרי של ההיסטוריה טמון בלקחים שהיא מלמדת את ההווה. נקודת מבט זו מבוססת על הרעיון שהבנת העבר יכולה להנחות קבלת החלטות, למשל, כדי להימנע מחזרה על טעויות קודמות.[20] נקודת מבט נוספת מתמקדת בהבנה כללית של המצב האנושי, תוך הפיכת אנשים למודעים למגוון ההתנהגות האנושית בהקשרים שונים - בדומה למה שאפשר ללמוד מביקור במדינות זרות.[21] ההיסטוריה יכולה גם לטפח לכידות קבוצתית על ידי מתן זהות קולקטיבית לאנשים שונים באמצעות עברם המשותף, ובכך לסייע בשימור ובטיפוח מורשת תרבותית וערכים לאורך דורות.[22] לדעת היסטוריונים מסוימים, בהם החוקר המרקסיסטי אדוארד הלט קר, ההיסטוריה היא מפתח להבנת ההווה ולעיצוב העתיד.[23][24]

לעיתים נעשה שימוש בהיסטוריה למטרות פוליטיות או אידאולוגיות, למשל, כדי להצדיק את הסטטוס קוו על ידי הדגשת כיבודן של מסורות מסוימות או כדי לקדם שינוי על ידי הדגשת עוולות העבר.[25] בצורות קיצוניות, ראיות מתעלמות במכוון או מתפרשות באופן שגוי כדי לבנות נרטיבים מטעים, מה שעלול להוביל לפסאודו-היסטוריה או לשכתוב ההיסטוריה.[26][ה] דוגמאות בולטות לכך הן הכחשת השואה והכחשת רצח העם הארמני.[28]

אטימולוגיה

המונח הלועזי

Thumb
קטע פפירוס מתוך הספר השמיני של ה"היסטוריות" מאת הרודוטוס

מקור המילה היסטוריה הוא במילה היוונית הקדומה: Ίστορία,[ו] שמשמעה: "תיעוד" או "חקירה". המילה היוונית היסטוריה נעשתה נפוצה כמתארת אירועים והתרחשויות חשובות לאחר שהרודוטוס קרא כך לספרו על מלחמת פרס–יוון ("היסטוריות"). מאוחר יותר אומץ המונח בלטינית הקלאסית בשם "historia". בתקופה ההלניסטית והרומית השתנתה משמעות המונח, והושם דגש רב יותר על היבטים נרטיביים ועל אמנות ההצגה, במקום התמקדות בתיעוד ובחקירה.[29]

המילה נכנסה לאנגלית התיכונה במאה ה-14 דרך המונח הצרפתי העתיק "histoire".[30] באותה התקופה הייתה משמעות המילה "סיפור, מעשה", וכללה הן סיפורים עובדתיים והן בדיוניים. במאה ה-15 השתנתה משמעותה וכללה את ענף הידע החוקר את העבר בנוסף לנרטיבים אודותיו.[31] במאות ה-18 וה-19 נקשרה המילה יותר לדיווחים עובדתיים ולחקירה מבוססת ראיות, במקביל למקצועיות החקירה ההיסטורית, משמעות שעודנה מצויה בשימוש עכשווי.[32] המשמעות הכפולה, המתייחסת הן לסיפורים בלבד והן לתיאורים עובדתיים של העבר, קיימת במונחים עבור היסטוריה בשפות רבות אחרות באירופה. הם כוללים את המונח הצרפתי "histoire", המונח האיטלקי "storia" והמונח הגרמני "Geschichte".[33]

המונח העברי

מונח עברי נרדף למילה היסטוריה הוא דברי הימים.[2] המונח נשאב משם הספר "דברי הימים". זהו הספר האחרון בתנ"ך המציג בראשיתו סקירה גנאלוגית מהאדם הראשון עד למשפחות שנים עשר השבטים וצאצאיהם. לאחר מכן הוא סוקר כרונולוגית את קורות עם ישראל מסוף תקופת מלכות שאול ועד לחורבן ממלכת יהודה והכרזת כורש.[34] תרגום הוולגטה הלטיני של הספר כלול בהיסטוריוגרפיה שבברית הישנה.

Remove ads

מתודולוגיה ומחקר

סכם
פרספקטיבה
ערך מורחב – מתודולוגיות היסטוריות

המתודולוגיה ההיסטורית היא אוסף של שיטות שבהן משתמשים היסטוריונים כדי לחקור ולפרש את העבר, וכוללת את תהליכי האיסוף, ההערכה והסינתזה של ראיות.[ז] היא שואפת להבטיח קפדנות, דיוק ואמינות אקדמיים באופן שבו ראיות היסטוריות נבחרות, מנותחות ומפורשות.[36] מחקר היסטורי מתחיל לעיתים קרובות בשאלת מחקר המגדירה את היקפו. חלק משאלות המחקר מתמקדות בתיאור פשוט של המקרה. אחרות שואפות להסביר מדוע התרחש אירוע מסוים, להפריך תאוריה קיימת או לאשר השערה חדשה.[37]

התהליך המחקרי

כדי לענות על שאלות מחקר מסתמכים ההיסטוריונים על סוגים שונים של ראיות כדי לשחזר את העבר ולתמוך במסקנותיהם. ראיות היסטוריות מחולקות בדרך כלל למקורות ראשוניים ומשניים.[38] מקור ראשוני מקורו בתקופה הנחקרת. ישנם מקורות רבים הנחשבים לראשוניים, כגון מסמכים רשמיים, מכתבים, יומנים, עדויות ראייה, תצלומים והקלטות אודיו או וידאו. הם כוללים גם שרידים היסטוריים שנבדקו בארכאולוגיה, גאולוגיה ובמדעי הרפואה, כגון חפצים ומאובנים שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות. מקורות ראשוניים מציעים את הראיות הישירות ביותר לאירועים היסטוריים.[39]

Thumb
ארכיונים משמרים כמויות גדולות של מקורות, ולכן היסטוריונים רבים בוחרים להיעזר בהם כדי לאתר ולגשת למקורות ראשוניים ומשניים.[40]

מקור משני הוא מקור המנתח או מפרש מידע המצוי במקורות אחרים. השאלה האם מסמך הוא מקור ראשוני או משני תלויה לא רק במסמך עצמו, אלא גם במטרה שלשמה הוא משמש. לדוגמה, אם היסטוריון כותב טקסט אודות העבדות המבוסס על ניתוח מסמכים היסטוריים, אזי הטקסט הוא מקור משני על העבדות ומקור ראשוני על דעתו של ההיסטוריון.[ח] עקביות עם מקורות זמינים היא אחד מהסטנדרטים העיקריים של עבודות היסטוריות. לדוגמה, גילוי מקורות חדשים עשוי להוביל היסטוריונים לשנות או לפסול נרטיבים שהיו מקובלים בעבר.[42] כדי לאתר ולגשת למקורות ראשוניים ומשניים, היסטוריונים מתייעצים עם ארכיונים, ספריות ומוזיאונים. ארכיונים ממלאים תפקיד מרכזי בכך שהם משמרים מקורות מקוריים רבים והופכים אותם לזמינים לחוקרים באופן שיטתי ונגיש. הודות להתקדמות הטכנולוגיה, היסטוריונים מסתמכים יותר ויותר על משאבים מקוונים, המציעים מאגרי מידע דיגיטליים רחבים עם מנועי חיפוש וגישה למסמכים מסוימים.[40]

הערכת מקורות היא תהליך של ניתוח והערכת המידע שמספק מקור.[ט] בדרך כלל, תהליך זה מתחיל בבקרה חיצונית, אשר מעריכה את האותנטיות של המקור. היא עוסקת בשאלות מתי והיכן הוא נוצר ומבקשת לזהות את מחברו, להבין את הנסיבות להפקתו ולקבוע אם הוא עבר שינוי מסוים מאז יצירתו. בנוסף, התהליך כרוך בהבחנה בין יצירות מקוריות, עותקים וזיופים מטעים.[44]

בקרה פנימית מעריכה את תוכן המקור, בדרך כלל החל מהבהרת המשמעות בתוכו. הדבר כרוך בהבהרת מונחים בודדים שעלולים להיות מובנים בצורה שגויה, אך עשוי גם לדרוש תרגום כללי אם המקור כתוב בשפה שאינה מוכרת לה.[י] לאחר הבנת תוכן המידע של המקור מתעניינת הבקרה הפנימית בעיקר בקביעת דיוקו. הבקרים שואלים האם המידע אמין או מייצג באופן שגוי את הנושא, וממשיכים לשאול האם המקור מקיף או משמיט פרטים חשובים. דרך אחת לבצע הערכות אלו היא להעריך האם המחבר היה מסוגל, באופן עקרוני, לספק הצגה נאמנה של האירוע הנחקר. גישות אחרות כוללות הערכת השפעות כוונותיו ודעותיו הקדומות של המחבר, והצלבת מידע עם מקורות אמינים אחרים. מודעות לליקויים במקור מסייעת להיסטוריונים להחליט האם ועל אילו מהיבטיו לסמוך, וכיצד להשתמש בו כדי לבנות נרטיב.[44][46]

הבנת הסיפור ההיסטורי, תיעודו ופרשנויותיו

אירוע היסטורי נבחן במספר היבטים על ידי ההיסטוריונים. הראשון הוא האירוע עצמו, שאמור לכלול את העובדות ההיסטוריות כפי שהתרחשו בפועל; אשר עצם היתכנותם כחוויה משותפת שנויה במחלוקת; ובמילים אחרות, העובדות ניתנות להחוות שונה ולכן, חלק מהחוקרים מניחים כי כל עובדה או אירוע התחולל "בעיני המתבוננים". היבט נוסף הוא הסיפר (נרטיב), דהיינו האופן שבו חברה "מהנדסת" את הסיפור ההיסטורי שלה, מָבְנַה אותו. לפי האקלים הפוליטי הרלוונטי לעת ספציפית, מודגשים סיפורים היסטוריים הדגשת יתר ואחרים מוצנעים, כאשר מהנדסי התרבות מבצעים סלקציה בעובדות ומשנים את הפרופורציות. הנרטיב מבוסס פסיכולוגית על הזכרת אירועים מסוימים והשכחתם של אחרים. הפילוסוף הצרפתי ארנסט רנן ציין בכתביו שאומה הופכת להיות כזו, כאשר ציבור אחד זוכר ושוכח ביחד, את אותם האירועים.[47]

לדוגמה, בעת תהליך גיבושה של מצרים לאומה או קהילה מדומיינת אחת[48] שהחל בסוף המאה ה־19, בוצע קשר אתנוגרפי לתקופת הפרעונים, תוך דילוג על התקופה הבריטית, העות'מאנית, הממלוכית והמוסלמית, אף על פי שלהרכב האתני של האוכלוסייה המצרית כבר כמעט ולא היה קשר לתקופה זו.[49] כך גם העצמתו של סיפור מצדה כחלק מהנרטיב של קוממיות מדינת ישראל, או הפיכתם של הסולטאנים העות'מאניים הראשונים ללוחמי קודש - ראזים, זאת כדי לקבל הכשר דתי לאימפריה המתהווה, אף על פי שהסוגיה הדתית הייתה מאוד משנית במלחמתם להשגת שטחים ושלל ביזה.[50]

היסטוריה היא גרסתו של ההיסטוריון לאירועים, אך לעיתים אין בנמצא היסטוריון שיתעד באופן ישיר את האירוע והשלכותיו. כך נותר המרד הגדול בגרסתו הכמעט בלעדית של יוסף בן מתתיהו, אירוע שהוא והשלכותיו הועצמו מאוד בהיסטוריה של העם היהודי, בעוד שמרד בר כוכבא, שהיה לא פחות "גדול", והשלכותיו קשות באותה מידה לפחות, נותר מוצנע יותר בהיסטוריה מאחר שלא תועד באופן ישיר.[51]

גישות ותאוריות במחקר

Thumb
תגליות ותוצרים של המחקר ההיסטורי מוצגים בתערוכה העוסקת בתקופת בר כוכבא, במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.

הברירה, הניתוח והבקרה של מקורות מביאים לאימות של אוסף גדול של הצהרות המבודדות ברובן על העבר. כשלב הבא, הנקרא לעיתים סינתזה היסטורית, בוחנים היסטוריונים כיצד חלקי הראיות הבודדים משתלבים יחדיו כדי ליצור חלק מסיפור גדול יותר.[י"א] בניית פרספקטיבה רחבה מאוד זו היא קריטית להבנה מקיפה של הנושא בכללותו. זהו היבט יצירתי[י"ב] של כתיבה היסטורית אשר בונה מחדש, מפרש ומסביר מה קרה על ידי הצגת האופן שבו אירועים שונים קשורים זה לזה.[54] בדרך זו מתייחסים היסטוריונים לא רק לאילו אירועים התרחשו, אלא גם מדוע הם התרחשו ומה היו השלכותיהם.[55] בעוד שאין טכניקות מקובלות באופן אוניברסלי לסינתזה זו, היסטוריונים מסתמכים על כלים ועל גישות פרשניות שונות בתהליך זה.[56]

Thumb
אוגוסט קונט, אבי הפוזיטיביזם, שדגל בגישה מבוססת מדעית להיסטוריה.

כלי אחד המספק סקירה כללית נגישה של התפתחויות מורכבות הוא השימוש בתיקוף, המחלק מסגרת זמן לתקופות שונות, שכל אחת מאורגנת סביב נושאים מרכזיים או התפתחויות שעיצבו את התקופה הנידונה. לדוגמה, מערכת שלוש התקופות משמשת באופן מסורתי לחלוקת ההיסטוריה האנושית הקדומה לתקופת האבן, תקופת הברונזה ותקופת הברזל, בהתבסס על החומרים ועל הטכנולוגיות השולטות בתקופות אלו.[57] כלי מתודולוגי נוסף הוא בחינת ה"שתיקות", הפערים או ההשמטות ברישום ההיסטורי של אירועים שהתרחשו אך לא השאירו עקבות ראיות משמעותיים. "שתיקות" יכולות להתרחש כאשר בני הזמן מוצאים מידע ברור מדי מכדי לתעד אותו, אך עלולות להתרחש גם אם ישנן סיבות ספציפיות להסתיר או לגנוז מידע.[י"ג] לעומת זאת, כאשר מערכי נתונים גדולים זמינים, ניתן להשתמש בגישות כמותיות. לדוגמה, היסטוריונים כלכליים וחברתיים משתמשים בדרך כלל בהסקה סטטיסטית כדי לזהות דפוסים ומגמות הקשורים לקבוצות גדולות.[60]

לאסכולות שונות יש לעיתים קרובות השלכות מתודולוגיות משלהן לגבי אופן כתיבת ההיסטוריה.[61] הפוזיטיביסטים מדגישים את האופי המדעי של החקר ההיסטורי, תוך התמקדות בראיות אמפיריות כדי לגלות אמיתות אובייקטיביות.[62] לעומת זאת, הפוסטמודרניסטים דוחים נרטיבים גדולים המציעים אמת אחת ואובייקטיבית. במקום זאת, הם מדגישים את האופי הסובייקטיבי של הפרשנות ההיסטורית, המוביל לריבוי נקודות מבט שונות.[63] המרקסיסטים מפרשים התפתחויות היסטוריות כביטויים לכוחות כלכליים ולמאבקים מעמדיים.[64] אסכולת האנאל מדגישה מגמות חברתיות וכלכליות ארוכות טווח תוך הסתמכות על שיטות כמותיות ורב-תחומיות.[65] היסטוריונים פמיניסטיים חוקרים את תפקיד המגדר בהיסטוריה, עם עניין מיוחד בניתוח חוויותיהן של נשים כדי לאתגר נקודות מבט פטריארכליות.[66]

Remove ads

תחומי ההיסטוריה

סכם
פרספקטיבה

היסטוריה היא תחום רחב הכולל ענפים רבים. חלקם מתמקדים בתקופות זמן ספציפיות, בעוד שאחרים מתמקדים באזורים גאוגרפיים מסוימים. בדרך כלל ניתן לשלב התמחויות מסוגים שונים; לדוגמה, עבודה על היסטוריה כלכלית במצרים העתיקה בשילוב נקודות מבט זמניות, אזוריות ותמטיות. עבור נושאים בעלי היקף רחב, כמות המקורות הראשוניים נרחבת מאוד לרוב מכדי שהיסטוריון בודד יוכל לעיין בה, מה שמאלץ את ההיסטוריונים לצמצם את היקף הנושא שלהם או להסתמך גם על מקורות משניים כדי להגיע לסקירה כללית ורחבה.[67][68]

לפי תקופה

ערכים מורחבים – תיקוף

חלוקה כרונולוגית היא גישה נפוצה לארגון מרחב ההיסטוריה העצום למקטעים קלים יותר לניהול. תקופות שונות מוגדרות לעיתים קרובות על סמך נושאים דומיננטיים המאפיינים מסגרת זמן ספציפית ואירועים משמעותיים שיזמו את ההתפתחויות הללו או הביאו אותן לסיומה. בהתאם להקשר הנבחר ולרמת הפירוט, תקופה עשויה להיות קצרה (כעשור) או ארוכה (כמה מאות שנים).[69] גישה מסורתית מחלקת את ההיסטוריה האנושית לפרהיסטוריה, העת העתיקה, התקופה הפוסט-קלאסית, העת החדשה המוקדמת והעת החדשה.[70][71][י"ד] בהתאם לאזור ולנושא, מסגרות הזמן המכוסות על ידי תקופות אלו יכולות להשתנות והיסטוריונים עשויים להשתמש בחלוקות תקופתיות שונות לחלוטין.[73] לדוגמה, חלוקות תקופתיות מסורתיות של ההיסטוריה הסינית עוקבות אחר שושלות הקיסרים העיקריות ששלטו בה,[74] והחלוקה לתקופות הפרה-קולומביאניות, הקולוניאליות והפוסט-קולוניאליות ממלאת תפקיד מרכזי בהיסטוריה של אמריקה (אנ').[75]

האירועים הנחרצים בקיום האנושי קובעים את גבולי התקופות בתודעה האנושית, ובכלל זה בהיסטוריוגרפיה העממית והממוסדת; בין שהם בשל תנודות איתני הטבע: רעידת אדמה או בצורת, בין שהם בתחום המדיני, כמו מלחמה, התחלפות השלטון והשליט, או בשל גילויים, המצאות ושינויים בתרבות, במדע ובטכנולוגיה. אירועים אלה סוגרים או פותחים תקופה חדשה ואחרת. אחד מאתגרי ההיסטוריון, בעשותו את מלאכת הכתיבה ההיסטורית, הוא להבחין בין הרצף והמסורת לבין התמורה והמהפכה ברצף הזמן, ולבדוק מהם היחסים ההדדיים ביניהם. כמו כן, תהליכים היסטוריים רבים מתמשכים במקביל, או למרות, התמורה והמהפכה, או שמתקיימת, במעין תקופת ביניים, חפיפה בין סיומה של תקופה אחת, לבין תחילתה של חדשה.

פרהיסטוריה

Thumb
היסטוריונים מסתמכים על ראיות מתחומים שונים כדי לחקור את הפרהיסטוריה, כולל מאובנים דוגמת לוסי.[76]
ערך מורחב – פרהיסטוריה
התקופה הפרהיסטורית באזור הלבנט
תקופת האבן התקופה הפלאוליתית הפלאוליתית התחתונה
הפלאוליתית התיכונה
הפלאוליתית העליונה
התקופה האפיפלאוליתית
התקופה הנאוליתית
תקופת המתכות התקופה הכלקוליתית

חקר הפרהיסטוריה כולל את בחינת האבולוציה של מינים דמויי אדם לפני מיליוני שנים, מה שהוביל להופעתם של בני האדם המודרניים מבחינה אנטומית לפני כ-200,000 שנה.[77] לאחר מכן היגרו בני האדם מאפריקה כדי לאכלס את רוב כדור הארץ. לקראת סוף הפרהיסטוריה החלו קבוצות רבות, עקב התקדמות הטכנולוגיה ביצירת כלים חדשים ומשופרים, לוותר על אורח חייהם הנוודי שהתבסס על ציד וליקוט, לטובת אורח חיים בלתי פעיל שנתמך בעזרת המהפכה הנאוליתית.[78] היעדר מסמכים כתובים מתקופה זו מציב בפני החוקרים אתגרים ייחודיים. הדבר מוביל לגישה בין-תחומית, המסתמכת על ראיות שונות מתחומים כמו ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה, פלאונטולוגיה וגאולוגיה.[79]

העת העתיקה

ערך מורחב – העת העתיקה

היסטוריונים החוקרים את העת העתיקה בוחנים את הופעתן של הציוויליזציות הגדולות הראשונות (ערש הציוויליזציה) באזורים כמו מסופוטמיה, מצרים, עמק האינדוס, סין ופרו, החלה בסביבות שנת 3500 לפנה"ס באזורים מסוימים. המורכבויות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות החדשות חייבו את פיתוחן של מערכות כתב. הודות להתקדמות בחקלאות, עודפי מזון אפשרו לציוויליזציות אלו לתמוך באוכלוסיות גדולות יותר, מה שהוביל לעיור, להקמת רשתות סחר ולהופעתן של אימפריות אזוריות. בשלהי העת העתיקה, המכונה לעיתים התקופה הקלאסית, התרחבו חברות בסין, הודו, פרס והים התיכון עוד יותר, והגיעו לגבהים תרבותיים, מדעיים ופוליטיים חדשים. בינתיים גובשו לראשונה מערכות דתיות ורעיונות פילוסופיים בעלי השפעה, כגון הינדואיזם, בודהיזם, קונפוציאניזם, יהדות ופילוסופיה יוונית.[80]

ימי הביניים והעת החדשה

ערכים מורחבים – ימי הביניים, העת החדשה המוקדמת, העת החדשה

בחקר ימי הביניים (או ההיסטוריה הפוסט-קלאסית), שהחלו בסביבות שנת 500 לספירה,[81][ט"ו] מציינים היסטוריונים את ההשפעה הגוברת של הדתות העיקריות. דתות מיסיונריות, כמו בודהיזם, נצרות ואסלאם, התפשטו במהירות וביססו את עצמן כדתות מרכזיות בעולם, וסימנו שינוי תרבותי כשהחליפו בהדרגה מערכות אמונה אחרות. בינתיים שגשגו רשתות סחר בין-אזוריות, מה שהוביל לחילופי טכנולוגיה ותרבות מוגברים.

היסטוריונים המתמקדים בחקר העת החדשה המוקדמת, שהחלה בערך בשנת 1500 לספירה, נוהגים להדגיש כיצד מדינות אירופה הגיעו לעוצמה עולמית. הן חקרו והתיישבו בחלקים נרחבים בעולם. כתוצאה מכך, יבשת אמריקה שולבה ברשת הגלובלית, מה שגרם להחלפה הקולומביאנית: העברה נרחבת של צמחים, בעלי חיים, תרבויות, אוכלוסיות אנושיות, טכנולוגיות ומחלות בין אמריקה לאירופה אפריקה ואסיה.[82][ט"ז] המהפכה המדעית הובילה לתגליות גדולות והאיצה את ההתקדמות הטכנולוגית.[84] היא לוותה בהתפתחויות אינטלקטואליות אחרות, כגון ההומניזם והנאורות, שבישרו את תחילת תהליך החילון.[85]

Thumb
למהפכה התעשייתית הייתה השפעה עמוקה על החיים הכלכליים והחברתיים, וסימנה את המעבר מחברה חקלאית (אנ') לחברה מתועשת.[86]

בחקר העת החדשה, שהחל בסוף המאה ה-18, עוסקים היסטוריונים בשאלה כיצד המהפכה התעשייתית שינתה כלכלות על ידי הכנסת שיטות ייצור יעילות יותר. מעצמות המערב הקימו אימפריות קולוניאליות עצומות (תהליך הנקרא אימפריאליזם), וזכו בעליונות טכנולוגית צבאית מתועשת. החילופים הבין-לאומיים המוגברים של סחורות, רעיונות ואנשים סימנו את תחילת הגלובליזציה. מהפכות חברתיות שונות אתגרו משטרים אוטוקרטיים וקולוניאליים, וסללו את הדרך לדמוקרטיות. התפתחויות רבות בתחומים כמו מדע, טכנולוגיה, כלכלה, רמת חיים ואוכלוסיית האדם הואצו בקצב חסר תקדים. הדבר קרה למרות ההרס הרב שגרמו שתי מלחמות העולם, אשר איזנו מחדש את יחסי הכוחות הבין-לאומיים על ידי ערעור הדומיננטיות האירופית.[87]

לפי מיקום גאוגרפי

ערכים מורחבים – גאוגרפיה היסטורית, רשימת ערכי היסטוריה של אזורים גאוגרפיים

ניתן לסווג תחומי מחקר היסטוריים גם לפי המיקומים הגאוגרפיים שהם חוקרים.[88] גאוגרפיה ממלאת תפקיד מרכזי בהיסטוריה באמצעות השפעתה על תעשיית המזון, משאבי טבע, פעילויות כלכליות, גבולות מדיניים ואינטראקציות תרבותיות.[89][י"ז] חלק מהמחקרים ההיסטוריים מגבילים את היקפם לאזורים קטנים, כגון כפר או יישוב. אחרים מתמקדים בטריטוריות רחבות המקיפות יבשות שלמות, כמו אפריקה, אסיה, אירופה, אמריקה ואוקיאניה.[91]

אפריקה

ערך מורחב – היסטוריה של אפריקה
Thumb
מתחם הפירמידות בגיזה מציג את המורשת המתמשכת של הציוויליזציה המצרית העתיקה.[92]

ההיסטוריה של אפריקה מתחילה בבחינת האבולוציה של האדם המודרני מבחינה אנטומית.[93] ההיסטוריונים המוקדמים מתארים כיצד התרחשה המצאת הכתב והיווצרות הציוויליזציה במצרים העתיקה באלף ה-4 לפנה"ס.[94] במהלך אלפי השנים הבאות נוצרו ציוויליזציות ומונרכיות בולטות אחרות בנוביה, אקסום, קרתגו, גאנה, מאלי וסונגהאי.[95] האסלאם החל להתפשט ברחבי צפון אפריקה במאה ה-7 לספירה והפך לדת הדומיננטית באימפריות רבות. בינתיים התעצם הסחר לאורך נתיב המעבר לסהרה.[96] החל מהמאה ה-15 שועבדו והובלו בכוח מיליוני אפריקאים לאמריק,ה כחלק מסחר העבדים האטלנטי.[97] בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 התרחש המרוץ לאפריקה: טריטוריות אפריקאיות נכבשו, חולקו ועברו קולוניזציה על ידי מעצמות אירופאיות.[98] על רקע הלאומנות הגוברת, מדינות אפריקה זכו בהדרגה לעצמאות בעקבות מלחמת העולם השנייה, תקופה שראתה התקדמות כלכלית, גידול אוכלוסין מהיר ומאבקים למען יציבות פוליטית.[99]

אסיה

ערך מורחב – היסטוריה של אסיה

היסטוריונים החוקרים את ההיסטוריה של אסיה מציינים את הגעתם של בני אדם המודרניים לאזור לפני כ-100,000 שנה.[100] הם חוקרים גם את תפקידה של אסיה כאחת מעריסות הציוויליזציה, עם הופעתן של כמה מהציוויליזציות העתיקות הראשונות במסופוטמיה, עמק האינדוס וסין החל מהאלף ה-4 וה-3 לפנה"ס.[101] באלפי השנים שלאחר מכן הולידו הציוויליזציות באסיה את כל דתות העולם הגדולות וכמה מסורות פילוסופיות בעלות השפעה, כגון הינדואיזם, בודהיזם, קונפוציאניזם, דאואיזם, נצרות ואסלאם.[102] התפתחויות נוספות היו הקמת דרך המשי, אשר הקלה על סחר וחילופי תרבות ברחבי אירואסיה, והקמתן של אימפריות חזקות, כמו האימפריה המונגולית.[103] במהלך המאות הבאות גברה ההשפעה של אירופה על אסיה ובישרה את ראשית העידן המודרני. היא הגיעה לשיאה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כאשר חלקים רבים מאסיה עברו לשליטה קולוניאלית ישירה של מדינות אירופה עד לתום מלחמת העולם השנייה. התקופה שלאחר מכן התאפיינה במודרניזציה, צמיחה כלכלית ובגידול חד באוכלוסייה.[104]

אירופה

ערך מורחב – היסטוריה של אירופה
Thumb
בשל השפעתה על התרבות ועל הפילוסופיה המערבית, חקר יוון העתיקה הוא תחום מחקר חשוב עבור היסטוריונים של אירופה.[105]

בחקר ההיסטוריה של אירופה מתארים היסטוריונים את הגעתם של בני האדם המודרניים הראשונים לאזור לפני כ-45,000 שנה.[106] הם חוקרים כיצד באלף ה-1 לפנה"ס תרמו אנשי יוון העתיקה יסודות מרכזיים לתרבות, לפילוסופיה ולפוליטיקה המערביים,[105] וכיצד השפיעה מורשתם התרבותית על האימפריה הרומית והביזנטית. תקופת ימי הביניים החלה עם נפילת האימפריה הרומית המערבית במאה ה-5 לספירה ואופיינה בהתפשטות דת הנצרות (אנ'). מהמאה ה-15 ואילך חיברו חקר וקולוניזציה אירופאים את העולם, בעוד שהתפתחויות תרבותיות, אינטלקטואליות ומדעיות שינו את החברות המערביות.[107] מסוף המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20 התחזקה הדומיננטיות הגלובלית של אירופה עוד יותר בעזרת המהפכה התעשייתית והקמת קולוניות גדולות מעבר לים. היא הגיעה לסיומה עקבההשפעות ההרסניות של שתי מלחמות העולם. בתקופת המלחמה הקרה, שהתרחשה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, חולקה היבשת לגוש מערבי ולגוש מזרחי. הם חתרו לאינטגרציה פוליטית וכלכלית בעקבות המלחמה.[108]

אמריקה

ערך מורחב – היסטוריה של אמריקה

היסטוריונים החוקרים את ההיסטוריה של אמריקה מתעדים את הגעתם של בני האדם הראשונים ליבשת לפני כ-20,000 עד 15,000 שנה.[93] אמריקה הייתה ביתם של כמה מהציוויליזציות המוקדמות ביותר, כמו ציוויליזציית נורטה צ'יקו באמריקה הדרומית וציוויליזציות המאיה והאולמק באמריקה המרכזית. במהלך אלפי השנים הבאות קמו לצידם אימפריות גדולות, כמו טאוטיווקאן, האצטקים והאינקה. בעקבות הגעתם של האירופאים לאזור מסוף המאה ה-15 ואילך, צמצמה התפשטותן של מחלות חדשות את האוכלוסייה המקומית באופן דרסטי. יחד עם הקולוניזציה, הדבר הוביל לקריסתן של אימפריות גדולות כאשר נופים דמוגרפיים ותרבותיים בהן עוצבו מחדש.[109] במאות ה-18 וה-19 הובילו תנועות הדוגלות בעצמאות להקמת מדינות חדשות ברחבי אמריקה.[110] במאה ה-20 התפתחה ארצות הברית הן כמעצמת על מרכזית והן כמדינת מפתח במהלך המלחמה הקרה.[111]

אוקיאניה

ערך מורחב – היסטוריה של אוסטרליה

בחקר ההיסטוריה של אוקיאניה מציינים היסטוריונים את הגעתם של בני האדם לאזור לפני כ-60,000 עד 50,000 שנה.[112] הם חוקרים את הקמתן של חברות ותרבויות אזוריות מגוונות, תחילה באוסטרליה ובפפואה גינאה החדשה ומאוחר יותר גם באיים אחרים באוקיינוס השקט.[113] הגעתם של האירופאים לאזור במאה ה-16 גרמה לשינויים משמעותיים, ובסוף המאה ה-19 עבר רוב האזור לשליטת המערב.[114] במהלך מלחמות העולם הייתה אוקיאניה מעורבת בסכסוכים שונים ובתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה עברה תהליך של דה-קולוניזציה.[115]

לפי נושא

לעיתים קרובות מגבילים היסטוריונים את מחקרם לנושא ספציפי. יש המציעים חלוקה כללית לשלושה נושאים עיקריים: היסטוריה פוליטית, היסטוריה כלכלית והיסטוריה חברתית. עם זאת, הגבולות בין ענפים אלה מעורפלים והקשר שלהם לענפים נושאיים אחרים, כגון היסטוריה אינטלקטואלית, אינו תמיד ברור.[116]

היסטוריה פוליטית

ערך מורחב – היסטוריה פוליטית

ענף ההיסטוריה הפוליטית חוקר את ארגון הכוח בחברה, ובוחן כיצד מבני כוח נוצרים, מתפתחים ומתקיימים ביניהם אינטראקציה. לאורך רוב ההיסטוריה המתועדת היו מדינות או מבנים דמויי-מדינה הנושא המרכזי בתחום מחקר זה. התחום בוחן כיצד מדינה אורגנה באופן פנימי, כמו סיעות פנים-מפלגתיות, מפלגות, מנהיגים ומוסדות פוליטיים אחרים. הוא בוחן גם אילו מדיניות יושמו וכיצד המדינה קיימה אינטראקציה עם מדינות אחרות.[117] היסטוריה פוליטית נחקרה עוד מימי קדם על ידי היסטוריונים כמו הרודוטוס ותוקידידס, מה שהופך אותה לאחד הענפים העתיקים ביותר של ההיסטוריה, בעוד שתת-תחומים עיקריים אחרים הפכו לענפים מבוססים רק במאה ה-20.[118]

היסטוריה צבאית ודיפלומטית

ערכים מורחבים – היסטוריה צבאית, דיפלומטיה#היסטוריה, רשימת ערכי היסטוריה צבאית של מדינות
Thumb
היסטוריה צבאית חוקרת סכסוכים מזוינים, כולל התקדמות בטכנולוגיה הצבאית, כגון הטרבושה.[119]

תחומי ההיסטוריה הצבאית והדיפלומטית קשורים להיסטוריה הפוליטית. היסטוריה דיפלומטית בוחנת את היחסים הבין-לאומיים בין מדינות. היא מכסה נושאים של מדיניות חוץ כגון משא ומתן, שיקולים אסטרטגיים, אמנות וסכסוכים בין מדינות, כמו גם את תפקידם של ארגונים בין-לאומיים בתהליכים אלה.[120] ענף ההיסטוריה הצבאית חוקר את ההשפעה ואת ההתפתחות של סכסוכים מזוינים בהיסטוריה האנושית. הדבר כולל חקר אירועים ספציפיים, כמו ניתוח קרב מסוים ודיון בסיבות השונות לפרוץ מלחמה. ההיסטוריה הצבאית כוללת גם שיקולים כלליים יותר לגבי התפתחות הלוחמה, כולל התקדמות בטכנולוגיה, האסטרטגיות, הטקטיקות, הלוגיסטיקה והמוסדות הצבאיים.[121]

היסטוריה כלכלית

ערך מורחב – היסטוריה כלכלית

ענף ההיסטוריה הכלכלית בוחן כיצד סחורות מיוצרות, מוחלפות ונצרכות. היא מכסה היבטים כלכליים כגון שימוש בקרקעות, עבודה והון, היצע וביקוש של סחורות, עלויות ואמצעי ייצור וחלוקת הכנסה (אנ') ועושר. היסטוריונים כלכליים מתמקדים בדרך כלל במגמות כלליות בצורת כוחות לא אנושיים, כגון אינפלציה, ולא בפעולות ובהחלטות של יחידים. אם קיימים מספיק נתונים, הם מסתמכים על שיטות כמותיות, כמו ניתוח סטטיסטי. עבור תקופות שלפני העידן המודרני, הנתונים הזמינים מוגבלים לעיתים קרובות, מה שמאלץ היסטוריונים כלכליים להסתמך על מקורות נדירים ולהסיק מהם מידע.[122]

היסטוריה חברתית

ערכים מורחבים – היסטוריה חברתית, היסטוריה תרבותית, היסטוריה של מגדר, היסטוריה של הדתות

ענף ההיסטוריה חברתית הוא תחום רחב החוקר תופעות חברתיות, אך הגדרתה המדויקת שנויה במחלוקת. חלק מהחוקרים מפרשים אותה כחקר חיי היומיום מחוץ לתחומי הפוליטיקה והכלכלה, כולל מנהגים תרבותיים, מִבְנֶי משפחה, אינטראקציות קהילתיות וחינוך. ישנה גישה קרובה המתמקדת בחוויה במקום בפעילויות, ובוחנת כיצד חברי קבוצות חברתיות מסוימות, כמו מעמדות חברתיים, גזעים, מגדרים או קבוצות גיל, חוו את עולמם. הגדרות אחרות רואות בהיסטוריה חברתית כחקר בעיות חברתיות, כמו עוני, מחלות ופשע, או נוקטות בפרספקטיבה רחבה יותר על ידי בחינת האופן שבו חברות שלמות התפתחו.[123] תחומים קרובים לענף זה כוללים היסטוריה תרבותית, היסטוריה של מגדר והיסטוריה של הדתות.

היסטוריה אינטלקטואלית

ערכים מורחבים – היסטוריה אינטלקטואלית, היסטוריה של הרעיונות, היסטוריה של המדע, תולדות האמנות

היסטוריה אינטלקטואלית היא למעשה ההיסטוריה של הרעיונות ומטרתה לחקור כיצד התפתחו מושגים, פילוסופיות ואידאולוגיות. היא מתעניינת במיוחד בתחומים אקדמיים אך לא רק, כולל חקר האמונות והדעות הקדומות של אנשים מן השורה. בנוסף לחקר התנועות האינטלקטואליות עצמן, היא בוחנת גם את ההקשרים התרבותיים והחברתיים שעיצבו אותן ואת השפעתן על התפתחויות היסטוריות אחרות. כתחומים קרובים, ההיסטוריה של הפילוסופיה (אנ') חוקרת את התפתחות המחשבה הפילוסופית[124] בעוד שההיסטוריה של המדע חוקרת את התפתחותן של תאוריות ופרקטיקות מדעיות, כגון תרומותיהם המדעיות של צ'ארלס דרווין ואלברט איינשטיין.[125] תולדות האמנות, דיסציפלינה נוספת הקשורה לענף, בוחנת יצירות אמנות היסטוריות ואת התפתחותן של פעילויות, סגנונות ותנועות אמנותיות. היא כוללת דיון בהקשרים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים של ייצור האמנות.[126]

היסטוריה סביבתית

ערכים מורחבים – היסטוריה סביבתית, היסטוריה משפטית, היסטוריה חוקתית, היסטוריה עירונית ואזורית, היסטוריה של הטכנולוגיה, היסטוריה רפואית, היסטוריה של החינוך

ענף ההיסטוריה סביבתית חוקרת את הקשר בין בני אדם לסביבתם. מטרתה להבין כיצד בני אדם ושאר הטבע השפיעו זה על זה במהלך ההיסטוריה. ענפים קשורים נוספים כוללים היסטוריה משפטית, היסטוריה חוקתית, היסטוריה עירונית ואזורית, היסטוריה של הטכנולוגיה, היסטוריה רפואית והיסטוריה של החינוך.[127]

היסטוריה כללית והיסטוריה לאומית

במקומות שונים בעולם נהוג ללמד נושאים בהיסטוריה כללית והיסטוריה מקומית־לאומית באותה מסגרת חוגית יחידה להיסטוריה באוניברסיטה. בישראל התפתחה מסורת ייחודית לפיה נושאים בהיסטוריה יהודית ובהיסטוריה כללית נלמדים בשני חוגים נפרדים. מקורה של ההפרדה בימיה הראשונים של האוניברסיטה העברית, והיא הועתקה אחר כך גם לאוניברסיטאות ומכללות אחרות בישראל.[128]

תחומים נוספים

חלק מענפי ההיסטוריה מאופיינים בשיטות בהן הם משתמשים, כגון היסטוריה כמותית, אשר מסתמכת על שיטות כמותיות.[129] היסטוריה השוואתית משווה תופעות היסטוריות מתקופות, אזורים או תרבויות שונות כדי לבחון את קווי הדמיון והשוני ביניהן.[130] שלא כמו רוב הענפים האחרים, היסטוריה שבעל-פה מסתמכת על דיווחים בעל-פה ולא על מסמכים כתובים, וכוללת עדויות של עדי ראייה, שמועות ואגדות קהילתיות. היא משקפת את החוויות האישיות, הפרשנויות והזיכרונות של אנשים פשוטים, ומציגה כיצד אנשים זוכרים באופן סובייקטיבי את העבר.[131] היסטוריה נוגדת-עובדות משתמשת בחשיבת אילו כדי לבחון מהלכים חלופיים של ההיסטוריה, ולחקור מה יכול היה לקרות בנסיבות שונות.[132] ענפי היסטוריה מסוימים נבדלים על ידי השקפתם התאורטית, כגון היסטוריה פמיניסטית.[66]

Thumb
היסטוריה עולמית בוחנת את ההיסטוריה ברמה העולמית, ומשלבת את כל ההיסטוריה האנושית.[133]

חלק מההבחנות מתמקדות בהיקף הנושא הנלמד. היסטוריה גדולה היא הענף בעל ההיקף הרחב ביותר, המכסה את התקופה מהמפץ הגדול ועד להווה, ומשלב אלמנטים של קוסמולוגיה, גאולוגיה, ביולוגיה ואנתרופולוגיה.[134] היסטוריה עולמית היא תת-דיסציפלינה אקדמית צעירה יחסית, אשר החלה להתפתח בשנות ה-80 של המאה ה-20. מטרת המחקר בתחום היא לבחון את ההיסטוריה האנושית כמכלול, החל מהאבולוציה של האדם.[133] המונחים מקרו-היסטוריה, מזו-היסטוריה ומיקרו-היסטוריה מתייחסים לקני מידה שונים של ניתוח, החל מדפוסים בקנה מידה גדול המשפיעים על כל העולם ועד למחקרים מפורטים של הקשרים מקומיים, קהילות קטנות, היסטוריות משפחתיות, אישים מסוימים או אירועים ספציפיים.[135] תחום הקשור קשר הדוק למיקרו-היסטוריה הוא ז'אנר הביוגרפיה ההיסטורית, המספר את חייו של אדם בהקשרו ההיסטורי ואת המורשת שהותיר.[136]

היסטוריה ציבורית כוללת פעילויות המציגות את ההיסטוריה לציבור הרחב. הדבר קורה בדרך כלל מחוץ למסגרות האקדמיות המסורתיות כמו מוזיאונים, אתרים היסטוריים, אתרי מורשת ומדיה פופולרית.[137]

Remove ads

התפתחות הדיסציפלינה

סכם
פרספקטיבה

לפני המצאת הכתב היו השימור והעברת הידע ההיסטורי מוגבלים למסורות שבעל-פה.[138] צורות מוקדמות של כתיבה היסטורית שילבו עובדות עם אלמנטים מיתולוגיים, כמו האפוס "עלילות גילגמש" ממסופוטמיה העתיקה וה"אודיסיאה", טקסט יווני עתיק המיוחס להומרוס. החיבור "היסטוריות" מאת הרודוטוס,[י"ח] שפורסם במאה ה-5 לפנה"ס, היה אחד מהטקסטים הבסיסיים של המסורת ההיסטורית המערבית, והדגיש יותר חקירה רציונלית ומבוססת ראיות מאשר סיפוריהם של הומרוס ושל משוררים אחרים. תוקידידס הלך בעקבות גישתו של הרודוטוס ועידן אותה עוד יותר, אך התמקד יותר בהתפתחויות פוליטיות וצבאיות ספציפיות, בניגוד להיקף הרחב ולאלמנטים האתנוגרפיים של עבודתו של הרודוטוס.[140] ההיסטוריוגרפיה הרומית הושפעה רבות ממסורות יווניות. לעיתים קרובות היא כללה לא רק עובדות היסטוריות אלא גם שיפוטים מוסריים של דמויות היסטוריות.[י"ט] היסטוריונים רומאים מוקדמים השתמשו בסגנון אנליסטי, וסידרו אירועים בעבר לפי שנה עם מעט פרשנות, בעוד שהיסטוריונים מאוחרים יותר העדיפו גישה נרטיבית ואנליטית יותר.[142]

Thumb
"רשומות ההיסטוריון" של סה-מה צ'יין היה אחד התיאורים המקיפים המוקדמים ביותר של ההיסטוריה של סין והעולם הרחב הידועים לסינים.

מסורת מורכבת נוספת של כתיבה היסטורית צצה בסין העתיקה, שהחלה עוד עם קודמותיה המוקדמות בסוף האלף ה-2 לפנה"ס. היא ראתה את דברי הימים כצורה הגבוהה ביותר של כתיבה היסטורית והבליטה אימות באמצעות מקורות. מסורת זו הייתה קשורה לפילוסופיה הקונפוציאנית וקשורה קשר הדוק לשושלת השלטת. היסטוריונים סינים ביססו שיטה קוהרנטית ושיטתית לתיעוד אירועים היסטוריים מוקדם יותר ממסורות אחרות.[143] השפעה מיוחדת על השיטה הייתה עבודתו של סה-מה צ'יין, ששיטת המחקר הקפדנית שלו והכללת נקודות מבט חלופיות עיצבו סטנדרטים היסטוריוגרפיים מאוחרים יותר.[138] בהודו העתיקה היו סיפורים היסטוריים קשורים קשר הדוק לדת. הם שילבו לעיתים קרובות דיווחים עובדתיים עם אלמנטים על-טבעיים, כפי שניתן לראות ביצירות כמו המהאבהארטה.[144]

באירופה של ימי הביניים תועדה ההיסטוריה בעיקר על ידי אנשי הכמורה בצורת כרוניקות. היסטוריונים נוצרים שאבו השראה ממסורות יווניות-רומיות ויהודיות ופירשו מחדש את העבר מנקודת מבט דתית כנרטיב המדגיש את תוכניתו האלוהית של אלוהים. תרומות מהותיות לעיצוב מסורת זו תרמו ההיסטוריונים אוסביוס מקיסריה, בדה ונרביליס והתאולוג אוגוסטינוס.[145] בעולם המוסלמי הושפעה הכתיבה ההיסטורית באופן דומה מהדת, ופירשה את העבר מנקודת מבט מוסלמית. היא ייחסה חשיבות רבה לשרשרת המוסרים כדי לשמר את סמכותם של תיאורים היסטוריים.[146][147] מוחמד אבן ג'ריר א-טברי כתב סקירה היסטורית מקיפה, החל מבריאת העולם ועד זמנו. אבן ח'לדון הרהר בסוגיות פילוסופיות העומדות בבסיס עבודתם של היסטוריונים, כגון דפוסים אוניברסליים המעצבים שינויים היסטוריים וגבולות האמת ההיסטורית.[138]

עם הופעתה של שושלת טאנג (618–907 לספירה) בסין, הלכה הכתיבה ההיסטורית והתמסדה, כאשר בשנת 629 לספירה הוקמה לשכה לכתיבת היסטוריה. הלשכה פיקחה על הקמת "רשומות אמיתיות", אוסף מקיף המשמש בסיס להיסטוריה הלאומית הסטנדרטית. היסטוריונים החוקרים את שושלת טאנג הדגישו את ההבדל בין אירועים בפועל שהתרחשו בעבר לבין האופן שבו אירועים אלה מתועדים בטקסטים היסטוריים.[148] כתיבה היסטורית בשושלת סונג (960–1279 לספירה) התרחשה במגוון ז'אנרים של מחקרים היסטוריים, כולל אנציקלופדיות, ביוגרפיות ורומנים היסטוריים, בעוד שהיסטוריה הפכה אז למקצוע בסיסי בבחינות הממשלתיות בסין. בהשפעת המודל הסיני, צמחה מסורת של כתיבה היסטורית ביפן במאה ה-8 לספירה. כמו בסין, הכתיבה ההיסטורית ביפן הייתה קשורה קשר הדוק לשושלת הקיסרים שמשלו בה, אך היסטוריונים יפנים ייחסו חשיבות פחותה להערכה ביקורתית של מקורות מאשר עמיתיהם הסינים.[149]

במהלך הרנסאנס והעת החדשה המוקדמת (בערך בין השנים 1500 ל-1800) באו המסורות ההיסטוריות השונות במגע הולך וגובר זו עם זו. החל מהמאה ה-14 הוביל הרנסאנס באירופה למעבר מתפיסות דתיות מימי הביניים לכיוון עניין מחודש במסורת היוונית-רומית הקלאסית והמוקדמת יותר. הומניסטים של הרנסאנס (אנ') השתמשו בביקורת טקסט מתוחכמת כדי לבחון יצירות היסטוריות דתיות מוקדמות יותר, מה שתרם לחילון הכתיבה ההיסטורית. במהלך המאות ה-15 עד ה-17 שמו היסטוריונים דגש רב יותר על תפקידה הדידקטי של ההיסטוריה, והשתמשו בו כדי לקדם את הסדר הקיים או לטעון לחזרה לחזון האידיאלי של העבר. ככל שהמצאת הדפוס הפכה מסמכים כתובים לנגישים ובעלי מחירים זולים יותר, העניין בהיסטוריה התרחב גם אל מחוץ לתחום הכמורה והאצולה. במקביל הטילה המחשבה האמפיריציסטית הקשורה למהפכה המדעית ספק באפשרות להגיע לאמיתות היסטוריות אוניברסליות.[150] בעידן הנאורות במאה ה-18 הושפעה הכתיבה ההיסטורית מרציונליזם ומספקנות. מתוך כוונה לאתגר סמכות ודוגמה מסורתיות באמצעות היגיון ושיטות אמפיריות, ניסו היסטוריונים לחשוף דפוסים ומשמעות עמוקים יותר בעבר, בעוד שהיקף החקירה ההיסטורית התרחב עם התמקדות הולכת וגוברת בנושאים חברתיים וכלכליים וכן בהשוואות בין תרבויות שונות.[138]

בסין, בתקופת שושלת מינג (1368–1644), גבר העניין הציבורי גם בכתבים היסטוריים ובזמינותם. בנוסף להמשך פרסום הרשומות האמיתיות על ידי היסטוריונים ממשלתיים רשמיים, פרחו עבודות לא-רשמיות של חוקרים פרטיים. חוקרים אלה נטו להשתמש בסגנון יצירתי יותר ולעיתים ערערו על תיאורים אורתודוקסיים.[151] בעולם המוסלמי צצו מסורות חדשות של כתיבה היסטורית באימפריה הספווית, המוגולית והעות'מאנית. בינתיים תיעדו ופירשו חוקרים אירופאים סיפורים של ילידים באמריקה, שהועברו מדור לדור בעל פה ודרך פרקטיקות פיקטוגרפיות.[152] השקפות אלו ערערו לעיתים על נקודות מבט אירופאיות מסורתיות.

Thumb
לאופולד פון רנקה חולל מהפכה בסטנדרטים של מחקר היסטורי בכך שהציג הערכה יסודית של מקורות ראשוניים.[138]

במהלך המאה ה-19 השתנתה הכתיבה ההיסטורית, עת הפכה למקצועית יותר וכיוונה יותר לתחום המדע. בעקבות עבודתו של לאופולד פון רנקה התקבלה שיטה סיסטמטית של הערכת מקורות באופן נרחב, בעוד שמוסדות אקדמיים המוקדשים לחקר ההיסטוריה הוקמו כמחלקות אוניברסיטאיות, אגודות מקצועיות וכתבי עת. בהתאם לתפיסה מדעית זו, גיבש אוגוסט קונט את אסכולת הפוזיטיביזם ושאף לגלות חוקים כלליים של ההיסטוריה, בדומה לחוקי הטבע שנחקרו על ידי פיזיקאים. בהתבסס על הגותו של גאורג וילהלם פרידריך הגל, הציע קרל מרקס חוק כללי כזה בתאוריה שלו אודות המטריאליזם ההיסטורי,[כ] וטען כי כוחות כלכליים ומאבק בין המעמדות הם המניעים הבסיסיים של שינוי היסטורי.[138][153] התפתחות חשובה נוספת הייתה התפשטותן של שיטות היסטוריוגרפיות אירופאיות, שהפכו לגישה הדומיננטית לחקר האקדמי של העבר ברחבי העולם.

במאה ה-20 אותגרו הנחות ושיטות עבודה היסטוריות מסורתיות, בעוד שהיקף המחקר ההיסטורי התרחב. אסכולת האנאל השתמשה בתובנות מתחומי הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה והכלכלה כדי לחקור התפתחויות ארוכות טווח. משטרים סמכותניים, דוגמת גרמניה הנאצית, ברית המועצות וסין, ביצעו מניפולציות היסטוריות לצורך מטרות אידאולוגיות. היסטוריונים שונים עסקו בפרספקטיבות לא קונבנציונליות, תוך התמקדות בחוויותיהן של קבוצות מודרות באמצעות גישות היסטוריות שונות, כגון מיקרו-היסטוריה, היסטוריה שבעל-פה והיסטוריה פמיניסטית. הפוסטקולוניאליזם שאף לערער את ההגמוניה של הגישה המערבית והפוסטמודרניזם דחה את הטענה לפיה ישנה אמת אוניברסלית אחת בהיסטוריה. היסטוריונים אינטלקטואליים בחנו את ההתפתחות ההיסטורית של רעיונות. במחצית השנייה של המאה ה-20 צברו ניסיונות מחודשים לכתוב את ההיסטוריה של העולם בכללותו תאוצה, בעוד שההתקדמות הטכנולוגית עודדה את צמיחתה ההיסטוריה הכמותית והדיגיטלית.[138][154]

Remove ads

תחומים קשורים

סכם
פרספקטיבה

היסטוריוגרפיה

ערך מורחב – היסטוריוגרפיה
Thumb
אבן ח'לדון היה דמות משפיעה בהיסטוריוגרפיה המוסלמית.

ההיסטוריוגרפיה מוגדרת כ"כתיבת דברי הימים" או כ"עריכת ספרי היסטוריה". היסטוריוגרפים בוחנים את מה שהיסטוריונים עושים, וכתוצאה מכך נוצרת מטא-תאוריה בצורת "היסטוריה של ההיסטוריה". יש המשתמשים במונח היסטוריוגרפיה באופן שונה על מנת להתייחס לדיווחים כתובים של העבר.[155]

נושא מרכזי בהיסטוריוגרפיה כמטא-תאוריה מתמקד בסטנדרטים של ראיות והנמקה במחקר היסטורי. היסטוריוגרפים בוחנים כיצד היסטוריונים משתמשים במקורות כדי לבנות נרטיבים על העבר, כולל ניתוח ההנחות הפרשניות שמהן הם מגיעים. נושאים הקשורים זה לזה כוללים את סגנון הכתיבה וההצגה הרטורית של יצירות היסטוריות.[156]

בעזרת השוואת עבודותיהם של היסטוריונים שונים, היסטוריוגרפים מזהים אסכולות חשיבה המבוססות על שיטות מחקר, הנחות וסגנונות כתיבה משותפים. לדוגמה, הם בוחנים את מאפייני אסכולת האנאל, כמו גם השימוש שלה בנתונים כמותיים מתחומים שונים ועניינה בהתפתחויות כלכליות וחברתיות המתרחשות לאורך תקופות ממושכות. השוואות כאלה משתרעות גם על פני תקופות שלמות, מהעת העתיקה ועד ההווה. בדרך זו, היסטוריוגרפיה עוקבת אחר התפתחות ההיסטוריה כדיסציפלינה אקדמית, ומדגישה כיצד השיטות, הנושאים ומטרות המחקר הדומיננטיות השתנו לאורך הזמן.[157]

ערך מורחב – היסטוריוגרפיה ישראלית

ההיסטוריוגרפיה הישראלית היא המחקר ההיסטורי המפורסם של תולדות היישוב מאז ראשית היישוב היהודי החדש בארץ ישראל ועד לימינו, תחילתה בשלהי המאה ה־19; במאה ה־20 בתקופת המנדט ולאחר הקמת המדינה, והתפתחה על ידי היסטוריונים וחוקרים, שחלקם היו אנשי אקדמיה, הוגי דעות או אנשי ציבור. בעשרות השנים מאז הקמת מדינת ישראל הייתה כתיבת ההיסטוריה כלי חשוב בגיבוש הזהות הלאומית הישראלית, בהארת תפקידם של קבוצות ומפלגות שהיו הגמוניות או מנודות בעבר, בביקורת על מדינת ישראל ובנקיטת עמדה של חיוב או שלילה כלפי התנועה הציונית. בראשית המאה ה-20 וה-21 היא מהווה נדבך משמעותי בשיח החברתי והפוליטי בישראל.

פילוסופיה של ההיסטוריה

ערך מורחב – פילוסופיה של ההיסטוריה

היסטוריוסופיה, או "פילוסופיה של ההיסטוריה", היא תחום ידע העוסק במהותה וערכה של ההיסטוריה. היא מתעניינת הן בעבר עצמו כסדרת אירועים הקשורים זה לזה והן כתחום האקדמי החוקר תהליך זה. תובנות וגישות מענפים שונים של הפילוסופיה רלוונטיות לתחום זה, כגון מטאפיזיקה, אפיסטמולוגיה, הרמנויטיקה ואתיקה.[158]

בחקר ההיסטוריה כתהליך, פילוסופים חוקרים את הישויות הבסיסיות המרכיבות תופעות היסטוריות. גישות מסוימות מסתמכות בעיקר על אמונותיהם ופעולותיהם של בני אדם אינדיבידואליים, בעוד שאחרות כוללות ישויות קולקטיביות וכלליות אחרות, כגון ציוויליזציות וכוחות חברתיים.[158] נושא נוסף הקשור לתחום עוסק בטבעם של מנגנונים סיבתיים המקשרים בין אירועים היסטוריים לסיבותיהם ותוצאותיהם.[159] גישה אחת גורסת שישנם חוקים היסטוריים כלליים הקובעים את מהלך האירועים, בדומה לחוקי הטבע הנלמדים במדעי הטבע. לפי גישה אחרת, קשרים סיבתיים בין אירועים היסטוריים הם ייחודיים ומעוצבים על ידי גורמים מותנים.[160] מבחינה היסטורית, פילוסופים אחדים הציעו שהכיוון הכללי של מהלך ההיסטוריה עוקב אחר דפוסים גדולים. על פי הצעה אחת, ההיסטוריה היא מחזורית, כלומר בקנה מידה גדול מספיק, ולכן בעלת אירועים בודדים או מגמות כלליות החוזרות על עצמן. תאוריה נוספת כזו טוענת שההיסטוריה היא תהליך ליניארי וטלאולוגי הנע לעבר מטרה קבועה מראש.[161][כ"א]

נושאי ההיסטוריוסופיה וההיסטוריוגרפיה חופפים, שכן שניהם עוסקים בסטנדרטים של חשיבה היסטורית (אנ'). היסטוריוגרפים מתמקדים בדרך כלל יותר בתיאור שיטות והתפתחויות ספציפיות הנמצאות בחקר ההיסטוריה. היסטוריוסופים, לעומת זאת, נוטים לחקור דפוסים כלליים יותר, כולל שאלות הערכה לגבי אילו שיטות והנחות נכונות.[157] הנמקה היסטורית משמשת לעיתים בפילוסופיה ובתחומים אחרים שיטה להסבר תופעות. גישה זו, המכונה היסטוריציזם, טוענת כי הבנת דבר מה דורשת ידע אודות ההיסטוריה הייחודית שלו או כיצד הוא התפתח. לדוגמה, היסטוריציזם של האמת קובע כי האמת תלויה בנסיבות היסטוריות. היסטוריציזם מנוגד לגישות בהיסטוריה המחפשות הבנה נצחית ואוניברסלית של נושאן.[163]

אובייקטיביות היסטורית

דיונים מגוונים בהיסטוריוסופיה מתמקדים באפשרות של תיאור אובייקטיבי של ההיסטוריה. תאורטיקנים שונים טוענים כי אידיאל זה אינו בר השגה, ומצביעים על האופי הסובייקטיבי של הפרשנות, על ההיבט הנרטיבי של ההיסטוריה ועל השפעת ערכים אישיים והטיות על נקודת המבט והפעולות של אישים היסטוריים והיסטוריונים כאחד. על פי תפיסה אחת, עובדות מסוימות הן אובייקטיביות, למשל, עובדות על מתי התרחשה בצורת או איזה צבא הובס. עם זאת, תפיסה זו אינה מבטיחה אובייקטיביות כללית מכיוון שהיסטוריונים צריכים לפרש ולסנתז עובדות כדי להגיע לנרטיב כולל המתאר מגמות והתפתחויות גדולות.[164] כתוצאה מכך, ישנם היסטוריונים, דוגמת ג'ורג' טרווליאן (אנ'), הטוענים שכל ההיסטוריה מוטה, וכי סיפורים היסטוריים לעולם לא חפים מהנחות יסוד סובייקטיביות ומשיפוטי ערך.[165]

חלק מהתפיסות הקשורות לריאליזם, אמפיריציזם ורקונסטרוקציוניציזם,[166] מתארות את ההיסטוריה כחיפוש אחר אמת או ידע, אשר הם רואים כניתנים לשחזור באמצעות הערכה קפדנית ופרשנות מדוקדקת של ראיות.[167][כ"ב] חוקרים אחרים מבקרים השקפה זו, ומדגישים את אופיו הסובייקטיבי והחלקי של ידע היסטורי.[כ"ג] פרספקטיביסטים טוענים כי פרספקטיבות היסטוריות הן סובייקטיביות מטבען, שכן הן דורשות בחירת מקורות ומחקרים מסוימים, ולוודא איזה מידע ניתן להתייחס אליו כאל עובדה היסטורית. הם טוענים כי הצהרות יכולות להיות אובייקטיביות רק בתוך או יחסית לאחת מכמה פרספקטיבות היסטוריות מתחרות.[172] השקפה ספקנית או רלטיביסטית חזקה יותר קובעת כי שום ידע היסטורי לא ניתן להוכיח כאובייקטיבי.[173][כ"ד] דגש זה על סובייקטיביות הורחב על ידי תאוריות פוסטמודרניסטיות המצביעות על כך שאי אפשר לדעת את העבר באופן אובייקטיבי, ומוסיפות כי משמעות נוצרת באמצעות טקסטים מעשה ידי אדם, ששפתם "מהווה את עולמנו כפי שאנו תופסים אותו".[175][כ"ה] נאו-ריאליסטים הגיבו למגמה זו בעזרת הדגשה מחודשת של מרכזיותן של מתודולוגיות אמפיריציסטיות לניתוח היסטורי. הם מכירים בהשפעתן של הערכות סובייקטיביות אך טוענים כי ניתן בכל זאת להגיע לאמת היסטורית.[176][כ"ו]

תחומים אחרים

היסטוריה משתמשת במתודולוגיה רב-תחומית, הנשענת על ממצאים מתחומים כמו ארכאולוגיה, גאולוגיה, גנטיקה, אנתרופולוגיה ובלשנות.[177][כ"ז] ארכאולוגים חוקרים חפצים היסטוריים מעשה ידי אדם וצורות אחרות של תרבות חומרית. ממצאיהם מספקים תובנות מכריעות לגבי פעילויות אנושיות בעבר והתפתחויות תרבותיות.[179] פרשנות של ראיות ארכאולוגיות מציבה אתגרים שונים מעבודה היסטורית סטנדרטית עם מסמכים כתובים. יחד עם זאת, היא מציעה אפשרויות חדשות על ידי הצגת מידע שלא תועד, ומאפשרת להיסטוריונים גישה לעברן של חברות לא-אורייניות ושל קבוצות מודרות בתוכן על ידי לימוד שרידי תרבותן החומרית. לפני הופעתה של הארכאולוגיה המודרנית במאה ה-19 הניחו האנטיקווארים את היסודות לתחום זה ומילאו תפקיד חיוני בשימור חפצים היסטוריים.[180]

גאולוגיה ומדעי כדור הארץ אחרים מסייעים להיסטוריונים להבין את ההקשרים הסביבתיים והתהליכים הפיזיים שהשפיעו על חברות בעבר, כולל תנאי אקלים, נופים ותופעות טבע.[181] הגנטיקה מספקת מידע מפתח על מקורותיהם האבולוציוניים של בני האדם כמין, נדידתם, אבותיהם ושינויים דמוגרפיים.[182] אנתרופולוגים חוקרים את התרבות וההתנהגות האנושית, כגון מבנים חברתיים, מערכות אמונה ומנהגים פולחניים. ידע זה מציע הקשרים לפרשנות אירועים היסטוריים.[183] בלשנות היסטורית חוקרת את התפתחותן של שפות לאורך זמן, דבר שיכול להיות קריטי לפרשנות של מסמכים עתיקים ויכול גם לספק מידע על דפוסי נדידה וחילופי תרבויות.[184] בנוסף, היסטוריונים מסתמכים על ראיות מתחומים שונים אחרים השייכים למדעי הפיזיקה, הביולוגיה והחברה, כמו גם למדעי הרוח.[185]

מתוקף זיקתה לאידאולוגיה ולזהות לאומית, ההיסטוריה קשורה קשר הדוק לפוליטיקה ותיאוריות היסטוריות יכולות להשפיע ישירות על החלטות פוליטיות. לדוגמה, ניסיונות אירדנטיים של מדינה אחת לספח שטח של מדינה אחרת מסתמכים לעיתים קרובות על תאוריות היסטוריות הטוענות שהשטח השנוי במחלוקת היה שייך בעבר למדינה המספחת.[186] ההיסטוריה ממלאת תפקיד מרכזי גם בדתות המכונות דתות היסטוריות, המבססות חלק מהדוקטרינות המרכזיות שלהן על אירועים היסטוריים. לדוגמה, הנצרות מסווגת לעיתים קרובות כדת היסטורית משום שהיא מתמקדת באירועים היסטוריים סביב ישו.[187] ההיסטוריה רלוונטית לתחומים רבים באמצעות חקר עברם, כולל ההיסטוריה של המדע, המתמטיקה, הפילוסופיה והאמנות.[124]

Remove ads

הוראת ההיסטוריה

סכם
פרספקטיבה
ערך מורחב – אוריינות מקצוע ההיסטוריה
Thumb
תלמידים בניו זילנד במהלך שיעור היסטוריה.

היסטוריה מהווה חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר ברוב מדינות העולם. חינוך מוקדם להיסטוריה שואף לעורר עניין אצל התלמידים בעבר ולהכיר להם מושגים בסיסיים של חשיבה היסטורית. על ידי טיפוח מודעות היסטורית בסיסית, הוא מבקש להנחיל תחושת זהות בעזרת סיוע לתלמידים בהבנת שורשיהם התרבותיים.[188] לעיתים קרובות הוא לובש צורה נרטיבית על ידי הצגת סיפורים פשוטים לתלמידים, שעשויים להתמקד באישים היסטוריים או במקורותיהם של חגים, פסטיבלים ומאכלים מקומיים.[189] חינוך מתקדם יותר להיסטוריה, הנלמד בבית הספר התיכון, מכסה מגוון רחב יותר של נושאים, החל מהעת העתיקה ועד העת החדשה, הן ברמה המקומית והן ברמה הגלובלית. כמו כן, הוא שואף להכיר לתלמידים מתודולוגיות מחקר היסטוריות, כולל היכולות לפרש ולהעריך באופן ביקורתי טענות היסטוריות.[190]

מורים להיסטוריה משתמשים במגוון שיטות הוראה. הן כוללות הצגות סיפוריות של התפתחויות היסטוריות, שאלות שמטרתן לעניין את התלמידים, לעודד חשיבה ביקורתית ולקיים דיונים בנושאים היסטוריים. התלמידים עובדים ישירות עם מקורות היסטוריים כדי ללמוד כיצד לנתח ולפרש ראיות, הן באופן אישי והן בפעילויות קבוצתיות. הם עוסקים בכתיבה היסטורית כדי לפתח את כישורי הביטוי של מחשבותיהם בצורה ברורה ומשכנעת. הערכה באמצעות מבחנים בעל-פה או בכתב שואפת להבטיח את השגת יעדי הלמידה. מתודולוגיות מסורתיות בהוראת ההיסטוריה מציגות לעיתים קרובות עובדות רבות, כמו תאריכים של אירועים משמעותיים ושמות של דמויות היסטוריות, אותן מצופה מהתלמידים לשנן. לעומת זאת, ישנן גישות מודרניות מסוימות המבקשות לטפח מעורבות פעילה יותר והבנה בין-תחומית עמוקה יותר של דפוסים כלליים, תוך התמקדות לא רק במה שקרה אלא גם בנסיבות האירוע ובמשמעותו ההיסטורית המתמשכת.[191]

הוראת ההיסטוריה בבתי הספר הממלכתיים משרתת מגוון מטרות. מיומנות מרכזית היא אוריינות היסטורית, היא היכולת להבין, לנתח באופן ביקורתי ולהגיב לטענות היסטוריות. באמצעות העלאת מודעות בקרב התלמידים להתפתחויות משמעותיות בעבר, הם יכולים להכיר הקשרים שונים של חיי האדם, ולעזור להם להבין את ההווה ואת תרבויותיו המגוונות. במקביל, הוראת ההיסטוריה יכולה לטפח תחושת זהות תרבותית בעזרת חיבור התלמידים למורשתם, למסורותיהם ולמנהגיהם, למשל, בעזרת הצגת דמויות היסטוריות וחגיגות מסורתיות.[192] ידיעת עבר משותף ומורשת תרבותית יכולה לתרום לעיצוב זהות לאומית ולהכין את התלמידים לאזרחות פעילה. היבט פוליטי זה של הוראת ההיסטוריה עלול לעורר מחלוקות לגבי הנושאים שספרי לימוד צריכים לכסות. באזורים שונים הוא הוביל ל"מלחמות היסטוריה" על תוכנית הלימודים. הוא יכול להוביל לטיפול מוטה בנושאים השנויים במחלוקת היסטורית בניסיון להציג את מורשתם הלאומית באור חיובי.[193][כ"ח]

Thumb
חינוך בלתי פורמלי, המסופק על ידי תערוכות של חפצים היסטוריים במוזיאונים, הוא חלק מענף ההיסטוריה הציבורית.[195]

בנוסף לחינוך הפורמלי, הניתן בבתי הספר הציבוריים, היסטוריה נלמדת גם במסגרות בלתי פורמליות מחוץ לכיתות הלימוד. היסטוריה ציבורית נלמדת במקומות כמו מוזיאונים ואתרי זיכרון, שבהם משתמשים בחפצים נבחרים כדי לספר סיפורים היסטוריים ספציפיים לעיתים קרובות.[195] היא כוללת היסטוריה פופולרית, שמטרתה להפוך את העבר לנגיש ומושך לקהל רחב של אנשים שאינם מומחים במדיות כגון ספרים, תוכניות טלוויזיה ותוכן מקוון.[196] הוראת היסטוריה בלתי פורמלית מתרחש גם במסורות בעל-פה, כאשר סיפורים על העבר מועברים מדור לדור.[197]

הוראת ההיסטוריה בישראל

ערך מורחב – הוראת ההיסטוריה בישראל

ההיסטוריה היא אחד המקצועות המרכזיים בתוכנית הלימודים של בתי הספר בישראל. המקצוע נלמד בכיתות ו'–י"א כמקצוע נפרד, אך גם בשנים מוקדמות יותר משולבים נושאים היסטוריים שונים בהוראה. תוכנית הלימודים בישראל עברה שינויים רבים עם השנים. בשנים האחרונות רבו המחלוקות הציבוריות בנוגע לתכני תוכנית הלימודים וספרי הלימוד, וכן בנוגע לדרכי הוראת המקצוע.

תוכנית הלימודים בישראל בהיסטוריה לחטיבה העליונה בבית הספר הממלכתי[198] קובעת את מטרות ההוראה המרכזיות במקצוע כדלקמן:

  • הכרת אירועים היסטוריים מרכזיים והבנתם
  • פיתוח חשיבה היסטורית ורכישת מיומנויות הדרושות ללימוד ההיסטוריה
  • טיפוח הזהות הלאומית וטיפוח ההכרה והזיקה למורשת היהודית
  • טיפוח הבנה וסובלנות כלפי רגשות, מסורות, תרבויות ואורחות חיים של האחר
  • טיפוח ערכים מוסריים כלל אנושיים הומניסטיים וטיפוח יכולת לשפוט אירועים היסטוריים על פי הערכים האלה

ישנן מספר מחלוקות לגבי הוראת ההיסטוריה בישראל: מחלוקת אחת בהוראת היסטוריה נוגעת לשאלת אופן ההוראה של המקצוע. מצד אחד עומדים אלה המבקשים להדגיש בהוראה את מקומם של העובדות ההיסטוריות כאמצעי לחזק את הזהות של התלמידים (בעיקר הלאומית) ומצד שני עומדים אלו המדגישים בהוראת ההיסטוריה את חשיבות ההבנה של תהליכים היסטוריים ושל פיתוח יכולות התלמיד לחשיבה מורכבת ורבת-פנים. מחלוקת נוספת בתחום זה היא על השמטת חלקם ההיסטורי של יהודים שמוצאם אינו אירופי בהיסטוריה ולפעמים גם עיוות או מחיקת עובדות שמציגה אותם בצורה מזלזלת בתוכן הנילמדת במסגרת החינוך.[199]

Remove ads

ראו גם

מקורות

Remove ads

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מידע נוסף מיזמי קרן ויקימדיה ...

עיינו גם בפורטל

Thumb

פורטל היסטוריה הוא שער לחקר ההיסטוריה הפורש תמונה של אירועים ותהליכים היסטוריים בפרספקטיבה רחבה ומציג את המחקר המדעי העדכני והשתקפותו בערכי ויקיפדיה.

Remove ads

ביאורים

  1. [א]
    ישנם מחברים המגבילים את המונח "היסטוריה" לסדרה עובדתית של אירועים מהעבר ומשתמשים במונח "היסטוריוגרפיה" לתיאור חקר אירועים אלה. אחרים משתמשים במונח "היסטוריה" לחקר ולייצוג של העבר. הם מאפיינים "היסטוריוגרפיה" כמטא-תאוריה החוקרת את השיטות וההתפתחות ההיסטורית של דיסציפלינה אקדמית זו.[9]
  2. [ב]
    ישנם חוקרים המזהים את הפרוטוהיסטוריה כתקופה נפרדת לאחר הפרהיסטוריה, המשתרעת מהמצאת הכתב ועד לניסיונות הראשונים לתעד את ההיסטוריה.[10]
  3. [ג]
    "היסטוריה גדולה", מונח שטבע ההיסטוריון דייוויד כריסטיאן בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, הוא ענף מחקר אקדמי הבוחן את ההיסטוריה מהמפץ הגדול ועד להווה, ובכך מכסה את ההתפתחות הקוסמולוגית של היקום ואת האבולוציה הביולוגית של החיים בנוסף להיסטוריה האנושית.[13]
  4. [ד]
    היסטוריונים מהעת העתיקה, כמו הרודוטוס ותוקידידס, כבר ביקרו את תיאוריהם של הומרוס ושל משוררים אחרים וטענו כי הם פנטסטיים ולא מדויקים.[19]
  5. [ה]
    נקודת מבט הקשורה לכך היא רוויזיוניזם היסטורי, המבקש לבחון מחדש נקודות מבט המבוססות על ההיסטוריה. גישה זו יכולה ללבוש מגוון צורות, החל מהוספת ראיות ושיטות חדשות הסותרות את החשיבה הנוכחית, ועד לביקורת על ערכם או משמעותם של אירועים וגורמים היסטוריים. תאורטיקנים מסוימים משתמשים במונח רוויזיוניזם במובן נייטרלי לכל דחייה או פרשנות מחודשת של השקפות מרכזיות. אחרים מקשרים אותו לפרקטיקות המתעלמות מראיות אותנטיות ומשלבות השקפות ספקניות ורלטיביסטיות מאוד כדי להצדיק נקודות מבט פסאודו-היסטוריות, תוך ניסיון להכפיש ידע המבוסס על אירועים היסטוריים באמצעות ביקורת אפיסטמית.[27]
  6. [ו]
    ביוונית: היסטוריה, במלעיל (ההטעמה בתנועה של האות רי"ש).
  7. [ז]
    במובן המצומצם של המושג, המתודולוגיה ההיסטורית מוגבלת לעיתים להערכה או לבקרה של מקורות.[35]
  8. [ח]
    ההגדרות המדויקות של מקור ראשוני ומשני שנויות במחלוקת ולא תמיד קיימת הסכמה כיצד יש לסווג מקור מסוים. לדוגמה, אם אדם לא היה נוכח במהומה אך מדווח עליה זמן קצר לאחר התרחשותה, ישנם היסטוריונים הרואים בדיווח זה מקור ראשוני, בעוד אחרים רואים בו מקור משני.[41]
  9. [ט]
    הנחת היסוד של לאופולד פון רנקה על הערכת מקורות השפיע באופן משמעותי על הפרקטיקה של המחקר ההיסטורי.[43]
  10. [י]
    היסטוריונים בוחנים את ההקשר ואת הזמן של המסמך כדי להבין את משמעויות המונחים שהוא משתמש בהם. לדוגמה, אם מסמך משתמש במילה "נורא", עליהם להחליט האם היא מבטאת את המשמעות המודרנית של המילה, או את המשמעות ההיסטורית, שהיא: "דבר הראוי ליראת כבוד".[45]
  11. [י"א]
    הדבר נעשה למאתגר במיוחד אם מקורות שונים מספקים מידע סותר לכאורה.[52]
  12. [י"ב]
    היצירתיות והדמיון הנדרשים לשלב זה הן אחת הסיבות לכך שחלק מהתאורטיקנים מפרשים את ההיסטוריה כאמנות ולא כמדע.[53]
  13. [י"ג]
    לדוגמה, מרתה וושינגטון שרפה את כל חילופי המכתבים הפרטיים בינה לבין בעלה ג'ורג' וושינגטון, והותירה "שתיקות" של עשרות שנים אודות מערכת היחסים ביניהם.[58] סיבה נוספת לשתיקות היא קיומו של טאבו, כגון טאבו נגד הומוסקסואליות, היכול לגרום לכך שמעט מידע נרשם אודות הנושא. הנוהג לפיו יש למחוק את זכרו של אדם מן התיעוד ההיסטורי ידוע בשם "Damnatio memoriae", כלומר "הכחדת זיכרון".[59]
  14. [י"ד]
    ישנם חילוקי דעות לגבי מתי בדיוק מתחילה ומסתיימת כל תקופה. חלוקות משנה חלופיות עשויות להשתמש במסגרות זמן חופפות או שונות באופן דרסטי.[72]
  15. [ט"ו]
    אם כי תקופה זו מתייחסת בעיקר לאירופה.
  16. [ט"ז]
    מחלות חדשות, תוקפנות וניצולים צבאיים אירופאים גרמו לאובדן חיים דרסטי ושיבוש תרבותי בקרב קהילות של ילידים באמריקה.[83]
  17. [י"ז]
    בהקדמה לספרו "היסטוריה של צרפת" משנת 1869, כתב ז'ול מישלה, בהדגשת הקשר המרכזי בין גאוגרפיה להיסטוריה: "ללא בסיס גאוגרפי, נראה שהעם, יוצר ההיסטוריה, מהלך על אוויר".[90]
  18. [י"ח]
    הרודוטוס נחשב באופן מסורתי ל"אבי ההיסטוריונים" מחד, אך מאידך הוא מכונה גם "אבי השקרנים", משום שלא כל תיאוריו היו אמינים.[139]
  19. [י"ט]
    היבט זה מצוי במידה מסוימת גם בעבודותיהם של היסטוריונים יוונים, כולל הרודוטוס ופוליביוס.[141]
  20. [כ]
    מטריאליזם היסטורי היא גישה מתודולוגית לחקר החברה, הכלכלה וההיסטוריה. מטריאליזם היסטורי מחפש אחר הסיבות להתפתחות ושינויים בחברות אנושיות, באופן בו אנשים, באופן קולקטיבי, יוצרים משמעות לחיים ומנתח, תוך הדגשת היבטים כלכליים, כל מיני תופעות שקיימות בחברה; למשל מעמדות חברתיים, מבנים פוליטיים, אידאולוגיות וכיוצא בזה.
  21. [כ"א]
    ישנם פילוסופים שהלכו בעקבות פרנסיס פוקויאמה בטענתם כי "קץ ההיסטוריה" כבר הגיע, בהתבסס על הטענה שהאבולוציה האידאולוגית של האנושות הגיעה לנקודת הסיום שלה.[162]
  22. [כ"ב]
    ההיסטוריון הגרמני לאופולד פון רנקה היה מהתומכים החשובים ביותר של גישה מדעית זו במהלך המאה ה-19.[168] גם כיום ישנם חוקרים מרכזיים הנוקטים בדעה זו, דוגמת אדוארד פאלמר תומפסון.[167]
  23. [כ"ג]
    ביקורות אלה נשענות על טיעונים הכוללים, בין היתר, את הטענה לפיה אי אפשר לשחזר את מכלול העבר; מכיוון שאירועים כבר התרחשו ולא ניתן לאמת תיאורים מול אירועים אלא מול תיאורים אחרים; כתיבה היסטורית מתווכת ונבנית על ידי ההיסטוריון ותהליך בניית הנרטיב כרוך בפרשנות ובקריאות סלקטיביות;[169] והראיות עצמן הן בהכרח סובייקטיביות שכן תוכנן מתווך על ידי יוצרן והישרדותן בתהליכי בחירה.[170] מנקודת מבט זו, ראייה לאחור ותאוריה מודרנית מאפשרים גם להיסטוריונים לחבר ראיות ולהציג פרשנויות הנראות רק לאחר מעשה ולעשות זאת מנקודת מבט מוטה, כלומר ההיסטוריה כעבר הידוע היא יצירה אנושית.[171]
  24. [כ"ד]
    בין תומכי נקודת המבט הרלטיביסטית יותר היה אדוארד הלט קר, שספרו "מהי היסטוריה? (אנ')" בחן כיצד הקשרים היסטוריים וחברתיים משפיעים על האופן שבו היסטוריונים בוחרים ומנתחים עובדות.[174]
  25. [כ"ה]
    ישנם חוקרים הטוענים כי להכרה באופי הסובייקטיבי של מקורות היסטוריים יש יתרון בכך שהיא פותחת תחומי מחקר חדשים ודרכים חדשות לעסוק בנושאים היסטוריים; היא גם מספקת גישות חדשות לניתוח מקורות, ביקורת נרטיבים דומיננטיים ומאפשרת להיסטוריונים לעסוק במושגים שונים.
  26. [כ"ו]
    בין החוקרים התומכים בדעה זו נמנים ריצ'רד ג'. אוונס.[176]
  27. [כ"ז]
    לעיתים הם מקובצים תחת התווית "מדעי עזר בהיסטוריה".[178]
  28. [כ"ח]
    לדוגמה, כמה ספרי לימוד היסטוריה לתיכונים ביפן ספגו ביקורת על כך שהמעיטו בפעילותה הקולוניאלית והמלחמתית.[194]
Remove ads

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads
Remove ads