בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים
אקדמיה לאמנות ועיצוב בישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בְּצַלְאֵל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים היא מכללה אקדמית לאמנות, עיצוב ואדריכלות. הוא נוסד בשנת 1906 על ידי בוריס שץ[3] כ"בית מדרש לאמנות ולמלאכות האמנות" והיה בית הספר הראשון לאמנות בארץ ישראל במאה ה-20. העבודות שנוצרו בבית הספר על ידי תלמידיו נחשבות לראשיתה של האמנות החזותית הישראלית. בשנת 1935, לאחר שהיה סגור כמה שנים, נפתח בית הספר מחדש בשם "בצלאל החדש". בשנת 1955 זכה בית הספר להכרה אקדמית, ובמשך השנים נוספו לו מחלקות שונות בתחומי האמנות והעיצוב. בשנת 1958 זכה בית הספר בפרס ישראל לציור ולפיסול.
 | |
 | |
| קמפוס בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל | |
| בית ספר לאמנות | |
|---|---|
| על שם |
בצלאל בן אורי  |
| תקופת הפעילות | 1906–הווה (כ־118 שנים) |
| מייסדים |
בוריס שץ |
| מגמות |
תארים ראשונים: אמנות, אמנויות המסך,(אנימציה ווידאו), ארכיטקטורה, עיצוב קרמי וזכוכית, עיצוב תעשייתי, צילום, צורפות ואופנה, תקשורת חזותית, תרבות חזותית וחומרית. תארים שניים: אמנויות, עיצוב אורבני, מדיניות ותיאוריה של האמנויות, עיצוב תעשייתי, תקשורת חזותית |
| בעלי תפקידים | |
| נשיא | פרופ' עדי שטרן |
| סגן נשיא | ליאת בריקס-אתגר |
| יו"ר |
עדי שטרן |
| מנכ"ל | אברמי טורם |
| תלמידים | |
| כלל הסטודנטים | כ-2500 (תואר ראשון ושני) |
| סטודנטים לתואר ראשון | 2,069[1] |
| סטודנטים לתואר שני | 276[1] |
| סטודנטים מתוקצבים | 2077[2] |
| מיקום | |
| מיקום | ירושלים, ישראל |
| מדינה |
 ישראל |
| קואורדינטות | 31°47′35″N 35°14′50″E |
| http://www.bezalel.ac.il | |
|
(למפת ירושלים רגילה)   בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים  | |
  | |
כיום לומדים בבצלאל למעלה מ-2,500 סטודנטים וסטודנטיות לקראת תואר ראשון ושני במגוון רחב של דיסציפלינות: עיצוב תעשייתי, עיצוב קרמי וזכוכית, תקשורת חזותית, אמנות, אמנויות המסך (אנימציה ווידאו), צילום, צורפות ואופנה, ארכיטקטורה ועיצוב אורבני, תואר עיוני בתרבות חזותית וחומרית ומדיניות ותיאוריה של האמנויות.
בצלאל, שהחל מסוף שנות ה-80 פעל בעיקר בקמפוס הר הצופים, השלים בסוף מרץ 2023 את המעבר לקמפוס ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל במרכז ירושלים, במתחם מגרש הרוסים, בסמוך לעיריית ירושלים וכיכר ספרא, על גבעה המשקיפה אל העיר העתיקה. בית הספר לארכיטקטורה שוכן בבנין ההיסטורי של בצלאל ברחוב שמואל הנגיד במרכז ירושלים. לבצלאל שלוחה חרדית הממוקמת בשכונת גבעת שאול בירושלים, התואר השני בעיצוב תעשייתי פועל מבית הנסן בשכונת טלביה בירושלים ובנוסף ישנה שלוחה בתל אביב בה נלמדת התכנית לתואר שני באמנויות.
אמנות ואומנות יהודית במאה ה-19
במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 התקיימו בארץ-ישראל מסורות של אמנות עיטורית בעלת מאפיינים דתיים, במיוחד יהודיים ונוצריים, שנוצרו עבור עולי רגל, אך גם ליצוא ולצריכה מקומית. האמנים שיצרו אותם היו חסרים את המוטיב הלאומי, שעתיד להיות מרכזי בפעילותו של "בצלאל" בעשורים הראשונים של המאה ה-20.
בתוך היישוב הישן פעלו סדנאות ובתי מלאכה קטנים שייצרו חפצים במדיה מסורתיות כגון צורפות, רקמה, וייצור חפצים בטכניקות של גילוף עץ, אבן או שנהב. החפצים הללו כללו מגוון של מוצרי צריכה, מזכרות לתיירים וחפצים ליטורגיים, שעוטרו במגוון של טכניקות, שהתבססו על דימויים גרפיים.[4] במקביל למסורות אלו התפתחה מסגרת מודרנית לעשייה אומנותית בבית-הספר "תורה ומלאכה", שנפתח בשנת 1882 על ידי "כי"ח". בבית הספר נפתחו מחלקות לייצור חפצי אומנות, כגון שטיחים, תוך שילוב בין עבודת יד לבין שימוש במכונות מודרניות, בסגנון נאו קלאסי ובארוקי.[5]
הציונות והאמנות היהודית באירופה
בסוף המאה ה-19 החל להופיע המושג "אמנות יהודית" באירופה. הביטויים הראשונים לכך התמקדו באספנות של חפצי ליטורגיקה יהודיים והקמת מוזיאונים אתנוגרפיים.[6] במקביל, בעקבות האמנציפציה ליהודים, הופיעו אמנים יהודים שעסקו בתיאור היבטים יהודיים כגון מוריץ דניאל אופנהיים, מאוריצי גוטליב, איזידור קאופמן ואחרים. על כן, היה זה טבעי כי גם ציור ופיסול הפכו בידי התנועה הציונית לכלי ביטוי לשאיפות לאומיות.[7]
אחד הביטויים המעשיים הראשונים לכך היה בפעילותו של הקונגרס הציוני העולמי החמישי, שהתקיים בשנת 1901 בבזל ובו הועלה תפקידה של האמנות הפלסטית במסגרת המפעל הציוני. הפילוסוף מרטין בובר קרא בנאומו על בימת הקונגרס ל"שילוב ידיים" בין האמנות ליהדות במטרה "להביא לתחייתו המחודשת של העם היהודי".[8] בעיני בובר נתפשה האמנות כמכשיר הומניסטי לקידום דמותו של היהודי הציוני החדש. את הקונגרס ליוותה תערוכת יצירות אמנות שארגן אפרים משה ליליין וכן הוקם בית הוצאה לאור יהודי בשם "יודישער פערלאג" ובו התפרסמו יצירותיהם של אמנים יהודים רבים.[9]
ערך מורחב – בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות
הקמת בצלאל 1903–1907
היוזמה להקמת בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות האמנות, הייתה של פרופסור בוריס שץ. שץ, יליד הכפר ורנאי שליד קובנה אשר בליטא, פרש בגיל צעיר מלימודיו בישיבה כדי ללמוד ציור ופיסול בווילנה ואחר כך בוורשה. שץ זכה לפרסום רב בזכות פסלו "מתתיהו החשמונאי", ועקב כך קיבל הזמנה מפרדיננד הראשון, נסיך בולגריה, לשמש כפסל החצר ולייסד בסופיה את האקדמיה המלכותית הבולגרית לאמנות.
בראשית שנת 1903 נפגש בוריס שץ עם בנימין זאב הרצל בווינה. בפגישה ביקש שץ לקדם את רעיונו להקמת בית ספר לאמנות בארץ ישראל.[10] השם שבחר שץ עבור בית הספר היה מחווה לבצלאל בן אורי, האמן המקראי המוזכר בספר שמות כמי שאחראי להורות את האמנים כיצד לבנות את המשכן וכליו.
עד אותה עת גיבש לעצמו שץ תודעה לאומית-יהודית שהושפעה ממגמות לאומיות ואתנוגרפיות שנחשף אליהן במסעותיו בעולם. תודעתו זו הלכה וגדלה ובהמשך קיבלה משנה חשיבות בעקבות השתתפותו בתערוכה העולמית שנערכה בסנט לואיס בשנת 1904. בתערוכה זו ראה שץ תצוגות אמנות של עמים שונים והתחזקה בו ההכרה שגם על העם היהודי לגבש את ייחודו היצירתי והעצמאי.[11]
עם מותו של הרצל בשנת 1904 החל שץ בניסיון לגייס תומכים ותורמים נוספים לרעיון הקמת בית הספר. בשנת 1905 שהה שץ בברלין במטרה לצקת כמה מפסליו.[12] בעת שהותו שם נפגש שץ עם עסקנים ציוניים ובייחוד עם אוטו ורבורג ופרנץ אופנהיימר, שפעלו להגשמת חזונו. בינואר החליטה הנהגת התנועה הציונית בגרמניה, שנשלטה בידי תומכי "הציונות המעשית", לתמוך ברעיון של שץ ואף להקים ועד מייסד להקמת בית מדרש לאמנות בירושלים. בנוסף החלה בגיוס מעשי של תרומות לשם הקמת בית הספר. עוד באותו החודש חיבר ועד ההקמה של בית הספר מסמך שפורסם בגיליון השני של כתב העת "אלטנויילנד" (1906), ועליו היו חתומים שץ, אפרים משה ליליאן, הרמן שטרוק, הירש הילדסהיימר, ורבורג, אופנהיימר וזליג סוסקין. המסמך הציג את התפיסה הציונית שראתה ביישוב א"י ובעידוד היישוב היהודי בה – באמצעות פיתוח האמנות – משימה עליונה. דרך זו נועדה לשחרר את היישוב היהודי מכספי "החלוקה" לטובת דרך של יצרנות ועצמאות כלכלית. ורבורג הציג את התוכנית במסגרת הקונגרס הציוני העולמי השביעי שנערך בבזל וזכה לתמיכה רחבה בתוכנית. ב-8 באוקטובר 1905 נרשם "בצלאל" כאגודה שיתופית גרמנית[13] שמטרתה הייתה "קידום מלאכת-יד ותעשיית-בית בארץ-ישראל ובארצות השכנות".[14]
בסופה של שנת 1905 היה שץ עסוק בגיוס תרומות נוספות לבית הספר, אולם נתקל בקשיים רבים לאחר שמרבית המוסדות היהודיים היו עסוקים בשיקום הקהילות היהודיות לאחר "פרעות הטירונים" ופרעות "המאות השחורות" ברוסיה. בנוסף עסק שץ בבחירת תלמידים לבית הספר וברכישת חומרי עבודה ועזר ובבחירתו של מורה נוסף לציור, רישום ואמנות שימושית שהיה עתיד להצטרף אליו ואל ליליאן כסגל ההוראה של בית הספר.
בדצמבר[15] הגיע לארץ ישראל יוליוס רוטשילד - המורה הנבחר - מגרמניה ואילו שץ וליליאן הגיעו לירושלים ב-17 בינואר 1906 דרך קונסטנטינופול וביירות.[16] בואם היווה אירוע משמעותי בחיי העיר. ב-19 בינואר, לדוגמה, מופיעה ידיעה על בואם בעיתון "השקפה". ב-18 בינואר קיבל שץ, על פי "השקפה", 40 תלמידות מתוך כ-400 מועמדות, שביקשו להתקבל למחלקת השטיחים בבצלאל.
הקמת בצלאל התבססה על ניסיונו של שץ בניהול האקדמיה הבולגרית לאמנות במשך עשור. בחזונו ראה שץ את בצלאל כמקור פרנסה לכאלף משפחות,[17] תהליך שהתרחש באקדמיה לאומנות בסופיה. בית הספר הוקם מראש כמוסד משולש: בית ספר לאמנות לצעירים בעלי הכשרה קודמת, בית ספר ערב לחסרי השכלה אמנותית אשר יוכלו להתמחות במקצוע מסוים אחד ובתי מלאכה שבהם ילמדו את מלאכות תשמישי הקדושה והשטיחים כשהתכנית היא להתרחב במשך הזמן ולהוסיף את מלאכות הטקסטיל, העץ, המתכת והאבן.[11]
בית הספר נפתח ב-1 במרץ 1906.[18] למחזור הראשון נתקבלו עשרה תלמידים מחו"ל: חמישה מרוסיה, שלושה מאוסטריה וגרמניה ושניים מבולגריה, ותלמידים אחרים ילידי הארץ.[19] המחלקה למלאכה כללה בית חרושת לשטיחים, וכן שיעורי ערב לפועלים. לשם כך הזמין שץ מרחבי הארץ פועלים לירושלים על מנת להשתלם במלאכת הסתתות. פועלים אלו למדו את מלאכתם מסתתים תימנים במשך היום ובערבים השתלמו באמנות ב"בצלאל".
משנפתח "בצלאל" היו בו שתי מחלקות ראשיות: מחלקת האמנות ומחלקת המלאכה. מחלקת האמנות נחלקה לשלוש כיתות: האחת - בית ספר למורים ול"ציירי תוכניות" (דגמים), השנייה - מכינה והשלישית - כיתת שיעורי ערב. במחלקת המלאכה היה הדגש על תעשיית השטיחים אך היו בה גם כיתות לכיור, מלאכת נוי ויציקת גבס בהן לימד שץ. בוגרי הכיתה הגבוהה היו אמורים להתפתח כמורים וכציירי דגמים למוצרים שונים. בכיתה הנמוכה, המכינה, למדו לצייר לפי מודלים בהוראת יוליוס רוטשילד.[20]
בתחילת פעילותו שכן בית הספר בצמוד לבבית הקיסרית טאיתו בשכונת החבשים. את משכנו הראשון תיארה רחל ינאית בן-צבי, שהתגוררה בבניין באותה העת: "...ברחוב החבשים ישנו בניין ישן וריק. זה היה ביתו של 'בצלאל', עד שעבר לבית קבע משלו... מה הדור הבית רב הממדים, ובפרט הקומה העליונה...גזוזטראות מסביב כתלויות באוויר, חלונות גבוהים ופתוחים לרווחה, וסביב החצר - עצים. בסמוך - בכנסייה החבשית - כיפה רמה, חלונות צבעוניים וההוד הנישא מהכנסייה נאצל גם על חצר זו."[21]
אחת המשימות הראשונות שהוטלו על בית הספר ומוריו הייתה לעצב דגמי שטיחים שייוצרו בבית המלאכה הראשון שהוקם ב"בצלאל". המתווה של ליליאן "חתונה אלגורית" (1906), שנועד לשמש כמתנה לדוד וולפסון, ראש הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, שיקף את רוחו המתגבשת של בית הספר בכל הקשור להשפעת האר נובו האירופי בשימוש בדגמים עיטורים "מזרחיים" ובהשפעה של אמנות עתיקה מן המזרח הקרוב. מתווה זה לא נארג לבסוף וגם המתווים הנוספים שליליאן אמור היה ליצור לא הושלמו בשל סכסוך בין ליליאן לשץ.[22]
לאחר שעזב ליליאן את בית הספר הוטל על רוטשילד להשלים את תכנון מתווי השטיחים עבור בית הספר, אולם אף הוא לא סיים את המלאכה. בשנת 1907 פוטר רוטשילד ממשרתו משום שקבוצת סטודנטים התלוננה על רמתו המקצועית. גדעון עפרת מציין בעניין זה את קרבתו המשפחתית של רוטשילד אל אפרים כהן רייס, מנהל "חברת עזרה" והמפקח על הוצאות שץ ובצלאל בפני הוועד בברלין, קרבה שהשפיעה כנראה על יחסו השלילי של שץ אליו.[23]
1908–1912
עם פתיחת בצלאל ברחוב החבשים, החל שץ במאמציו לרכוש שטח לשם הקמת בניין קבע למוסד. ב-31 באוגוסט 1906 החליטה הוועידה הציונית השנתית על הקמת בניין לבצלאל. רק ב-1908 קיבל שץ מן הקרן הקיימת שני בניינים טורקיים שרכשה מאפנדי בשם אבו שקיר, שנועדו לשמש בית יתומים. בבניינים אלו, ברחוב שמואל הנגיד במרכז ירושלים, פעלו לימים בצלאל ובית הנכות (מוזיאון בצלאל). כיום פועל בבניין בצלאל ההיסטורי בית הספר לארכיטקטורה, ובבניין בית הנכות פועל בית האמנים.
דרך הפעולה של "בצלאל", שהתוו שץ והוועד הגרמני של בית הספר, כללה הפרדה בין מלאכת התכנון ועיצוב פריטי האמנות, שנעשתה על ידי מורי בית הספר ותלמידיו, ובין סדנאות העבודה שהכשירו אמנים. החפצים שיוצרו בבתי המלאכה נמכרו בתערוכות שונות שארגן שץ באירופה ובארצות הברית. כמו כן הוקם בשנת 1912 "ביתן בצלאל" ליד שער יפו והוא כלל חנות ואולם תצוגה למוצרי בצלאל. עד לשנת 1911 הגיע מספר עובדי הסדנאות לכ-259. בין עובדים אלו הייתה קבוצה של כ-70 ילדים מתחת לגיל 12 שהועסקו בסדנאות כפועלים.
עיצובן הרוחני של סדנאות אלו הושפע מאוד מתנועות אומנות אירופיות, כגון תנועת האמנויות והאומנויות של ויליאם מוריס, מהגותו של ג'ון ראסקין ואחרים. יצירות האומנות של בצלאל נשענו על עבודה ידנית עמלנית. אחד הביטויים להשפעות אלו הייתה הקמתה של "מושבת בצלאל" בבן שמן, שהוקמה בשנת 1910 ובה יושבו צורפים עולים מתימן, מתוך מטרה ליצירת שילוב ציוני בין חיי האומנות המסורתית לעיבוד האדמה. את המושבה ניהל בן-ציון בן-אהרון ובניהולה היה מעורב גם שמואל פרסוב, ראש המחלקה למלאכת כסף בבצלאל, שהושתתה אף היא על כישורי הצורפים התימנים.[24]
בשנת 1908 נפטר שמואל הירשנברג, שהגיע לבית הספר כמורה לציור במקומו של רוטשילד בשנת 1907. מותו הותיר את שץ כמורה היחיד לאמנות בבית הספר.[25] בשנים לאחר מותו היווה הניסיון לאיוש משרה זו כר למאבקים בין שץ לוועד המפקח בגרמניה.[26] נוסף על כך, תקופת שהותו הקצרה של הירשנברג, שאמנותו התמקדה בתיאור ריאליסטי-אקדמי ובנושאים מהווי היהודים בגולה, לא הצליחה להשאיר את חותמה על האמנות שהתהוותה בבצלאל של אותה עת.[27] מבחינה סגנונית הכילו העבודות השפעה של ה"אר נובו" וה"יוגנדסטיל" בעיצוב הקומפוזיציות, בנטייה לדקורטיביות ובשימוש בדגמים עיטוריים. אולם עיצוב הדמויות והנוף הושפע דווקא מן האמנות הקלאסית והנאו-קלאסית. מבחינה איקונוגרפית הציגו העבודות גם את השאיפה ליצירתה של אמנות "מזרחית" המעוצבת בקווים אירופיים.
אחד האמנים שהשפיעו יותר מכל על תוצרת בצלאל היה זאב רבן, שהגיע לבצלאל בשנת 1912 ולימד במחלקות המִּקְשָה (ריקוע ותבליט), הפיסול והרישום. עד שנות ה-20 הפך רבן למעצב העיקרי של בית הספר, והיה אחראי על עיצוב דגמים למחלקות בית הספר השונות. בין העבודות הידועות שעיצב היו אריחי קרמיקה המעטרים בתים רבים בתל אביב, כיסא אליהו (1916–1925) וארון הקודש שהוצג ב-1921 בתערוכה הראשונה במגדל דוד. חלק מהיצירות של רבן ובצלאל יוצרו בסדנאות חיצוניות לבצלאל כגון בית המלאכה "מנורה" שהקים רבן עם מאיר גור אריה ובית המלאכה "שרא"ר" ועל ידי אמנים כגון הצורף יחיא ימיני.[28] למעשה בשם "בצלאל" הופיע מבחר גדול של חפצי אמנות שימושית של בתי מלאכה שונים, חלקם של אנשי בית הספר לשעבר, שניצלו את השם לשם קידום מוצריהם.[29]
אבל פן, שהגיע ל"בצלאל" בשנת 1913, הביא אל האמנות הבצלאלית גישה שונה לרוח הלאומית-סמלית של שץ ורבן. יצירתו האיורית של רבן הושפעה מרומנטיקה אירופית ותפיסות אוריינטליות.
עם המורים הנוספים בבית הספר נמנו מספר גדול יחסית של אמנים, זאת בשל התחלופה הגדולה של מורי בית הספר ובשל התרחבותו. עד שנת 1912 צמח מספר התלמידים בבית הספר ל-380 ומספר הסדנאות גדל במידה רבה ונפתחו סדנאות גילוף בעץ, סדנת צילום, מחלקת תחרים ועוד.[30] עם המורים נמנו אמנים כגון אהרון לחובסקי, מאיר גור אריה, שמואל בן-דוד, אהרן שאול שור, אריך גולדברג, אדולף ברמן, שמואל לוי, אברהם בר-אדון ואחרים.
במסגרת בצלאל הקים שץ מוזיאון ('בית נכות' בלשון התקופה) שמטרתו העיקרית הייתה לשמש מקור לימוד והשראה לתלמידי בית ספרו. המוזיאון כלל חפצי אומנות אשר נתרמו מפעילים ציוניים ואומנים יהודים מאירופה, עתיקות שנמצאו בארץ ונתרמו לבצלאל, וכן אוסף זואולוגי שנוהל על ידי ישראל אהרוני. אהרוני, המכונה ה'זואולוג העברי הראשון', הגיע לירושלים במטרה להיות מורה לעברית בבצלאל, אך בעקבות הצלחתו כזואולוג תרם למוזיאון בצלאל פוחלצים של חיות ואוסף ציפורים. חלקם הושגו על ידי יחזקאל חנקין שעבד כצייד עבור אהרוני.
בצלאל שימש כמרכז תרבות בירושלים, ובמסגרתו ניתנו הרצאות פופולריות לקהל הרחב בנושאים שונים, נערכו תערוכות של עבודות התלמידים וכן נשפים.
בצלאל בתקופת מלחמת העולם הראשונה
מראשית קיומו היה "בצלאל" נתון בקשיים כספיים תמידיים. נוסף על כך, בוריס שץ ניהל סביב בית הספר מאבקים שונים. מן הצד האחד הם היו שקועים במאבקים משפטיים כנגד סוחרים ובעלי בתי מלאכה על השימוש המסחרי בשם "בצלאל", ומן הצד האחר נאבקו שץ ותומכיו עם הוועד בברלין על השליטה האמנותית והמנהלתית בבית הספר.[31] פריצת מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 הקשתה עוד יותר על בית הספר בשל הניתוק מברלין והקושי הגובר בגיוס תרומות ותלמידים לבית הספר. בשנת 1915 קיבלו חלק מן התלמידים והמורים אזרחות של האימפריה העות'מאנית. ב-1916 אף נשלחו תלמידי בית הספר לשירות צבאי במסגרת הצבא העות'מאני, בעוד תלמידים אחרים שהיו תושבי מדינות נייטרליות עבדו במושבות שונות בשרון בחקלאות, ביקב "כרמל מזרחי" בראשון לציון או במחנות עבודה כגון מחנה "עֵמֵלִיה" בבאר שבע. חלק משכרם של אותם תלמידים נועד למימון פעילותו של בית הספר.[32] שיאו של משבר זה היה ב-1917, אז נסגר בית הספר לכמה חודשים ושץ עצמו הוגלה לדמשק ואחר כך ישב בטבריה ובצפת.
עם סיומה של המלחמה ותחילת המנדט הבריטי חזר בית הספר לפעילות גם ללא שץ, שחזר לבית הספר ב-1919. התגייסותם של חלק מן התלמידים ל"גדודים העבריים" הקשתה על פעילותו הסדירה של בית הספר.[33]
1919–1929
השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה היוו שנות משבר מתמשך ב"בצלאל". נפסקה התמיכה של יהדות גרמניה, ששקעה במשבר כלכלי גדול, ושץ לא הצליח לגייס תרומות חדשות בקרב יהודי ארצות הברית. גם מצב מכירות המוצרים השונים היה רע, וחלק מן המחלקות, הקבוצות ובית-המלאכה השונים שפעלו תחת חסותו נסגרו במהלך המחצית הראשונה של שנות ה-20 של המאה ה-20.
ביטוי למצבו הכספי הקשה של בית-הספר ניתן למצוא בשורה של משברים שעברו בתי המלאכה וכללו שביתות פועלים, לצד סגירת שעריהם. ב-1 באפריל 1921 נסגרו כל בתי המלאכה של בצלאל, שהעסיקו באותה עת 70 עובדים.[34] כעבור כחודשיים חודשה העבודה עם 25 פועלים.[35] סגירה נוספת התרחשה ב-1 בינואר 1922.[36]
למרות המשברים הרבים, המשיך שץ בניסיון להגשים את חלומותיו להגדלת בצלאל, שכללו כעת גם הקמת מרכז חנויות להשכרה ושכונת מגורים, שתשמש את אמני בצלאל.[37]
ביוני 1921 התפרסם מאמר ביקורת מאת שמואל הוגו ברגמן נגד בית-הספר בעיתון "דאס אידשע פאלק" בניו יורק. ב-6 בנובמבר 1925 התפרסמה בעיתון "דואר היום" ביקורת חמורה על בית הספר ועל שץ.
באוקטובר 1927 בצלאל נסגר עקב קשיים תקציביים. ב-1928 נפתח מחדש בתמיכת האגודה האמריקנית "בני ציון".
ב-1929 בצלאל נסגר סופית בגלל משבר תקציבי.[38]
ב-1930 נסע שץ לארצות הברית לגייס כספים לפתיחת בצלאל. ב-1932 נפטר שץ בדנוור, קולורדו בהיותו בן 66 ונקבר בבית הקברות היהודי בהר הזיתים.[38]
בצלאל החדש, 1935 ואילך
- ערך מורחב – בצלאל החדש
![Thumb](#/media/קובץ:שיעור_טיפוגרפיה_ב"בצלאל_החדש",_שנות_ה-40.jpg)
לאחר סגירת "בצלאל" בראשותו של בוריס שץ, בשנת 1929, עמדו חלקים מן המבנים בשיממונם. אחרים שימשו כסדנאות עבודה לאמנים שהמשיכו לפעול בשמו של בית הספר. בשנת 1934 החלה לפעול המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית במטרה להקים מחדש את המוסד הציוני. פעילותם הציונית נועדה בראש ובראשנה לעזור בקליטתם של עולים מגרמניה, שרבים מהם הגיעו ב"עלייה החמישית" לארץ ישראל.[39] בשונה מבצלאל ה"ישן", הלימודים בבצלאל ה"חדש" היו חפים מאסתטיקה מזרחית. גם האווירה הפרועה של נשפי בצלאל וההווי המיוחד נעלמו לטובת השפעות מודרניסטיות, בייחוד של ערכי הבאוהאוס הגרמני בכל הקשור לפונקציונליות של הצורה.
ארתור רופין עמד בראש ועד ההקמה של בית הספר, שמנה מלבדו גם את אנה טיכו, אלברט טיכו, יוסף לוריא, פרופ' ל"א מאיר, ח.א. סטיוארט (האחראי על המסחר והמלאכה במסגרת המנדט הבריטי, ורנר סנטור, גאורג לנדואר, זלמן שוקן והרמן שטרוק. רופין פעל נמרצות להקמת בית הספר, ובמסגרת הקונגרס הציוני ה-י"ט, שנערך ב-1935 בלוצרן, הכריז על הקמת בית הספר. בנוסף הוקמה גם "חברת בצלאל החדש", שנועדה לגייס כספים להקמת בית הספר. רופין אף פנה בשנת 1934 אל הקק"ל וקיבל מהם הסכם חכירה של מבני בצלאל. הדבר גרם לתרעומת בקרב האמנים ששכרו עד אז חלקים ממבנה בית הספר.
ב-30 במאי התכנס ועד חברת בצלאל בראשות ד"ר מקס אייטינגון ובו היו חברים מירה אטינגון, אליהו ברלין, יצחק גרינבאום, בן-ציון דינור, עו"ד שלום הורוביץ, אנה טיכו, הלנה כגן, ד"ר לוריא, מרדכי נרקיס, מ. קרינין ומ. שניאורסון. הלימודים בבית הספר החלו ב-22 באוקטובר וסגל המורים כלל את יוסף בודקו כמנהל בית הספר ומחזור הלימודים הראשון כלל 22 תלמידים. טקס הפתיחה הרשמי נערך ב-22 באוקטובר 1935 (ד' בחשוון ה'תרצ"ו).
המחלקה הגדולה ביותר בבצלאל החדש הייתה מחלקת הגרפיקה השימושית. מרדכי ארדון, שמונה למנהל בית הספר לאחר מותו של בודקו ב-1940, וראובן (דויטש) דיין, מנהל המחלקה בין השנים 1937–1965, ביססו אותה כבעלת שליחות חברתית ואמנותית גם יחד. תלמידי המחלקה עיצבו סמלים וחומר פרסומי עבור מבחר גופים ציוניים ארצישראלים. ב-1940 נפתחה במחלקה סדנה לליתוגרפיה בראשות משה כהן המדפיס הראשי של דפוס "גרפיקה". סגנון העיצוב שהשליט דיין במחלקה התמקד בדימוי מרכזי פיגורטיבי, בהשפעת "כרזת-האובייקט" (Sachplakat) הגרמנית.[40] בשנת 1936 ייסד דיין את "אגודת הציירים העבריים לגרפיקה שימושית בארץ ישראל".
מחלקה בולטת נוספת הייתה המחלקה למתכת בראשות לודוויג יהודה וולפרט (בשנים 1935–1956) ודוד היינץ גומבל (בשנים 1936–1955). במחלקה השתלמו התלמידים בהתקנת חפצים ממתכת בעבודת יד ובמכונות. התלמידים יצרו מגוון חפצים לשימוש אישי, יודאיקה ופריטים לאומיים כמו מעטפת לספר תורה שהוענקה כמתנת מדינת ישראל לנשיא ארצות הברית הארי ס. טרומן ב-1948.[41]
את שיעורי הכתב (טיפוגרפיה) העביר הקליגרף ולימים מנהל בצלאל, ירחמיאל שכטר. במחלקת הכתב, שליוותה את שתי המחלקות הראשיות מאז ראשית הקמת "בצלאל החדש", ביקש שכטר לשלב את עיצוב האות לבין המכשיר שבאמצעותו נכתבת האות. נח אופיר, מהבולטים שבבוגרי המחלקה מעיד: "למדנו פיתוח אותיות בצורה מודרנית, למדנו גם לחבר דברים חדשים. לצורך כתב בסיסי נלמדו – העבר (תולדות הכתב־העברי), ההווה (כתב בודקו) והעתיד.״[42]
את שיעורי הכיור (פיסול) העבירו יעקב לב וזאב בן-צבי. בתחילה שיעורי הכיור התמקדו בהכשרת תלמידי המחלקה למתכת לעיצוב תלת-ממדי ולאחר מכן הוסבו לכיוון קדרות החימר.
ב-1941 הוקמה מחלקת האריגה בראשות יוליה קיינר. במחלקה השתלמו הסטודנטים באריגת יד, רקמה, הכנת בדים מחומרים שונים וכו'. בשנת 1942 פרסם מרדכי ארדון, מנהל "בצלאל החדש" מזה שנתיים, מאמר מסכם על הישגי המוסד, ולאחר פירוט המחלקות לגרפיקה שימושית, מתכת וכתב, התייחס למחלקה שנפתחה שנה קודם לכן - המחלקה לאריגת יד. לדבריו, משימת המחלקה הייתה – בחסות משרד המסחר והתעשייה – להכשיר מומחים בתחומי הטקסטיל, אריגת בדים בעיקר, אך גם שטיחים:
- "המְשָקים שלנו נותנים צמר רב, שלפי שעה אין הוא טוב לאריגת בדים, אבל יפה הוא למעשה מרבדים וברצוננו לפתור את שאלת השטיח העממי שלנו, גם כן כמלאכת בית. […] הצמר הארצישראלי והגוון של הארץ צריכים לשָוות לשטיח העממי הזה את אופיו המיוחד, שיעשה אותו גם ראוי לאקספורט."
מחלקת האריגה הותירה חותם על תולדות האופנה הישראלית: "משכית" הייתה חברה ממשלתית לייצור ושיווק אוּמנות מקומית, והתפרסמה בעיקר בזכות עיצוב טקסטיל ששילב בין תרבות עממית מזרחית לעיצוב מודרני מערבי. בשנותיה הראשונות של החברה פנתה המייסדת, רות דיין, אל נחמה בראון (שעבדה אז כמורה במחלקה), כדי שתדריך את העולות במושבי העולים במלאכת רקמת חולצות במפעל "אתא". בדומה למשכית, התוצרים במחלקה הושפעו הן מהנעשה במערב, ובעיקר מסגנון ה"באוהאוס", והן מהתרבות המקומית כששילבו מוטיבים תימניים, בוכריים וכדומה.
במהלך מלחמת העצמאות גויסו רוב תלמידי "בצלאל החדש" לשירות צבאי. רבים מהם הועסקו כמשרטטי מפות ובעיצוב מתקני הסוואה. בבית הספר, שלא סגר את שעריו, נותרו כ-20 תלמידות. כמו כן נפגעו חלקים ממבנה בית הספר (בעיקר סדנת המתכת). למרות המצור על ירושלים, עם התקדמות המלחמה חזר בית הספר לפעילות רגילה. רבים מן התלמידים חזרו ללימודים מלאים או חלקיים ואף התקבלו 16 תלמידים חדשים לבית הספר, מרביתם עולים חדשים. בנוסף, שימש בית הספר אכסניה לשיעורים של האוניברסיטה העברית, שבנייניה בהר הצופים נסגרו.
בשנת 1950 הוקם סניף של בצלאל בהר ציון, בבנין בית הספר גובאט שנשכר מהכנסייה הפרוטסטנטית.[43] בסניף לימדו בין השאר ליטוגרפיה, תחריט ופיסול הצייר דוד בן-שאול, הצייר והפסל אברהם אופק והפסל והצייר דוד פלומבו שעבר להתגורר בהר בשנת 1961.[44] הסניף פעל עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-20.
המוסד שכן במתחם האוניברסיטה העברית בהר הצופים שבירושלים. בשנת 2023 הושלם המעבר לקמפוס ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל במרכז ירושלים.[45] בבצלאל לומדים מעל ל-2,500 תלמידים לתואר ראשון ושני. מחלקות התואר הראשון: אמנות (.B.F.A), ארכיטקטורה (.B.Arch), עיצוב קרמי וזכוכית (.B.F.A), עיצוב תעשייתי (.B.Des), צורפות ואופנה (.B.F.A), צילום (.B.F.A), תקשורת חזותית (.B.Des), אמנויות המסך (אנימציה ווידאו) (.B.F.A) ותואר עיוני בתרבות חזותית וחומרית (.B.A). תוכניות התואר השני: אמנויות (.M.F.A), עיצוב אורבני (M.Urb.Des.), עיצוב תעשייתי (M.Des.), מדיניות ותיאוריה של האמנויות (M.A.) ותקשורת חזותית (M.Des.).
בבצלאל נפתחת בכל שנה עם סיום הלימודים תערוכת סוף השנה, שהיא התערוכה הגדולה ביותר המוצגת בכלל בתי הספר לעיצוב ואמנות בישראל, ובמסגרתה מציגים הבוגרים הטריים את פרויקטי הגמר.
מרחבים אקדמיים בבצלאל:
- המרכז להוראת אמנות ועיצוב: פועל ליצירת תשתית מקצועית לפיתוח הוראה בבצלאל בהתייחס למאפייני ההוראה והלמידה הייחודיים של המוסד.
- המרחב לפיתוח מקיים: מעודד את הסטודנטים לקחת חלק מנהיגותי דרך זיהוי אתגרים מערכתיים, לשאול שאלות, לנקוט עמדה ביקורתית וליישם פתרונות הלוקחים בחשבון היבטים חברתיים, קהילתיים וסביבתיים.
- בצלאל X - המרחב לטכנולוגיות חדשות: עוסק במחקר שוטף של טכנולוגיות וכלים חדשים ובפיתוח מיומנויות בכדי להרחיב את תחומי הידע ושדות הפעולה הנלמדים בבצלאל. במסגרת פעילות המרכז, מקודמים שיתופי פעולה עם התעשייה לשם חשיפה והנגשה של טכנולוגיות חדשות עבור הסטודנטים וסגל ההוראה.
- רשות המחקר והחדשנות: הסמכות המקצועית בכל הקשור לקידום המחקר, מגייסת משאבים אקדמיים, ויוצרת שיתופי פעולה. בין פעילות הרשות: איתור קולות קוראים למחקרים והפצתם בקרב חברי הסגל הרלוונטיים; סיוע בהגשת בקשות לקרנות מחקר, בדגש על היבטי תכנון, כתיבה ותקצוב; וייעוץ מקצועי בתחום האתיקה במחקר. הרשות כוללת גם את מאגד JLM Impact, שיתוף פעולה בין מרכזי החדשנות והיזמות של שלושה מוסדות אקדמיים בירושלים: בצלאל (212 – מעבדת החדשנות של בצלאל), האוניברסיטה העברית, ועזריאלי - מכללה אקדמית להנדסה.
- המרכז לחקר הביטוי החזותי של השואה: מציע פלטפורמה אקדמית המתמקדת בבחינת מופעיו השונים של הביטוי החזותי הקשורים בשואה, כגון ציור, פיסול, קולנוע, צילום, קומיקס ואיור המייצרים שפה של סימנים וסמליים, המשמשים כתשתית ההפצה של ידע היסטורי על אודות השואה.
- המרחב להוגנות מגדרית: במרץ 2018 החלה "בצלאל" תהליך עבודה למען קידום שוויון והוגנות מגדרית, כחלק ממהלך המתנהל בכלל מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, תוך שימת לב לאמות המידה האקדמיות המקובלות ומבלי לפגוע בייחודה של בצלאל כאקדמיה לאמנות ועיצוב.
בשנת 2019 החלו עבודות הבינוי של הקמפוס החדש על שם ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, במתחם מגרש הרוסים במרכז ירושלים. בניין הקמפוס החדש תוכנן על ידי משרד האדריכלים היפני SANAA. הוא נבנה על שטח של 13 דונם וגודלו 42,000 מ"ר.[46]
בנוסף לבניין עצמו מתוכנן לקום באזור חניון עירוני תת-קרקעי של כ-4 קומות. על פי התכנון החניון יהיה בשטח של כ–8,700 מ"ר.[47]
בניין הקמפוס החדש מתפרס על שש קומות – שתי קומות תחתונות מתחת לפני הקרקע וארבע קומות מעל פני הקרקע. הבניין מורכב מלוחות בטון חשוף שיערמו בתצורה העוקבת אחר ההדרגה הטבעית של הנוף, כדי להשתלב במרחב העירוני ולדמות את הנוף המדורג של ירושלים.[48] לוחות הבטון נתמכים על ידי שישה גרעינים המחופים באבן ירושלמית, כאשר מעטפת הבניין כולו היא זכוכית שקופה. השקיפות נועדה להכיל ולשקף את המבנים שסביב, אך גם להיות סימבולית ולאפשר לציבור "לראות דרך" הבניין.
הקמפוס החדש מכיל חללים של סטודיו, כיתות לימוד, סדנאות, משרדי הנהלה וכן שטחים ציבוריים כגון גלריות תצוגה, מתחם חנויות וקפיטריה.
הקמפוס החדש נחנך בשנת 2023.[45]
- ספריית בצלאל - מכילה למעלה מ־60 אלף ספרים, סרטים ופריטים בנושאי אמנות, בהם כמה ספרים נדירים, קטלוגים של תערוכות, ספרי אמן, מהדורות פקסימיליה, אוספים מקיפים בנושאי אמנות וצילום ואוסף חדש של משחקי קופסה למעצבים. הספרייה מנויה על כתבי עת מודפסים ומקוונים ומאגרי המידע מאפשרים גישה לטקסט המלא של מאות כתבי עת.
- ארכיון בצלאל - מאגר ממוחשב, הכולל תיעוד דיגיטלי של ההיסטוריה של בצלאל, אירועים, כנסים, תערוכות, ימי עיון, עבודות סטודנטים וסטודנטיות, פרויקטי גמר ותערוכות בוגרים ובוגרות ואוספים של עבודות בצלאל ממקורות שונים.
הארכיון ההיסטורי של האקדמיה שכולל חומרים ארכיוניים פיזיים, נמצא בין השאר, במוסדות הבאים: הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון עיריית ירושלים, מוזיאון ישראל, בית שץ, ובארכיב 2000.
בשנת 2013 הועברו למתחם "בית הנסן" בירושלים התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי (ששכנה קודם לכן בקמפוס הר הצופים), היחידה ללימודי חוץ ובהמשך התוכניות לתואר שני בעיצוב אורבני, מדיניות ותאוריה של האומנויות והתכנית לתואר שני בתקשורת חזותית).
בשנת 2013 הוקמה ביחד עם בית הספר הגבוה לאמנויות לציבור החרדי "אמן",[49] שלוחה חרדית לנשים בשכונת רוממה בירושלים. המקום נחנך על ידי ראש עיריית ירושלים ניר ברקת.[50]
השלוחה הוקמה על ידי רבקה ורדי, אשר קבלה על כך פרס נבחרי ירושלים.[51]
תוכנית הלימודים זהה לבצלאל, במקום נלמדים אמנות ארכיטקטורה ותקשורת חזותית, המסגרת מעודדת לימודים ומשפחה.
בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות
- בוריס שץ (1906–1932)
בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות
- יוסף בודקו (1935–1940)
- מרדכי ארדון (1940–1952)
- זאב בן-צבי (1952–1953)
- יעקב שטיינהרט (1953–1955)
- ירחמיאל שכטר (1955–1957)
- איזידור אשהיים (1960–1961)
- פליקס דרנל (1962–1964)
בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב
- דן הופנר (1965–1979)
- רן שחורי (1979–1991)
- רן ספוז'ניק (1991–2003)
- ארנון צוקרמן (2003–2012)
- אווה אילוז (2013–2014)
- עדי שטרן (2015–)
- ברוך שץ, בצלאל - תולדותיו, מהותו ועתידו, הוצאת סנונית, ירושלים, תר"ע, 32 עמ'. (לספר הסרוק)
- גדעון עפרת, בצלאל החדש, האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים, 1987
- יעל גילעת, "כי מציון יצא יפי ואמנות מירושלים"-עליתה ונפילתה של מחלקת הפיליגרין בבצלאל, עת־מול, מרץ 2006 (למאמר בטקסט מלא)
- רחלי רוגל, "האולם לזכר השתחררות ארץ ישראל בבית הנכות בצלאל", הוצאת אריאל 2013, עמ' 145
- זאב זליג, בצלאל שלי — אמנות יהודית ארץ ישראלית 1906–1955, בהוצאת המחבר, 2021[52]
- Dalia Manor, 'Orientalism and Jewish National Art: The Case of Bezalel', in Orientalism and the Jews, edited by I. D. Kalmar and D. J. Penslar, Brandeis University Press, 2005, pp. 142–161.
אתר האינטרנט הרשמי של בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (בעברית, באנגלית ובערבית)
בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, ברשת החברתית פייסבוק
בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, ברשת החברתית אינסטגרם
בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, סרטונים בערוץ היוטיוב- לימודי חוץ והמשך בבצלאל
- ארכיון בצלאל מכיל אוסף תצלומים, סרטים ומסמכים המתעדים את פעילות הסטודנטים באקדמיה (אורכב 17.12.2015 בארכיון Wayback Machine)
- נרי ליבנה, לא עוזב את העיר, באתר הארץ, 14 בפברואר 2006
יהואש ביבר, "בצלאל": תחילתה של אמנות א"י, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך "סיפורי בתים: סיפורם של שבעים בתים בתולדות ההתיישבות"- מרב יודילוביץ', הכל על מסך אחד, באתר ynet, 31 בדצמבר 2007
- דליה מנור, אמנות, לאומיות ויחסי ציבור: המיתוס של בצלאל, עיונים בתקומת ישראל 18, 2008, עמ' 417–441
- דקל גודוביץ', ריאיון עם נשיא בצלאל, ארנון צוקרמן, באתר כלכליסט, 27 ביוני 2010
- נועם דביר, אז מי כאן פרובינציאלי? על תחרות התכנון של קמפוס בצלאל, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2011
- מיכאל יעקובסון, על תכנון קמפוס בצלאל החדש במרכז ירושלים, 14 באוגוסט 2011, Xnet
שני ליטמן, בצלאל: לימודים במסלול התנגשות, באתר הארץ, 1 ביוני 2014- נדן פלדמן, איך נהפך בצלאל ל"בית ספר לעשירים בלבד"?, באתר TheMarker, 5 באוגוסט 2015
- טקס הנחת אבן הפינה של הקמפוס החדש של בצלאל, מגרש הרוסים, ירושלים אוקטובר, 2015
- אריאל שנבל, מגזין מוצ"ש מקור ראשון, עבר לצד עתיד, שמאל מול ימין וחופש הביטוי לעומת הסתה. נשיא בצלאל, פרופ' עדי שטרן, מרגיש נטוע עמוק בישראליות, 10 בדצמבר 2019
- מיכאל יעקובסון, לימודי אדריכלות בבצלאל: חצי ראשון קבוע, חצי שני גמיש, באתר Xnet, 23 בינואר 2020
- ynet, המקצועות שכבר (כמעט) לא לומדים, באתר ynet, 16 במאי 2020
תלמידי בית הספר לאמנות בצלאל בשיעור פיסול ובשיעור ציור, 1913. (החל מתזמון 2:21), באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
בצלאל - אקדמיה לאומנות ועיצוב (ירושלים), דף שער בספרייה הלאומית
.svg){kind=icon}
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
