שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

העלייה הראשונה

גל עלייה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

העלייה הראשונה
Remove ads

העלייה הראשונה היא גל עלייה המוני של יהודים לארץ ישראל העות'מאנית משנת תרמ"ב עד שנת תרס"ד (1882–1903).[1]

עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם – עליות קדומות לארץ ישראל

עליות החל מהציונות ועד קום המדינה

עליות לאחר קום המדינה:

עליות על פי ארץ מוצא:

ראו גם:
Thumb

גל העלייה הגיע בעיקר ממזרח אירופה, עיראק ותימן, וההערכה היא ש־25,000–35,000 יהודים עלו לארץ ישראל העות'מאנית במהלך העלייה הראשונה. במסגרת עלייה זו הוקמו הישוביים החקלאיים הראשונים בעידן המודרני. יישובים אלו נקראו מושבות. אנשי עלייה אלו עסקו במקצועות חופשיים, מסחר וחקלאות.

בראשית התקופה, ביישוב הישן, מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כ־26,000 נפש. במשך התקופה באו אליה עולים רבים ממגוון מדינות ביבשות אירופה, אפריקה ואסיה. בסיומה, נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ כ־55,000 נפש.

תקופת העלייה הראשונה נקראה כך בשל ממדיה הגדולים, ובזכות הצלחתם של העולים לממש לראשונה התיישבות עצמאית עירונית וחקלאית נרחבת בארץ ישראל.

לאחר הצהרת בלפור בשלהי מלחמת העולם הראשונה החלו פובליציסטים בארץ ישראל לכנות את העלייה הגדולה שצפו שעומדת להגיע בשם העלייה השלישית. בכך הם כיוונו לעליית ששבצר ו־או זרובבל בתור העלייה הראשונה הגדולה, ועליית עזרא כמה עשרות שנים אחר כך בתור העלייה השנייה. לימים, משלא הגיעה העלייה הגדולה המתוכננת, נשתרש השם העלייה השלישית עבור העלייה שאחר המלחמה ואילו לשני הגלים הגדולים שקדמו לה ניתן השם עלייה ראשונה ושנייה. מכיוון שהייתה עלייה לארץ ישראל גם בשנים קודמות, המונח "עלייה ראשונה" זוכה לביקורת רבה מצד כמה חוקרים.[2]

Thumb
ארץ ישראל במפה שצייר אלכסנדר ג'והנסטון ב־1861.
Thumb
נמל יפו, שנות התשעים של המאה ה־19
Thumb
בית השלטון הטורקי, "בית הסראייה", בצפת
Thumb
חותמת "ועד חלוצי יסוד המעלה", 1882
Thumb
מייסדי המושבה רחובות עם מפת המושבה, 1890
Thumb
בנימין זאב הרצל ומלוויו על סיפון אוניה בדרך לנמל יפו, 1898
Thumb
בתי רחוב יפו משער יפו בצמוד לחומת העיר העתיקה בירושלים, 1898
Thumb
בית גולדה מילוסלסקי, מראשוני בתי האבן, במושבה נס ציונה, 1898
Thumb
המושבה באר טוביה, 1898
Thumb
רחוב הרצל במושבה חדרה, שנות התשעים של המאה ה־19
Thumb
המושבה גדרה, שנות התשעים של המאה ה־19
Thumb
תושבים ליד תעלת ניקוז במושבה חדרה, 1900
Thumb
יהודי מתימן בכפר התימנים בשילוח, ראשית המאה העשרים
Thumb
כיכר המייסדים ובמרכזה בית הכנסת במושבה ראשון לציון שנוסדה ב־1882, בגלויה בהוצאת האחים אליהו משנות ה־20
Thumb
אפיטף על מצבת קברו מ־1938 של דוד שוב ממנהיגי העלייה הראשונה וממייסדי המושבה ראש פינה: ”פ"נ [פה נקבר] ר' משה דוד שוב ז"ל
שעורר רעיון חבת ציון ברומניה
ראשון החלוצים של היישוב החקלאי בגליל העליון
מיסד המושבות ראש פינה ומשמר הירדן”.
Remove ads

רקע

העלייה לארץ ישראל בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 נערכה בתקופת ההגירה הגדולה מאירופה לארצות המערב והעולם החדש. מראשית המאה ה־19 עד מלחמת העולם השנייה נדדו כ־65 מיליון נפש, מתוכם כ־4.5 מיליון יהודים אל ארצות מרכז ומערב אירופה ואל ארצות העולם החדש ביבשות אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה. רוב היהודים היגרו מארצות מזרח אירופה אל ארצות הברית. ארצות יעד נוספות היו מדינות צפון ודרום אמריקה האחרות, מדינות מערב אירופה, אוסטרליה ודרום אפריקה. מיעוט קטן מתנועת המהגרים היהודים הגיעו לארץ ישראל בשנות העלייה הראשונה, וחלק קטן מהם אף השתקעו בה.

בין סיבות ההגירה ההמונית מערבה, היו הגידול הדמוגרפי המהיר באוכלוסיית אירופה והמצוקה הכלכלית שבעקבותיו; בעיקר סבלה מכך החברה היהודית בתחום המושב באימפריה הרוסית, בגליציה וברומניה. אוכלוסיית המהגרים היהודים מאירופה (שפנו ברובם הגדול לאמריקה) כללה ברובה משפחות שקיוו להימלט מן הרדיפות בארצות מוצאם במזרח אירופה ולשפר את ביטחונן האישי והכלכלי. רדיפת המיעוטים, האנטישמיות, המאבק על כינון מדינות הלאום במרכז ומערב אירופה, הגזרות והרדיפות הן מצד השלטונות והן מצד האוכלוסייה המקומית במזרח אירופה (בעיקר באימפריה הרוסית), הגבירו את הגירת היהודים. אירועים בולטים בהקשר זה היו: "הסופות בנגב" מ־1881, "חוקי מאי" ב־1882, וגירוש יהודי מוסקבה ב־1890.

Remove ads

מניעים וסיבות

סכם
פרספקטיבה

העלייה לוותה מתחילתה והושפעה מפעילות ציונית ענפה במזרח אירופה. העולים באו לארץ ישראל שהייתה תחת השלטון העות'מאני בשל מורשת הזיקה העמוקה של עם ישראל לארצו הקדומה – קשר היסטורי ודתי כאחד – אף על פי שהמצב המדיני והכלכלי בארץ היה קשה, בהשוואה ליעדי הגירה אחרים.

לאחר פוגרומים רחבים באימפריה הרוסית, שכונו "הסופות בנגב" (1881) התפרסם המנשר "אוטואמנציפציה!" של פינסקר והוקם ארגון "חובבי ציון", אשר חבריו פתחו סניפים בערים ובעיירות רבות. זה הביא להתעוררות לאומית ולהתארגנות בקרב חלק מיהודי תחום המושב, ואף מעבר לגבולות אימפריה הרוסית. ברומניה בכ' בטבת תרמ"ב 11 בינואר 1882, נערך קונגרס פוקשאן, שהיה הקונגרס הראשון של תנועת "חובבי ציון", "אספת הנבחרים צירי החבורות ליישוב א"י אל עבודת האדמה"; ושם הוקם הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, הארגון הראשון שעסק בעלייה קבוצתית מאורגנת לארץ ישראל. הוועד ארגן הפלגות מנמל גאלאץ שעל הדנובה, לארץ ישראל, של עולים מקהילות יהדות רומניה. על ידי פעילות הוועד עלו כ־600 נפש, מתוך כ־1000 המתיישבים הראשונים בארץ ישראל, והם התיישבו בתשע נקודות יישוב, הראשונות בהן ראש פינה וזכרון יעקב.

באותה שנה גם פרסם הרב שמואל מוהליבר, ממייסדי תנועת חובבי ציון, יחד עם הרבנים יוסף בער סולובייצ'יק ואליהו חיים מייזל "קול קורא" לרבנים, לדרוש מהיהודים בקהילותיהם לעלות לא"י לעבוד את אדמתה ולהתפרנס מיגיע כפיים, ולא להגר לאמריקה.[3]

ב־1884 נערכה ועידת קטוביץ; הקונגרס הציוני העולמי שבו הוקמה ההסתדרות הציונית, נערך ב־1897.

בראשית המאה ה־20, במקביל לוויכוח הנוקב בעולם הציוני בעניין תוכנית אוגנדה כ"מקלט זמני" ליהודים, נשמעו גם ביישוב הקטן קולות תומכים ושוללים.

Remove ads

שלבי העלייה

סכם
פרספקטיבה

רוב העולים היו בני משפחות דתיות־מסורתיות, ובדרך כלל ראש המשפחה היה בגיל העמידה. מיעוט מהעולים כלל צעירים וצעירות, מהם חמישה עשר אנשי ביל"ו.[4]

גלי העלייה העיקריים היו בשנים: 1881–1882 ו־1890–1891. חלק מן העולים עזבו את הארץ, בעיקר בשל סיבות כלכליות.[5]

הגל הראשון, היה ב־1881 מקרב יהודי תימן־ עליית אעלה בתמר, ובהמשך עד מחצית שנת 1882, היה גל עלייה ספונטני של משפחות ובודדים שלא היו מאוגדים מראש באגודה ציונית, כך למשל היו 17 משפחות המייסדים של ראשון לציון. החל במחצית 1882 הגיעו עולים שהיו מאורגנים באגודות הקשורות ל"חובבי ציון", הקבוצה הידועה בהם היא 'ביל"ו' . וכן גם עולים ראשונים מבוכרה אשר הקימו את שכונת הבוכרים ונחלת שבעה בירושלים.

השלטונות העות'מאניים זיהו כבר בנובמבר 1882 את גל העלייה היהודית לארץ ישראל. הם הבינו מראשית שנות השמונים, את היותו חלק מתוכנית לאומית יהודית מקיפה. ועל כן, פעלו לצמצם את אפשרויות הכניסה לארץ ליהודים. ההגבלות הוטלו, למרות היתר של הסולטאן להתיישבות יהודים שניתן בפגישתו עם שני נציגים מיהדות רומניה במאי 1882, ושתדלנים נוספים. היקף העלייה הצטמצם עקב ההגבלות והקשיים שבהם נתקלו העולים.

עיתון המגיד פרסם בתמוז תרמ"ב (1882) ידיעה בה נכתב[6]:

היציאה לארץ-ישראל נתחזקה בימים האחרונים, מדי יום ביומו יעברו דרך קושטא אנשים רבים וכספם בידם ללכת לארץ הקודש, מאדעססא הולכות בכל שבוע משפחות רבות, כן מקערץ וסימפעראפאל. אחרים מאנשי-שם מבני עמנו ברוססיא נסעו בימים האלה לבירת תוגרמה להשתדל להשיג הפירמאנן מן השולטאן. עשיר אחד מקיעוו נסע לארץ הקודש ולקח עמו ב' מאות רובל לקנות אדמה בעד עניים שישלמו אחר כך בהמשך הזמן בסכומים קטנים. בכל זאת מוכרחים אנו להזהיר מאד את העניים שלא ילכו לארץ הקודש כי בנפשם הוא כל זמן שלא נעשו סדרים בזה העניין. עוד הפעם נקרא לאחינו בני ישראל: אל תחפזו ללכת, רק חכו עד יעבור זעם. כי רק בשובה ונחת ולא בחפזון ומרוצה תושעון!

ב-28 באפריל 1882 הוצמד לדלת הקונסוליה הטורקית באודיסה, שער היציאה הראשי מרוסיה לארץ ישראל, דף נייר ועליו השורות הבאות:

הודעה רשמית

הממשלה האימפרטורית הטורקית מביאה לידיעת המעוניינים להגר לטורקיה, שאסור להם להגר לארץ-ישראל, אך יכולים להגר ליתר חלקיה של האימפריה העות'מאנית, בתנאי שיקבלו על עצמם נתינות טורקית ויהיו כפופים לכל החוקים והתקנות הקיימות באימפריה.

על החתום: הקונסול הטורקי הכללי בפועל.

ההודעה הבהילה יהודים רבים שהתעתדו לעלות ומספר אגודות שעמדו לפני סיכום רכישת קרקעות להקמת מושבות נסוגו מהחלטה.[7]

העלייה התחדשה ב־1890. בין הסיבות להתגברות המחודשת:

  1. האימפריה הרוסית העניקה אישור רשמי לפעילות של תנועת "חובבי ציון" ב־1890. החל משנה זו החל לפעול בארץ "הוועד האודסאי", במטרה לקלוט עולים שהגיעו לארץ בזכות הפעילות החוקית של חיבת ציון באימפריה הרוסית. היהודים הגיעו לארץ כנתינים רוסים.
  2. מצבם של יהודי האימפריה הרוסית הלך והחמיר: השלטונות המשיכו לדחוק את יהודי אימפריה הרוסית מענפי המסחר והתעשייה, וב־1891 גורשו יהודי מוסקבה. מצב קשה זה הגביר את העלייה מאימפריה הרוסית.
  3. מצבן הכלכלי של מושבות העלייה הראשונה מתקופת גל העלייה הראשון השתפר בזכות עזרתו של הברון רוטשילד (על ידי נטיעת מטעים, הקמת יקבים וכדומה); תופעה זו משכה לארץ־ישראל את גל העלייה השני של העלייה הראשונה.
Thumb
אנשי היישוב רחובות 1893

בשנות התקופה הוקמו בקרב היישוב מספר מוסדות שלטון פנימי; כמו ועדי מושבות, שעד לימי האפוטרופסות עסקו בחינוך, שמירה, עזרה סוציאלית, דת, משפט, יחסים עם השלטון ורישום קרקעות. כמו כן, נוסדו מספר ארגוני פועלים ובעלי מלאכה, למשל בענף היין: "כרמל מזרחי", "אגודת הכורמים" ו"אגודת החרש והמסגר" בירושלים על ידי שמונה מחברי ביל"ו. בשלהי התקופה הוקמו מוסדות ציוניים פיננסיים, כמו בנק אפ"ק וקק"ל ב־1901. בשנת 1903 נערכה "הכנסייה" בזכרון יעקב, ביוזמת "הוועד האודסאי" בראשות מנחם אוסישקין, והיישוב בראשות הרופא ד"ר הלל יפה, שבה ניתן ייצוג לארגונים שהוקמו על ידי אנשי העלייה הראשונה.

Remove ads

העלייה מתימן

סכם
פרספקטיבה
ערך מורחב – עליית אעלה בתמר

גל העלייה מתימן נקרא בפי העולים: עליית אעלה בתמר, משויך לשנות העלייה הראשונה, וכלל כ־5,000 נפש.

יהודי תימן היו בעלי אמונה דתית עמוקה, וחשו ערגה רבה לארץ ישראל ולירושלים. לגורם מרכזי זה הצטרפו גורמים נוספים שהשפיעו על עיתוי עלייתם. בין השאר שמועות שהגיעו לתימן אודות רכישת אדמות עבור יהודים בארץ ישראל, בעקבות פעולותיו של לורנס אוליפנט שקיבל זיכיון להתיישבות יהודית בגלעד. ראשוני עולי תימן הגיעו לארץ ישראל בערב ראש השנה תרמ"ב. הם יצאו בקיץ תרמ"א 1881 מתימן במסעם והגיעו עד לבומביי שבהודו ולבצרה שבעיראק, ומשם לאלכסנדריה שבמצרים בדרך ליפו.

המפגש בין עולי תימן בראשית התקופה לבין היישוב הישן התאפיין בתחושות קשות. חלק מאנשי היישוב הישן גילו כלפיהם ניכור חשדנות, ולעיתים אף עוינות. על פי ההיסטוריון יוסף טובי, הממסד הדתי של הקהילות הספרדיות והאשכנזיות התייחס בביטול ובשלילה מוחלטת למנהגיהם ולמסורותיהם ויש אף שהטילו ספק ביהדותם.[8] ככלל הייתה שאלה לאיזה קהילה לשייכם, ולבסוף "סופחו" לעדה הספרדית, אך היוו למעשה עדה נפרדת. בשנת 1908 כבר היוו קהילה עצמאית בראשות הרבנים הרב שלום עראקי הכהן, הרב שלום אלשיך הלוי והרב אברהם אלנדאף.

לאחר עלייתם לארץ, סבלו עולי תימן במשך השנים משני קשיים עיקריים: דיור ופרנסה. חלק מעולי תימן הגיעו לירושלים; אבל העדה הספרדית שם לא סייעה להם כנדרש, מפני שגם לעדה הספרדית היה קשה מבחינה כלכלית. היו גם כאלה מתושבי ירושלים שפקפקו ביהדותם של עולים אלו. יהודי תימן נתקלו שם גם בבעיית דיור (בעיה שהייתה קיימת בירושלים לגבי רוב היהודים שם). הם נאלצו לגור במערות סביב ירושלים ובפחונים, בסביבות כפר התימנים בשילוח. איש היישוב הישן החסידי, ר' ישראל דב פרומקין, עורך העיתון 'חבצלת' ארגן קרן 'להצלת נדחי ישראל' על מנת לסייע להם להקים משכני קבע.[9]

הקשיים הרבים גרמו ליהודי תימן להסתגר בתוך עצמם ולעשות למען קהילתם בלבד. דבר זה בא לידי ביטוי בשכונות שהתבססו על טהרת יהודי תימן, יישובים שהוקמו ליהודים תימנים בלבד כגון כפר מרמורק, מוסדות חינוך לעולי תימן בלבד, קופות צדקה של יהודי תימן ועוד.

ביישוב היהודי בארץ ישראל היה דימויים של יהודים מתימן כ"פועלים טבעיים" הרגילים לעבודה פיזית ויודעים את עבודת האדמה; אך למעשה בחייהם בתימן לא עסקו בעבודה חקלאית. כשהגיעו לארץ, הועסקו בשכר נמוך, והחליפו את הפועלים הערבים. חלק מיהודי תימן השתקע בעיר יפו; אמנם גם חלק זה סבל מבעיית דיור וממחסור בפרנסה, אבל הם הצליחו לעיתים למצוא פרנסה בחקלאות במושבות יהודה והשרון. העולים מתימן לא בחלו באף עבודה פיזית: הם עסקו בענף הבניין, בחקלאות, בצורפות ועוד.[10]

Remove ads

התיישבות

סכם
פרספקטיבה

מספר ארגונים ניהלו יוזמות ומפעלי התיישבות בארץ ישראל בשנות התקופה, בהם: "הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה", יק"א ובשליחות הברון רוטשילד משנת 1900, ארגון כל ישראל חברים (כי"ח), אגודת הסתרים "בני משה" וארגון מנוחה ונחלה, שהקים בשנת 1890 את המושבה רחובות, וכן אורגנה התיישבות חקלאית על ידי משפחות בעלות הון: משפחת לרר שהתיישבה בוואדי חנין, לימים נס ציונה, ומשפחת פלמן שהתיישבה בכפר סומייל מצפון לעיר יפו.

רוב העולים התיישבו בערים. חלקם התפרנסו ממסחר ומלאכה. בירושלים היה היישוב היהודי הגדול ומוסדות חינוך ותרבות שתרמו לחיזוק השכלה ותודעה לאומית. תושבי ירושלים קנו את קרקעות מלבס והקימו בהן את המושבה פתח תקווה בתרל"ח 1878. ההתיישבות התפוררה עקב קשיים וחודשה בראשית שנות השמונים כחלק מהתיישבות העלייה הראשונה. בשנות התקופה הוקמו שכונות מחוץ לחומה של אנשי היישוב הישן. ההתיישבות במושבות הייתה שנויה במחלוקת, כפי שהתברר בפגישת אליהו שייד עם רבה האשכנזי הראשי של ירושלים הרב שמואל סלנט. העיר יפו התפתחה מבחינה דמוגרפית וכעיר נמל. קהילת יהודי יפו גדלה ושגשגה בשנות התקופה, והפכה לראשונה למתחרתה של הקהילה היהודית בירושלים, בכלכלה ומסחר ואף בתרבות וחינוך. מצפון ליפו הוקמו השכונות נווה צדק ונווה שלום בשנות התקופה. בכפר הערבי סומייל מצפון ליפו התיישבה משפחת פלמן, שרכשה קרקעות רבות בסמוך לכפר עד נווה צדק ונטעה פרדסים.

העולים ייסדו יישובים חקלאיים חדשים - המושבות. התיישבות זאת הייתה בסיס כלכלי וחוקי להתיישבות הציונית שהתפתחה לאחר מכן, בתקופות העלייה השנייה, השלישית ולאחריהן. היא הניחה מבחינות רבות את היסוד להתחדשות הלאומית היהודית בארץ ישראל. ההיסטוריון שמואל אביצור קבע: ”יש לראות את ראשיתה של תקופת העלייה הראשונה בייסודן של ראשון לציון, זכרון-יעקב וראש-פינה" אשר הוקמו על ידי העולים החדשים בשנים תרמ"ב-תרמ"ג; הן נוספו לתשתית שהעניקה מקוה ישראל, קיממו מחדש את גיא אוני (ראש פינה) ופתח תקווה, וגרמו לייסודה של נס ציונה. "לראשית שנת 1883 היו אפוא כבר בארץ שישה יישובים חקלאיים יהודים”.[11]

במקביל להקמת המושבות, נעשה ניסיון של צעירי יפו בתמיכת אגודת חובבי ציון, להקים גרעיני התיישבות בערים ערביות כמו: שכם, רמלה ועזה, כדי לקלוט עולים חדשים המעוניינים באורח חיים עירוני ולא חקלאי. בסופו של דבר ההיענות מצד העולים החדשים הייתה נמוכה ביותר, ועד מלחמת העולם הראשונה דעכו גרעיני ההתיישבות בערים הערביות.[12]

המושבות החדשות

אנשי העלייה הראשונה הקימו 32 מושבות וחוות חקלאיות, (28 קיימות בשטח מדינת ישראל עד היום, 4 נוספות הוקמו על אדמה שנרכשה באזור חורן, המושבות ננטשו ונבזזו ב־1898 והאדמות הופקעו על ידי סוריה בין 1944 ל־1948 בטענה שמדובר באדמות וואקף שאינן ניתנות למכירה), שבהן התפרנסו מעמל כפיהם ובעזרת תמיכת הברון רוטשילד כ־5,000 נפש.

המושבות שרטטו את הפריסה הגאוגרפית ואת התשתית הכלכלית והתרבותית שהעלייה בנתה עבור מדינת ישראל.[13]

פתח תקווה הקרויה "אם המושבות" הוקמה בקיץ תרל"ח (1878) על ידי אנשי היישוב הישן מירושלים ועולים מהונגריה; אך בשל קשיים רבים היא נעזבה. בשנת 1883 היא הוקמה מחדש על ידי אנשי העלייה הראשונה.[14]

המושבה הראשונה שהקימו אנשי העלייה הראשונה היא ראשון לציון, בט"ו באב תרמ"ב (31 ביולי 1882), ביוזמתו של "ועד חלוצי יסוד המעלה".

זכרון יעקב הוקמה ביום 6 בדצמבר 1882, נר ראשון חנוכה תרמ"ג, על ידי מתיישבים בשליחות הוועד המרכזי. חבורת המתיישבים באה מרומניה (יחד עם המתיישבים של ראש פינה), ביניהם משפחות מגאלאץ.

ראש פינה, נוסדה ב־12 בדצמבר 1882 (ב' בטבת תרמ"ג), על ידי מתיישבי חבורה יישוב ארץ־ישראל על ידי עבודת אדמה ממוינשט שברומניה. באותה שנה הוקמו גם נס ציונה, יסוד המעלה ועקרון (היא מזכרת־בתיה); האחרונה הוקמה ביוזמתו ובמימונו של הברון רוטשילד. אחרונה למושבות הגל הראשון, הייתה גדרה שהוקמה בנר ראשון של חנוכה ב־1884 על ידי הביל"ויים.

לאחר מכן הוקמו המושבות רחובות, חדרה, בת שלמה, מאיר שפיה, באר טוביה, הר־טוב, מטולה. באמצעות יק"א (שגם אותה הנהיג ומימן למעשה הברון רוטשילד) הוקמו המושבות: סג'רה, כפר תבור, יבנאל, מנחמיה, גבעת עדה, עתלית ומשמר הירדן.

הסיוע של הברון רוטשילד

מידע נוסף אומדני האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה, שנה ...

מושבות העלייה הראשונה כמו זכרון יעקב, ראשון לציון, יסוד המעלה ועוד, עמדו בפני קריסה כלכלית, כל זאת מפני שלמתיישבים לא היה ידע מספק בענף החקלאות והם התקשו להסתגל לעבודה פיזית בתנאי האקלים החדשים.

בשנת 1882 פנו מנהל בית הספר מקוה ישראל קרל נטר, הרב שמואל מוהליבר ויוסף פיינברג אל הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (המכונה גם "הנדיב הידוע" ו"אבי היישוב") בבקשה להעניק סיוע כלכלי למושבות החדשות. בהמלצת אברהם מויאל,[16] נציגה של משפחת רוטשילד בארץ ישראל, שהמליץ לברון ולחברת אליאנס לבוא לעזרתם, הברון נעתר, אף שהציב מספר תנאים: העברת הרכוש לאפוטרופסותו: ציות לכל הוראותיו והסתרת זהותו מידיעת הציבור. לשם מילוי התנאים הקים מנהלת פקידים אשר ניהלו המושבות.

תחילה סייע הברון רוטשילד לראשון לציון, ואחר־כך גם לראש־פינה ולזיכרון־יעקב. המושבה היחידה שנוהלה על ידי הוועד הנבחר הייתה ראש פינה, עד אשר פרצו בה מחלוקות, כשנה מאוחר יותר פנתה להצבת פקיד לניהול המושבה. ובדומה אירע במושבות אחרות.

תרומתו של הברון רוטשילד הייתה עצומה; וכללה בין השאר, הקמת יקבים ומפעלים שונים ותרומה ישירה של 40 מיליון פרנק צרפתי. אך רבים טענו כי ההקצבה החודשית לאיכרים ושיטת האפוטרופסות שהנהיג, אִפשרה לפקידים להטיל את מרותם על המתיישבים והובילה ליחסים עכורים ביניהם.[17]

אבל שיטת התמיכה יצרה מספר בעיות: השכר היה לנפש ולא לתפוקה, והאיכר היה למעשה שכיר ולא הייתה לכאורה תמורה ליעילותו הכלכלית. בחלק מהמושבות נשארו האיכרים עצמאיים (למשל, ברחובות, שם התנגדו צעירי המושבה בהנהגתו של משה סמילנסקי לפעילות פקידיו של הברון) אך אנשי מושבות הנדיב הידוע נזקקו לחסות הנדונה; השמירה והעבודה עברו לידיים ערביות; רוב הפקידים נהגו בסובלנות, הם חיו כפי שנהגו בארצות־המוצא. אך מבחינת האיכרים הייתה זו ראוותנות והתנשאות ולעיתים גם יחס מזלזל. בנוסף, התרבות הצרפתית שפשתה במושבות, פגעה בהתפתחות התרבות העברית. הפקידים הביאו לארץ שיטות מתקדמות של ארגון וכלכלה אך למרות מומחיותם המושבות נשארו קטנות ולא רווחיות; התלות בתרומות הברון גרמה לכך שהשלטון בפועל במושבות עבר לידי הברון; רוטשילד עצמו אחראי לשיטת האפוטרופסות הבעייתית, אך הוא פעל ממניעים ציונים ותפיסותיו היו שונות משל האיכרים.

למרות הבעיות פעילותו של הברון הצילה למעשה את המושבות מקריסה, ותרמה לפיתוח ההתיישבות בארץ מבחינות רבות:

  1. הוא רכש קרקעות ליד המושבות והעניק אותן למתיישבים, הוא רכש את התוצרת של המתיישבים. רוטשילד גם מימן במסגרת פעילותו את ייבוש הביצות בחדרה. כמו כן, יזם רוטשילד הקמת מושבות חדשות, כמו עקרון, בת שלמה, ומאיר שפיה.
  2. הקמת יקבי יין ומפעלים, כמו המזגגה בטנטורה. ניסיונות להקמת תעשיית בשמים ומשי.
  3. הקמת מוסדות ציבור במושבות: בתי כנסת, בתי ספר, מרפאות ובתי חולים, מערכות דרכים ואספקת מים.
  4. הקמת משקי מטעים, וחווה חקלאית בחורן.
  5. המושבות זכו להגנה משפטית באמצעות פקידות הברון.
  6. ניקוז ביצות ונחלים.
  7. רווחה כלכלית ־ הסיוע הכלכלי של רוטשילד למושבות הציל אותן מהתמוטטות כלכלית.
  8. שינוי דפוסי החיים והעבודה ־ הפקידים של רוטשילד שיפרו את שיטת העבודה בחקלאות, הכניסו דרכי ניהול מודרני ויצרו מערכת שירותים קהילתית מפותחת בתחומים כמו בריאות וחינוך.
  9. ריכוך נציגי השלטון הטורקי על ידי שוחד ובאמצעות משא ומתן בקושטא.

הן האיכרים והן הברון רוטשילד הגיעו למסקנה, שעזרתו הרבה גרמה, בין השאר לכך, שהאיכרים במושבות הפכו לתלותיים בפקידות ובהחלטותיה. אבד הקשר שבין עבודה לבין תגמולים כי היו איכרים (ופועלים) שלא עבדו וזכו לתמיכה. וכן, נטען כי נוצרה שכבה של מיוחסים ובעלי זכויות שהעסיקו פועלים על חשבון הברון. ב־1899, בשל מצב בריאותו ומסקנות אודות כישלון שיטת ניהול המושבות, הודיע הברון רוטשילד על העברת ניהול התמיכה במושבות לחברת יק"א, שבה תמך. זאת בססה את השיטה הכלכלית שעל האיכר להיות רווחי או לעזוב המקום. אך עוד קודם לכך, נראו ניצנים של התפתחות משק יהודי בתעשייה (היקבים, מפעלים על ידי הברון), ובחקלאות. ב־1 בינואר 1900 העביר הברון רוטשילד רשמית את ניהול ההתיישבות בארץ ישראל ליק"א, שהקימה אגף מיוחד לפעולה בארץ־ישראל - אגף אשר הברון ניהל ומימן. במסגרת חדשה־ישנה זאת צומצמה הפקידות ומענקים הוחלפו בהלוואות במושבות הוותיקות. במקביל, הוקמו יישובים חדשים ברחבי הארץ ובמיוחד בצפון מישור החוף: עתלית, גבעת עדה ובנימינה, ובגליל התחתון המזרחי: כפר תבור, יבנאל, מנחמיה ואילניה.

התכנון הפיזי של המושבות וחצר המשק

המושבות שקמו ביטאו במבנה הפיזי שלהן ובעיסוקן בחקלאות את השאיפה של המייסדים, בעיקר אלו מביניהם שהושפעו מרעיונות תנועת חיבת ציון, ליצור טיפוס חדש של יהודים בארץ ישראל: איכר עובד אדמה, החי מיגיע כפיו, והמניח יסוד להתחדשות ולתחייה הלאומית והתרבותית של העם היהודי בארץ ישראל. למייסדי המושבות הייתה גם שאיפה ליצור התיישבות בעלת אופי חדש, מודרנית ומותאמת לצורכי קהילה עברית מתחדשת ולחקלאות מודרנית.[18]

הרעיון מאחורי הקמת המושבות היה ליצור צורת התיישבות עברית חדשה שתתאים למאפיינים של עולי העלייה הראשונה, שביקשו להקים יישוב חקלאי עם חלקת אדמה פרטית, בית וחצר. דפוס תכנוני דומה ניכר במושבות רבות, בעיקר באלו שהוקמו בחסות הברון רוטשילד, בהן פקידיו העסיקו אנשי מקצוע מתחומים שונים כמו אדריכלים, מהנדסים ומודדים.[19]

גם לאגודות הציוניות שתמכו במתיישבים הייתה תפיסה שתכנון ייעשה בידי אנשי מקצוע. אגודת חרקוב קבעה כבר ב-1890 שהאדמות תחולקנה בידי מודד מקצועי, ובאגודת מנוחה ונחלה דרשו תכנון אדריכלי מוקפד ותוכנית אחידה לבתי מגורים.[20]

במישור ההשפעות התכנוניות, ניתן לזהות כמה מקורות: המושבות הגרמניות של הטמפלרים (כגון שרונה, ולדהיים), מבנה הרחוב המרכזי של כפרים במזרח אירופה ובמערב אירופה (כגון יסוד המעלה, כפר תבור), וכן השפעות מהמרחב המקומי – שימוש באבן, התאמה לאקלים והתוואי הטופוגרפי.[21]

תכנון חצרות המשק ובתי האיכרים שיקף גם שיקולים ביטחוניים. כך, במושבות רבות נבנתה "חומת החצרות" – קיר אחורי מחובר של מבני המשק שהקיף את היישוב. בבת שלמה למשל, נבנו פשפשים צרים ליציאה אל החלקות, אשר לא אפשרו מעבר של בהמות או עגלות, וכך הוגבר הביטחון.[22]

הדרכים החוצות (בגרמנית: Kreuzwege) תוכננו כך שיאפשרו גישה עיקרית לעגלות ולציוד כבד, תוך המשך שמירה על קו התיחום.[23] הצמתים שימשו מוקדים למפגש חברתי בשעות העבודה והפנאי.[24]

גם חצר המשק הפנימית תוכננה באופן מותאם לתנאי המקום ולגידולים מקומיים. במטולה נבנו חדרי ייבוש ואחסון לטבק – טאבאקע צימער – שדרשו תכנון שונה של החצר.[25]

החאכורה (בערבית: حاكورة) הייתה חלקת האדמה הסמוכה לבית האיכר, ששימשה לגידול עצי פרי, ירקות, תבלינים ולעיתים גם בעלי חיים. השימוש במונח מצביע על השפעה ישירה של הסביבה הכפרית הערבית בארץ ישראל על תכנון המושבות.[26].

בין השנים 1882–1907 גובש בארץ ישראל דפוס יישובי מתוכנן, ששילב חזון ציוני עם תכנון הנדסי, ביטחוני וקהילתי. מושבות הברון ויק"א יצרו נוף התיישבותי ייחודי שהיה לתשתית הראשונית של התרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל.[27]

מושבת בת

מושבת בת היא כינוי לצורת התיישבות הקשורה למושבת אם, אשר ממנו יצאו מתיישבים לאתר חדש, תוך שמירה על קשרים יישוביים, אישיים וכלכליים עם יישוב האם. בארץ ישראל נפוץ דגם זה בעיקר בקרב כפרים גדולים שהחזיקו קרקעות במישור החוף. לשם עברו בהדרגה משפחות מהכפרים, ייסדו יישובי לוויין זמניים – כגון עַזְבָּה, מזרעה וח’ירבה – ובהמשך הפכו אותם ליישובי קבע. [28]

מושבות הבת הראשונות הוקמו בתקופת העלייה הראשונה, במסגרת תכניתם של הברון רוטשילד ואנשיו. מטרת התכנית הייתה ליצור מערך מרחבי של שלושה "מרכזים יישוביים" במושבות – ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה – ובסביבתן לרכוש קרקעות בהיקף נרחב, כדי ליצור רצף טריטוריאלי יהודי.

עקרונות התכנון

סביב כל מרכז יישובי תוכננו מושבות קטנות יחסית, שכל אחת מהן כללה כ־22–28 משפחות והתבססה על גידול כרמים כענף חקלאי־כלכלי מרכזי. לכל משפחה יועדו כ־70 דונם כרמים, קרקע לגידולי ירקות ומשק בעלי חיים קטן. לשם כך נדרשו לכל מושבה כ־2,000 דונם, וכמה מושבות סביב מרכז אחד חייבו רכישה של 10,000–12,000 דונם. המושבות מוקמו במרחק הליכה או רכיבה קצר מהמרכז היישובי, אליו היו קשורות כלכלית ותפקודית. במרכז תוכננו מפעלי מים, יקב לריכוז ולעיבוד התוצרת, חנויות ושירותים ציבוריים. במושבות עצמן נבנו רק שירותים בסיסיים – גן ילדים, בית ספר יסודי, בית כנסת ומקווה – בעוד יתר השירותים, ובכללם ניהול המושבות, ניתנו מן המרכז היישובי.[29]

הכשרה והקמת המושבות

הדגם דרש מהמתיישבים הכשרה חקלאית של לפחות שלוש שנים בטרם יקבלו נחלה. לשם כך הוקמו מוסדות הכשרה לעבודה חקלאית, כחלק מתפיסה הוליסטית שנועדה לעצב את דמות האיכר והמושבה העבריים. מדיניות זו גובשה בביקור הברון רוטשילד בארץ באביב 1887 ואומצה כקו מנחה מחייב.

המושבות שהוקמו

זכרון יעקב ובנותיה – בת שלמה ושפיה – היו המימוש המלא היחיד של החזון. בראשון לציון ובראש פינה נוצרה מציאות שונה, ולא הוקם גוש מתוכנן. בזכרון יעקב פיתחה פקידות הברון את המרכז היישובי, שכלל את מוסד ההכשרה לחקלאות ("ארבייטער שוללע"), היקב, חנות כלבו ("הדיפו"), מרכז מנהלי, בתי מגורים לפקידות, אורוות, בית מרקחת, בית חולים וגן טיולים.

ההיסטוריון סיימון שאמה תיאר את מדיניות הברון כך: "...ותמיד ניתנה עדיפות לרכישת קרקע בסמיכותן המיידית של המושבות הקיימות, אם על מנת להרחיב את אחוזותיהם של מתיישבים קיימים, ואם כדי שאפשר יהיה לגוון את תוצרתה של המושבה. מאיר שפיה ובת שלמה מצפון־מזרח לזכרון יעקב, ושליש מאדמות נזלה שרכש הבארון אדמונד... היו כעין לוויינים למושבת האם."

אליהו שייד, שהיה הממונה מטעם הברון על ההתיישבות, תיאר בזיכרונותיו את תהליך הרחבת שטח הקרקע סביב זכרון יעקב: "לא הרפיתי מרעיוני למצוא קרקע נוספת בסמוך לזמארין וחזרתי מדי פעם לנושא זה, כי הכרחי לרכוש את אדמות נזלה, שפיה, אום ג'מאל ואת האחוזה של סלים ח'ורי. הבארון נטה לדעתי והורה לקנות את שלוש האחוזות הראשונות, אך לדחות לעת עתה את האחרונה. באופן זה כללה כעת המושבה זמארין, יחד עם הטרשים והגבעות המכוסות בתה, כדי 23 אלף דונם; וכיוון שהיא מנתה, יחד עם הצעירים, למעלה מ־70 אכרים, לא הספיק גם השטח המוגדל כדי מִזרע תבואה (פלחה). הבארון לא היה מודאג מכך, הואיל וחשב על ענפים אחרים ורווחיים יותר, שתפסו שטחים קטנים יותר מגידולי שדה."[30]

בגל ההתיישבות הראשון, בשלהי שנות ה־80 של המאה ה-19, הוקמו שתי מושבות הבת – או כפי שכינה אותן שייד, "נספחות"– סביב זכרון יעקב: בת שלמה ושפיה. עליהן אמר שייד "רבים רואים בהן מושבות עצמאיות ולא היא". .[31] בשלב השני, בראשית המאה ה-20, נוספו גם עתלית וגבעת עדה, באותה רוח תכנונית.

יחסי הגומלין עם מושבת האם

בין מושבות הבת למושבת האם התקיימו קשרים כלכליים, חברתיים ומנהליים. בבת שלמה, למשל, נקבע כי כל השירותים הציבוריים – למעט בית הכנסת – יינתנו בזכרון יעקב, כדי לחסוך בהוצאות. בשפיה נבנו מוסדות ציבור, אך עיבוד היבולים ושיווקם נעשו דרך זכרון יעקב. המושבות היו כפופות לוועד המושבה בזכרון יעקב ושלחו אליו נציגים. בנוסף, התקיימו קשרי נישואים בין בני המושבות.

האגרונום אריה סמסונוב, פקיד יק"א, תיאר כך את הקשר בין בת שלמה למושבת האם שלה, זכרון יעקב: "והרי ישוב חדש בשומרון, בת בכורה לזכרון יעקב. ואולם בת זו רחוקה מאמה, ויושבת בדד. וחנות אין במושב. הדרך לזכרון יעקב בחזקת סכנה." בהמשך נסללה בין שתי המושבות דרך ראויה לעגלות, לשימוש אנשי בת שלמה, אך גם אז לא ניתן מענה מלא לצרכים. סמסונוב הוסיף: "האכרים הצעירים זורעים וקוצרים ורואים ברכה במעשה ידיהם. וכבר מגיע לאוזנך מפה ומפה קול יבבה של תינוקות. ואם תאמר: מילדת מנין? ורופא? וצרכי רפואה? המבין יבין – את אלה תמצא בזכרון יעקב. ורץ יוצא דחוף לשם..."[32]

עם השנים, ובהשפעת אירועי התקופה, פחת הקשר הישיר והתלות בין מושבות הבת למושבת האם, אך דגם ההתיישבות, מבנה הבתים ומבני הציבור נותרו דומים לאלה של זכרון יעקב.

Remove ads

נשים בעלייה הראשונה

הנרטיב ההיסטורי של העלייה הראשונה הדגיש את תרומת הגברים להתיישבות בארץ ישראל ולעבודת האדמה, אך השאיר את הנשים בשולי הסיפור. מחקרים מאוחרים מצביעים על כך שבכך נעשה עוול היסטורי לנשים, שתרומתן המעשית והחברתית הייתה משמעותית, אך לא זכתה להכרה. הפער בולט במיוחד אל מול ההכרה הציבורית והמחקרית שזכו לה נשות העלייה השנייה[33] בפועל, רבות מנשות העלייה הראשונה נטלו חלק משמעותי בעיצוב ההתיישבות: הן עסקו בעבודות חקלאיות, ניהלו את משק הבית, חינכו את הילדים ולעיתים אף שימשו כמפרנסות הראשיות – במיוחד נשים אלמנות או כאלה שעלו בגפן מתוך מטרה להקים משק בית עצמאי. חלקן החזיקו במקצועות כדוגמת רפואה, רוקחות וחינוך, ופעלו בשדה הציבורי והכלכלי של המושבות. דמויות מובהקות לכך הן בתיה מקוב, שעלתה בגפה והקימה משק עצמאי ברחובות, ואולגה חנקין, שדחפה את בעלה יהושע חנקין לרכישת קרקעות וסייעה לו בעסקיו. פרופ' מרגלית שילה מצביעה על כך שנשות המושבות עברו תהליך של שינוי חברתי ותרבותי – מתלות לצמיחה אישית ומנהיגותית – שהתחולל לא בהכרח מתוך אידאולוגיה פמיניסטית אלא מתוך ההתמודדות עם אתגרי החיים בארץ החדשה[34]. חידושים חברתיים כמו חינוך פורמלי לבנות, שותפות בעבודת המשק ובאירועים חברתיים, וזוגיות מבחירה – סימנו מהפכה במעמדן של נשים אלה. למרות פועלן, נשות העלייה הראשונה כמעט שלא תפסו מקום בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי. כיום, עם התפתחות היסטוריוגרפיה מגדרית, מושבת מקומן של נשים אלה למרכז ההיסטוריה של היישוב החדש, והן נתפסות כשחקניות פעילות בתהליך הלאומי, החברתי והתרבותי של הקמת יישוב יהודי בארץ ישראל.

Remove ads

חינוך ותרבות

סכם
פרספקטיבה
Thumb
ילדי גן ילדים במחלצות פורים והגננת אסתר שפירא, במושבה ראשון לציון 1898
Thumb
תלמידי בית הספר העברי בראשון לציון, תרס"ה 1905
Thumb
תזמורת המושבה ראשון לציון, ראשית המאה ה־20

בתקופת העלייה הראשונה הונחה "התשתית של מערכת־החינוך הלאומית העברית בתוכן ובצורה". בתי הספר החדשים שקמו בשנות התקופה ביישוב היהודי החדש היו מפעל חדשני, ש"אינו המשך למוסדות־החינוך המסורתיים של היישוב הישן ושל עם ישראל בתפוצותיו".[35] היישוב העירוני גדל בשנות התקופה, גם מחוץ לארבע ערי הקודש, ירושלים, חברון, צפת וטבריה. כמה ראשי משפחות והורים פעלו לפתוח בתי ספר קטנים שנכללו בתוכניתם לימודי חול והנחלת "רוח התחייה הלאומית העברית"; וכל כך בשונה מתלמודי התורה וה"חדרים", ומבתי הספר של כי"ח ביפו ובחיפה.[36]

בראש פינה הוקם "חדר" עם הקמתה ב־1882; ב־1886 החל בו לימוד עברית בעברית, והוא הפך לבית הספר המוביל בהתיישבות החדשה בשיטות ההוראה החדשנית שפותחו בשנות ה־90 של המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 על ידי מוריו ומנהליו, ד"ר יצחק אפשטיין, שחינך קודם לכן בצפת ובסלוניקי, ושמחה וילקומיץ, שחינך לפני כן ברחובות ובמטולה. בית ספר עברי נוסף, שנקרא לימים: בית הספר חביב, הוקם בראשון לציון ב־1886, ובוגרת בית הספר, אסתר שפירא גינצבורג, ניהלה את גן הילדים העברי הראשון בשנת 1898.

בשנת 1892 חברו המורים העבריים במסגרת "אספת המורים", במטרה לפעול במשותף להפיכת העברית לשפת הלימוד השלטת בבתי הספר ולפיתוח תוכנית הלימודים. בשנת 1903 הוקמה בזכרון יעקב הסתדרות המורים, האיגוד המקצועי הוותיק ביותר בישראל.

ניצני תחיית הלשון העברית נראו בשנות התקופה.[37] בין השאר תרם לכך השבועון העברי המגיד שראה אור בראשית שנות השישים, ומאוחר יותר המליץ, שהופצו במזרח אירופה והחבצלת בארץ ישראל.

בין השירים הראשונים שנכתבו על ידי אנשי המושבות היה אליך אבינו. בשנות התקופה נכתב בארץ ישראל שירו של נפתלי הרץ אימבר "תקוותנו" או "התקווה", אשר התקבל כהמנון הלאומי של היישוב, ולאחר מכן של מדינת ישראל.[38]

בולט באנשי החינוך ומחקר הלשון העברית מאנשי העלייה היה אליעזר בן־יהודה שפעל בירושלים באמצעות עיתוניו הצבי, האור, ההשקפה, ומילון עברי. בן־יהודה הקים את "המשפחה העברית" הראשונה, עסק בפניות לנוער בגולה, עודד את החברות לדיבור עברי "תחיית ישראל", "שפה ברורה", ועד הלשון, איתו שיתפו פעולה להוראה בעברית: יחיאל מיכל פינס ונסים בכר, שהקים כיתות לימוד בעברית, ותרם לניסיון לשכנע מורים ללמד בעברית.[39]

המתנגדים, בעיקר רבני ירושלים החרימו את בן־יהודה, כי ראו בשימוש החולין היומיומי בעברית, שהיא שפת הקודש - "חילול קודש". הורים שמרנים רצו לחנך ביידיש במסורת החדר. גם פקידי הברון רוטשילד צידדו בשפה ותרבות צרפתיים. המסייעים לבן־יהודה היו כמה ממשכילי היישוב בירושלים, וכן הורים ומורים מהעולים החדשים, שהפצת השפה התאימה להשקפת עולמם הלאומית.

Remove ads

יחסים עם השלטון העות'מאני

רוב אנשי היישוב היהודי לפני ובשנות העלייה הראשונה היו נתינים זרים; הם נעזרו למעשה בשיטת הקפיטולציות (שלטון הקונסולים הזרים על אזרחי המדינות שלהם).

איסורים רבים הטיל הממשל של האימפריה העות'מאנית על עליית יהודים, שנאלצו להצטייד ב"הפתקה האדומה" עם כניסתם בשערי הארץ. איסורים הוטלו על קניית קרקעות לזרים ובימי טיומקין (1861–1927) גם ליהודים בעלי אזרחות עות'מאנית, על בנייה מחוץ לעיר (שם הקרקעות שייכות למדינה). הוא חייב רישום קרקעות ע"ש אזרחים עות'מאניים.

מעבר לאיסורים היו חובות כלפי השלטון כגון "גזרת הבתים", מיסים, מעשר ועוד. שררה, תלות בפקידים וחוסר סדר בגלל השחיתות (שיטת הבקשיש) הכללית של השלטון העות'מאני. התנהל מצוד אחר עולים והריסת בתים לא־חוקיים. התנאים האחרים במדינה היו ירודים - חוסר שירותים ותשתית מודרניים.

Remove ads

היחסים עם המוסלמים

מערכת יחסיהם של בני העלייה הראשונה עם תושבי הארץ הערבים הייתה מורכבת. רבים מהם למדו את השפה הערבית ורכשו מכרים וידידים ערבים, ולעיתים גרו בשכנות קרובה לערבים, אך לא פעם התגלעו מחלוקות על רקע לאומי: נערכו פשיטות מזדמנות של רועים בדווים על שדות המושבות והיהודים הופקרו בגלל תפיסתם כזרים על ידי השלטון וכ"בני מוות" בעיני חלק מהערבים. בנוסף, פרצו סכסוכים בגלל אי־הבנה וקשיי תקשורת, בגלל "גאולת דם" וכן לגבי קרקעות.

בתקופה הראשונה הוקמה שמירה יהודית עצמאית. בלטו בשמירה יחידים (יהודה ראב, יהושע חנקין[40], אברהם שפירא, "לוליק", יוסף פיקוביץ), שנעזרו בבני המושבה. נתקיימה עזרה הדדית בין המושבות. עם התבססות האפוטרופסות, לקחה פקידות הברון על עצמה את ההגנה על המושבות. רוב השומרים שנשכרו על ידי הפקידות היו ערבים חוץ מאברהם שפירא- השומר של פתח תקווה.

בתקופת יק"א מ־1900 עברה למעשה השמירה לידי הערבים והגנת המושבות הייתה תלויה בהם. לאחר מכן חלה התדרדרות במצב הביטחוני והוקם ארגון שמירה - "ארגון העשרות" ברחובות.[41]

אישים בעלייה הראשונה

אליעזר בן־יהודה, משה סמילנסקי, ראובן לרר, מיכאל הלפרן, דוד יודילוביץ, דוד שוב, זאב טיומקין, זאב יעבץ, זלמן דוד ליבונטין, חיים מרגליות קלווריסקי, יהושע אייזנשטאדט, יהושע חנקין, ישראל בלקינד (מראשי ביל"ו), משפחת אהרנסון, ד"ר חיים חיסין, ד"ר אהרן מאיר מזי"א, ד"ר הלל יפה

Remove ads

"העלייה הראשונה" ועליות קודמות

סכם
פרספקטיבה

לאורך הדורות התקיימה עלייה של קבוצות ויחידים לארץ ישראל. במהלך המאה ה־19 הגיעו לארץ ישראל עולים רבים שהרחיבו את היישוב היהודי בארץ והחלו לבסס את מוסדותיו. בין אנשי העלייה הראשונה, ולאחר מכן, חוקרים בהיסטוריוגרפיה הישראלית, ראו את עלייתם משנת תרמ"ב 1881, כעלייה שפתחה תקופה חדשה בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. בעניינים רבים דמו אנשי העלייה הראשונה, לאנשי העליות שקדמו להם. השוני בין העליות נבע, הן מתמורות התקופה בהיבטי החיים השונים, והן מהתפתחות רעיון הלאומיות היהודית ברבים, לכלל שאיפה להקמת ריבונות עברית בארץ ישראל, ובהיותה עלייה יצרנית השואפת להתקיים בכוחות עצמה.

החשבתו של גל עלייה זה כראשון בשרשרת עליות מכוננות במפעל הציוני בארץ ישראל, והשימוש בתואר "העלייה הראשונה", החלו כבר בשלהי שנות התשעים של המאה ה־19.[42]

ההיסטוריון בן-ציון דינור כתב על משמעותה הייחודית של העלייה הראשונה והסביר:

"ראשונה על שום מה? הרי קדמו לה שרשרת של עליות, מעליתם של "אבלי-ציון" במאה העשירית ועד עלית החסידים והפרושים, היא עליית היישוב הישן, שלא נפסקה גם בשנות העלייה הראשונה? אלא "ראשונה", על שום אופייה הלאומי והמדיני המובהק. ... עלייה זו שינתה מן המטבע שטבעו העליות הקודמות לה. הן המשיכו בארץ ישראל באורח החיים, בצורת ההוי ובדרכי הפרנסה שהיו רגילות בהם בארצות הגולה, ואילו היא יצאה לדרך חדשה, דרך גאולת העם על ידי היאחזות מחודשת באדמת מולדתו ההיסטורית".

— בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, חלק ראשון. תל אביב: תשכ"ה, עמ' 28.

בקרב החוקרים קיימות גישות שונות לגבי מידת זיקתן של העליות הקדומות לעליות הציוניות והגדרתן כרצף היסטורי אחד.[43] קיימת גם טענה כי התואר "עלייה ראשונה" יכול לגרום להשכחת העליות שקדמו לה ולגרוע מחשיבותן. הד לטענה זו ניתן לשמוע בנאום שנשא דוד בן-גוריון, איש העלייה השנייה, בשנת 1929 בפתח תקווה:

"העלייה לארץ קדמה למדינה וקדמה לציונות ולחיבת ציון. המונחים השגורים בפינו על עלייה ראשונה, שניה ושלישית - הם מטעים. עלית ביל"ו לא הייתה הראשונה. מאז החלה תנועת חיבת-ציון המאורגנת, ואחריה התנועה הציונית - אנו רגילים לדבר בביטול על היישוב הישן שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים חיבת-ציון וציונות. ישוב זה היה פרי עליות של היהדות הספרדית והיהדות האשכנזית מאות שנים לפני חידוש המונחים החדשים, ועליות אלה, - עליות של בודדים ושל קבוצות שלמות, - היו כרוכות בקשיים ובסכנות הרבה יותר גדולים מהעליות החדשות, שאנו רואים בהן "התחלת המפעל הציוני"...והדורות הקודמים, שבנו את היישוב הישן וקיימו אותו, לפני "בראשית" של הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו, גם אם אנו רחוקים עכשיו מהלך-רוחם ומדרכי חייהם ת"ק פרסה".

— דוד בן-גוריון, דברי פתיחה, בתוך: גצל קרסל, אם המושבות פתח תקוה, פתח תקוה: הוצאת עיריית פתח תקוה, תשי"ג
Remove ads

ראו גם

פורטל
פורטל

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב

Thumb
בית הפקידות של הנדיב הידוע במושבה זכרון יעקב, כיום מוזיאון העלייה הראשונה

לקריאה נוספת

סכם
פרספקטיבה
עובדות מהירות

מקורות

ספרות הדרכה

ספרות מחקר

עמ'[45] (הספר בקטלוג ULI)

מאמרים

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא העלייה הראשונה בוויקישיתוף

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads
Remove ads