Loading AI tools
העומד בראש המערכת המשפטית של הרשות המבצעת ושל השירות המשפטי הציבורי בישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
היועץ המשפטי לממשלה[1] הוא עובד מדינה, העומד בראש מערכת אכיפת החוק בישראל. הוא עומד בראש התביעה הכללית, משמש היועץ המשפטי של הרשות המבצעת ומייצג אותה בערכאות[2]. על פי פסיקת בג"ץ, היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של החוק כלפי רשויות המנהל, וחוות דעתו מחייבת אותן – כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת[3][4]. זהו אחד התפקידים החשובים ורבי ההשפעה בממשל הישראלי, ומוסד מרכזי בשיטת המשפט הישראלית[5][6]. על אף חשיבותו, אין חוק אחד המסדיר את מעמדו ותפקידיו, והם נקבעו בחוקים עקיפים, בדוחות של ועדות ציבוריות ובפסיקת בית המשפט העליון. היועץ ממונה לקדנציה אחת בת שש שנים. החל מ-7 בפברואר 2022 מכהנת בתפקיד גלי בהרב-מיארה, והיא האישה הראשונה המכהנת בתפקיד.
איוש נוכחי | גלי בהרב-מיארה |
---|---|
תאריך כניסה לתפקיד | 7 בפברואר 2022 |
דרכי מינוי | מינוי הממשלה |
תחום שיפוט | ישראל |
מושב המשרה | ירושלים |
משך כהונה קצוב | 6 שנים |
ייסוד המשרה | 1948 |
איוש ראשון | יעקב שמשון שפירא |
מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה התחזק עם השנים, ובפרט לאחר שמנחם בגין נבחר לראש ממשלה, אז החל היועץ להשתתף דרך קבע בישיבות הממשלה[7].
בימי המנדט הבריטי כיהן בקבינט הקטן של הנציב העליון Attorney General (אנ') שהופקד על ניהול התביעה הפלילית ומתן ייעוץ משפטי לנציב העליון ולמחלקות הממשל, בהתאם לדגם הבריטי. תפקיד זה היה כפוף לנציב העליון כשאר פקידי הקבינט הקטן[8]. ככל הנראה, המונח Attorney General תורגם לעברית כ"יועץ משפטי לממשלה" מפני שהראשון לכהן בתפקיד תחת שלטון המנדט היה נורמן בנטוויץ', שכיהן קודם לכן כיועץ משפטי לממשל הצבאי הבריטי.
לקראת הקמת מדינת ישראל הוטל על חיים כהן ושבתאי רוזן להכין תוכנית למערכת המשפט של המדינה. אולם פקודת סדרי השלטון והמשפט שנחקקה מיד לאחר הקמת המדינה, וקבעה את העברת סמכויות הנציב העליון לידי הממשלה, לא התייחסה לסמכויות שהיו בידי ה-Attorney General[9]. השמטה זאת הביאה במשך השנים לאי בהירות בחלוקת הסמכויות בין שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה[10].
על פי תוכניתם של כהן ורוזן, סמכויות היועץ המשפטי לממשלה מטעם המנדט הבריטי יעברו לידי שר המשפטים, תחתיו יכהן מנהל כללי. בנוסף יתנהל המשפט הציבורי על ידי שני בעלי תפקידים: ”שני במעלה יהיה היועץ המשפטי, אשר ינהל את מחלקת החוק”, מחלקה אשר תעסוק בענייני חקיקה, משפט חוקתי ומנהלי, ו”השלישי במעלה יהיה התובע הכללי, אשר ינהל את התביעה הכללית”, תפקיד אותו ממלאת כיום פרקליטות המדינה[11].
בדצמבר 1948, במסמך שנמצא בארכיון המדינה בשנת 2024, תיאר שר המשפטים את סמכות חוות הדעת של היועץ:
"היועץ המשפטי הינו יועצה הראשי של הממשלה בענייני משפט וחוק, הן האזרחיים והן הפליליים והן הפומביים, והוא גם נציגה הראשי של המדינה בבית המשפט בכל המשפטים אשר הממשלה היא צד בהם או מעוניינת בהם. לפיכך, גם מכרעת חוות דעתו של היועץ המשפטי בענייני משפט וסמכויות הממשלה וכל משרדי הממשלה ומחלקותיה חייבים להקפיד ולנהוג לפי חוות דעת כאלה"
[12].
בנובמבר 1948, בתזכיר שנוסח במשרד המשפטים על תפקיד היועץ המשפטי, נכתב ש”תפקידו הקונסטיטוציוני העיקרי של היועץ המשפטי הוא להבטיח שכל פעולותיה של הממשלה תהיינה חוקיות בתכלית”[13]. בשנת 1950 תוארה מחלקת הייעוץ, שפעלה תחת היועץ המשפטי, בשנתון הממשלה: ”עליה לבדוק פעולותיהם של מוסדות הממשלה, אם הן בשורת הדין”. בשנתון הממשלה של שנת 1984 נכתב: ”...המחלקה גם יוזמת פניות לגופי הממשלה השונים במגמה לשמור על שלטון החוק והעמקתו”[14].
אי הבהירות ביחס לסמכויות היועץ צצה במלוא חריפותה במחלוקת שנתגלעה בין היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר לבין ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושר המשפטים דב יוסף בשנת 1962. יוסף תבע מהאוזנר להעמיד לדין את אליעזר לבנה, עיתונאי עם זיקה למפא"י, בהאשמה הקשורה בקריה למחקר גרעיני בדימונה. האוזנר סירב לבקשה בנימוק שלא נמצא לה בסיס עובדתי, והדבר עורר משבר חוקתי בדבר עצמאותו של היועץ המשפטי לממשלה. הממשלה מינתה ועדת משפטנים בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט שתכריע בסוגיה ומאוחר יותר אימצה את מסקנותיה[15].
ועדת אגרנט קיבלה את עמדתו של האוזנר, שהחלטתו של היועץ המשפטי בשאלת העמדת עבריינים לדין היא עצמאית לחלוטין מעמדת הרשות המבצעת בשל היות האחרונה חשופה להטיה פוליטית[16]. קביעה זו התקבלה במשפט הישראלי. עם זאת קבעה הוועדה כי על היועץ המשפטי להתייעץ מעת לעת עם שר המשפטים ולמסור לו דין וחשבון על פעולותיו, וכן להתייעץ עמו או עם הממשלה בקשר למקרים בעלי משמעות ביטחונית או ציבורית[17]. עוד נקבע כי בסמכותו של שר המשפטים ליטול לעצמו את סמכויות העונשין העיקריות של היועץ המשפטי לממשלה, (אלו אשר הוענקו בראשונה לשר המשפטים)[18].
לעומת זאת, בכל הנוגע לסמכות חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, אמרה הוועדה:
אם אין כל הוראה מפורשת בחוק בעניין הנדון, הרי מחייב הסדר הטוב במדינה כי בדרך כלל תתייחס הממשלה לחוות הדעת המשפטית של מי שממלא את התפקיד של ׳היועץ המשפטי לממשלה׳, ואשר יש לו ההכשרה של שופט בית המשפט העליון, כאל חוות דעת המשקפת את החוק הקיים. עם זאת, רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים, לפי שיקול דעתה שלה.
נוכל להיעזר, לשם הבהרת השקפתנו זו, באחת הדוגמאות המובאות בתזכיר של שר המשפטים: היועץ המשפטי יכול לייעץ לממשלה כי לפי פירושם של החוק והפסיקה יש לממשלה סיכויים טובים להצליח במשפט נגד פלוני, ולכן עצתו היא ללכת למשפט ולא להתפשר. ואילו הממשלה רשאית להחליט בניגוד לדעתו ללכת לפשרה במקרה הנדון.
אנו מסכימים כי בדוגמה זו רשאית הממשלה שלא לנהוג לפי עצת היועץ המשפטי ״וללכת לפשרה״, אך זאת רק לאחר שהביאה בחשבון כי חוות דעתו משקפת את המצב המשפטי כל עוד לא אמר בית המשפט את דברו.
— דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, פסקה ח-ט. בתוך ספר קלינגהופר: על המשפט הציבורי, עמ' 421
במקום שבו קיימים חילוקי דעות, בין היועץ המשפטי לממשלה לבין שר המשפטים, או בינו לבין הממשלה, חייב הוא להחליט כיצד לנהוג במקרה הקונקרטי כפי שמכתיבים לו הבנתו ומצפונו.
עם השנים, היועצים המשפטיים לממשלה, החל מיצחק זמיר במאמר שפרסם בעקבות פרשת קו 300[19] פירשו את מסקנות הוועדה כקובעות שהממשלה כפופה לפרשנותו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה. בעקבות כך הם סברו גם שהיועץ המשפטי לממשלה רשאי להימנע מלייצג בבית המשפט את עמדת הממשלה או השר הממונה, ואף להציג עמדה מנוגדת לזו של הממשלה, בשם הממשלה עצמה. גישה זו התקבלה בפסיקת בית המשפט העליון[20][21].
על פרשנות זו של הדוח נמתחה ביקורת מצידם של משפטנים ובהם המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר (ולפני כן היועץ המשפטי לממשלה) חיים כהן[22], פרופ' רות גביזון[23] וד"ר איתן לבונטין[24].
ב-10 בינואר 1997 מינתה ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, את עורך-דין רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה. המינוי ספג ביקורת ציבורית, משום שבר-און היה חבר במרכז הליכוד[25] ושר המשפטים, צחי הנגבי, היה מתמחה במשרדו של בר-און[26].
יום לאחר מינויו של בר-און לתפקיד עתר חה"כ אופיר פינס-פז ממפלגת העבודה לבג"ץ נגד המינוי[27]. למחרת הודיע בר-און על התפטרותו מהתפקיד[26].
העיתונאי מרדכי גילת טען כי ראש הממשלה ושר המשפטים החליטו למנות את בר און לתפקיד בעקבות לחץ של חלק מחברי הקואליציה שעמד נגדם חשד בפלילים והיו סבורים כי בר און יסייע להם בענייניהם המשפטיים[28].
ב-13 בפברואר 1997, בעקבות פרשת בר-און חברון, מינה שר המשפטים, צחי הנגבי, ועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, אשר נתבקשה לבחון את אמות המידה הנדרשות בעניין כשירותו של מועמד למשרת היועץ המשפטי לממשלה, את דרך מינויו, את דרך הצגת שמות המועמדים ואת משך כהונתו. הוועדה הוסמכה להמליץ את המלצותיה גם בכל סוגיה אחרת הקשורה לכהונת היועץ המשפטי לממשלה[29].
ועדת שמגר מנתה חמישה תפקידים של היועץ המשפטי לממשלה[30]:
הוועדה המליצה כי תואר משרתו של היועץ המשפטי לממשלה ישונה ל"היועץ המשפטי הראשי", בהתאם לאחריותו על שמירת שלטון החוק בכל רשויות השלטון, ולא רק בממשלה. ביחס לייצוג בבית המשפט במקרה של מחלוקת בין היועץ המשפטי לממשלה לבין רשות שלטונית, היא הפרידה בין מקרה הלוקה באי חוקיות ברורה וגלויה לבין מקרה שבו אפשר לפרש את המקרה בדרכים שונות. לדעת הוועדה, אם המקרה נתון לפרשנויות, יהיה ניתן להציג בפני בית המשפט את הפרשנויות שונות. לפי הוועדה במקרים שבהם אין מדובר באי חוקיות ברורה וגלויה מן הנכון שהרשות הממלכתית החולקת על דעתו תהיה מיוצגת בנפרד על ידי משפטן משירות הציבור או מן המגזר הפרטי. הוועדה כתבה כי עקרון החוקיות והסדר הטוב מחייבים כי מקרים של ייצוג נפרד יהיו נדירים, כדי שלא ייפגעו הוודאות המשפטית[דרושה הבהרה] ואמון הציבור ביועץ המשפטי לממשלה.
בית המשפט העליון קבע כי "היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של החוק כלפי רשויות המנהל, וחוות דעתו מחייבת אותן – כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת"[31].
במקרים חריגים[32], אושר ייצוג נפרד בבית המשפט במקרים של מחלוקת[33][34].
הנחיות היועץ המשפטי לממשלה[35], שגיבושן החל בעת שמאיר שמגר כיהן בתפקיד זה בשלהי שנות ה-60, עוסקות במגוון נושאים הקשורים בפעולה השוטפת של הממשלה ומשרדיה:
ההנחיות עודכנו על ידי היועצים המשפטיים שבאו לאחר שמגר, ובשנת 2003, בעת שאליקים רובינשטיין היה היועץ המשפטי לממשלה, עברו עדכון מקיף.
נוכח היותו גוף בעל השפעה לא מבוטלת והיעדר הכרעה לגבי מהות תפקידו בחקיקה, מבנה תפקיד היועץ המשפטי לממשלה היה מושא לדיון ציבורי.
על פי הגדרתו כפשוטה, תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה הוא לשמש כ"עורך הדין של הממשלה". מתוך חמשת התפקידים שהוגדרו לעיל, ניתן לציין את שלושת התפקידים הבאים כהולמים הגדרה זאת:
תפקיד נוסף שצוין, ראש התביעה הכללית מטעם המדינה (פרקליטות המדינה), אינו נגזר ישירות מהגדרת תפקידו של היועץ כעורך הדין של הממשלה.
יש הרואים סתירה וניגוד עניינים בין תפקידיו של היועץ כראש התביעה הכללית מטעם המדינה וכמייצג את רשויות המדינה בבתי המשפט. מחד, היועץ המשפטי מייעץ לממשלה ומסייע לה ליישם את מטרותיה באופן חוקי, ומגן על צעדיה בבית המשפט כפרקליטהּ. מאידך, בתפקידו כראש התביעה האחראי על כל כתבי האישום שמגישה המדינה, היועץ הוא בעל הסמכות להורות על הגשת כתב אישום כנגד חברי ממשלה (ובכירים אחרים), ובעצם ההחלטה האם להגיש את התביעה וכיצד לטפל בה, עומד היועץ המשפטי לממשלה בפני ניגוד עניינים מובנה. בנוסף לכך, יש טוענים שכל אחד מהתפקידים דורש התמחות והתמודדות עם היקף חומר שהם מעבר ליכולתו של אדם בודד[36].
קולות שונים, ובהם שרי המשפטים דניאל פרידמן (שאף קידם הצעת חוק בעניין)[37], יעקב נאמן[38] ואיילת שקד, קראו לפצל בין תפקיד התובע הכללי לבין תפקיד היועץ לממשלה. גם באקדמיה יש שהציעו לפצל את התפקיד[39][40]. בשנת 2017 אמרה שקד שהיא שינתה את דעתה בעניין זה. לדבריה, "התובעים מן הסתם מעצם התפקיד הם נשכניים וטוב שכך, אבל טוב שיש שכבה מעליהם בדמות היועץ המשפטי לממשלה"[41].
גם ארגון ה־OECD קורא לפצל את תפקידי היועץ המשפטי לממשלה והתובע הכללי. עמדת הארגון היא שמילוי שני התפקידים בידי אדם אחד מפריע לטיפול משפטי אובייקטיבי ומערב בין אינטרסים פוליטיים לכלכליים[42]. הארגון אף דרש לבצע את הפיצול כתנאי להצטרפות ישראל לארגון, אך נסוג מהדרישה אחרי שהופעל עליו לחץ רב.
רבים במערכת המשפטית מתנגדים לשינוי מבני בתפקידי היועץ המשפטי. המתנגדים לפיצול המשרה, ובהם יועצים משפטיים לשעבר כמו נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק וכן מני מזוז ויצחק זמיר, סבורים שהדבר יביא להחלשת מערכת אכיפת החוק בישראל[43]. לפי וועדת שמגר, אם מפרקים את תפקידו לחלקים, נוצרת הפרדה המחלישה בסופו של דבר את כל אחד מן התחומים המפוצלים בשל הפיחות במעמדו, נעלמים הריכוז והשילוב ועימם הכוח המגובש, לרבות היסוד המרתיע אשר בסמכות לנקוט בהליכים פליליים"[44].
בפסקי דין רבים קבעו שופטי בית המשפט העליון שחוות דעתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה משום שהיא משקפת את המצב המשפטי הקיים והמצוי כל עוד לא נפסק אחרת.[45][46] באמרם כי "היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של החוק כלפי רשויות המנהל, וחוות דעתו מחייבת אותן – כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת"[47][31].
בריאיון עם אהרן ברק הוא נימק זאת כך:
"בכל מקרה חוות-דעת היועץ תחייב, שכן היא קובעת לממשלה את מסגרת סמכותה. אם הממשלה פועלת בניגוד לחוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, היא חורגת מסמכותה, ואת זאת היא אינה רשאית לעשות. מדוח ועדת אגרנט למדנו כי חוות-הדעת של היועץ המשפטי אומרת לממשלה מהו הדין. הממשלה אינה יכולה לטעון כי הדין הוא אחר. מכיוון שכך, היא חייבת לפעול על-פי הדין. אם תרצו, לא חוות-הדעת של היועץ מחייבת, אלא הדין הוא המחייב, והיועץ המשפטי אומר לממשלה באופן מוסמך מהו הדין"[43].
נגד הגישה שביטא ברק טענו המבקרים שסמכות כה גורפת, המופקדת בידי אדם שאינו נבחר ציבור, מנוגדת לעקרונות יסוד דמוקרטיים[7]. שרי המשפטים חיים רמון[48], דניאל פרידמן[49] ואיילת שקד[50] ביקרו את גישת 'הייעוץ המחייב'. גם באקדמיה נמתחה ביקורת על תפיסה זו, בין השאר על ידי פרופ' רות גביזון[51], וד"ר איתן לבונטין[52].
היועץ המשפטי, בתפקידו כראש התביעה הכללית, מנחה לעיתים את פרקליטות המדינה שלא להגיש כתבי אישום בעבירות מסוימות, ובכך למעשה מבטל אכיפת חקיקה של הכנסת[53]. דוגמה לכך היא החלטתו של חיים כהן, בעת שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה, שלא ליישם את החוק האוסר על יחסים הומוסקסואליים, כאשר מדובר בבגירים שקיימו יחסי מין בהסכמה, משום שראה את החוק כלא מוסרי, וכך הפך החוק לאות מתה[54]. בשנת 1972 נוספה הנחיה זו לקובץ הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, ובשנת 1988 נמחק הסעיף המפליל מחוק העונשין.
בבג"ץ אמיתי נקבע כי "אם, לדעת היועץ המשפטי לממשלה, הרשות השלטונית אינה פועלת כדין, הרשות בידי היועץ המשפטי לממשלה להודיע לבית המשפט כי הוא לא יגן על פעולת הרשות"[55]. בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה משנת 2003 נאמר בהקשר זה: "ייצוג המדינה בכל עניין אזרחי, מינהלי, בין־לאומי, פיסקלי, משפט העבודה ואחר, מופקד בידי היועץ המשפטי לממשלה ובאי-כוחו. על-פי הנוהג במדינת ישראל אין ייצוג חיצוני אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. לכך חשיבות כדי שהמדינה לא תדבר בבתי-המשפט בקולות שונים, על ידי גורמים המייצגים אינטרסים מדינתיים מסוגים שונים."[56] שופט העליון (ולפני כן היועץ המשפטי לממשלה) מני מזוז, כתב בדעת רוב במרץ 2019: "שאלת העמדה שתוצג בשם המדינה נגזרת מההלכה לפיה היועמ"ש הוא הפרשן המוסמך של החוק עבור הרשות המבצעת, וחוות דעתו המשפטית מחייבת את כל זרועותיה של הרשות המבצעת"[57].
עם זאת, בנובמבר 2018, התירו השופטים ניל הנדל, דוד מינץ ואלכס שטיין לשר המדע אופיר אקוניס לייצג את עצמו בבג"ץ שהוגש נגד החלטתו שלא לאשר מינוי, חרף התנגדות היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שהחליט לתמוך בעמדת העותרים והתנגד לייצוג משפטי או עצמאי של עמדת המשיב[33]. זאת באופן חריג[32].
במהלך הדיון בהצעת חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון הביע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט את עמדתו שלפיה אין לקבל את הצעת החוק שכן היא מנוגדת לדין הבין-לאומי ופוגעת במעמד בית המשפט העליון[58], והודיע שלא יגן על החוק אם זה יאושר בכנסת, משום שהוא בלתי חוקתי ועלול להוביל להגשת תביעה נגד ישראל בבית הדין הפלילי הבין־לאומי בהאג[59]. כאשר הוגשה לבג"ץ עתירה לפסילת החוק, היועץ המשפטי נמנע מלייצג את הממשלה, ואף התייצב לצד העותרים[60], אך התיר לממשלה לשכור עורך דין מטעמה[61].
לדעתו של ברק מדינה, זכויות האדם מוקנות רק לאנשים פרטיים וזכות הייצוג נגזרת מזכויות האדם, ולכן לממשלה, ככל רשות שלטונית, אין זכות לייצוג משפטי[62].
מבקרי העמדה שהיועץ רשאי למנוע מהממשלה ייצוג בבית המשפט בניגוד לעמדתו, טוענים כי מאחר שלממשלה אין אפשרות למנות מחליף ליועץ או לפטרו, וכן אין באפשרותה לעתור לבג"ץ נגד החלטותיו, נוצר במקרה של מחלוקת בינה לבין היועץ על פירוש החוק מצב שבו היא מאבדת את זכותה לייצוג משפטי. השרה איילת שקד טענה כי נתינת סמכות ליועץ להטיל וטו בפועל על כל החלטת ממשלה כראות עיניו פוגעת במנהל התקין ובמשילות. לדבריה, נוצר כך מצב שבו לממשלה שנושאת באחריות אין סמכות ואילו ליועץ שאינו נושא באחריות יש סמכות גדולה מדי[63]. גם משפטנים מן האקדמיה הביעו ביקורת על שיטה זו,[דרושה הבהרה] בהם הפרופסורים גדעון ספיר ורון שפירא וד"ר איתן לבונטין[62].
על סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה בתחום הייעוץ לממשלה וייצוגה בערכאות נמתחה ביקורת גם בטענה שסמכויותיו ייחודיות לעומת המקובל בעולם. מחקר השוואתי של ד"ר אביעד בקשי מפורום קהלת טען כי המצב הקיים בישראל בנוגע לסמכויות הייעוץ והייצוג של היועץ המשפטי לממשלה, איננו מקובל במדינות שנבחנו, והומלץ לשנות מספר נקודות בהגדרת תפקידי היועץ[64].
ככל גוף ציבורי, גם פעולתו של היועץ המשפטי לממשלה חשופה לביקורת שיפוטית. בעקבות בג"ץ שור[65] נקבע שביקורת זו מוגבלת רק לבדיקה האם החלטת היועץ "יסודה ביושר ובתום לב; במניעים טהורים ולא נפסדים; במטרה הכרוכה באינטרס הציבורי ומכל מקום, שאינה עומדת – כאשר היועץ המשפטי מבקש, מטעמים שבצדק, את טובתו של הנאשם – בסתירה ברורה לאינטרס הזה". בשנות ה-80 בוטלה הגבלה זו, ונקבעה הסמכות לביקורת שיפוטית נרחבת, בהתאם לכל עילות הפנייה לבג"ץ[66]. לדברי אהרן ברק, "עוצמתו של היועץ המשפטי נשענת על בית-המשפט העליון, המפקח עליו."[43] פעמים רבות הוגשו עתירות לבג"ץ נגד תפקודו של היועץ המשפטי לממשלה. דוגמה לכך היא בג"ץ גנור[67], שבו בוטלה החלטת היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, שלא להעמיד לדין את הבנקים ומנהליהם בפרשת משבר מניות הבנקים. לעומת זאת נדחתה עתירה נגד היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, על החלטתו להגיע להסדר טיעון עם נשיא המדינה, משה קצב, בעניין עבירות מין שנחשד בהן[68]. במקרים חריגים התערב בג"ץ בהחלטות היועץ המשפטי והורה לו לשנות את החלטותיו.
בנוסף לדרך הפורמלית של פנייה לבג"ץ מתקיימת לעיתים מחאה ציבורית נגד תפקוד היועץ. דוגמה בולטת לכך היא המחאה נגד היועץ המשפטי לממשלה החל מנובמבר 2016, שהתבטאה בסדרת הפגנות שבועיות נגד היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בטענה שהוא מתמהמה להגיש כתב אישום בפרשות פליליות שבהן מעורבים ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, רעייתו, שרה נתניהו, ואנשי ממשל נוספים. מנדלבליט התייחס להפגנות ואמר כי "ההחלטה על הגשת כתב אישום תתקבל אך ורק על בסיס האינטרס הציבורי. לעולם לא נהיה מונעים משיקולים זרים"[69].
ועדת שמגר המליצה, בין היתר, שהיועץ ימונה על ידי הממשלה על פי המלצות ועדה ציבורית, שתכלול חמישה חברים: שופט בדימוס של בית המשפט העליון שימונה על ידי נשיא בית המשפט העליון, שר משפטים או יועמ"ש לשעבר שימונה על ידי הממשלה, חבר הכנסת שייבחר על ידי ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, עורך דין שייבחר על ידי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, ואיש אקדמיה המיומן בתחום המשפט הציבורי ובדיני עונשין שייבחר על ידי פורום ראשי הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות ובמכללות בישראל. על המועמד הנבחר ליהנות מקונצנזוס של ארבעה מחברי הוועדה לפחות בתחום הכשירות. מקובל שבשל חשיבות התפקיד, יש לבחור יועץ הכשיר להיבחר לשופט בית המשפט העליון (שישה מהיועצים המשפטיים לממשלה אכן מונו, לאחר סיום כהונתם, לשופטים בבית המשפט העליון).
בהחלטת הממשלה מס' 2274 מ-20 באוגוסט 2000 אומצו המלצות הוועדה בנוגע לדרכי מינוי היועמ"ש, ונקבע שיו"ר הוועדה יהיה שופט בית המשפט העליון בדימוס שימונה על ידי נשיא בית המשפט העליון[70]. ב-10 ביוני 2007 תוקנה ההחלטה ביוזמת שר המשפטים דניאל פרידמן ונקבע שלמינוי יו"ר הוועדה נחוצה גם הסכמת שר המשפטים[71]. הייתה זו פשרה שגיבש ראש הממשלה אהוד אולמרט בין הצעת פרידמן להפיכת שר המשפטים או היועמ"ש לשעבר ליו"ר הוועדה במקום השופט, לבין דרישת היועמ"ש מני מזוז, הראשון שנבחר בהתאם להמלצות הוועדה, שלא לשנות כלל את הסדר הקיים. כן הוחלט כי שר המשפטים יוכל להורות לוועדה להמליץ על יותר ממועמד אחד (ועד שלושה).
נהוג שההחלטה על מינוי היועץ המשפטי מתוך רשימת המועמדים המומלצים שמגישה הוועדה הציבורית, נעשית על ידי שר המשפטים, והחלטתו מובאת לאישור הממשלה.
המינוי הראשון לתפקיד על פי המלצות הוועדה היה מינויו ב-2004 של מני מזוז לתפקיד. שר המשפטים, טומי לפיד, הצהיר לפני המינוי כי בכוונתו למנות עו"ד מהשוק הפרטי לתפקיד. הוועדה מונתה באוקטובר 2003, בראשה עמד השופט בדימוס גבריאל בך, נציג הכנסת היה גדעון סער, נציג הממשלה היה דוד ליבאי, נציג לשכת עורכי הדין היה אלכס הרטמן ונציגת האקדמיה הייתה רות גביזון. הוועדה פסלה את מועמדיו של לפיד - אלי זהר (בשל ניגוד עניינים) ויורם טורבוביץ' (בשל העדר ניסיון כפרקליט פעיל) והגישה לו שלושה מומלצים - מזוז, והשופטים המחוזיים עוזי פוגלמן ודוד חשין. מהם בחר לפיד במזוז והממשלה אישרה את המינוי ברוב של 20 שרים ונמנע אחד.
המינוי השני לתפקיד על פי המלצות הוועדה היה מינויו ב-2009 של יהודה וינשטיין. בראש הוועדה עמד השופט בדימוס תיאודור אור, נציג הכנסת היה יריב לוין, נציג הממשלה היה משה נסים, נציג לשכת עורכי הדין היה אייל רוזובסקי ונציג האקדמיה היה פרופ' איל בנבנישתי[72]. לאחר מספר דיונים היו ארבעה מועמדים שזכו לשלושה ממליצים, אך הוועדה לא הצליחה להגיע למועמד מוסכם שיקבל ארבעה קולות, משום כך הוועדה החזירה את הבחירה לממשלה[73]. הממשלה החליטה כי שר המשפטים, יעקב נאמן, יראיין את ארבעת המועמדים שקיבלו שלושה קולות בוועדה וימליץ לממשלה על אחד מהם[74]. ארבעת המועמדים היו פרופ' ידידיה צ' שטרן שהחליט להסיר את מועמדתו, יהודה וינשטיין, פרופ' דפנה ברק-ארז וצבי אגמון. נאמן החליט לבחור ביהודה וינשטיין לתפקיד[75].
המינוי השלישי לתפקיד על פי המלצות הוועדה היה מינויו ב-2016 של אביחי מנדלבליט לתפקיד. בראש ועדת האיתור עמד נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, נציגת הכנסת הייתה חברת הכנסת נורית קורן, נציג הממשלה היה שוב שר המשפטים לשעבר משה נסים, נציג לשכת עורכי הדין היה עו"ד יחיאל כ"ץ ונציגת האקדמיה הייתה פרופ' גבריאלה שלו[76]. הוועדה התבקשה על ידי שרת המשפטים איילת שקד להמליץ על שלושה מועמדים לתפקיד אך רק אביחי מנדלבליט זכה לארבעה ממליצים, לאחר שנשיא בית המשפט העליון לשעבר גרוניס התנגד לבחירה. שאר המועמדים היו הילה גרסטל, ישי בר, אבי ליכט, רז נזרי, איל ינון, גיא רוטקופף, סוזי נבות ויורם טורבוביץ'[77]. אף על פי שהביעה את מורת רוחה מהתוצאה לפיה יש רק מועמד אחד לתפקיד החליטה שקד לקבל את המלצת הוועדה ולהביא בפני הממשלה את מינויו של מנדלבליט[78].
בראיון שהעניקה השרה שקד, הביעה את דעתה כי עדיף לוותר על ההליך של ועדת איתור, ולהפקיד את המינוי בידי שר המשפטים, בכפוף לבחינת הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה, כמקובל ביחס לתפקידים בכירים אחרים[79].
בנובמבר 2021 הוצגה גלי בהרב-מיארה בידי שר המשפטים גדעון סער כאחת משלושת המועמדים לתפקיד, ונחשבה למועמדת המועדפת עליו[80][81]. בינואר 2022 הוצגה בידי ועדת האיתור כאחת משלושת המועמדים לתפקיד, לצד רועי שיינדורף ואיתי אופיר[82]. לצד שר המשפטים, מועמדותה נתמכה גם עלי ידי ראש הממשלה נפתלי בנט[83]. מנגד, עמד יו"ר ועדת האיתור לבחירת היועץ המשפטי לממשלה, אשר גרוניס, שהתנגד למועמדותה של בהרב-מיארה[84]. ב-7 בפברואר 2022 אישרה פה אחד הממשלה ה-36 את מינויה. בהרב-מיארה היא האישה הראשונה המכהנת בתפקיד זה[85].
מספר | דיוקן | שם
(תקופת חיים) |
תקופת הכהונה | הערות | |
---|---|---|---|---|---|
1 | יעקב שמשון שפירא
(1902–1993) |
1948 | 1950 | לימים שר המשפטים | |
2 | חיים כהן
(1911–2002) |
1950 | 1960 | שר המשפטים בממשלת בן-גוריון השלישית, לימים המשנה לנשיא בית המשפט העליון | |
3 | גדעון האוזנר
(1915–1990) |
1960 | 1963 | התובע במשפט אייכמן, לימים חבר הכנסת ושר בלי תיק | |
4 | משה בן זאב
(1911–1995) |
1963 | 1968 | ||
5 | מאיר שמגר
(1925–2019) |
1968 | 1975 | הפרקליט הצבאי הראשי, לימים נשיא בית המשפט העליון | |
6 | אהרן ברק
(1936–) |
1975 | 1978 | לימים נשיא בית המשפט העליון | |
7 | יצחק זמיר
(1931–) |
1978 | 1986 | לימים שופט בית המשפט העליון | |
8 | יוסף חריש
(1923–2013) |
1986 | 1993 | ||
9 | מיכאל בן יאיר
(1942–) |
1993 | 1997 | לפני מינויו ליועץ המשפטי שופט בבית המשפט המחוזי בחיפה ובתל אביב ושופט בפועל בבית המשפט העליון | |
10 | רוני בר-און
(1948–) |
1997 | 1997 | כיהן בתפקיד זה במשך שתי יממות בלבד. לימים שר האוצר | |
11 | אליקים רובינשטיין
(1947–) |
1997 | 2004 | לימים המשנה לנשיא בית המשפט העליון | |
12 | מני מזוז
(1955–) |
2004 | 2010 | לימים שופט בית המשפט העליון | |
13 | יהודה וינשטיין
(1944–) |
2010 | 2016 | ||
14 | אביחי מנדלבליט
(1963–) |
2016 | 2022 | הפרקליט הצבאי הראשי, בתקופה זו שימש במשך שמונה חודשים גם כממלא מקום פרקליט המדינה | |
15 | גלי בהרב-מיארה
(1959–) |
2022 | מכהנת | האישה הראשונה בתפקיד |
על פי החלטת הממשלה ממונים ליועץ המשפטי לממשלה משנים העוסקים בתחומים שונים. בשנת 2022 יש ליועץ המשפטי לממשלה 7 משנים, 6 מהם מכהנים כראשי המחלקות ביחידת הייעוץ והחקיקה, ואחד, הבכיר מביניהם משמש כמשנה לניהול ולתפקידים מיוחדים. המשנים ליועץ ממונים על ידי ועדת איתור שבראשה יושב היועץ המשפטי לממשלה וחבריה הם מנכ"ל משרד המשפטים, נציב שירות המדינה, נציג האקדמיה ונציג ציבור. על פי החלטת הממשלה המשנים ליועץ ממונים לתקופת כהונה קצובה של 6 שנים[86].
עו"ד שרון אפק; מכהן עד יולי 2028.
ד"ר גיל לימון; מכהן עד אוגוסט 2027.
עו"ד אביטל סומפולינסקי; מכהנת עד יוני 2028.
עו"ד כרמית יוליס; מכהנת עד אוקטובר 2027.
עו"ד עמית מררי; מכהנת עד מאי 2025[דרוש מקור].
עו"ד מאיר לוין; מכהן עד דצמבר 2024.
ד"ר גיל-עד נועם; מכהן עד יולי 2028.
ביקורת על התפקיד והצעות לתיקונו:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.