ציונות

הציונות היא תנועה לאומית ואידאולוגיה התומכת בקיום מדינה המהווה בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. התנועה הציונית, כתנועה לאומית-יהודית, קמה בשליש האחרון של המאה ה-19, בעיקר במרכז ומזרח אירופה. ציונות כאידאולוגיה נפוצה לא רק אצל יהודים וישנם למשל נוצרים-אוונגליסטים ברחבי העולם המגדירים את עצמם כציונים, אך סיבותיהם שונות לחלוטין.

המונח "הציונות" מפנה לכאן. לערך העוסק בכתב עת, ראו הציונות (כתב עת).

המונח "ציוני" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו ציוני (פירושונים).

זמן קצר לאחר הקמת התנועה הציונית קישרו רוב מנהיגי התנועה את מטרתה הראשית עם חידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל – הקמת מדינה יהודית. עם הקמת מדינת ישראל, הציונות ממשיכה לפעול לתמיכה בישראל, הבטחת קיומה וחיזוקה.

שורשי הציונות נעוצים במניעים ובערכים עתיקי-יומין הטבועים במסורת הדתית מזה, ובאידאולוגיות הלאומיות שפרחו באירופה במאה ה-19 מזה. הציונות כתנועה פוליטית עממית שהתפתחה בקרב היהודים במזרח אירופה דורבנה על ידי פרצי אנטישמיות וניזונה מתהליך חילון שהתעצם בקרב האוכלוסייה היהודית מאמצע המאה ה-19, שנתן אותותיו גם בחילון הכמיהה הדתית בת-שנות-אלפיים לציון. העולם המודרני הוביל לכך שמצד אחד הדת חדלה מלהיות מגדיר זהות מספק עבורם. קונפליקט זה הוביל ליצירתה של הגדרה עצמית לאומית חדשה[1].

מראשיתה היו מטרות הציונות שיבת ציון, קיבוץ הגלויות, החייאת התרבות והשפה העברית, יצירת יהודי חדש – יהדות השרירים על פי מכס נורדאו וביסוס ריבונות יהודית עצמאית. לפי בנימין זאב תאודור הרצל, הנחשב להוגה הציונות המודרנית, הציונות היא מסכת רעיונות רחבה, שבה כלולה לא רק השאיפה לשטח מדיני מובטח כחוק בשביל העם היהודי, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. מאז הקמת מדינת ישראל ב-1948 ממשיכה התנועה הציונית בעיקר לתמוך בישראל, ולטפל באיומים על קיומה וביטחונה.

מראשיתה, לא הייתה הציונות הומוגנית. הוגיה, מנהיגיה ומפלגותיה היו שונים זה מזה ואף סותרים בדעתם. צורך השעה לצד הכמיהה לשוב למולדת האבות הביאו לפשרות ולוויתורים למען מטרה תרבותית ופוליטית משותפת.