מפלגת העבודה הישראלית

מפלגת העבודה הישראלית היא מפלגת שמאל למרכז-שמאל^[6][7], סוציאל-דמוקרטית וציונית בישראל^[2]. המפלגה הוקמה ב-21 בינואר 1968^[8] מאיחוד מפלגת השלטון, מפא"י, עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י. היה זה איחודן מחדש של כל המפלגות יוצאות מפא"י ההיסטורית, אשר החזיקו בשלטון מדינת ישראל ובמוסדות היישוב ממועד היווסדן ועד הבחירות ב-1977 (המערך). עם ראשי המפלגה נמנו ראשי הממשלות לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק.

המונח "מפלגת העבודה" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו מפלגת העבודה (פירושונים).

מפלגת העבודה הישראלית

מדינה	ישראל ישראל
שם רשמי	מפלגת העבודה הישראלית
מנהיגים	לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, בנימין בן אליעזר, עמרם מצנע, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ', יצחק הרצוג, אבי גבאי, מרב מיכאלי, יאיר גולן
תקופת הפעילות	21 בינואר 1968 – הווה (57 שנים)
אפיון	מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית ציונית
אידאולוגיות	ציונות סוציאליסטית[1] סוציאל-דמוקרטיה[1][2] פתרון שתי המדינות[1] הפרדת הדת מהמדינה[3]
כנסות	6 עד 25
ממשלות	13–17, 21–23, 25–26, 28–32, 35–36
אותיות	אמת
שיא כוחה	55 מנדטים (1968)[4]
שפל כוחה	2 מנדטים (2020)[5]
רשימה פוליטית	המערך ‏(1968–1991)‏ ישראל אחת ‏(1999–2001)‏ העבודה-מימד ‏(2001–2008)‏ המחנה הציוני ‏(2015–2019)‏ העבודה-גשר ‏(2019–2020)‏ העבודה-גשר-מרצ ‏(2020)‏
נוצרה מתוך	מפא"י, אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י
התמזגה לתוך	הדמוקרטים
סיעות שהתפצלו	התנועה להתחדשות ציונית חברתית (1977) מד"ע (1988) הדרך השלישית (1996) עם אחד (1999) מפלגת העצמאות (2011)
מטה	החרוץ 6, תל אביב
מיקום במפה הפוליטית	שמאל[2] למרכז-שמאל[6][7]
ארגונים בינלאומיים	מפלגת הסוציאליסטים האירופאים ההסתדרות הציונית העולמית תנועת העבודה הציונית העולמית
צבעים רשמיים	אדום,   כחול (כהה),   לבן.
נציגויות בפרלמנטים
הכנסת	4 / 120
Havoda.org.il

במשך כ-16 שנים הייתה המפלגה מפלגת השלטון בישראל (1969–1977, 1984–1986, 1992–1996, 1999–2001). החל מהבחירות לכנסת השביעית (1969) ועד לבחירות לכנסת השבע עשרה (2006), הייתה המפלגה אחת משתי המפלגות הגדולות בכנסת. לאחר הבחירות לכנסת השמונה עשרה (2009) הפכה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת ובהמשך זכתה לעיתים גם לייצוג נמוך יותר.

"העבודה" הייתה המפלגה העיקרית בשמאל הישראלי מהקמתה ועד העשור השני של המאה ה־21. האידאולוגיה השלטת במפלגה במהלך תקופה זו הייתה זהה בעיקרה לאידאולוגיה הדומיננטית במחנה זה: בשנות השבעים התמקדה המפלגה בשמאל כלכלי וסוציאליזם לצד עמדות מגוונות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובשנות השמונים והתשעים החל בה מהפך אידאולוגי שאימץ יותר את השיטה הקפיטליסטית לצד הפיכה למזוהה עם תמיכה בפתרון שתי המדינות.

ב-30 ביוני 2024 התאחדה המפלגה עם מפלגת מרצ אל מפלגת הדמוקרטים^[9].

היסטוריה

1965–1999

לוי אשכול (ימין) יושב הראש הראשון של מפלגת העבודה יחד עם נשיא המדינה השני יצחק בן-צבי, מצביע על אזור יהודה ושומרון במפת ארץ ישראל

ב-19 במאי 1965 הוקם "המערך הראשון" בין מפא"י ו"אחדות העבודה – פועלי ציון" כרשימה משותפת של המפלגות. ב-21 בינואר 1968 הפכו שתיהן יחדיו עם רפ"י, למפלגה מאוחדת – "מפלגת העבודה הישראלית"^[10]. בתחילת 1969 הוקם המערך השני, בין מפלגת העבודה למפ"ם. במבנה זה התמודדה המפלגה במערכות הבחירות החל מ-1969 ועד 1984, אז פרשה מפ"ם מן "המערך" בעקבות הצטרפותו לממשלת אחדות לאומית.

במרץ 1970 החליטה המפלגה לאפשר ללא-יהודים ששירתו בכוחות הביטחון הישראליים להשתלב במפלגה, ובמאי 1973 הוחלט לאשר לכל אזרח המזדהה עם עקרונות המפלגה^[11].

ב־3 בספטמבר 1973 אישרה מזכירות מפלגת העבודה את מסמך גלילי, שקרא להתיישבות בפתחת רפיח, רמת הגולן, בקעת הירדן והרכסים מעליה בהתאם לתוכנית אלון, כחלק ממצעה של המפלגה לקראת הבחירות לכנסת השמינית^[12]. בשנות השבעים הוקמו בידי הממשלה בראשות העבודה עשרות יישובים באזורים אלו, וכן באזורים נוספים ביהודה ושומרון, בהם הרי בנימין, גוש עציון, קריית ארבע ורצועת עזה.

בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977 איבדה המפלגה את השלטון לליכוד בראשות מנחם בגין. בבחירות לכנסת האחת עשרה הפכה המפלגה בראשות שמעון פרס למפלגה הגדולה בכנסת, אך מאחר שפרס לא הצליח להקים ממשלה, הוחלט על הקמת ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד שבה כיהן פרס במשך שנתיים כראש ממשלה, ואחר כך התחלף עם יצחק שמיר.

יצחק רבין, יאסר ערפאת והנשיא ביל קלינטון בעת חתימת הסכם אוסלו, 1993

בבחירות לכנסת השתים עשרה זכה שוב הליכוד, והעבודה הצטרפה לממשלתו של שמיר, ללא רוטציה, אך פרשה ממנה ב–1990, בעקבות מה שכונה "התרגיל המסריח". כעבור שנתיים רצה המפלגה לבחירות בהנהגת יצחק רבין שנבחר בפריימריז (שהונהגו במפלגה לראשונה במקום בחירות במרכז המפלגה) בתחילת 1992, שלא במסגרת המערך אלא תחת שמה המקורי, "העבודה", גרפה 44 מנדטים, וחזרה לשלטון. בשנת 1995, לאחר רצח יצחק רבין, שב שמעון פרס לתפקיד ראש הממשלה, והחזיק בתפקיד כששה חודשים עד לבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה. מבחירות אלה יצאה מפלגת העבודה כמפלגה הגדולה ביותר (34 חברי כנסת), אך את הממשלה הרכיב בנימין נתניהו, שזכה בבחירות הישירות לראשות הממשלה שנערכו אז לראשונה.

בעקבות הכישלון בבחירות 1996 פרש שמעון פרס מראשות המפלגה, אך המשיך להיות גורם חשוב בהנהגתה. לראשות המפלגה נבחר אהוד ברק ביוני 1997. לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה (שהוקדמו לבסוף ל-1999) התאגדה מפלגת העבודה עם מפלגת גשר ותנועת מימד לרשימה מאוחדת שנקראה ישראל אחת. ישראל אחת זכתה בבחירות ב-26 מנדטים (והייתה שוב למפלגה הגדולה ביותר), והרכיבה את הממשלה, הודות לניצחונו של אהוד ברק בבחירות הישירות לראשות הממשלה. במהלך הכנסת החמש עשרה פרשה גשר מהממשלה ומישראל אחת.

2000–2010

במרץ 2001, בעקבות התפטרותו של אהוד ברק, וניצחונו של מועמד הליכוד אריאל שרון בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, הצטרפה מפלגת העבודה לממשלת אחדות לאומית בראשות שרון. בממשלה זו כיהנו שמעון פרס כשר החוץ, ובנימין בן אליעזר כשר הביטחון. בסוף 2001 נבחר בנימין בן אליעזר כיו"ר הזמני של המפלגה, אחרי שתוצאות הפריימריז, שבהם ניצח אברהם בורג, נפסלו משום שלוו בזיופים קשים במגזר הדרוזי. ב-30 באוקטובר 2002 הודיע בן אליעזר על פרישת מפלגת העבודה מן הממשלה, בשל התנגדותה לתוכנית הכלכלית ולהצעת התקציב. בבחירות הפנימיות שהתקיימו לאחר מכן ניצח עמרם מצנע, שהוביל את הרשימה המאוחדת העבודה-מימד לתבוסה בבחירות 2003. מפלגת העבודה פנתה להנהיג את האופוזיציה. לאחר כמה חודשים הוחלף עמרם מצנע בשמעון פרס שנבחר כיו"ר זמני.

במהלך הכנסת השש-עשרה התמזגה מפלגת העבודה עם מפלגת עם אחד בראשות עמיר פרץ והצהירה על מחויבות מחודשת לדבקות בערכי השמאל החברתי. לאחר האיחוד מנתה העבודה 21 חברי-כנסת (חבר הכנסת דוד טל לא הצטרף עם מפלגתו). לאחר התפטרותו של אברהם בורג מהכנסת נכנס במקומו הנציג הערבי, ראלב מג'אדלה. בעקבות פרישת מפלגת שינוי מממשלת אריאל שרון בסוף 2004, נמשך משא ומתן עם מפלגת העבודה לאחר שהופסק בחודשי הקיץ והוחלט כי המפלגה תצטרף לממשלה עם 8 שרים (7 תיקים ומשנה לרה"מ) ושני סגני שרים, על מנת לתמוך ולבצע את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון.

ב-9 בנובמבר 2005 נערכו פריימריז שבהם גבר עמיר פרץ על שמעון פרס ובנימין בן אליעזר, והתמנה לתפקיד יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. מיד לאחר בחירתו הוביל פרץ את מפלגת העבודה לפרישה מהממשלה והיה ליו"ר האופוזיציה. ב-30 בנובמבר 2005 הודיע שמעון פרס על פרישתו ממפלגת העבודה לטובת מפלגת קדימה. מפלגת העבודה רצה לבחירות 2006 עם רשימה שכללה גם שמות חדשים, בהם נשיא אוניברסיטת בן-גוריון אבישי ברוורמן, העיתונאית שלי יחימוביץ' וראש השב"כ לשעבר עמי אילון. למרות זאת, בסופו של דבר זכתה סיעת העבודה-מימד ב-19 מנדטים בלבד. היא נותרה הסיעה השנייה בגודלה, אחרי סיעת קדימה בראשות אהוד אולמרט.

מפלגת העבודה הצטרפה לממשלת אולמרט כשותפה בכירה וקיבלה שבעה תיקים, בהם תיק הביטחון שניתן לעמיר פרץ, ותיק החינוך שניתן ליולי תמיר. בחודשים שלאחר מכן התעוררה ביקורת רבה מצד חברים במפלגה על התנהלותו של פרץ כיו"ר המפלגה וכשר ביטחון, וערעור על מנהיגותו. ביקורת זו גברה עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, ועם הקיצוצים בתקציבי הרווחה שבאו אחריה. בהתחלה הייתה זו קבוצה קטנה של ח"כים שכונו "המורדים" (ובראשם ברוורמן ואילון), אך לאט לאט גברה ההתנגדות לפרץ והגיעה גם אל שרי המפלגה ואנשים שנחשבו לתומכיו. מצב זה יצר חוסר יציבות גדול במפלגה.

ב-28 במאי 2007 התקיימו בחירות לראשות המפלגה, שבהן התמודדו עמי אילון, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, דני יתום, אופיר פינס-פז והיו"ר עמיר פרץ. הבחירות הסתיימו ללא הכרעה ברורה, כאשר אהוד ברק ועמי אילון עלו שניהם לסיבוב השני בבחירות ב-12 ביוני 2007, לראשונה בתולדות המפלגה. עמיר פרץ הגיע למקום השלישי בלבד, והודיע על תמיכתו בעמי אילון. בסיבוב השני ניצח אהוד ברק בהפרש קטן את עמי אילון והיה בפעם השנייה ליו"ר המפלגה. ב-18 ביוני 2007 החליף אהוד ברק את עמיר פרץ בתפקיד שר הביטחון וסגן ראש הממשלה.

באוגוסט 2007 הודיעה המפלגה על כוונתה לבטל את ההסכם הקיבוצי עם עובדיה. הסתדרות המעו"ף הכריזה עקב כך על סכסוך עבודה, וציינה כי "זו התנהגות שאינה הולמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שהקימה את ההסתדרות וחרתה על דגלה שמירה על העבודה המאורגנת בישראל"^[13]. פרופ' דני גוטוויין העיר על כך: "ביטול החוזה הקיבוצי הוא עוד מהלך של ברק לניתוק העבודה משרידי עברה הסוציאל-דמוקרטי"^[14]. ב-4 בדצמבר 2008 התקיימו בחירות מקדימות לצורך הרכבת רשימת המפלגה לכנסת. למקומות שלאחר אהוד ברק (משוריין) נבחרו יצחק הרצוג ואופיר פינס^[15].

בבחירות 2009 קיבלה המפלגה 13 מנדטים בלבד, ולראשונה בתולדותיה לא הייתה אחת משתי הסיעות הגדולות בכנסת. לאחר הבחירות החל ברק לנהל מגעים עם ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו מהליכוד לכניסה לממשלת בראשותו. מהלך זה עורר התנגדות עזה במפלגה, ו-7 מתוך 13 הח"כים בסיעה יצאו נגדו. בסופו של דבר הובא הנושא להכרעת ועידת המפלגה, ושם הצליח ברק לאשר את ההסכם הקואליציוני שחתם עם הליכוד. הוחלט על כניסת העבודה לממשלת נתניהו תמורת חמישה תיקים, כשבהם תיק הביטחון, אשר יינתן לברק. לאחר ההחלטה הודיעו ארבעה מבין חברי-הכנסת של המפלגה (איתן כבל, אופיר פינס-פז, עמיר פרץ ויולי תמיר) כי הם אינם מקבלים את ההחלטה והחלו להצביע כקבוצה עצמאית.

2011 ואילך

יו"ר מפלגת העבודה ה-5 אהוד ברק בתפקידו כשר הביטחון במהלך פגישה עם שר ההגנה האמריקני, ליאון פאנטה בתל אביב, 2011

ב-17 בינואר 2011 התפלגו יו"ר המפלגה אהוד ברק וחברי הכנסת מתן וילנאי, שלום שמחון, עינת וילף ואורית נוקד מסיעת העבודה בכנסת והקימו סיעה חדשה בשם "העצמאות". הרקע לפרישתם היה כוונתם של עמיר פרץ ודניאל בן סימון לפרוש מן הסיעה, בשל התמרמרותם לנוכח מצב המפלגה והמורל הנמוך של הפעילים בה. באותו היום התפטרו מהממשלה שלושה חברי כנסת מטעם המפלגה: יצחק הרצוג, אבישי ברוורמן ובנימין בן אליעזר. ימים ספורים לאחר הפילוג נבחר השר לשעבר מיכה חריש ליושב ראש המפלגה הזמני וכעבור חודשיים אושר באופן רשמי לתפקיד על ידי ועידת המפלגה.

לקראת הבחירות לראשות המפלגה שנקבעו להיערך בספטמבר 2011, הודיעו על מועמדותם חברי הכנסת יצחק הרצוג, עמיר פרץ ושלי יחימוביץ'; יו"ר המפלגה בעבר עמרם מצנע, ואיש העסקים אראל מרגלית. חבר הכנסת אבישי ברוורמן הודיע אף הוא על התחלת התמודדות אולם הסיר מועמדותו זמן קצר לאחר מכן^[16]. ראש עיריית מעלות-תרשיחא שלמה בוחבוט הודיע שיתמודד לתפקיד אולם פרש מהמירוץ והביע את תמיכתו בעמיר פרץ, ימים ספורים לפני סגירת מפקד החברים.

ביוני 2011 הסתיים מפקד חברים שערכה המפלגה. מספר חברי המפלגה עלה מכ-20,000 חברים לכ-82,000 חברים. בעקבות טענות שהועלו נגד כשרות חלק מההתפקדויות, נעשתה בדיקה של הטפסים ואף היה חשש שהליך הבדיקה יביא לדחיית יום הבחירות. לבסוף, התפרסם ספר הבוחרים הסופי באיחור של כשלושה שבועות, זאת לאחר שכ-6,000 מתפקדים נפסלו ו-14,000 מתפקדים נוספים נשארו על תנאי עד הסדרת התשלום שלהם למפלגה. מרגלית הודיע כי הוא שוקל עתירה לבג"ץ לדחיית מועד הבחירות עקב הדחייה בפרסום ספר הבוחרים, אולם לבסוף החליט לפרוש מן המירוץ כשבוע לפני יום הבחירות, והעביר את תמיכתו להרצוג.

ב-12 בספטמבר 2011 נערכו בחירות מקדימות לראשות המפלגה. מספר בעלי זכות הבחירה היה 66,310 איש, ו-65% מהם הצביעו בבחירות שנערכו ב-171 קלפיות אשר היו פזורות ברחבי הארץ. תוצאות הבחירות היו: שלי יחימוביץ' – 32%; עמיר פרץ – 31%; יצחק הרצוג – 25%; עמרם מצנע – 12%. לאור העובדה שאיש מהמתמודדים לא השיג 40 אחוזים מהקולות, בהתאם לתקנון, נערך סיבוב שני בין שני המדורגים במקומות הראשונים. בסיבוב השני של הבחירות המקדימות, שנערך ב-21 בספטמבר ובו שיעורי ההצבעה עמדו על כ-61%, ניצחה יחימוביץ' כשגרפה 53.8 אחוזים מקולות המצביעים לעומת פרץ שסיים עם 45.5 אחוזים (0.7 אחוזים נוספים מהמצביעים בחרו להטיל פתק "נמנע"). בכך נבחרה יחימוביץ' לתפקיד יושבת-ראש המפלגה^[17][18].

במהלך שנתה הראשונה כיושבת ראש מפלגת העבודה, הצליחה יחימוביץ' להקטין את חובות המפלגה מ-128 מיליון ש"ח ל-30 מיליון בלבד וחידשה את פעילותם של כ-100 סניפים.

חיזוק תקשורתי למפלגה הגיע במהלך שנת 2012, לאחר הכרזתם של מספר אישי ציבור על כוונתם להתמודד לכנסת במסגרת רשימת התנועה – בהם: נועם שליט^[19], משה מזרחי^[20], סתיו שפיר^[21], איציק שמולי^[22], מיקי רוזנטל^[23], יריב אופנהיימר^[24], אראל מרגלית^[25], חילי טרופר, עמר בר-לב ומרב מיכאלי. נוספו על כך הח"כים מקדימה נינו אבסדזה^[26] ונחמן שי^[27] שהצטרפו למפלגה. בחירת רשימת מועמדי המפלגה לכנסת נעשתה ב-29 בנובמבר אותה שנה. לאחר גיבוש הרשימה, ביום האחרון להגשת הרשימות לוועדת הבחירות, הודיע עמיר פרץ על פרישתו מהמפלגה, על התפטרותו מהכנסת ועל הצטרפותו למפלגת "התנועה". בבחירות לכנסת התשע עשרה שנערכו בינואר 2013, זכתה המפלגה ב-15 מנדטים, והייתה לסיעה השלישית בגודלה בכנסת. ב-21 בנובמבר 2013 נערכו בחירות מקדימות לראשות המפלגה שבמסגרתן ניצח יצחק הרצוג ניצח את יחימוביץ' בפער של כ-17% אחוזים ונבחר ליו"ר המפלגה^[28].

המחנה הציוני

ערך מורחב – המחנה הציוני

שלטי בחירות של המחנה הציוני בקיבוץ יגור במהלך הבחירות לכנסת העשרים, 2015

ב-10 בדצמבר 2014, לקראת הבחירות לכנסת ה-20, הודיע הרצוג יחד עם יו"ר "התנועה", ציפי לבני, על ריצה משותפת של מפלגותיהם בשם "המחנה הציוני", כך שלבני תשוריין במקום השני אחרי הרצוג, וחמישה מועמדים נוספים מטעמה ישוריינו עד המקום ה-25^[29]. השניים הכריזו כי אם יזכו בראשות הממשלה, יקיימו רוטציה בתפקיד^[30], אך יום לפני הבחירות לכנסת העשרים, ויתרה לבני על סעיף הרוטציה בהסכם^[31].

בבחירות זכתה רשימת המחנה הציוני ב-24 מנדטים, הישג השיא של המפלגה מאז שנות ה-90, הייתה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת, אך נותרה באופוזיציה. שתי המפלגות נותרו מפלגות עצמאיות המיוצגות על ידי סיעת "המחנה הציוני" בכנסת. במהלך כהונת הרצוג הגיעה המפלגה למאזן כלכלי חיובי, לראשונה זה שנים רבות^[32].

הבחירות הפנימיות 2017

ערך מורחב – הבחירות לראשות העבודה (2017)

עמדות הצבעה אלקטרוניות בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר המפלגה, יולי 2017

ב-4 ביולי 2017 נערכו בחירות לתפקיד יושב הראש המפלגה. לאחר שמספר מועמדים פרשו מהמירוץ במהלכו, ביום הבחירות התמודדו על התפקיד שבעה. תוצאות הבחירות, שלראשונה נערכו באופן ממוחשב לחלוטין, נודעו כשעה וחצי לאחר סגירת אתרי ההצבעה. איש מהמועמדים לא השיג 40 אחוזים מקולות הבוחרים.

לפיכך, נערך בשבוע שלאחר מכן סיבוב שני בין שני המועמדים שקיבלו את מרב הקולות: עמיר פרץ ואבי גבאי. יצחק הרצוג, שכמות הקולות שקיבל הציבה אותו במקום השלישי, הודח בפועל מתפקיד היו"ר^[33]. בסיבוב השני גבר גבאי על פרץ, עם כ-52 אחוזים מקולות המצביעים, ובכך, נבחר לתפקיד יו"ר המפלגה^[34].

בחירות 2019

ערך מורחב – הבחירות לראשות העבודה (2019)

ב-1 בינואר 2019, הודיע גבאי על פירוק המחנה הציוני עקב מחלוקת עם ציפי לבני וספג על כך ועל הדרך בה עשה זאת ביקורת^[35]. ב-19 בפברואר שריין גבאי את האלוף טל רוסו ואת חיים ילין שפרש מיש עתיד במקומות השני והעשירי בהתאמה ברשימת "העבודה" לכנסת. בבחירות המפלגה השיגה 6 מנדטים, התוצאה הנמוכה ביותר של המפלגה עד אז. לאחר מכן גברו קולות הקוראים לגבאי לפרוש.

לאחר הכניסה לכנסת ה-21, בסוף מאי 2019, ניהלו גבאי ובכירים נוספים במפלגת העבודה מגעים עם ראש הממשלה נתניהו בדבר אפשרות של כניסת מפלגת העבודה לממשלתו. על פי פרסומים הציע נתניהו את תיק המשפטים לשלי יחימוביץ' והתחייבות שימליץ על עמיר פרץ בבחירות הקרובות לנשיאות המדינה^[36]. המגעים נחשפו בתקשורת והמהלך לא יצא אל הפועל. ב-11 ביוני 2019, לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים, הודיע גבאי שלא יתמודד שנית על ראשות המפלגה^[37]. ובהמשך הודיע גם על פרישתו מהפוליטיקה^[38][39]. ועידת המפלגה כי רשימת המועמדים לכנסת ה-22 תוקפא, ללא הח"כים ששוריינו על ידי היו"ר היוצא.

הבחירות לראשות העבודה התקיימו ב-2 ביולי 2019, ובהם התמודדו בעיקר חברי הכנסת עמיר פרץ, סתיו שפיר ואיציק שמולי. בבחירות ניצח עמיר פרץ בסיבוב הראשון עם 47% מהקולות. ב-18 ביולי הודיעו עמיר פרץ ויו"ר גשר אורלי לוי-אבקסיס ששתי המפלגות ירוצו ברשימה משותפת בשם "העבודה-גשר". במסגרת כך, מפלגת גשר קיבלה שלושה מקומות בעשירייה הראשונה^[40]. בהמשך לאיחוד עם מפלגת גשר פרשה גם חברת הכנסת שפיר מהמפלגה, והצטרפה למפלגת התנועה הירוקה ובהמשך לרשימת המחנה הדמוקרטי.

יו"ר מפלגת העבודה ה-11, אבי גבאי, 2019

בחירות 2020

ב-13 בינואר הכריזו ראשי העבודה, גשר ומרצ, פרץ, לוי אבקסיס וניצן הורוביץ, על איחוד טכני בין המפלגות במסגרת העבודה-גשר-מרצ לקראת הבחירות לכנסת ה-23, עקב החשש שבריצה נפרדת אחת מהן לא תעבור את אחוז החסימה^[41]. מפלגת העבודה קיבלה בבחירות שלושה מנדטים, מתוך שבעה של הרשימה. ב-4 באפריל הודיע פרץ כי בכוונתו להתפצל מהסיעה המשותפת עם מרצ בעקבות המגעים לכניסת מפלגת העבודה לממשלה, והפיצול אושר כעבור יומיים. העבודה וגשר נכנסה לקואליציה עם נתניהו וגנץ וקיבלה את תיק הכלכלה והעבודה והרווחה. מרצ נשארה באופוזיציה ומרב מיכאלי מסיעת העבודה גם כן.

בחירות 2021

ערך מורחב – הבחירות לראשות העבודה (2021)

עמיר פרץ הודיע שלא יתמודד על ראשות המפלגה בבחירות 2021^[42]. הפריימריז לראשות המפלגה נערכו ב-24 בינואר 2021, וחברת הכנסת מרב מיכאלי זכתה בהם ברוב של 77.54%. שמונה ימים לאחר מכן, ב־1 בפברואר, נערכו בחירות מקדימות לרשימה לכנסת, והם התקיימו באופן חריג במתכונת פריימריז פתוחים: הן מצביעים והן מתמודדים הורשו להירשם עד ערב ה־30 בינואר (יומיים לפני הבחירות). ההצבעה התנהלה ברובה בהצבעה מרוחקת בעקבות מגפת הקורונה שתקפה באותם ימים את ישראל, אולם הופעלו גם תשע קלפיות. בשני המקומות הראשונים זכו עמר בר-לב ואמילי מואטי^[43]. לאחר בחירתה מינתה מיכאלי את ניר רוזן לתפקיד מנכ"ל המפלגה^[44].

המועמדת מספר 7 ברשימה, אבתיסאם מראענה, נפסלה על ידי ועדת הבחירות המרכזית, בין היתר בטענה שקראה להשמיד את העיר זכרון יעקב אך לאחר שהתנצלה בית המשפט העליון אישר את התמודדותה בבחירות^[45].

לאחר בחירתה של מיכאלי ליו"ר המפלגה היא דרשה משרי המפלגה, פרץ ושמולי, כי יתפטרו מתפקידיהם בממשלה^[46]. בתגובה הודיעו פרץ ושמולי שהם פורשים מהמפלגה, ובמקביל החליטו להמשיך בתפקידיהם כשרים עד להקמת ממשלה חדשה^[47].

פתקה של המפלגה בבחירות לכנסת ה-24

העבודה הציגה מצע לכנסת ה-24, שהתפרסם כחוברת "חזון ועקרונות יסוד" ועם דגש על אזרחות שווה, מאבק באלימות מגדרית, סביבה ואקלים, דת ומדינה, חקלאות והמרחב הכפרי וכמובן בריאות, חינוך, כלכה וחברה ושלום וביטחון ובכלל זה "קידום חזון שתי המדינות ולהצבת גבולות קבע למדינת ישראל"^[48].

למפלגת העבודה הצביעו בבחירות אלה 6.09% מהבוחרים, והיא קיבלה 7 מנדטים. עם הקמת ממשלת ישראל השלושים ושש, מונתה מיכאלי לתפקיד שרת התחבורה והבטיחות בדרכים וחברי המפלגה, עמר בר-לב ונחמן שי מונו לתפקיד השר לביטחון הפנים ושר התפוצות בהתאמה.

בחירות 2022

ערך מורחב – הבחירות המקדימות במפלגת העבודה (2022)

הבחירות המקדימות במפלגת העבודה הישראלית בשנת 2022, כללו את בחירת רשימת המפלגה ויו"ר המפלגה במתכונת דו-שלבית.

הבחירות ליו"ר נערכו ב-18 ביולי 2022 ובהן ניצחה מרב מיכאלי, והבחירות לרשימה לכנסת התקיימו ב-9 באוגוסט^[49], לקראת הבחירות לכנסת העשרים וחמש שנערכו ב-1 בנובמבר באותה שנה^[50].

לקראת הבחירות הוצע למיכאלי לחבור לרשימה משותפת עם מרצ, כדי להבטיח את מעברן של שתי המפלגות את אחוז החסימה. ראש הממשלה יאיר לפיד ניסה לקדם את המהלך אך מיכאלי התנגדה, וספגה על כך ביקורת רבה לאחר שמרצ לא עברה את אחוז החסימה^[51].

בבחירות אלו חוותה מפלגת העבודה ירידה דרסטית בכוחה, והשיגה 4 מנדטים, לאחר שרק 3.69% מהבוחרים הצביעו לה.

הבחירות הפנימיות ב־2024

ערך מורחב – הבחירות לראשות העבודה (2024)

ב-7 בדצמבר 2023 הודיעה יושבת ראש המפלגה מרב מיכאלי על פרישה מראשות המפלגה והחיים הפוליטיים ועל הקדמת הפריימריז. בהמשך, בחודש פברואר 2024, נקבע מועד הפריימריז ל-28 במאי.^[52]

ארבעה מועמדים התמודדו על התפקיד: יאיר גולן, שהכריז על רצונו ליצור איחוד פוליטי במחנה השמאל שזכה לתמיכת חברי הכנסת מהמפלגה נעמה לזימי וגלעד קריב;^[53] איתי לשם; איש העסקים ⁠אבי שקד המתנגד לאיחוד עם מרצ אותו מקדם גולן; ועזי נגר^[54][55][56]. בבחירות זכה גולן ב־95.15% מהקולות.^[57]. לאחר בחירתו, מינה גולן את עומר (לובי) לובטון-גרנות לתפקיד מנכ"ל המפלגה^[58].

מוסדות

למפלגת העבודה כמה מוסדות ביצוע. הן וחבריה נבחרו לראשונה כמה שבועות לאחר הקמתה, ב-8 בפברואר 1968^[59].

המשמרת הצעירה

המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה היא הגוף הרשמי אליו שייכים חברי מפלגת העבודה עד גיל 35. במשמרת חברים כ-10,000 חברים מתוכם כ-500 פעילים במוסדות ופעילויות הארגון. למשמרת כ-60 סניפים ביישובים שונים בארץ, וכן כ-15 תאי סטודנטים באוניברסיטאות השונות ובמכללות הציבוריות, הנושאים את השם "תא אופק".

יו"ר המשמרת הצעירה נבחר מדי שנתיים בבחירות, בשיטת "אלקטורים" שנבחרים בסניפי המשמרת, והם הבוחרים את יו"ר המשמרת הצעירה. בין יושבי ראש המשמרת הצעירה בעבר: השר לשעבר עוזי ברעם, השר לשעבר אופיר פינס-פז ויועץ התקשורת וחבר הכנסת לשעבר רונן צור.

יו"ר המשמרת הצעירה, נכון ל-2021, היא נועה חסידוב.

נוער העבודה

נוער העבודה היה ארגון הנוער של המפלגה. נוער העבודה הוקם בשנת 1968 עם איחוד ארגוני הנוער של מפלגת מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון.^{[דרוש מקור]} הוא התחיל בשם "נוער המערך" וב-1992 השתנה ל"נוער העבודה". בשנת 2013 החליטו יו"ר המפלגה שלי יחימוביץ' ומזכ"ל המפלגה חיליק בר להקים מחדש את הארגון. מאז עבר הארגון כמה גלגולי פעילות ובשנת 2018 חודשה פעילותו ונכתב לראשונה תקנון עבורו.

נוער העבודה היה מקיים סמינרים אחת לחצי שנה, לוקח חלק פעיל בהפגנות ומשמרות מחאה שאת חלקן הוא יוזם, ומשתתף בפעילות התעמולה במסגרת הבחירות המוניציפליות והבחירות לכנסת. הארגון משתתף באירועים כמו העצרת לזכרו של יצחק רבין, מצעדי הגאווה וצעדת אחד במאי, ומקבל ייצוג במוסדות מפלגת העבודה. על פי חוקת מפלגת העבודה, החל מדצמבר 2019, חברי המזכירות ורכזי המחוזות של התנועה הם צירים בוועידת מפלגת העבודה.

ב-12 בספטמבר 2024 התאחד הנוער עם נוער מרצ לנוער הדמוקרטים.

• 
  סמל נוער העבודה משנת 1992
• 
  סמל נוער העבודה בין השנים 2013–2015
• 
  סמל נוער העבודה בין השנים 2015–2018

ועידת המפלגה

מדי ארבע שנים מתקיימות בחירות לחברי (צירי) ועידת המפלגה. ועידת המפלגה היא המוסד העליון שלה, המוסמך לקבל החלטות כגון שינוי חוקת המפלגה, קביעת מתכונת הבחירות הפנימיות והכרעה בדבר הצטרפות לממשלה.

נכון לאפריל 2020 מונה ועידת המפלגה כ-3,700 צירים. כ-3,100 מתוכם נבחרו לכהונתם בדצמבר 2018. כ-200 צירים נוספו מכוח תפקידם (חברי כנסת, מזכירי סניפים, ראשי המשמרת הצעירה, ראשי ערים מכהנים וכו'). 400 נוספים אושרו בוועידה בדצמבר 2019, כמיקשה אחת, על פי רשימה שהגיש יו"ר המפלגה.

באוגוסט 2021 הובילה מיכאלי בוועידת העבודה שינוי בחוקה שיחזק את המתפקדים ויחליש את כוחה של הוועידה. יוקם גוף חדש הכולל את כל המתפקדים ושמו מליאת החברים. הוועידה גם אישרה את הצעת מיכאלי להוסיף כ-300 צירות חדשות בוועידה, כחלק מיישום החלטה להחלת שוויון מגדרי בכל מוסדות העבודה^[60].

ב-26 ביוני 2024 נערכו הבחירות לוועידת המפלגה ה-11.^[61]

ב-30 ביוני 2024 החליטו ראשי המפלגה על איחודה עם מפלגת מרצ ליצירת מפלגה חדשה בשם "הדמוקרטים". ב-12 ביולי 2024 אישר מרכז המפלגה את איחודה הפוליטי עם מפלגת מרצ.^[62]

בחירות פנימיות

עד 1984 קבעה מפלגת העבודה את רשימת המועמדים שלה לכנסת על ידי ועדה מסדרת של אנשי מפתח במפלגה^[63]. ב-1988 עברה המפלגה לבחירות פנימיות על ידי ועידת המפלגה, ומאז 1992 ההתמודדות הפנים מפלגתית נעשית במתכונת של בחירות מקדימות. ההרכב הסופי של הרשימה לכנסת לוקח בחשבון את מספר הקולות בבחירות המקדימות בנוסף להבטחות ייצוג סקטוריאליים (לדוגמה: בהתאם לחוקת המפלגה, כל אחד מהמגדרים, גברים ונשים, ייזכה לייצוג זהה ברשימה) ואיחודים עם מפלגות אחרות.

נכון ליולי 2019, ישנם כ-65,000 מתפקדים למפלגה^[64], הזכאים להשתתף בבחירות המקדימות. בינואר 2021 נותרו רק כ-37,000 מתפקדים. בעקבות ההכרזה על פריימריז לקראת הבחירות לכנסת ה-24 עלה מספר המתפקדים ועמד במאי על כ-48,000^[65].

סמלים

סמל המפלגה ההיסטורי

סמל המפלגה עוצב על ידי רובי הרטמן, בוגר המחלקה לעיצוב גרפי של בצלאל, בשנת 1991 עם שינוי שמה של הסיעה בכנסת מ"המערך" ל"העבודה". הסמל כולל את סמל השיבולים של מפא"י בצבע אדום, המזוהה עם התנועה הסוציאליסטית, וכחול, צבעו של דגל ישראל^[66].

ב-2016 עבר הסמל שינוי קל שכלל בחירת גופן חדש, עגול יותר, ישור של האותיות הנטויות וחיתוך פינת השיבולים לצורה עגולה יותר המתאימה לגופן. מדובר בגופן "טקסטילר" של "פונטביט", ישר ללא הטיה^[67].

אידאולוגיה

מדינית-ביטחונית

מפלגת העבודה תומכת בהסדר ובחתימת הסכם עם הפלסטינים במסגרת מתווה קלינטון שיוביל בסיומו להקמת מדינת פלסטין על שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה ויצירת גבול מדיני חדש לישראל על רקע שנת 1967 לפני תוצאות מלחמת ששת הימים. במשך השנים המפלגה תמכה וקידמה צעדים מדיניים חד-צדדיים כגון הנסיגה מרצועת הביטחון מדרום לבנון בשנת 2000 ובתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה בשנת 2005.

כחלק ממתווה קלינטון, המפלגה תומכת בפינוי כלל ההתנחלויות הישראליות ביהודה ושומרון למעט גושי התיישבות במחוז עליהן תחיל ישראל את ריבונותה בתמורה לשטחים ישראלים שיועברו לצד הפלסטיני בנגב להרחבת רצועת עזה ויצירת מסדרון עבור "מעבר בטוח" בין הפלסטינים ביהודה ושומרון לרצועת עזה, בעוד ששאר שטחי יהודה ושומרון יהפכו תחת ריבונות פלסטינית. לא תתאפשר "זכות שיבה" פלסטינית לתוך שטחי ישראל, אם כי שני הצדדים "יכירו בזכות הפליטים לחזור לפלסטין ההיסטורית"^[68]. ביחס לעיר בירה, המפלגה תפעל להליך חלוקה של ירושלים לשתי בירות, שיהפוך את מזרח ירושלים לבירת פלסטין, ואת מערב ירושלים לבירת ישראל. כחלק מהמתווה, לא תהיה ריבונות ישראלית על הר הבית.

ביולי 2024 חברי המפלגה נעדרו מהצבעה על הצעה המקבעת את עמדתה העקרונית של הכנסת נגד הקמת מדינה פלסטינית^[69], למרות התמיכה בפתרון שתי המדינות שמקובל לשייך להם.

ביחס לשאלת אופייה המדיני של ישראל המפלגה תומכת בביטול חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי שמעגן את מעמדה של ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי בחוק יסוד, אותו היא מגדירה כ"גזענות"^[70][71].

ביחס להסתננות מאפריקה לישראל, המפלגה תומכת במתן רישיון ביקור זמני למבקשי מקלט, אשר במסגרתו יינתנו אישורי עבודה ויינתן ביטוח בריאות ועידוד פיזור הנוכחות שלהם ברחבי המדינה כולה.

כלכלה

ההשקפה הכלכלית במפלגה פונה לכיוון הסוציאל-דמוקרטי, בו נכללת מדינת רווחה הדואגת לציבור העובדים ולחלשים בחברה ובהעלאת שכר המינימום כחלק ממאבק בעוני לצד העלאת קצבאות הזקנה והנכות. בנוסף לכך תומכת במגזר ציבורי חזק וקבלת כלכלה מעורבת, רגולציה ממשלתית ופיקוח והתנגדות להפרטת שירותים ציבוריים. בתחום משבר הדיור העבודה תומכת במעורבות ממשלתית בשוק הדירות להשכרה זאת, באמצעות חקיקה אשר תסדיר את מערכת היחסים בין השוכר למשכיר, ותבטיח את זכויות שני הצדדים^[72].

המפלגה הייתה חברה באינטרנציונל הסוציאליסטי ובשנת 2018 פרשה ממנו במחאה על הצטרפות תנועת ה-BDS אליו^[73]. העבודה מוגדרת כמפלגה משקיפה במפלגת הסוציאליסטים האירופאים הפועלת במוסדות האיחוד האירופי ובמסגרת תנועת העבודה הציונית העולמית, ופועלת במוסדות הלאומיים בהם הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית וקרן קיימת לישראל.

חירות הפרט

המפלגה תומכת בהפרדת הדת מהמדינה^[74]. כתוצאה מכך היא תומכת בהכשרה של נישואים וגירושים אזרחיים וביכולת לרשום נישואים בישראל רק במסגרת אזרחית^[75] ובהפעלת תחבורה ציבורית בשבת במסגרת אשר תוגבל על ידי הסדרים אשר ייקבעו ברשויות המקומיות.

המפלגה פועלת עבור שוויון בין נשים לגברים, צמצום פערי השכר, פמיניזם ובהבטחת ייצוג שוויוני ברשימת מפלגות בכנסת בין המינים^[76]. המפלגה תומכת בחקיקת זכויות משפטיות שוות לאזרחי להט"ב בישראל בדומה לאזרחים הטרוסקסואלים בעלי תחושת התאמה לזהותם המגדרית, שכוללת הכשרה משפטית של נישואים חד-מיניים, מניעת אפליה על בסיס נטייה מינית וזהות מגדרית, תיקון לחוק הסכמים לנשיאת עוברים וחוק אימוץ ילדים והטלת איסור משפטי על ביצועם ופרסומם של הטכניקות הפסאודו-מדעיות של טיפול המרה.

המפלגה תומכת בלגליזציה של קנאביס בה יתאפשר גידול ביתי מוגבל ומפוקח, הסדרה ופיקוח על שוק הסחר וביטול השוק השחור, הוצאת הסם מפקודת הסמים המסוכנים וביטול הפללת שימוש אישי^[77].

המפלגה מציעה תיקון לחוק יסוד הממשלה שלפיו תוגבל כהונתו של ראש הממשלה לשתי כהונות רצופות.

איכות הסביבה

המפלגה פועלת למען איכות הסביבה בישראל ותומכת במיסוי של מוצרים ושירותים מזהמים ובהטלת מס פחמן. היא תומכת בהענקת סמכויות ואמצעי אכיפה נרחבים בתחום זה לרשויות מקומיות ולאומיות ובחוק שיקום קרקעות מזוהמות שבו ייכללו דרישות מיפוי וריכוז קרקעות מזוהמות אצל רשם המקרקעין והקמת קרן לשיקום קרקעות^[75]. בתחום האנרגיה המתחדשת, היא תומכת בהרחבת שילובם של מקורות אנרגיה מתחדשים במערך ייצור החשמל בישראל באמצעות חקיקה שתאפשר הקמתם של מתקנים להפקת אנרגיה סולארית על כלל גגות המבנים בישראל ואיתור שטחי קרקע המתאימים להקמתן של תחנות כוח סולאריות^[77].

המפלגה תומכת בתיקון לחוק צער בעלי חיים שלפיו יוחל צמצום הדרגתי של המשלוחים החיים לישראל עד להפסקתם לחלוטין, לצד איסור סחר מכירת פרוות ללבוש.

ראשי המפלגה

בתחילת דרכה לא היה למפלגה יו"ר פורמלי ומנהיגות המפלגה התחלקה בין המזכ"ל לבין אלה שעמדו בראש הרשימה לכנסת ובראשות הממשלה. לאחר הבחירות לכנסת התשיעית ב-1977 נוצר תפקיד היו"ר. ביולי 2024 בוטל תפקיד מזכ"ל המפלגה ומלוא סמכויותיו הועברו ליו"ר המפלגה^[78].

יושב-ראש כהונה ממשלות שבראשן עמד מס' דיוקן שם (תקופת חיים) תחילת כהונה סיום כהונה 1 לוי אשכול (1895–1969) 21 בינואר 1968 26 בפברואר 1969 השלוש עשרה ‏2 גולדה מאיר (1898–1978) 7 במרץ 1969‏[79] 11 באפריל 1974 הארבע עשרה החמש עשרה השש עשרה ‏3 יצחק רבין (1922–1995) 22 באפריל 1974‏[80] 10 באפריל 1977 השבע עשרה ‏4 שמעון פרס (1923–2016) 10 באפריל 1977 19 בפברואר 1992 העשרים ואחת ‏(3) יצחק רבין (1922–1995) 19 בפברואר 1992 4 בנובמבר 1995 העשרים וחמש ‏(4) שמעון פרס (1923–2016) 13 בנובמבר 1995 3 ביוני 1997 העשרים ושש ‏5 אהוד ברק (1942–) 3 ביוני 1997 6 בפברואר 2001 העשרים ושמונה ‏6 בנימין בן אליעזר (1936–2016) ספטמבר 2001 19 בנובמבר 2002 — ‏7 עמרם מצנע (1945–) 19 בנובמבר 2002 4 במאי 2003 —

יושב-ראש כהונה מס' דיוקן שם (תקופת חיים) תחילת כהונה סיום כהונה ‏(4) שמעון פרס (1923–2016) 4 במאי 2003 9 בנובמבר 2005 ‏8 עמיר פרץ (1952–) 9 בנובמבר 2005 15 ביוני 2007 ‏(5) אהוד ברק (1942–) 15 ביוני 2007 17 בינואר 2011 ‏- מיכה חריש (1936–) 17 בינואר 2011 21 בספטמבר 2011 ‏9 שלי יחימוביץ' (1960–) 21 בספטמבר 2011 21 בנובמבר 2013 ‏10 יצחק הרצוג (1960–) 21 בנובמבר 2013 4 ביולי 2017 ‏11 אבי גבאי (1967–) 4 ביולי 2017 2 ביולי 2019 (8) עמיר פרץ (1952–) 2 ביולי 2019 24 בינואר 2021 12 מרב מיכאלי (1966–) 24 בינואר 2021 28 במאי 2024 13 יאיר גולן (1962–) 28 במאי 2024 מכהן

מזכ"לי המפלגה

	שם	תחילת כהונה	סיום כהונה
1	גולדה מאיר	פברואר 1968[81]	אוגוסט 1968
2	פנחס ספיר	אוגוסט 1968[82]	ינואר 1970
3	אריה אליאב	ינואר 1970[83]	יוני 1971
4	ישראל ישעיהו-שרעבי	יוני 1971[84]	מאי 1972
5	אהרון ידלין	יוני 1972[85]	אוגוסט 1974
6	מאיר זרמי	אוגוסט 1974[86]	יוני 1977
	התפקיד בוטל[87]
7	חיים בר-לב	יוני 1978[88]	אוקטובר 1984
8	עוזי ברעם	אוקטובר 1984[89]	פברואר 1989
9	מיכה חריש	פברואר 1989[90]	אוקטובר 1992
10	נסים זווילי	אוקטובר 1992	1998
11	רענן כהן	1998[91].	יולי 2001
12	אופיר פינס-פז	יולי 2001[92]	נובמבר 2003[93]
	התפקיד לא אויש
13	איתן כבל	יוני 2005[94]	מאי 2009[95]
	התפקיד לא אויש. ויצמן שירי מונה כמנכ"ל
14	חיליק בר	אוקטובר 2010[96]	ינואר 2017
15	ערן חרמוני	ינואר 2017[97]	יולי 2024[98]

נציגי העבודה בכנסת

ח"כים במפלגה בכנסות שבהן פעלה

בחירות	מנדטים	חברי כנסת	הערות
הכנסת השישית (1965)	54	לוי אשכול, קדיש לוז, ישראל גלילי, גולדה מאיר, בכור-שלום שטרית, יגאל אלון, זלמן ארן, פנחס ספיר, אבא אבן, אליהו ששון, משה כרמל, עקיבא גוברין, חיים גבתי, חיים יוסף צדוק, ראובן ברקת, ישראל ישעיהו-שרעבי, מרדכי ביבי, מרדכי נמיר, אהרן בקר, דוד הכהן, רות הקטין, ישראל קרגמן, דב סדן, אריה אליאב, אהרן ידלין, זאב צור, דבורה נצר, משה ברעם, שמואל שורש, מרדכי סורקיס, משה ארם, זאב שרף, מנחם כהן, צבי דינשטיין, מרדכי זר, גבריאל כהן, אשר חסין, רחל צברי, ברוך אזניה, דוד פתל, אברהם ביטון, שולמית אלוני, מרדכי עופר, אהרן אוזן, יוסף פישר, משה ורטמן, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, אמנון לין, שמעון פרס, יצחק נבון, אריה בהיר, עמוס דגני, מרדכי בן-פורת דוד גולומב, יזהר הררי	הסיעה נוצרה ב-23 בינואר 1968 כאשר התאחדו המפלגות מפא"י ואחדות העבודה – פועלי ציון שהרכיבו את סיעת המערך (הראשון), יחדיו עם מפלגת רפ"י, והקימו את מפלגת העבודה. ב-27 במאי 1968 הצטרף יזהר הררי לסיעה לאחר שפרש מהליברלים העצמאיים. ב-9 בדצמבר 1968 פרש מהכנסת דוב סדן. החליף אותו דוד גולומב. ב-28 בינואר 1969 הקימו המפלגות העבודה ומפ"ם את סיעת המערך.
הכנסת השביעית (1969)	49 (מתוך 56)	גולדה מאיר, יגאל אלון, אבא אבן, משה דיין, פנחס ספיר, יעקב-שמשון שפירא, זאב שרף, ישראל גלילי, חיים גבתי, שמעון פרס, ישראל ישעיהו-שרעבי, יוסף-אהרן אלמוגי, אליהו ששון, ראובן ברקת, גד יעקבי, משה כרמל, אהרן בקר, משה ברעם, ישראל קרגמן, חיים יוסף צדוק, מרדכי בן-פורת, יצחק בן-אהרן, אהרן ידלין, אריה לובה אליאב, צבי דינשטיין, מנחם כהן, יצחק נבון, עדה פיינברג-סירני, משה ורטמן, אברהם זילברברג, זינה הרמן, צבי גרשוני, מרדכי ביבי, דוד קורן, מרדכי זר, עוזי פיינרמן, מרדכי עופר, שלום לוין, מטילדה גז, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, ארי אנקוריון, זאב הרינג, יצחק קורן, יהונתן יפרח, בן-ציון חלפון, עדיאל אמוראי, מרדכי סורקיס, אברהם עופר, יזהר הררי משה שחל, אביעד יפה, מאיר אביזוהר	ריצה במסגרת המערך ב-1 בספטמבר 1971 נפטר מרדכי עופר. החליף אותו משה שחל. ב-5 באפריל 1972 נפטר ראובן ברקת. החליף אותו אביעד יפה. ב-17 ביולי 1973 הצטרף מאיר אביזוהר לסיעה, לאחר שפרש מהרשימה הממלכתית ב-25 באפריל 1972.
הכנסת השמינית (1973)	44 (מתוך 51)	גולדה מאיר, יגאל אלון, אבא אבן, משה דיין, פנחס ספיר, ישראל ישעיהו-שרעבי, שלמה הלל, ישראל גלילי, יוסף-אהרן אלמוגי, שמעון פרס, אהרן ידלין, משה ברעם, ישראל קרגמן, חיים יוסף צדוק, יצחק נבון, יצחק בן-אהרן, יצחק רבין, אריה לובה אליאב, אברהם עופר, ארי אנקוריון, מטילדה גז, משה כרמל, אהרן יריב, משה ורטמן, אברהם זילברברג, צבי גרשוני, גד יעקבי, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, נוזהת קצב, שלום לוין, יוסי שריד, אסתר הרליץ, עדיאל אמוראי, מרדכי בן-פורת, מנחם הכהן, עוזי פיינרמן, משה שחל, בן-ציון חלפון, דוד קורן, אברהם גיבלבר, מיכה חריש, אליהו מויאל, אורה נמיר, אביעד יפה חביב שמעוני, יעקב ז'אק אמיר, עמוס הדר, יעקב פרנק, סנטה יוספטל, יחיאל לקט, צבי אלדרוטי	ריצה במסגרת המערך ב-14 בפברואר 1974 נפטר עבד אל-עזיז זועבי חבר מפ"ם. החליף אותו חביב שמעוני. ב-26 בפברואר 1974 הצטרפו חברי הסיעות רשימה ערבית לבדואים וכפריים וקידמה ופיתוח למערך. ב-8 באפריל 1974 פרש מהכנסת עוזי פיינרמן. החליף אותו עמוס הדר. ב-10 ביוני 1974 פרשה מהכנסת גולדה מאיר. החליף אותה יעקב ז'אק עמיר. ב-29 באפריל 1975 פרש אריה לובה אליאב מהסיעה והפך לסיעת יחיד. ב-12 באוקטובר 1975 נפטר פנחס ספיר. החליף אותו יעקב פרנק. ב-1 בספטמבר 1976 נפטר צבי גרשוני. החליפה אותו סנטה יוספטל. ב-8 ביוני 1976 פרשו מהמערך חברי קידמה ופיתוח, וב-4 בינואר 1977 פרשו ממנו חברי הרשימה הערבית לבדואים וכפריים. ב-3 בינואר 1977 נפטר אברהם עופר. החליף אותו יחיאל לקט. ב-15 במרץ 1977 פרש מרדכי בן פורת מהסיעה. ב-10 באפריל 1977 פרשו מהמערך חברי מפ"ם והקימו שוב את סיעת מפ"ם העצמאית. יומיים לאחר מכן חזרו למערך. ב-16 במאי 1977 פרש מהכנסת אהרן יריב. החליף אותו צבי אלדרוטי.
הכנסת התשיעית (1977)	28 (מתוך 32)	שמעון פרס, יגאל אלון, אבא אבן, שלמה הלל, חיים יוסף צדוק, משה דיין, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, יצחק נבון, חיים בר-לב, גד יעקבי, אהרן ידלין, יהושע רבינוביץ, ירוחם משל, תמר אשל, עמוס הדר, דניאל רוזוליו, יצחק רבין, מנחם הכהן, אליהו מויאל, משה שחל, אליהו שפייזר, עוזי ברעם, יעקב ז'אק אמיר, יחזקאל זכאי, אורה נמיר, יוסי שריד, עדיאל אמוראי, מיכה חריש אברהם כ"ץ-עוז, זאב כץ, אסתר הרליץ, יהודה חשאי, דוד גולומב, מאיר עמית	ריצה במסגרת המערך ב-5 ביולי 1977 פרש משה דיין מהמערך והפך לסיעת יחיד. ב-2 בינואר 1978 פרש חיים יוסף צדוק מהכנסת. החליף אותו אמרי רון חבר מפ"ם. ב-18 באפריל 1978 פרש מהכנסת יצחק נבון עם בחירתו לנשיא המדינה. החליף אותו אברהם כ"ץ-עוז. ב-12 בינואר 1979 פרש מהכנסת אהרן ידלין. החליף אותו זאב כץ. ב-14 באוקטובר 1979 נפטר יהושע רבינוביץ. החליפה אותו אסתר הרליץ. ב-29 בפברואר 1980 נפטר יגאל אלון. החליף אותו יהודה חשאי. ב-13 במאי 1980 הצטרפו דוד גולומב ומאיר עמית לעבודה לאחר שפרשו מהתנועה לשינוי ויוזמה.
הכנסת העשירית (1981)	40 (מתוך 47)	שמעון פרס, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, אבא אבן, יצחק רבין, חיים בר-לב, רפאל אדרי, משה שחל, ירוחם משל, נאוה ארד, מרדכי גור, גד יעקבי, אליהו שפייזר, עוזי ברעם, אריה נחמקין, משה חריף, דניאל רוזוליו, שלמה הלל, אורה נמיר, חיים הרצוג, מנחם הכהן, עדיאל אמוראי, יוסי שריד, יעקב ז'אק אמיר, אהרן הראל, יחזקאל זכאי, אברהם כ"ץ-עוז, יעקב צור, מיכה חריש, דב בן-מאיר, שבח וייס, יעקב גיל, נפתלי בלומנטל, תמר אשל, יהודה חשאי, מיכאל בר-זוהר, אורי סבג, רפאל סוויסה, אהרן-רפאל נחמיאס, רענן נעים, חמד חלאילה עדנה סולודר, נחמן רז, חיים רמון, אמנון לין, יצחק פרץ	ריצה במסגרת המערך ב-16 בינואר 1982 נפטר משה חריף. החליפה אותו עדנה סולודר. ב-26 באוקטובר 1982 הצטרפו אמנון לין ויצחק פרץ לעבודה לאחר שפרשו מהליכוד. ב-22 במרץ 1983 פרש חיים הרצוג מהכנסת עם בחירתו לנשיא המדינה. החליף אותו נחמן רז. ב-16 במאי 1983 פרש מהכנסת דניאל רוזוליו. החליף אותו חיים רמון.
הכנסת ה-11 (1984)	37 (מתוך 44)	שמעון פרס, יצחק נבון, יצחק רבין, חיים בר-לב, אבא אבן, ישראל קיסר, גד יעקבי, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, מרדכי גור, משה שחל, רפאל אדרי, שלמה הלל, אורה נמיר, אליהו שפייזר, עוזי ברעם, אריה נחמקין, אברהם כ"ץ-עוז, יעקב צור, יצחק פרץ, מנחם הכהן, נאוה ארד, יוסי שריד, יעקב ז'אק אמיר, מיכה חריש, שבח וייס, אמנון לין, עדיאל אמוראי, דוד ליבאי, דב בן-מאיר, חיים רמון, אפרים שלום, נחמן רז, עדנה סולודר, אהרן הראל, עבד אל-והאב דראושה, שמחה דיניץ, אהרן-רפאל נחמיאס עזר ויצמן, בנימין בן אליעזר, שלמה עמר, יעקב גיל, אברהם בייגה שוחט, אורי סבג	במסגרת המערך ב-22 באוקטובר 1984 פרשו מסיעת המערך ששת חברי מפ"ם והצטרפו אליה חברי סיעת יחד: עזר ויצמן, בנימין בן אליעזר ושלמה עמר. ב-22 באוקטובר 1984 פרש יוסי שריד מהסיעה והצטרף לרצ. ב-10 באוקטובר 1986 התמזגה סיעת יחד אל תוך מפלגת העבודה. ב-15 בפברואר 1988 פרש עבד אל-והאב דראושה מהעבודה והקים סיעת יחיד, אשר ב-7 במרץ 1988 ניתן לה השם מד"ע. ב-15 במרץ 1988 פרש מהכנסת שמחה דיניץ. החליף אותו יעקב גיל. ב-10 במאי 1988 פרש מהכנסת אהרן הראל. החליף אותו אברהם בייגה שוחט. ב-31 באוקטובר 1988 פרש מהכנסת עדיאל אמוראי. החליף אותו אורי סבג.
הכנסת ה-12 (1988)	39	שמעון פרס, יצחק רבין, יצחק נבון, ישראל קיסר, עזר ויצמן, שלמה הלל, עוזי ברעם, משה שחל, אורה נמיר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, גד יעקבי, יעקב צור, מרדכי גור, חיים רמון, אברהם כ"ץ-עוז, דוד ליבאי, חיים בר-לב, עמיר פרץ, רפאל אדרי, אריה לובה אליאב, אברהם בורג, אברהם בייגה שוחט, שמעון שטרית, מיכה חריש, בנימין בן אליעזר, אלי דיין, נאוה ארד, יוסי ביילין, גדליה גל, שבח וייס, אלי בן-מנחם, מיכאל בר-זוהר, עמנואל זיסמן, אפרים גור, נואף מסאלחה, חגי מירום, רענן כהן, מיכה גולדמן, עדנה סולודר סאלח טריף	ב-25 בדצמבר 1990 פרש אפרים גור מהסיעה והקים את סיעת היחיד "אחדות למען השלום והעלייה" שלאחר מכן הצטרפה לליכוד. ב-7 באוקטובר 1991 הפסיקה להיקרא הסיעה המערך ונקראה מעתה העבודה. ב-3 בפברואר 1992 פרש עזר ויצמן מהכנסת. החליף אותו סאלח טריף.
הכנסת ה-13 (1992)	44	יצחק רבין, שמעון פרס, אברהם בורג, בנימין בן אליעזר, אורה נמיר, חיים רמון, מיכה חריש, ישראל קיסר, דוד ליבאי, נסים זוילי, שמעון שטרית, עוזי ברעם, רפאל אלול, אורי אור, אברהם בייגה שוחט, שבח וייס, חגי מירום, מאשה לובלסקי, אלי בן-מנחם, נואף מסאלחה, משה שחל, רענן כהן, אלי דיין, יוסי ביילין, דליה איציק, גדליה גל, אפרים סנה, מיכה גולדמן, אברהם יחזקאל, סאלח טריף, אביגדור קהלני, יוסי כץ, רפאל אדרי, מרדכי גור, יעקב שפי, אלי גולדשמידט, יעל דיין, גדעון שגיא, עמנואל זיסמן, יורם לס, יוסף ונונו, שלמה בוחבוט, עמיר פרץ, שמואל אביטל חנא חדד, אברהם כ"ץ-עוז, נאוה ארד, צבי ניר, פיני שומר	ב-5 ביולי 1995 פרש אברהם בורג מהכנסת. החליף אותו חנא חדד. ב-16 ביולי 1995 התאבד מרדכי גור. החליף אותו אברהם כ”ץ-עוז. ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין. החליפה אותו למחרת נאוה ארד. ב-7 במרץ 1996 פרשה נאוה ארד מסיעת העבודה והקימה סיעת יחיד. ב-7 במרץ 1996 פרשו אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן מהסיעה והקימו את הדרך השלישית. ב-21 במאי 1996 פרשה אורה נמיר מהכנסת. החליף אותה צבי ניר. ב-28 במאי 1996 פרש אברהם כ"ץ-עוז מהכנסת. החליף אותו פיני שומר.
הכנסת ה-14 (1996)	34	שמעון פרס, עוזי ברעם, אהוד ברק, בנימין בן אליעזר, חיים רמון, אברהם בייגה שוחט, נסים זוילי, אפרים סנה, דליה איציק, אורי אור, יוסי ביילין, שבח וייס, רפאל אלול, רפאל אדרי, חגי מירום, יוסי כץ, נואף מסאלחה, אלי בן-מנחם, אלי גולדשמידט, דוד ליבאי, רענן כהן, עמיר פרץ, משה שחל, סופה לנדבר, אופיר פינס, שלום שמחון, יעל דיין, מיכה גולדמן, אדיסו מאסלה, סאלח טריף, אברהם יחזקאל, יונה יהב, אפי אושעיה, שלמה בן עמי איתן כבל, רפיק חאג'-יחיא	ב-15 באוקטובר 1996 פרש דוד ליבאי מהכנסת. החליף אותו איתן כבל. ב-20 במרץ 1998 פרש משה שחל מהכנסת. החליף אותו רפיק חאג' יחיא. ב-23 בפברואר 1999 פרשו נסים זוילי וחגי מרום מהסיעה והקימו את סיעת "ישראל במרכז א' "(מפלגת המרכז). ב-25 במרץ 1999 פרשו עמיר פרץ, רפיק חאג' יחיא ואדיסו מסאלה והקימו את סיעת עם אחד.
הכנסת ה-15 (1999)	23 (מתוך 26)	אהוד ברק, שמעון פרס, שלמה בן עמי, יוסי ביילין, מתן וילנאי, אברהם בורג, רענן כהן, עוזי ברעם, דליה איציק, בנימין בן אליעזר, חיים רמון, אלי גולדשמידט, אברהם בייגה שוחט, יעל דיין, אופיר פינס-פז, אפרים סנה, נואף מסאלחה, אברהם יחזקאל, סופה לנדבר, סאלח טריף, שלום שמחון, יוסי כץ, ויצמן שירי קולט אביטל, אלי בן-מנחם, אפי אושעיה, איתן כבל, דליה רבין, אורית נוקד, צלי רשף	ריצה במסגרת ישראל אחת ולאחר מכן העבודה-מימד רשימת מועמדי "מפלגת העבודה הישראלית" לכנסת ה-15 ב-17 בנובמבר 1999 פרש מתן וילנאי מהכנסת עם מינויו לשר המדע התרבות והספורט. החליפה אותו קולט אביטל. ב-17 בנובמבר 1999 פרש יוסי ביילין מהכנסת עם מינויו לשר המשפטים. החליף אותו אלי בן-מנחם. ב-15 בפברואר 2001 פרש עוזי ברעם מהכנסת. החליף אותו אפי אושעיה. ב-15 בפברואר 2001 פרש אלי גולדשמידט מהכנסת. החליף אותו מרדכי משעני חבר גשר. ב-7 במרץ 2001 פרשו חברי גשר מישראל אחת. בעקבות כך שונה שמה ב-15 במאי 2001 להעבודה-מימד. ב-9 במרץ 2001 פרש אהוד ברק מהכנסת בעקבות הפסדו בבחירות האישיות לראשות הממשלה. החליף אותו איתן כבל. ב-7 במאי 2001 הצטרפה דליה רבין, חברת סיעת הדרך החדשה שפרשה ממפלגת המרכז, לישראל אחת. ב-5 ביוני 2002 פרש מקסים לוי חבר גשר מהכנסת לאחר שנבחר לראשות עיריית לוד. החליף אותו יהודה גלעד חבר מימד (בשל העובדה שבמקור היו שניהם ברשימת ישראל אחת). ב-11 באוגוסט 2002 פרש שלמה בן עמי מהכנסת. החליפה אותו אורית נוקד. ב-21 באוגוסט 2002 פרש רענן כהן מהכנסת על מנת לשמש כיו"ר הבנק לפיתוח התעשייה. החליף אותו צלי רשף.
הכנסת ה-16 (2003)	18 (מתוך 19)	עמרם מצנע, בנימין בן אליעזר, שמעון פרס, מתן וילנאי, אברהם בורג, דליה איציק, אופיר פינס-פז, אפרים סנה, יולי תמיר, יצחק הרצוג, חיים רמון, דני יתום, איתן כבל, אברהם בייגה שוחט, קולט אביטל, שלום שמחון, אורית נוקד, אלי בן-מנחם ראלב מג'אדלה, עמיר פרץ, אילנה כהן, סאלח טריף, סופה לנדבר, אבי יחזקאל, ויצמן שירי, אפי אושעיה, רונן צור, דני קורן, אורנה אנג'ל, נטע דוברין	ריצה במסגרת העבודה-מימד רשימת מועמדי "מפלגת העבודה הישראלית" לכנסת ה-16 ב-28 ביוני 2004 פרש אברהם בורג מהכנסת. החליף אותו ראלב מג'אדלה. ב-23 בפברואר 2005 הצטרפו לסיעה אילנה כהן ועמיר פרץ מטעם עם אחד. ב-18 בנובמבר 2005 פרש עמרם מצנע מהכנסת על מנת לשמש כראש הוועדה הקרואה בירוחם[99]. החליף אותו סאלח טריף. ב-11 בינואר 2006 פרש אברהם שוחט מהכנסת. החליפה אותו סופה לנדבר. ב-17 בינואר 2006 פרשה דליה איציק מהכנסת לטובת קדימה. החליף אותה אבי יחזקאל. ב-17 בינואר 2006 פרש שמעון פרס מהכנסת לטובת קדימה. החליף אותו ויצמן שירי. ב-18 בינואר 2006 פרש חיים רמון מהכנסת לטובת קדימה. החליף אותו אפי אושעיה. ב-21 בינואר 2006 פרש אפי אושעיה מהכנסת. החליפה אותו טובה אילן חברת מימד. ב-22 בינואר 2006 פרש סאלח טריף מהכנסת. החליף אותו רונן צור. ב-28 בינואר 2006 פרש אבי יחזקאל מהכנסת. החליף אותו דני קורן. ב-8 בפברואר 2006 פרשה סופה לנדבר מהכנסת לטובת ישראל ביתנו. החליפה אותה אורנה אנג'ל. ב-15 בפברואר 2006 פרשה אורנה אנג'ל מהכנסת. החליפה אותה נטע דוברין.
הכנסת ה-17 (2006)	18 (מתוך 19)	עמיר פרץ, יצחק הרצוג, אופיר פינס-פז, אבישי ברוורמן, יולי תמיר, עמי אילון, איתן כבל, בנימין בן אליעזר, שלי יחימוביץ', מתן וילנאי, קולט אביטל, אפרים סנה, דני יתום, נאדיה חילו, שלום שמחון, אורית נוקד, יורם מרציאנו, ראלב מג'אדלה שכיב שנאן, לאון ליטינצקי	ריצה במסגרת העבודה-מימד רשימת מועמדי "מפלגת העבודה הישראלית" לכנסת ה-17 ב-28 במאי 2008 פרש אפרים סנה מהכנסת. החליף אותו שכיב שנאן. ב-2 ביולי 2008 פרש דני יתום מהכנסת. החליף אותו לאון ליטינצקי. ב-18 בדצמבר 2008 התפלגו המפלגות העבודה ומימד לשתי סיעות נפרדות.
הכנסת ה-18 (2009)	13	אהוד ברק, יצחק הרצוג, אופיר פינס-פז, אבישי ברוורמן, שלי יחימוביץ', מתן וילנאי, איתן כבל, בנימין בן אליעזר, יולי תמיר, עמיר פרץ, דניאל בן סימון, שלום שמחון, אורית נוקד עינת וילף, ראלב מג'אדלה, יורם מרציאנו	רשימת מועמדי "מפלגת העבודה הישראלית" לכנסת ה-18 ב-7 בינואר 2010 הודיע אופיר פינס על פרישה מהכנסת, ואת מקומו תפסה עינת וילף ב-13 באפריל 2010 הודיעה יולי תמיר על פרישה מהכנסת, ואת מקומה תפס ראלב מג'אדלה ב-17 בינואר 2011 פרשו מהמפלגה אהוד ברק (אשר כיהן כיושב-הראש שלה עד אז), מתן וילנאי, שלום שמחון, אורית נוקד ועינת וילף. יחד הם הקימו את סיעת העצמאות. ב-14 בפברואר 2012 פרש מתן וילנאי מהכנסת; שכיב שנאן, הבא ברשימת העבודה, חבר לסיעת העצמאות. ב-9 בדצמבר 2012 פרש עמיר פרץ מהכנסת ותחתיו נתמנה יורם מרציאנו.
הכנסת ה-19 (2013)	15	שלי יחימוביץ', יצחק הרצוג, איתן כבל, מרב מיכאלי, בנימין בן אליעזר, חיליק בר, עמר בר-לב, סתיו שפיר, אבישי ברוורמן, אראל מרגלית, איציק שמולי, מיקי רוזנטל, מיכל בירן, נחמן שי, משה מזרחי ראלב מג'אדלה	רשימת מועמדי "מפלגת העבודה הישראלית" לכנסת ה-19 ב-11 בדצמבר 2014 פרש בנימין בן אליעזר מהכנסת. החליף אותו ראלב מג'אדלה.
הכנסת ה-20 (2015)	19 (מתוך 24)	יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ', סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, חיליק בר, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, דני עטר, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, איילת נחמיאס-ורבין, יוסי יונה סאלח סעד, לאה פדידה, רוברט טיבייב, משה מזרחי	ריצה במסגרת "המחנה הציוני" ב-19 באוקטובר 2015 פרש דני עטר מהכנסת עם מינויו ליו"ר קק"ל. החליפה אותו יעל כהן-פארן מהתנועה הירוקה. ב-1 באוקטובר 2017 פרש מנואל טרכטנברג מהכנסת. החליף אותו סאלח סעד. ב-4 באוקטובר 2017 פרש אראל מרגלית מהכנסת. החליפה אותו לאה פדידה. ב-31 ביולי 2018 פרש יצחק הרצוג מהכנסת. החליף אותו רוברט טיבייב. ב-18 באוקטובר 2018 פרש זוהיר בהלול מהכנסת. החליף אותו משה מזרחי.
הכנסת ה-21 (2019)	6	אבי גבאי, טל רוסו, איציק שמולי, סתיו שפיר, שלי יחימוביץ', עמיר פרץ מרב מיכאלי	ב-30 ביולי 2019 פרשה סתיו שפיר מהכנסת עקב מעברה למחנה הדמוקרטי, החליפה אותה מרב מיכאלי
הכנסת ה-22 (2019)	5 (מתוך 6)	עמיר פרץ, איציק שמולי, מרב מיכאלי, עמר בר-לב, רויטל סויד	רצה כחלק מסיעת העבודה-גשר
הכנסת ה-23 (2020)	3 (מתוך 7)	עמיר פרץ, איציק שמולי, מרב מיכאלי	רצה כחלק מסיעת העבודה-גשר-מרצ ב-29 בינואר 2021, התפטר מהכנסת עמיר פרץ, במקומו נכנס אילן גילאון ממרצ.
הכנסת ה-24 (2021)	7	מרב מיכאלי, עמר בר לב, אמילי מואטי, גלעד קריב, אפרת רייטן, רם שפע, אבתיסאם מראענה נעמה לזימי	ב-22 ביוני 2021 התפטר עמר בר לב מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי, במקומו נכנסה נעמה לזימי.
הכנסת ה-25 (2022)	4	מרב מיכאלי, נעמה לזימי, גלעד קריב, אפרת רייטן

תוצאות בחירות

בחירות	מנהיג	מושבים	+/-	קואליציה/אופוזיציה	הערות
1969	גולדה מאיר	49 / 120		קואליציה	רצה במסגרת המערך
1973		44 / 120	5	קואליציה
1977	שמעון פרס	28 / 120	16	אופוזיציה
1981		40 / 120	12	אופוזיציה
1984		37 / 120	3	קואליציה
1988		39 / 120	2	קואליציה (1988-1990)	במהלך הקדנציה פרשה המערך מהקואליציה
				אופוזיציה (1990-1992)
1992	יצחק רבין	44 / 120	5	קואליציה	רצה לראשונה במסגרת עצמאית
1996	שמעון פרס	34 / 120	10	אופוזיציה
1999	אהוד ברק	23 / 120	11	קואליציה (1999-2002)	כחלק מישראל אחת
				אופוזיציה (2002-2003)
2003	עמרם מצנע	18 / 120	5	אופוזיציה (2003-2005)	כחלק מעבודה-מימד, נכנסה לקואליציה במהלך הקנדציה אך פרשה לאחר מכן
				קואליציה (2005)
				אופוזיציה (2005-2006)
2006	עמיר פרץ	18 / 120		קואליציה	כחלק מעבודה-מימד
2009	אהוד ברק	13 / 120	5	קואליציה (2009-2011)	במהלך הקדנציה התפצלו 5 ח"כים מהסיעה והסיעה פרשה מהקואליציה
		8 / 120		אופוזיציה (2011-2013)
2013	שלי יחימוביץ'	15 / 120	2	אופוזיציה
2015	יצחק הרצוג	19 / 120	4	אופוזיציה	כחלק מהמחנה הציוני
2019 א'	אבי גבאי	6 / 120	13	בחירות בזק
2019 ב'	עמיר פרץ	5 / 120	1	בחירות בזק	רצה במסגרת העבודה-גשר
2020		בתחילת הקדנציה: 3 / 120 בסוף הקדנציה: 2 / 120	2	קואליציה[א]	רצה במסגרת העבודה-גשר-מרצ, במהלך הקדנציה התפטר אחד הח"כים מהכנסת דבר שהקטין את ייצוג הסיעה ל-2
2021	מרב מיכאלי	7 / 120	4	קואליציה
2022		4 / 120	3	אופוזיציה	במהלך הקדנציה התאחדה עם מרצ למסגרת הדמוקרטים וחדלה להתקיים עצמאית

לקריאה נוספת

• אדם דורון, מפלגת העבודה הישראלית: תולדות ובעיות, צופית: בית ברל, 1972.
• יוסי ביילין, מחירו של איחוד: מפלגת העבודה עד מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: רביבים, 1985.
• בנקו אדר, מפלגה אחת – שתי דרכים, תל אביב: חוג אורנים, 2004.
• ערן אלדר, הדרך ל–77': קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים 1977–1965, עם עובד, 2018^[100].
• סיגל עוזר-רוייטברג, סוציאל-דמוקרטיה מקומית: עלייתו של דור פוליטי חדש במפלגת העבודה הישראלית (2006–2009), רמת אפעל וירושלים: יד טבנקין ומאגנס, 2020.
• אורי ורטמן, התרסקות, מפלגת העבודה 2024-1992, רסלינג, 2025

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
דיווחים בוויקיחדשות: תגית:מפלגת העבודה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מפלגת העבודה הישראלית

• אתר האינטרנט הרשמי של מפלגת העבודה הישראלית

• מפלגת העבודה הישראלית, ברשת החברתית פייסבוק
• מפלגת העבודה הישראלית, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• מפלגת העבודה הישראלית, ברשת החברתית אינסטגרם
• מפלגת העבודה הישראלית, דף שער בספרייה הלאומית
• מפלגת העבודה הישראלית, באתר רשם המפלגות
• שידורי וידאו של מפלגת העבודה, באתר ערוץ הכנסת
• סיעת העבודה בכנסת העשרים וארבע, באתר הכנסת
• מפלגת העבודה, באתר "כנסת פתוחה"
• מפלגת העבודה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה
• ארכיון מפלגת העבודה ע"ש משה שרת
• ברוך תור-רז, ‏ארכיון מפלגת העבודה הישראלית בבית ברל כמקור לתולדות ארץ ישראל 1930–1948, קתדרה 3, פברואר 1977
• מרדכי נאור, מפלגת העבודה בשנים 1968-1977, באתר תנועת העבודה הישראלית
• טקס החתימה על אמנת האיחוד של מפלגת העבודה, יומני כרמל, ינואר 1968 (התחלה 0:26)
• רותם דנון, הסכת "הפוליטיקאים" - פרק א, פרק ב
• חוקת מפלגת העבודה גרסאות, תיקונים כולל גרסת דודו פדות
• מפלגת העבודה הישראלית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

ביאורים

1. הצטרפות המפלגה לקואליציה הייתה שנויה במחלוקת. ההחלטה על כניסת המפלגה לקואליציה הייתה על דעת יושב ראש המפלגה ולא הובאה לאישור מרכז המפלגה. בנוסף, רק שנים מחברי הכנסת של המפלגה הצטרפו לקואליציה, ואחת נשארה באופוזיציה מבלי לעזוב את המפלגה.